מאת: חגית וייס
פרק
א'
– טבילת
אש
אני
מניחה שכמוני,
רבים
חושבים כי "ניווט"
הינו
מושג הקשור לעולם הצבא.
על כל
פנים,
זו
האסוציאציה שעלתה בראשי כשמויש סיפר לי
כי זהו אחד מתחביביו המועדפים אם לא "ה"
!!!
מהר
מאוד למדתי כי כל אירוע או התרחשות ממוקמים
וקשורים לניווט זה או אחר ושבעצם ארצנו
הקטנטונת היא אסופה של חלקי פאזל שמופו,
ממופים
או עוד ימופו ע"י
אחד מגדולי הנווטים תוצרת הארץ,
או תוצרת
חוץ. עוד
הבנתי,
כי אם
יש בכוונתי לראות את זיו פניו של מויש
בבוקר שבת (גשומה
או שרבית,
לא משנה)
רצוי
שאצטרף אליו...
כך
קרה ששבוע לפני ניווט בתרונות רוחמה
שהתקיים לפני כשנתיים (אירוע
הניווט הראשון אליו הצטרפתי),
נפרשו
בפני ערמות על ערמות של מפות.
אלה
הוצאו לכבודי ברוב הוד והדר מאחת המגירות
השמורות למטרה זו בלבד ואין סוף מושגים
שחלקם החזירו אותי באחת לשיעורי המולדת
והגאוגרפיה מימי בית הספר היסודי,
הומטרו
עלי כחלק מעבודת ההכנה לקראת האירוע
המכונן.
בבוקר
השבת המיוחלת,
לאחר
קפה זריז של בוקר חורפי וקר,
הגיע
רגע השיא.
ביראת
קודש ובידיים אמונות,
ענד מויש
לצווארי שרשרת מפוארת המורכבת משרוך
אדום,
עליה
תלוי לו עדליון מרהיב מבית אחד המעצבים
הידועים ובו לוחית עגולה עטורת שנתות
שבמרכזה מחוג המתביית על האות N
- מה
שנקרא בשפה המקצועית "מצפן".
כולי
נרגשת,
יצאנו
יחד למשימה.
כל הדרך
חזר מויש ושינן באוזני כי החשוב מכל בספורט
זה הוא לדעת להצפין את המפה וכי בשלב זה
אני אמורה להתמודד עם ניווט פשוט וקל
שנועד לעמך ישראל ואף נקרא "ניווט
עממי".
התחנות
בולטות לעין כל וממוקמות על פי רוב לצידי
השבילים.
ליתר
ביטחון הצטיידתי באייפון הנאמן שלי
ומבועתת מפחד שמא אלך לאיבוד בשטח בלתי
מוכר,
יצאתי
לדרך משכנעת את עצמי שהכול יהיה בסדר.
ואכן,
הפלא
ופלא התחלתי להתקדם...
מלאת
סיפוק וגאווה הצלחתי להגיע לארבע התחנות
הראשונות מאושרת לנקב את כרטיס הניקובים
הוורוד שניתן לי בזינוק.
ואז
קרה הנורא מכל...
עננים
אפורים כיסו את השמיים כמו בוחנים אותי:
נראה
איך את מתמודדת איתנו כעת!?
לא חולפות
10 דקות
וארובות השמים נפתחות וגשם זלעפות ניתך
מעלי ללא שמץ של רחמים.
בגדי
נספגים במים,
נעלי
מדשדשות בבוץ החלקלק והנורא מכל הוא שמפת
הניווט האומללה שלי נרטבת כליל.
נווטים
מנוסים (כן,
אותם
נווטים שנאמר לי כי יסכימו בשמחה לסייע
ולעזור לכל פונה הנתון במצוקה)
חולפים
על פני כמו זבובים הממהרים לסיים את משימתם
בטרם יירטבו עד לשד עצמותיהם.
רצתי
מהר ככל שניתן אל מתחת לאחד העצים ובעודי
מנסה לפתוח את המפה כדי לתכנן את המהלך
הבא אל הלא נודע,
מתפוררת
תחת אצבעותי המפה הספוגה בגשם.
בלית
ברירה אני פותחת את האייפון -
גלגל
ההצלה האחרון,
כדי
להזעיק את מויש,
אך מגלה
לתדהמתי כי המכשיר הרטוב מסרב לתפקד.
רק אחרי
אין ספור ניסיונות התקשרות,
אני
מצליחה להסביר למויש שאני תקועה ללא מפה
איפושהו בין תחנה 4
ל 5
"תנסי
לחזור לתחנה 4"
אומר לי
מויש,
ואני
כבר אגיע אליך.
נוטפת
מים,
מרוחה
בבוץ רענן ומפוחדת עד מוות כמו ילדה שהלכה
לאיבוד,
ניסיתי
לחזור על עקבותי.
איפה זה
בכלל תחנה 4?
מי זוכר
את הדרך חזרה?
לאחר
דקות שנראו כמו נצח בהן אני כמו רוקדת
טנגו עם הטבע -
מתקדמת
חוזרת מתקדמת חוזרת,
הופיע
האביר שלי,
אמנם לא
על סוס לבן,
אך בהחלט
אביר.
סוף טוב
הכול טוב!
לאחר
תחקור האירוע,
הצליח
מויש לשכנע אותי שאילולא הגשם,
או לכל
הפחות אם המפה שלי הייתה עטופה בניילון
ולא נרטבת,
כי אז
"אין
לו ספק"
שהייתי
מצליחה למצוא את כל התחנות ומגיעה לנקודת
הסיום.
ניחא.
אשרי
המאמין.
המשכתי
להתלוות אל מויש מדי שבת לספורט "המדהים"
מקבלת
תמיכה ועידוד מחברי המועדון הותיקים
שמנסים להרגיע אותי ולהושיט יד בכל דרך
אפשרית ובהם עמי גנצ'רסקי,
הנשיא
המיתולוגי והמנטור הרוחני שאין שני לו,
שלא
הפסיק להתעניין ולעודד ואף צירף אותי
כעוד ילדה מתלמדת אל קבוצת החניכים שלו.
מדדה
מתחנה לתחנה,
לעיתים
מצליחה יותר לעיתים פחות,
נעזרת
בעיתות מצוקה בנווטים נחמדים הניקרים
בדרכי ואיכשהו מסתדרת.
אט
אט התחלתי להבין (או
לפחות חשבתי שאני מתחילה להבין)
את המפה
- להכיר
את הסימנים המוסכמים ולהנות מנוף ארצנו
היפה ההולך ומשתנה משבת לשבת.
רק לא
הייתי מסוגלת לחבר או לקשר את מה שאני
רואה על פני השטח הפיזי אל מה שאני רואה
על המפה.
החורף
תם ואיתו הגיע האביב ואני כהרגלי מצטרפת
לשבתות הניווט לא בדיוק מבינה מה אני
מחפשת שם עד שבשלב מסוים גמלה החלטה בליבי
כי הספורט הזה ואני לא נועדנו זה לזו וכי
נמאס לי להמשיך להתעקש ללכת לאיבוד כל
פעם מחדש.
אבל
אז הגיע פרק ב ...
פרק
ב'
– הפתעה
!!
קיץ
2015 - מויש
יצא למחנה אימונים בצ'כיה
וחזר עליז וטוב לב ובאמתחתו מגדנות לרוב
!!
חולצת
ניווט של המועדון,
גרבי
ניווט,
נעלי
אינוב להתפאר,
צ'יפ
אלקטרוני חדיש ומצפן אצבע מקצועי.
טוב,
אז מה
אני עושה עכשיו עם כל המתנות המדהימות
האלה בלי להעליב ובלי להעכיר את מצב רוחו
המרומם של אהובי?
ניחשתם
...
ממשיכה,
ואפילו
נרשמת לליגה כחברת מועדון חבל מודיעין.
בלית
ברירה נפרדתי בצער מהמסלולים העממיים
ומהקצרצרים והחיים התחילו להיות מסובכים
ומורכבים עוד יותר כי מעכשיו יש גם אחריות
קולגיאלית -
כל
התייצבות לניווט זה תוספת של נקודה שלימה
למועדון!!!
ומה לא
נעשה למען שלום בית???
פרט
מאוד חשוב שטרם הזכרתי הוא,
שבבית
בו אנו גרים מדברים ב-2
שפות:
עברית
וניווטית.
את
הראשונה אני מבינה אפילו שולטת בה די טוב.
את השנייה
– הרבה הרבה פחות.
בבית
שלנו מסתובבות מפות ניווט לרוב ובשעות
הפנאי מדברים ומתחקרים ניווטים.
יש גם
מי שמכין,
משרטט
וצובע מפות,
מה שנקרא
בשפה המקצועית "ממפה"
(איתיוש,
כמה שאתה
חסר כאן בבית ואני בטוחה שלא פעם עוברת
בראשך מחשבה – איזו מפה מדהימה יכולת
למפות באזור כזה או אחר ממנו אתה שולח לנו
תמונות מופלאות מאי שם בהודו הקסומה.
תמשיך
להנות ולכייף מתגעגעים אליך ומזכירים
אותך מלא פעמים – אתה בטח מגהק המון...)
פעם
בחודש גם מתקיימת בביתנו ישיבה מאוד חשובה
של מועצת גדולי הנווטים שנקראת בניווטית
"ישיבת
הנהלה".
במפגש
חודשי זה כולם מגדילים ראש,
מציבים
יעדים ומטרות אותם מתעדים בפרוטוקולים
מפורטים ומנסים להשיג עד כמה שניתן במהירות
וביעילות.
אז
הבנתם נכון,
זהו
ביתנו שנמצא במושב בן שמן (שגם
הוא ממופה כמובן)
ובחזית
הבית שלנו תחנת ניווט קבועה שתאורה
בניווטית הוא עץ מיוחד.
כן,
על עץ
התפוז שלנו תלויה לה כפריט עיצובי מנסרה!
במהלך
עונת הניווטים שחלפה (2016)
הגעתי
למספר מכובד של ניווטים (בכל
אופן השתדלתי)
אבל
בכנות,
לא ממש
נהניתי.
ההצפנה
של המפה לא היתה ממש הצפנה,
הבנת
הטופוגרפיה לא הרקיעה לשחקים ולא פעם
מצאתי את עצמי "מתברברת"
(מצב
שקרה בעיקר כשניסיתי "לזנב"
אחרי
מישהו שהסתבר שניווט על מפה שונה משלי,
או
לחילופין שהאמנתי שהוא יודע טוב ממני –
בדיעבד הנחה שגויה).
במקרים
אלה גיליתי שאני מסתערת לעבר תחנה שהיא
כלל לא שלי.
איזו
אכזבה,
כמה
מתסכל!
וכשמוסיפים
לחוויה הזאת את חום הקיץ ואת הקוצים
שמוצאים את דרכם דרך כל טייץ וכל גרב טובה,
תהיה
אשר תהיה (וגם
אחרי כביסה רביעית עוד פולים מתוכם קוצים
אבודים מאיזה יער)
ומשאירים
מזכרות על הגוף (יעני
שריטות והמטומות)
– המצב
מתסכל שבעתיים!
פרק
ג'
– מהפך
!!
יום
אחד בשלהי אביב 2016
הציע לי
מויש להצטרף אליו למחנה אימונים בצ'כיה.
אני
לצ'כיה??
השתגעתי??
מה
פתאום?!!!
סוף
סוף הסתיימה העונה,
אז עכשיו
גם מחנה אימונים??
מה
לי ולניווטים?!
מילא
בארץ,
אבל
בחו"ל?
ביער
אירופי?
ומה אם
יבוא דוב?
מה אתן
לו לאכול?
את המפה?
נכנסנו
לתקופה של מסע שכנועים בה גם זיו נוימן
לקח חלק כשחשב כי לא יזיק אם הייצוג הנשי
בקבוצה יגדל מעט ובכלל מדובר בקבוצה
איכותית חביבה שרק ארוויח אם אצטרף אליה...
מויש
התחיל למנות אין סוף סיבות למה כן ואני
הקשיתי עם אין סוף תירוצים למה לא.
אתם
צודקים,
גם הפעם
מויש ניצח.
מדינה
יפה,
פעילות
ספורטיבית בטבע ירוק,
חברה
מדהימה,
חופשה
מהעבודה האינטנסיבית,
זמן
איכות לביחד הזוגי שלנו – כל אלה ניצחו
את הפחדים והחששות שלי והחלטתי להרים את
הכפפה המושטת לי ולהצטרף למחנה האימונים.
שבוע
ימים בצ'כיה
המקסימה ומסבירת הפנים בחברתם ותמיכתם
הנפלאה של כל המשתתפים מכל המועדונים שעד
אז לא הכרתי,
הפכה את
השבוע לחוויה נפלאה.
ערבי
שירה וריקוד,
משחקי
היכרות ומשחקי חברה,
טיולים,
ארוחות
משותפות והתבדחויות בלי סוף.
תודה
רבה לכל אחת ואחד מכם חברים יקרים,
נעמתם
לי עד מאוד.
חוץ
מזה גיליתי שימוש חדש וייחודי למייבש
שיער.
נעלי
האינוב שעבדו שעות נוספות בגשם ומאסו
בחדשות הקטסטרופליות של ישראל היום,
ממש נהנו
מתוספת האויר החם!!
כמו כן
למדתי מעופר אביטל איך מחלצים קרציות
עקשניות באמצעות עיסוי עדין בקרם גוף
ענוג.
בשלושת
הימים הראשונים השתרכתי אחרי מויש פוחדת
פחד מוות ללכת לאיבוד.
ביום
הרביעי בבוקר (יומיים
לפני התחרויות שמהוות בעצם את שיאו של
מחנה האימונים)
התלוותי
אל ליסה מהמועדון שלי שבסבלנות רבה הראתה
לי איך היא בוחרת מהלך ונתיב,
מתי היא
"חותכת"
ומתי
נצמדת לגדר (תודה
רבה ליסה יקרה).
באותו
יום אחה"צ
הצטרפתי אל שתי היעליות:
יעל רגב
ממועדון חבל מודיעין ויעל ליפמן ממועדון
השרון.
באותו
ניווט אזלו המפות המקוריות כך שנאלצנו
להסתפק במפה מצולמת בה נעדרה האות N
– בעייה
קשה שלא צפיתי.
כך קרה
שמצאתי את עצמי חוזרת ושואלת את היעליות
"איפה
הצפון?"
לא הבנתי
איך הן יודעות להצפין ללא האות N,
ורק לאחר
ארוחת הערב כששאלתי את מויש איך לעזאזל
אפשר להצפין בלי N,
קיבלתי
את ההסבר הכל כך פשוט,
שעבורי
היה כמו המצאת הגלגל.
לכל תחנה
יש מספר וכיוון מספר התחנה לעולם לכיוון
הצפון!
ואללה
יורקה!
בבוקר
היום החמישי,
בוקר
גשום וסגרירי,
ישבנו
לארוחת בוקר עם ז'אנה
ופבל ממועדון גליל.
במהלך
הארוחה שיתפתי את ז'אנה
במגבלות ובחששות שלי.
"אני
מבינה את מקרא המפה,
מבינה
את פני השטח,
אבל לא
מצליחה לחבר בין השניים ושרק אתמול בערב
ובדרך מיקרה הבנתי איך בכלל מצפינים מפה
וכל זה אחרי שנה של ניווטים !!!"
ז'אנה
המתוקה הציעה לי להצטרף אליה לאימון הבוקר
ובשעה וחצי של ניווט משותף בגשם שוטף,
חשפה
אותי לידע מהותי ומשמעותי מעולם הניווט.
מתחנה
לתחנה הרגשתי איך משהו בחוסר הביטחון שלי
משנה את פניו.
איך
סימני השאלה שלי הופכים לסימני קריאה!
סיימנו
את הניווט רטובות עד העצם,
אך האושר
והשמחה שהציפו אותי היו שווים כל טיפה.
תודה
רבה ז'אנהל'ה
על הסבלנות הרבה ורוחב הלב,
זה לא
מובן מאליו.
אין לי
ספק שיש לך ועוד נכונה לך תרומה רבה למינוף
ספורט הניווט דרך העשייה המבורכת שלך עם
בני הנוער אותם את מדריכה.
יישר
כוח!
בדרכנו
חזרה למלון,
שיתפתי
את אלי סרגה מהמועדון שלי בחוויה המלמדת
שחוויתי בזכות ז'אנה
והעליתי בפניו את העובדה שבעצם מעולם לא
קבלתי הדרכה מסודרת.
בין השאר
ציינתי כי חסר לי ידע רב בתחום הטופוגרפיה
וכי קשה לי לדוגמה לזהות שלוחות וואדיות.
אלי,
כמעט
באינטואיטיביות,
קימר את
כף ידו ואמר:
תדמייני
שכף היד שלי היא הר.
האצבעות
הן שלוחות והשקעים ביניהן הם הערוצים –
הואדיות.
יש!!!
כמה
פשוט,
כמה
מוחשי.
כנראה
שגם בקטגורית D-50
מסתובבות
ילדות הזקוקות לעולם דימויים מוחשי.
תודה גם
לך אלי,
מכל
מלמדי השכלתי...
באותו
לילה ,
הוא
הלילה שקדם לתחרות הראשונה כמעט שלא עצמתי
עין.
חלמתי
איך אני מתברברת בין הרים לערוצים וברגעי
יקיצה מבוהלים,
מצאתי
את עצמי משננת ללא הרף קווי גובה וסימונים
אפשריים העשויים להופיע על המפה,
כשברקע
הפחד המוכר מה יקרה אם אלך לאיבוד ביערות
צ'כיה??
התעוררתי
שעתיים לפני הזמן ומצאתי את עצמי שוכבת
במיטה כשבידי מצפן ומפה ומתאמנת בהצפנה
ובחירות ציר דמיוניות..
בדרכנו
לניווט השבעתי את מויש שלא ישאיר אותי
לבד ביער ושיבטיח שיעשה הכל לחלץ אותי
במידה ולא אשוב...
והחשוב
מכל ,הוא
שסיימתי את עונת הניווט עם קורטוב של
ציפייה לעונה הבאה.
בברכת
שנה טובה לכם ולמשפחותיכם