חדשה בעונה חדשה

מאת: חגית וייס

פרק א' – טבילת אש

אני מניחה שכמוני, רבים חושבים כי "ניווט" הינו מושג הקשור לעולם הצבא. על כל פנים, זו האסוציאציה שעלתה בראשי כשמויש סיפר לי כי זהו אחד מתחביביו המועדפים אם לא "ה" !!!

מהר מאוד למדתי כי כל אירוע או התרחשות ממוקמים וקשורים לניווט זה או אחר ושבעצם ארצנו הקטנטונת היא אסופה של חלקי פאזל שמופו, ממופים או עוד ימופו ע"י אחד מגדולי הנווטים תוצרת הארץ, או תוצרת חוץ. עוד הבנתי, כי אם יש בכוונתי לראות את זיו פניו של מויש בבוקר שבת (גשומה או שרבית, לא משנה) רצוי שאצטרף אליו...

כך קרה ששבוע לפני ניווט בתרונות רוחמה שהתקיים לפני כשנתיים (אירוע הניווט הראשון אליו הצטרפתי), נפרשו בפני ערמות על ערמות של מפות. אלה הוצאו לכבודי ברוב הוד והדר מאחת המגירות השמורות למטרה זו בלבד ואין סוף מושגים שחלקם החזירו אותי באחת לשיעורי המולדת והגאוגרפיה מימי בית הספר היסודי, הומטרו עלי כחלק מעבודת ההכנה לקראת האירוע המכונן.

בבוקר השבת המיוחלת, לאחר קפה זריז של בוקר חורפי וקר, הגיע רגע השיא. ביראת קודש ובידיים אמונות, ענד מויש לצווארי שרשרת מפוארת המורכבת משרוך אדום, עליה תלוי לו עדליון מרהיב מבית אחד המעצבים הידועים ובו לוחית עגולה עטורת שנתות שבמרכזה מחוג המתביית על האות N - מה שנקרא בשפה המקצועית "מצפן".

כולי נרגשת, יצאנו יחד למשימה. כל הדרך חזר מויש ושינן באוזני כי החשוב מכל בספורט זה הוא לדעת להצפין את המפה וכי בשלב זה אני אמורה להתמודד עם ניווט פשוט וקל שנועד לעמך ישראל ואף נקרא "ניווט עממי". התחנות בולטות לעין כל וממוקמות על פי רוב לצידי השבילים.

ליתר ביטחון הצטיידתי באייפון הנאמן שלי ומבועתת מפחד שמא אלך לאיבוד בשטח בלתי מוכר, יצאתי לדרך משכנעת את עצמי שהכול יהיה בסדר.

ואכן, הפלא ופלא התחלתי להתקדם...

מלאת סיפוק וגאווה הצלחתי להגיע לארבע התחנות הראשונות מאושרת לנקב את כרטיס הניקובים הוורוד שניתן לי בזינוק.

ואז קרה הנורא מכל... עננים אפורים כיסו את השמיים כמו בוחנים אותי: נראה איך את מתמודדת איתנו כעת!? לא חולפות 10 דקות וארובות השמים נפתחות וגשם זלעפות ניתך מעלי ללא שמץ של רחמים. בגדי נספגים במים, נעלי מדשדשות בבוץ החלקלק והנורא מכל הוא שמפת הניווט האומללה שלי נרטבת כליל.

נווטים מנוסים (כן, אותם נווטים שנאמר לי כי יסכימו בשמחה לסייע ולעזור לכל פונה הנתון במצוקה) חולפים על פני כמו זבובים הממהרים לסיים את משימתם בטרם יירטבו עד לשד עצמותיהם. רצתי מהר ככל שניתן אל מתחת לאחד העצים ובעודי מנסה לפתוח את המפה כדי לתכנן את המהלך הבא אל הלא נודע, מתפוררת תחת אצבעותי המפה הספוגה בגשם. בלית ברירה אני פותחת את האייפון - גלגל ההצלה האחרון, כדי להזעיק את מויש, אך מגלה לתדהמתי כי המכשיר הרטוב מסרב לתפקד. רק אחרי אין ספור ניסיונות התקשרות, אני מצליחה להסביר למויש שאני תקועה ללא מפה איפושהו בין תחנה 4 ל 5

"תנסי לחזור לתחנה 4" אומר לי מויש, ואני כבר אגיע אליך. נוטפת מים, מרוחה בבוץ רענן ומפוחדת עד מוות כמו ילדה שהלכה לאיבוד, ניסיתי לחזור על עקבותי. איפה זה בכלל תחנה 4? מי זוכר את הדרך חזרה? לאחר דקות שנראו כמו נצח בהן אני כמו רוקדת טנגו עם הטבע - מתקדמת חוזרת מתקדמת חוזרת, הופיע האביר שלי, אמנם לא על סוס לבן, אך בהחלט אביר. סוף טוב הכול טוב!

לאחר תחקור האירוע, הצליח מויש לשכנע אותי שאילולא הגשם, או לכל הפחות אם המפה שלי הייתה עטופה בניילון ולא נרטבת, כי אז "אין לו ספק" שהייתי מצליחה למצוא את כל התחנות ומגיעה לנקודת הסיום. ניחא. אשרי המאמין.

המשכתי להתלוות אל מויש מדי שבת לספורט "המדהים" מקבלת תמיכה ועידוד מחברי המועדון הותיקים שמנסים להרגיע אותי ולהושיט יד בכל דרך אפשרית ובהם עמי גנצ'רסקי, הנשיא המיתולוגי והמנטור הרוחני שאין שני לו, שלא הפסיק להתעניין ולעודד ואף צירף אותי כעוד ילדה מתלמדת אל קבוצת החניכים שלו. מדדה מתחנה לתחנה, לעיתים מצליחה יותר לעיתים פחות, נעזרת בעיתות מצוקה בנווטים נחמדים הניקרים בדרכי ואיכשהו מסתדרת.

אט אט התחלתי להבין (או לפחות חשבתי שאני מתחילה להבין) את המפה - להכיר את הסימנים המוסכמים ולהנות מנוף ארצנו היפה ההולך ומשתנה משבת לשבת. רק לא הייתי מסוגלת לחבר או לקשר את מה שאני רואה על פני השטח הפיזי אל מה שאני רואה על המפה.

החורף תם ואיתו הגיע האביב ואני כהרגלי מצטרפת לשבתות הניווט לא בדיוק מבינה מה אני מחפשת שם עד שבשלב מסוים גמלה החלטה בליבי כי הספורט הזה ואני לא נועדנו זה לזו וכי נמאס לי להמשיך להתעקש ללכת לאיבוד כל פעם מחדש.

אבל אז הגיע פרק ב ...

פרק ב' – הפתעה !!

קיץ 2015 - מויש יצא למחנה אימונים בצ'כיה וחזר עליז וטוב לב ובאמתחתו מגדנות לרוב !!

חולצת ניווט של המועדון, גרבי ניווט, נעלי אינוב להתפאר, צ'יפ אלקטרוני חדיש ומצפן אצבע מקצועי. טוב, אז מה אני עושה עכשיו עם כל המתנות המדהימות האלה בלי להעליב ובלי להעכיר את מצב רוחו המרומם של אהובי?

ניחשתם ...

ממשיכה, ואפילו נרשמת לליגה כחברת מועדון חבל מודיעין.

בלית ברירה נפרדתי בצער מהמסלולים העממיים ומהקצרצרים והחיים התחילו להיות מסובכים ומורכבים עוד יותר כי מעכשיו יש גם אחריות קולגיאלית - כל התייצבות לניווט זה תוספת של נקודה שלימה למועדון!!! ומה לא נעשה למען שלום בית???

פרט מאוד חשוב שטרם הזכרתי הוא, שבבית בו אנו גרים מדברים ב-2 שפות: עברית וניווטית.

את הראשונה אני מבינה אפילו שולטת בה די טוב. את השנייה – הרבה הרבה פחות.

בבית שלנו מסתובבות מפות ניווט לרוב ובשעות הפנאי מדברים ומתחקרים ניווטים. יש גם מי שמכין, משרטט וצובע מפות, מה שנקרא בשפה המקצועית "ממפה" (איתיוש, כמה שאתה חסר כאן בבית ואני בטוחה שלא פעם עוברת בראשך מחשבה – איזו מפה מדהימה יכולת למפות באזור כזה או אחר ממנו אתה שולח לנו תמונות מופלאות מאי שם בהודו הקסומה. תמשיך להנות ולכייף מתגעגעים אליך ומזכירים אותך מלא פעמים – אתה בטח מגהק המון...)

פעם בחודש גם מתקיימת בביתנו ישיבה מאוד חשובה של מועצת גדולי הנווטים שנקראת בניווטית "ישיבת הנהלה". במפגש חודשי זה כולם מגדילים ראש, מציבים יעדים ומטרות אותם מתעדים בפרוטוקולים מפורטים ומנסים להשיג עד כמה שניתן במהירות וביעילות.

אז הבנתם נכון, זהו ביתנו שנמצא במושב בן שמן (שגם הוא ממופה כמובן) ובחזית הבית שלנו תחנת ניווט קבועה שתאורה בניווטית הוא עץ מיוחד. כן, על עץ התפוז שלנו תלויה לה כפריט עיצובי מנסרה!

במהלך עונת הניווטים שחלפה (2016) הגעתי למספר מכובד של ניווטים (בכל אופן השתדלתי) אבל בכנות, לא ממש נהניתי. ההצפנה של המפה לא היתה ממש הצפנה, הבנת הטופוגרפיה לא הרקיעה לשחקים ולא פעם מצאתי את עצמי "מתברברת" (מצב שקרה בעיקר כשניסיתי "לזנב" אחרי מישהו שהסתבר שניווט על מפה שונה משלי, או לחילופין שהאמנתי שהוא יודע טוב ממני – בדיעבד הנחה שגויה). במקרים אלה גיליתי שאני מסתערת לעבר תחנה שהיא כלל לא שלי. איזו אכזבה, כמה מתסכל! וכשמוסיפים לחוויה הזאת את חום הקיץ ואת הקוצים שמוצאים את דרכם דרך כל טייץ וכל גרב טובה, תהיה אשר תהיה (וגם אחרי כביסה רביעית עוד פולים מתוכם קוצים אבודים מאיזה יער) ומשאירים מזכרות על הגוף (יעני שריטות והמטומות) – המצב מתסכל שבעתיים!

פרק ג' – מהפך !!

יום אחד בשלהי אביב 2016 הציע לי מויש להצטרף אליו למחנה אימונים בצ'כיה.

אני לצ'כיה??

השתגעתי?? מה פתאום?!!!

סוף סוף הסתיימה העונה, אז עכשיו גם מחנה אימונים??

מה לי ולניווטים?! מילא בארץ, אבל בחו"ל? ביער אירופי? ומה אם יבוא דוב? מה אתן לו לאכול? את המפה?

נכנסנו לתקופה של מסע שכנועים בה גם זיו נוימן לקח חלק כשחשב כי לא יזיק אם הייצוג הנשי בקבוצה יגדל מעט ובכלל מדובר בקבוצה איכותית חביבה שרק ארוויח אם אצטרף אליה... מויש התחיל למנות אין סוף סיבות למה כן ואני הקשיתי עם אין סוף תירוצים למה לא.

אתם צודקים, גם הפעם מויש ניצח.

מדינה יפה, פעילות ספורטיבית בטבע ירוק, חברה מדהימה, חופשה מהעבודה האינטנסיבית, זמן איכות לביחד הזוגי שלנו – כל אלה ניצחו את הפחדים והחששות שלי והחלטתי להרים את הכפפה המושטת לי ולהצטרף למחנה האימונים.

שבוע ימים בצ'כיה המקסימה ומסבירת הפנים בחברתם ותמיכתם הנפלאה של כל המשתתפים מכל המועדונים שעד אז לא הכרתי, הפכה את השבוע לחוויה נפלאה. ערבי שירה וריקוד, משחקי היכרות ומשחקי חברה, טיולים, ארוחות משותפות והתבדחויות בלי סוף. תודה רבה לכל אחת ואחד מכם חברים יקרים, נעמתם לי עד מאוד.

חוץ מזה גיליתי שימוש חדש וייחודי למייבש שיער. נעלי האינוב שעבדו שעות נוספות בגשם ומאסו בחדשות הקטסטרופליות של ישראל היום, ממש נהנו מתוספת האויר החם!! כמו כן למדתי מעופר אביטל איך מחלצים קרציות עקשניות באמצעות עיסוי עדין בקרם גוף ענוג.

בשלושת הימים הראשונים השתרכתי אחרי מויש פוחדת פחד מוות ללכת לאיבוד.

ביום הרביעי בבוקר (יומיים לפני התחרויות שמהוות בעצם את שיאו של מחנה האימונים) התלוותי אל ליסה מהמועדון שלי שבסבלנות רבה הראתה לי איך היא בוחרת מהלך ונתיב, מתי היא "חותכת" ומתי נצמדת לגדר (תודה רבה ליסה יקרה). באותו יום אחה"צ הצטרפתי אל שתי היעליות: יעל רגב ממועדון חבל מודיעין ויעל ליפמן ממועדון השרון. באותו ניווט אזלו המפות המקוריות כך שנאלצנו להסתפק במפה מצולמת בה נעדרה האות N – בעייה קשה שלא צפיתי. כך קרה שמצאתי את עצמי חוזרת ושואלת את היעליות "איפה הצפון?" לא הבנתי איך הן יודעות להצפין ללא האות N, ורק לאחר ארוחת הערב כששאלתי את מויש איך לעזאזל אפשר להצפין בלי N, קיבלתי את ההסבר הכל כך פשוט, שעבורי היה כמו המצאת הגלגל. לכל תחנה יש מספר וכיוון מספר התחנה לעולם לכיוון הצפון! ואללה יורקה!

בבוקר היום החמישי, בוקר גשום וסגרירי, ישבנו לארוחת בוקר עם ז'אנה ופבל ממועדון גליל. במהלך הארוחה שיתפתי את ז'אנה במגבלות ובחששות שלי. "אני מבינה את מקרא המפה, מבינה את פני השטח, אבל לא מצליחה לחבר בין השניים ושרק אתמול בערב ובדרך מיקרה הבנתי איך בכלל מצפינים מפה וכל זה אחרי שנה של ניווטים !!!"

ז'אנה המתוקה הציעה לי להצטרף אליה לאימון הבוקר ובשעה וחצי של ניווט משותף בגשם שוטף, חשפה אותי לידע מהותי ומשמעותי מעולם הניווט. מתחנה לתחנה הרגשתי איך משהו בחוסר הביטחון שלי משנה את פניו. איך סימני השאלה שלי הופכים לסימני קריאה! סיימנו את הניווט רטובות עד העצם, אך האושר והשמחה שהציפו אותי היו שווים כל טיפה. תודה רבה ז'אנהל'ה על הסבלנות הרבה ורוחב הלב, זה לא מובן מאליו. אין לי ספק שיש לך ועוד נכונה לך תרומה רבה למינוף ספורט הניווט דרך העשייה המבורכת שלך עם בני הנוער אותם את מדריכה. יישר כוח!

בדרכנו חזרה למלון, שיתפתי את אלי סרגה מהמועדון שלי בחוויה המלמדת שחוויתי בזכות ז'אנה והעליתי בפניו את העובדה שבעצם מעולם לא קבלתי הדרכה מסודרת. בין השאר ציינתי כי חסר לי ידע רב בתחום הטופוגרפיה וכי קשה לי לדוגמה לזהות שלוחות וואדיות. אלי, כמעט באינטואיטיביות, קימר את כף ידו ואמר: תדמייני שכף היד שלי היא הר. האצבעות הן שלוחות והשקעים ביניהן הם הערוצים – הואדיות. יש!!! כמה פשוט, כמה מוחשי. כנראה שגם בקטגורית D-50 מסתובבות ילדות הזקוקות לעולם דימויים מוחשי. תודה גם לך אלי, מכל מלמדי השכלתי...

באותו לילה , הוא הלילה שקדם לתחרות הראשונה כמעט שלא עצמתי עין. חלמתי איך אני מתברברת בין הרים לערוצים וברגעי יקיצה מבוהלים, מצאתי את עצמי משננת ללא הרף קווי גובה וסימונים אפשריים העשויים להופיע על המפה, כשברקע הפחד המוכר מה יקרה אם אלך לאיבוד ביערות צ'כיה??

התעוררתי שעתיים לפני הזמן ומצאתי את עצמי שוכבת במיטה כשבידי מצפן ומפה ומתאמנת בהצפנה ובחירות ציר דמיוניות..

בדרכנו לניווט השבעתי את מויש שלא ישאיר אותי לבד ביער ושיבטיח שיעשה הכל לחלץ אותי במידה ולא אשוב...

אז הפלא ופלא - לא רק שלא הלכתי לאיבוד - הייתי בכל התחנות, לפי הסדר ואף עזרתי פה ושם למספר ילדים מבורברים...! ההגעה העצמאית ל 100 בכוחות עצמי בסוף הניווט היתה אחת החוויות המעצימות של השבוע! הבירה אחרי הפיניש היתה מרווה במיוחד, הנקניקיה היתה בטעם של מסעדת מישלן והחיוך לא ירד לי מהפרצוף! אמנם אני היא זו שסגרתי את רשימת הנווטות בקטגוריה, אבל ניווטתי לבד ובהצלחה.

והחשוב מכל ,הוא שסיימתי את עונת הניווט עם קורטוב של ציפייה לעונה הבאה.

בברכת שנה טובה לכם ולמשפחותיכם

הניווט הראשון של אלישבע

מאת: אורי אס-קורלנדר

כבר באמצע השבוע, כשהתברר שאני מבלה את יום שישי רק עם אלישבע הקטנה (5 ח' וחצי), שמתי עין על הניווט ברכסים. בדיוק גיליתי כמה נוח לי איתה (ולה איתי?) במנשא הכיס, זה ממש קרוב הביתה לחיפה, ויאפשר לי לנווט ולה – לטייל... בדרך צצו בעיות מינהלה והורות שונות, כשהתחזית לגשם מאיימת יותר מכל. את חמישי בערב ושישי בבוקר ביליתי עם עין אחת פקוחה על מכ"ם הגשם (למדתי מנועם רביד, תודה), וגם אחרי שיצאתי מהבית אישתי המשיכה לעדכן על מצב העננים.

בשמונה הכל נראה נהדר, אבל בשמונה וחצי צץ ענן שחור גדול, שאפשר היה לראות אפילו מהכרמל, לא רק מהמחשב. המשכתי לנסוע, בזמן שאלישבע נרדמה, וסיפרתי לעצמי שמקסימום נחכה באוטו שהגשם יגמר... במקום להקיץ אחרי 20 דקות, כרגיל, אלישבע ישנה שעה פלוס, נהנית מתשומת הלב של אבא שנמנם לידה באוטו והחזיר מוצץ כשצריך, ובינתיים התברר שהעננים נעלמים מבלי להוריד גשם, כנראה בגלל השמש המחממת. כשהיא התעוררה חגרתי את הרצועה הארוכה של המנשא, הכנסתי אותה פנימה – עם הגב אליי, והלכתי לרישום. תיאמתי מראש עם רוני את "המקרה המיוחד" שלי במייל, למרות שבלאו הכי הייתי מתקבל בסבר פנים יפות; רשמתי את אלישבע לניווט (חבל לדפוק את התוצאות במקומית...) ויצאנו לדרך.

בתיק היו לי מעיל ומטרייה (למקרה גשם), ציוד החיתולים ההכרחי, בגדים להחלפה בשבילה, חלב בשבילה וגם גזייה ומים בשביל לחמם לה את החלב. זה, בנוסף לתינוקת של שבעה קילוגרם, טפו-טפו-טפו. לקח לי כמה דקות להתאפס על השביל שיוצא מקרחת היער של הזינוק, והתפתלנו בשביל המסומן אל תחנה 1. עד שהגענו אל סבך רציני בדרך, כבר הזעתי בטריקו ארוכת השרוולים ובמכנסיים חסיני הקוצים שלי, וממש שקלתי לוותר. "מה עבר לך בראש?", "כל המפה ירוק כהה..." ועוד אמירות מסוג זה חלפו בראשי כשהחלטתי לנסות ולהמשיך בשביל לפחות לתחנה 1. שתיים-שלוש תחנות, ונחזור הביתה.

עד שהגענו לתחנה 1, ניסיתי להרוויח מהקצב האיטי לפחות את קריאת המפה באופן סדיר. אני לא יכול להגיד שזיהיתי את כל הקרחות בסבך, אבל מצד שני – אני גם לא אמור. בעצם, זה היה תרגיל בהפשטת מפה, הפוך על הפוך: אתה רואה את כל הפרטים אם תרצה ואם לא, אבל כדאי שתתעלם מהם, כי הם בעצם לא נחוצים לך. עשר ועשרים על השעון, גררתי את אלישבע שלוש שעות וחצי מהארוחה האחרונה, והיא היתה כבר עצבנית. אחרי שניקבתי, חילצתי בקושי את הגזיה מהתיק, תוך שאני כמעט מפיל את אלישבע מהמינשא ומפזר חפצים שונים, והעמדתי מים לחימום הבקבוק.

לא יכולתי להתעלם מהסיטואציה המוזרה במקצת: נווטים חולפים בריצה ובהליכה, מזרחה ומערבה, ואני יושב על השביל, עם בקבוק ביד ותינוקת בחיקי, מחליף תנוחה בשביל להסתיר לאלישבע את השמש. בכל זאת, זה לא הדנונה והתפוח שנתתי לאחותה הגדולה בניווטים כאלה; היה בזה משהו מאוד ביתי – בלב הסבך, עם העמק מאחוריי.

כשאלישבע סיימה, ארזתי בקושי את מה שפיזרתי, והמשכנו לצעוד בדרך. בהתחלה עוד לא ידעתי לאן נגיע, אבל אחרי שניקבתי את 3, החלטתי לוותר על 5 ו-6 הרחוקות, ולקחת את 7-8-9-10 בדרך חזרה לסיום. הירידה מארבע אל הוואדי, בחיתוך לשבע, איפשרה לי ניווט ממש עדין, בין הסבכים בדרך למטה. אפשר לראות על המסלול שזיגזגנו בין הירוק-כהה, ירדנו מדרגות סלע, עד השביל שביער. כאן כבר היה לי יותר ביטחון עצמי, אבל עדיין היו רגעים מפחידים מאוד, על משטחי סלע חלקלקים מגשם, עם קוצים חדים וילדה ישנה במינשא. ניזהרתי מאוד, ובעיקר הלכתי לאט.

גם בקצב צב, כמו כשאני רץ (גם כן ריצה...) היה לי קשה בהתחלה להתאפס על המיקום המדויק שלי בשביל... גם אחרי שהזדהיתי שם, התברברתי קצת בדרך לשבע, אבל דווקא בגלל הקצב האיטי התאפסתי מהר. משם הכל עבר בניחותא אל הסיום. "אל תרוץ, אל תרוץ", קראו לעברי בחרדה כשרצתי מ-100 אל הסיום. "תשים לה כובע" התחננה-דרשה סבתא רוני דה-קוסטה-בק. עוזי שוויצר היה גאה בי, כמו שלא היה (ולא יהיה) גאה בניווט שלי מעולם. הלכתי מהר לאוטו, והחלפתי לאלישבע את הבגדים הרטובים – לא מגשם, מהזיעה שלי...    

הניווט הראשון שלי - איתן עמיעז

(כתבה משנת 2005)

חמש הזדמנויות היו לי להצטרף לעולם הניווט.

הפעם הראשונה היתה כתלמיד בית ספר תיכון בין השנים 1972-1975 בלונדון. אליפות בריטניה הראשונה בניווט היתה בשנת 1967 והענף היה עדיין בחיתוליו. כתוצאה מכך, בתי הספר המשיכו להתמקד באותה עת בעיקר בריצות שדה (cross country) וכך מצאתי את עצמי מתזז במרחבי Hampstead Heath כשהמטרה העיקרית היתה להימנע ממפגש עם גלוחי הראש (skinheads) שתרו אחרי קרבנות מזדמנים. כך החמצתי הזדמנות להימנות על ראשוני הענף בארץ. אני כמובן מגזים. לא היה לי מושג קלוש מה זה ניווט ספורטיבי ומי יודע אם בכלל הייתי מנווט, אבל העיקר שהסיפור נחמד.

הפעם השנייה היתה במסגרת השירות הצבאי בסוף שנות ה-70. סדרות הספורט במכון וינגייט סיפקו לנו חוויות רבות ובראשן "אסון הטבע" המפורסם. אבל בכל הקשור לניווט ספורטיבי, לא היתה בשורה גדולה. ברב הניווטים עשו שימוש בתצלומי אוויר, נעליים צבאיות שימשו כנעלי ספורט לשטח ומדי ב' החליפו את חליפות הניווט הססגוניות. כמובן לא ויתרו לנו על ההצמדה לנשק האישי, אבל לפחות לא רצנו עם מטולי RPG. בקיצור, מה שהיה אמור להיות חוויה פוטנציאלית הפך לחצי עונש. לא נעים להודות אבל את עיקר הריגושים בניווט סיפקו אותם לגים שעברו בשדות ובפרדסים הסמוכים למכון וינגייט ששימשו כר נח לפעילותן של בעלות המקצוע העתיק בעולם, עד שהנ"ל נאלצו להדרים בגלל שהפריעו לנווטים להתרכז בניווט.

הפעם השלישית היתה בשנת 1983 עת הכרתי את טל גרוסמן ז"ל במסגרת שירות מילואים באותה יחידה. בכל אימון ובכל קו בהרי הלבנון לא הפסיק טל, שהיה ממובילי הענף בארץ, לספר על נפלאות הניווט. אלא שבאותה עת, בעקבות פציעה במסגרת השרות הצבאי, העדפתי להתמקד בשחיה במימיה הצלולים של בריכת בית הלוחם, כשזכרונות הניווט הצבאי רק מסייעים לי להשמיע אמירות שונות ומשונות בגנות הספורט האיזוטרי.

הפעם הרביעית היתה באנגליה בשנת 1986-7 שם למדתי באוניברסיטה. מי בכלל חלם על ניווטים? סופי השבוע היו מוקדשים לטיולי אופנוע ולצפיה במשחקי כדורגל. היום, כשבכל נסיעה לחו"ל אני בודק אם יש במקרה תחרות באיזור ומוכן לנסוע מאות ק"מ כדי להגיע לאירוע כלשהו, אני נזכר באותם ימים בהם הכל היה מתחת לאף.

עשר שנים מאוחר יותר, החל עמי גנצ'רסקי להדריך את בני הבכור ניב במסגרת חוג בית ספרי. לשמחתי הפעם כבר לא היה צריך לשכנע אותי להירתם לענין. בשנה הראשונה עוד שימשתי בתפקיד הצל (shadow), תוך שאני מתאפק בקושי רב לא להתערב בניווט עצמו. במחזור האחרון של אותה עונה שלחתי אותו לדרכו העצמאית ומאז אני חופשי ומאושר בשטח כשהשריטה רק הולכת ומעמיקה.

אז אולי זה יישמע לכם כמו פרסומת לבית גיל הזהב אבל אף פעם לא מאוחר מדי להתחיל לעסוק בספורט, וודאי לא בספורט הניווט בו טווח הגילאים הוא שמונה עד שמונים.

הניווט הראשון שלי - דודי אלוני

מכיוון שהניווט הראשון שלי היה די סטנדרטי, ניווט שהצטרפנו אליו כחלק מטיול בחוגי סיור ביער בירייה אי שם בשנת 1989ניווט שאני לא זוכר ממנו הרבה למעט העובדה שאני וחברי הטוב יונתי (קיצור של יונתן) , רצנו במהירות מתחנה לתחנה רק בשביל לגלות כל פעם ששתי הבנות מהחוג שלנו שראינו אותן בתחנה הקודמת איכשהו בדרך פלא תמיד כבר היו בתחנה הבאה כשהגענו אליה, אני אספר על הניווט הראשון שלי בחו"ל.
עם סיום תקופת המבחנים, אי שם ביולי 2002 , גיליתי להפתעתי ולשמחתי שכנראה חלה טעות במחשבי האוניברסיטה ועברתי את כל מועדי הא', מבואס שלא אצטרך שוב לחזור לעיין ולשנן את כל החומר של סימסטר ב', חשבתי לעצמי מה כבר אפשר לעשות בקיץ הזה? זכרתי שהיה לי איזה רעיון פעם לנסות ולנווט בחו"ל , ומכיוון שהייתי כבר וותיק בניווט(באותה תקופה כבר ניווטתי כ 13 שנה )חַשְבוּ לעיל ( והייתי כבר באיזה לפחות שלושה ניווטים כשהאחרון שבהם היה במקרה הטוב שנתיים קודם)
זה אפילו נשמע לי רעיון טוב.
חיפוש קטן באינטרנט ביום האחרון של תקופת המבחנים העלה שיש ניווט של חמישה ימים שמתחיל בעוד ארבעה ימים בהונגריה. וכך אחרי מחנה אימונים של שלושה שבועות , שכלל אינטרוולים של לילות ללא שינה (תקופת מבחנים!) , תזונה נכונה של פיצות בורקסים המבורגרים וקולה (תקופת מבחנים!), פקלים של שעתיים כפול חמש ביום של ישיבה (תקופת מבחנים!), סידור הבית ובהייה בטור דה פראנס (תקופת מבחנים!), ומבחנים (בכל זאת תקופת מבחנים!) מצאתי את עצמי על מטוס לבודפשט. מהנחיתה בבודפשט ועד לנסיעה דרומה ברכבת לעיירה שהיום אינני זוכר את שמה (גם אז נראה לי לא בדיוק זכרתי את שמה) נשארו לי יומיים שלהתארגנויות. אתם בטח שואלים את עצמכם למה צריך יומיים של התארגנויות או למה בכלל צריך להתארגן, אבל למי שטס לתחרות ניווט בחו"ל כשהוא חסר חליפה ויתום ממצפן ובטוח שכל חנות ספורט באירופה מוכרת את הבגדים האלה שאפילו צביקה פיק היה חושב פעמיים לפני שהיה לובש אותם, התארגנות זה דבר מתבקש ויומיים במדינה שהאנשים בה לא בדיוק מבינים מה אתה רוצה מהם (האנגלית שלי והגרמנית שלהם ...) זה בקושי מספיק.
קשה להאמין אבל בסוף מצאתי את "גיל טכניק" של ההונגרים, מסתבר שהוא דווקא היא, בחורה העונה לשם AGI יהודייה למחצה אוהבת ישראל הלומדת תנ"כ והכי חשוב יודעת אנגלית. כך אחרי שיחה ערה על ישראל יהודים תנ"כ וכיו"ב יצאתי מהחנות כשבאמתחתי כל הציוד הדרוש לעשות ניווט כהלכתו. (כמו את "גיל טכניק" גם את AGI אני אפגוש בעוד יומיים בניווט עם טנדר שהוא אומנם לא ירוק אבל הוא בהחלט טנדר...) אני מספיק לטייל עוד קצת בבודפשט, נוסע מספר שעות ברכבת , הולך קצת, מקים לעצמי אוהל, אוכל ישן אוכל עולה על אוטובוס לכינוס, הולך כשני קילומטר וזהו מזנק לניווט הראשון שלי בחו"ל (עשרה ק"מ ושלוש מאות וחמישים מטר עם כ 23 תחנות).

מהזינוק ל- 1 :
עם הזינוק הבחנתי שמתכנן המסלולים טעה ושם את נקודת הזינוק בתוך יער בו לא רואים כלום, מייד תיקנתי אותו על טעותו וחתכתי לשביל הקרוב מדרום מערבA, ריצה קלילה על חול טובעני צפון מערבה עם השביל עד לפינת היער B , ומשם הדבר ההגיוני ביותר ריצה צפון מזרחה לפינת היער C או שמא פינת שטח פתוח מלא סבכים, ריצה שוב צפון מערבה על קו היער עד לכיפה D ומשם שימוש ראשון במצפן שקניתי מסתבר שהוא באמת עובד ואחרי הליכה של כ 50 מטר הגעה ראשונה לתחנה בחו"ל! סך הכל זמן מצויין של 7:42 לחמש מאות מטר.

1-2 :
שוב טעות של מתכנן המסלולים, בין הנקודה הראשונה לשנייה לא מחבר שום שביל, ממש שום שביל רק בליל של שטח פתוח סבך ויער, פשוט חוצפה. למזלי ניווטתי קצת בצבא וידעתי שסטייה מכוונת תיתן את הפתרון הנכון, וכך עם סטייה מכוונת קלה של בערך 45 מעלות הגעתי לשביל המיוחל A. בעיה נוספת ששמתי לב אליה היא שהנקודה הייתה ממש בתוך היער, לא על גבול היער ולא בפאתי היער ממש בתוך היער בתוך העצים. לא התפתתי וירדתי מהשביל רק בנקודה B כדי שאוכל להקיף את היער מהשטח הפתוח ולתקוף את הנקודה מהמקום הרחוק ביותר האפשרי. שוב זמן נהדר של 10:14 לשלוש מאות וחמישים מטר.

2-3 :
הפעם אין תלונות למתכנן, אמנם הנקודה עצמה בתוך יער, אך שרשרת שבילים
ענפה מובילות אותי ישירות לנקודה כשאני כמעט ונצמד לקו הישר המחבר בין
שתי הנקודות. 13:57 לקילומטר, אני ממש מאיץ.

3-4 :
ההצלחה של לרוץ על שבילים ולא להכנס ליער נמשכת ... 10:09 לחמש מאות מטר

4-5 :
האמת היא שגם אם אני ממש רוצה אני לא בדיוק יכול להגיד איפה הייתי בדרך לתחנה חמש. כל מה שאני יודע שמהרגע שהגעתי ל A ועד שהגעתי לתחנה 5 חלפה בערך חצי שעה בה ביקרתי כמה פעמיים ב"נקודה" A ופעם אחת בנקודה 6 . 33:13 לשלוש מאות מטר.
5-6 :
תודה לאל בתחנה שש כבר הייתי, 3:55 , פחות מחמש דקות ללג, נהדר. בשלב זה הייתי בתחנה השישית מתוך עשרים ושלוש, השעון החדש שקניתי לפני יומיים הראה לי שעברו כבר כשמונים דקות79:10 וכל מה שלמדתי בסימסטר ב' הראה באינדוקציה שאני הולך לסיים את המסלול בעוד כ 240 דקות שזה כארבע שעות, שזה כחמש שעות ועשרים מאז שהתחלתי את
המסלול, שזה כשעתיים אחרי שהאוטובוס שהגעתי איתו יוצא חזרה. אין ברירה חייבים לכנוס, הבעיה שמרפי זינק ביחד איתי ונקודות חמש ושש הן הרחוקות ביותר מהסיום. וכך עוברות עוד 52 דקות עד שאני מגיע לנקודת הסיום עייף ומותש לא לפני שאני מנקב את תחנה 100 . סך הכל 131:54 כשאני בקושי מסיים רבע מסלול.

אני מתחיל להבין שאולי זה לא מתכנן המסלולים שטועה כל הזמן אלא אני זה שטעיתי,בבחירת המסלול הצירים הקטגוריה ובהערכת יכולת הניווט שלי. אני מחוויר לנוכח העובדה שמחר מצפה לי מסלול ארוך יותר 10910 m עם מספר גדול יותר של תחנות. אני מנסה לדבר עם המארגנים על זה שעדיף לכולם שאני אעבור לקטגוריה קצת יותר ריאלית, הדבר אפשרי אבל רק מהניווט הרביעי, סה"כ יש חמישה. אני מארגן את המחשבות מחדש מבין שמחר אין ברירה אני אצא שוב כצאן לטבח, היום השלישי הוא פארקים שזה לא נורא, היום הרביעי הוא מנוחה שזה ממש לא נורא, ואז עוד יומיים של ניווטים שבעזרת השם יהיו קצרים יותר וברמתי יותר.
לניווט ביום השני אני מגיע בכוחות מחודשים,הניווט די דומה לניווט יום קודם ואני מבצע את אותם שיקולים והחלטות הגיוניות שראיתם לעיל אך אני נחוש לסיים את המסלול בהצלחה, הפעם זינקתי מוקדם לכן האוטובוס עדיין חיכה לי כאשר גמעתי את 26 התחנות וכמעט ה 11 ק"מ בכ 233:29 דקות, שהם שלוש שעות חמישים ושלוש דקות ועשרים ותשע שניות. (הניווט עם הזמן הארוך ביותר שלי מאז ועד היום! ). ניווט הפארקים ומן הסתם יום המנוחה עוברים על מי מנוחות, אבל דבר חשוב אחר קרה מאז הניווט ביום הראשון לבין הניווטים הרביעי והחמישי.

אני לא זוכר בדיוק את הסדר הכרונולוגי של הדברים אבל במהלך אותם ימים גונבה לאוזני שמועה שיש עוד ישראלים בתחרות. שבאופן מוזר הם העדיפו לשכור דירה (יותר נכון וילה) ורכב (יותר נכון טרנזיט) ולא לישון באוהל ולנסוע באוטובוס של המארגנים שיוצא תמיד בזמנים שתמיד לא נוחים לך. שבאופן מוזר הם העדיפו לאכול ארוחות בוקר וערב טעימות מאשר לבשל על גזיה וקופסת ביסקווטים לשעבר, ממש מוזרים.
גונבה לאוזני שמועה, ברם לא עשיתי איתה כלום, המזל הוא שגם לאוזנם גונב השמועה על איזה עוד ישראלי שמסתובב, והם בניגוד אלי מצאו את אותו ישראלי שהייתי אני. כמו כל הישראלים שמוצאים ישראלים אחרים בחו"ל הם מייד הזמינו אותי לישון לאכול ולנסוע איתם. אני שלא רציתי לוותר על האוהל המפואר שבניתי, על נוחות השינה על הדשא, על היקיצה הטבעית מהשמש ועל תיפוף הגשם על האוהל שעוזר להירדם הסכמתי רק לארוחות הבוקר המופלאות שכללו תמיד חביתה לחם טרי וחמאה. מאותם ישראלים אני זוכר את המבוגר האחראי גיורא כהן, את עודד ורבין ועוד קבוצת ילדים בינהם אייל היימן. ושני פרי לאנסרים העונים לשמות דניאל גריף ותמיר אלון. כולם ממועדון רמת השרון.
אם אני לא טועה היו אלה עודד וגיורא שמשיחות ומתחקורים פה ושם עזרו לי להבין את המרחק מהניווט שלי לניווט, גרמו לי לשוק אחרי שהבנתי שדובי דובי דוברמן הטעה כל השנים כשאמר שאלכסון הוא אסון, והרגיעו אותי שביער אין דובים. האוכל הטעים העצות הטובות והחליפה בחינם לכל מצטרף חדש בזמנו למועדון, גרמה לי להצטרף למועדון רמת השרון.
השוק מהניווטים הראשונים, המידע החדש שקיבלתי וההבנה שאני צריך לשנות משהו גרמו לכך שאני חושב שממש ניווטתי בניווטים הבאים.

לסיכום אפשר להגיד שעד הניווט בהונגריה הייתי בכמה ניווטים, מהניווט בהונגריה התחלתי לנווט!

הניווט הראשון שלי

מאת: זיו נוימן

מי מאיתנו לא זוכר את הניווט הראשון שלו ? לחלקנו זו חוויה מהנה, לאחרים סיוט ולפעמים יש משהוא כל כך ראשוני ותמים שפשוט חבל לא לשתף את האחרים בחוויה זו. נשמח אם תשלחו לנו את חוויות הניווט הראשון שלכם ולא משנה מה גילכם, מה יכולתכם וכמה זמן אתם מנווטים. אם יש לכם סיפור טוב ומעניין אנחנו כאן כדי לפרסמו.

אני מתנדב להיות הראשון...

הניווט הראשון שלי מחזיר אותי למאה הקודמה לראשית שנות השמונים, לייתר דיוק 1982, אני שישיסט צעיר שעומד לפגוש לראשונה בחייו את אימת בית הספר, את המורה שהפך לאגדה עוד בחייו, את האיש שעיצב דורות של תלמידים וטמן בהם את זרע אהבת הארץ, את הכבוד למורה ולזולת, אבל הכי חשוב: האדם שעשה לי את ההכרות עם ספורט הניווט.

אבי ינוקא היה מורה לשל"ח אצלנו בתיכון והוא היה קשוח יותר מהלוח של הכיתה, כשהוא כעס בשיעור אפילו המנהל היה נכנס למיקלט, כשהוא התעצבן העיניים שלו בלטו יותר מאלו של שימי תבורי בזמן ששר את "לילה בלי כוכב" בתימניאדה של אילת וכשהוא רתח על כיתה מסויימת אז גם בכנס מחזור אחרי 30 שנים הוא עוד הכניס להם על זה. אבל, הוא היה מורה עם אישיות או כמו שאומרים היום "מורה לחיים".

לאבי הייתה חולשה לשני דברים: לבנות יפות ולנווטים טובים. כבר בשיעור הראשון קיבלתי ממנו יחס יותר טוב מאשר קיבלה מלכת הכיתה והכל בגלל... נכון, בגלל שהייתי אח של עומר, אחי הבכור מכיתה י"א והנווט הכי טוב שהיה בבית הספר מאז שנת תרנ"א. אבי שגם היה בקיא בביולוגיה ובגנטיקה הסיק שניווט הוא עניין תורשתי אצלנו במשפחה, או כמו שסבא שלי נהג לומר: אם אני עקר ואבא שלך עקר אז גם אתה תהיה עקר.

לאחר מספר שיעורים בנושא ניווט וטופוגרפיה, התנסות מעשית בחצר בית הספר עם מצפן צבאי שבכדי לקבלו נדרשנו לחתום על יותר טפסים מאשר על טפסים לקבלת משכנתא ועם רוח גבית מעודדת של המורה הנערץ, נדחסנו 5 תלמידים למכוניתו של אבי ינוקא ונסענו בשבת סתוית לאזור רמות מנשה. זכור לי שהתחלתי לרוץ עם מפה שהצלחתי להצפין, רצתי, אין לי מושג לאן ומה צריך לחפש, אני זוכר שהיו סביבי עוד מספר נווטים, לאט לאט התמעט הדמויות סביבי (גם ככה באותה תקופה היו רק כ 50 נווטים בתחרות), עד שהייתי לבד. רק אני והיער... לבד...רק אני... לבד...לבד.

בסוף הגעתי לאיזה כביש וישבתי בצד הדרך מתפלל שאולי תעבור איזה מכונית מקרטעת ותיקח אותי הביתה. שקט... רק אני לבד... קולות של תנים, רוח קרירה, אני נפרד מהורי, נשכב על שכבת מחטים עבה ומחכה, גשם קל מתחיל לרדת, אני לבד... הלכתי לאיבוד וזהו... לא ימצאו אותי, להתראות עולם, אני כל כך צעיר, במה חטאתי? למה זה מגיע לי?

רגע, מי זה קורה בשמי ? מישהוא בא לחפש אותי, היי זה הנווט הכי טוב בבית הספר... תודה לך אלוהים, תודה לך עומר.

בתעודת השליש השני כצפוי כבר לא קיבלתי מצויין בשל"ח, אבל, היי, גם כמעט טוב מאוד זה לא רע...תודה לך עומר.