אאוריקה

מאת: זיו נוימן

אני לא נמצא כרגע בתוך אמבטיה, אבל, טרמינל 1 בנמל התעופה הבינל של בולגריה הוא גם מקום מתאים לשאול את עצמי שאלות ולחפש תשובות פסיכומדעיות. עיכוב של 3 שעות בטיסה חזור מאפשר לי לפתח תורות שלמות שקרוב לוודאי לא נכונות ואין בינן לבין מדע טהור כלום. אני ממתין לטיסה ארצה לאחר חמישה ימי ניווט באזור בורובץ: יערות מחטניים לרגלי המורדות הצפוניים של הרי הרילה עם שיפעת מים עצומה החורצת באדמה אינספור גאיות, יוצרת ביצות לרוב ומאפשרת חיים למגוון צמחים, חיות, בני אדם ונווטים.
 רילה כך למדתי מאחד השלטים שנתקלתי ביער הוא "הרבה מים" ואכן אלו לא חסרים באזור הפופולרי כאתר סקי בחורף וכאתר טיולים בקיץ. כמות המשקעים בהרי הרילה היא עצומה (2000ממ עפי גוגל) ועם בוא האביב והחום מתחיל גם שלג המכסה את הרכסים הגבוהים לתרום את חלקו לשמחת בית השואבה הבולגרית.
אז, לאחר ההקדמה הארוכה החלטתי לזרוק באבחה אחת לחלל האוויר של קהילת הנווטים הישראלית פצצה מדעית שמבוססת על עובדות לא נכונות בעליל מבחינת המדע הטהור, אך יש בה מן האמת מבחינתנו הנווטים, או לפחות מבחינתי אני, עבדכם הנאמן שמצא לנכון להביא לכם את הגילוי מיד לאחר הפירסומות…
אנסה עכשיו לנסח את דבר הגילוי במילים ובנוסחאות ואקרא לגילוי זה: החוק הראשון של ניווט. (לא לבלבל עם החוק הראשון של ניוטון). אז, מה אומר החוק הראשון?
" ככל שקווי הגובה צפופים יותר כך קטן השדה המגנטי"
אני כבר רואה מכאן מספר גבות מתרוממות ויש אפילו כאלה שחושבים שאכלתי פטריות יער שגרמו לי להזיות. 
זה נכון שחטאתי באכילת פטריות יער ברוטב שמנת עם יוגורט יווני לצד אספרגוס ירוק חלוט במי מלח. מדי פעם גם סלט שופסקה, מרק שעועית מקומי, לוטניצה, גבץ' , בניצ'קה ועוד מיני מרקחות מקומיות וטעימות כמעט כמו של חמותי הבולגריה ( חייב לפרגן, אשתי כאן ליידי), אבל, החוק הראשון הוא תולדה של ניסויים אמפיריים in vivo כפי שנהוג לכתוב בספרות המקצועית. אני הייתי ה vivo.
אפרט כאן את מהלך הניסוי ואת תוצאותיו. לאחריו, אני בטוח שלא תשאר עין אחת יבשה (מתוך שמחה לאיד או מתוך השתתפות בצערו של המתחרה - זה אני) וגם לא יישארו ספקות בליבכם, כי הרי מהו ניווט אם לא ניסוי ותהייה תמידית, מהו ניווט אם לא מחקר אינסופי על תופעות טבע והשפעתן הפסיכולוגית על פיזיולוגית הגוף האנושי?

מהלך הניסוי: הניסוי התקיים בתנאים מבוקרים ( בקר התחרות היה תיאודור טודורוב) ומספר החזרות כפי שצויין בראשית המאמר היה 5, בכל חזרה כזו (נקרא לה תחרות) היו עשרות תתי חזרות שהעמידו אותי במצבים שונים, מצבים שבהם צפיפות קווי הגובה הייתה שונה. וראו זה פלא, בכל פעם שצפיפות קווי הגובה הלכה וגדלה כך השפעתו של המצפן עליי קטנה ובחרתי נתיב ריצה ארוך יותר בכדי להמנע ממפגש מחודש עם אותם קווי גובה צפופים. בעוד שבאזורים בהם קווי הגובה היו מרווחים דיים הרי שכאן, המצפן פעל עלי בצורה טובה ויכולתי לנוע בכיוון הנכון.
מסקנה:
היות והמצפן מושפע מהשדה המגנטי ואני מושפע מהמצפן, הרי שאם השפעתו של המצפן עליי קטנה, אזי, השדה המגנטי קטן.
מ.ש.ל







ניווט שליחים בוינה

 Vienna Orienteering Challenge
Vienna O Challenge - Austria's most fun orienteering sport event


מודי בוכבינדר

אני שונא זינוק המוני וגם ניווט שליחים הוא לא הפורמט האהוב עלי.

כשהזינוק ההמוני מתקיים בפארק ירוק באמצע וינה והשמש מציצה אחרי בוקר גשום זה קצת משפר את החוויה אבל זה עדיין זינוק המוני לשליחים.

ניווט השליחים מתקיים בזוגות כאשר כל אחד עושה שני מקטעים לסירוגין ואותה מפה מכילה ארבעה מסלולים שונים ועוברת מיד ליד.


הזינוק מאורגן למופת ובהתאם לצוות המצומצם שמארגן את האירוע. הנווטים הראשונים בכל זוג עומדים על קווים שצוירו על האדמה בהתאם למספרי החזה. ואני עומד על הקו שמסמן את מספרי ה 60 (אין קשר לגיל). כל שורה מסודרת פנימית על פי המספרים בתוך העשיריה

שתי דקות לפני הזינוק עוברים שלושה אנשים ומחלקים תוך דקה את המפה המתאימה לכל אחד לפי הסדר.

עוד דקה, ספירה לאחור ויציאה לדרך.

מאחר והקווים מסודרים לפי קצב הריצה השורות הראשונות (שורות העשרים ושלושים) יוצאות כאילו הזנב שלהם בוער ואנחנו בשורות היותר אחוריות קצת יותר לאט. בדרך למשולש ההתחלה אנחנו חוצים בזהירות את מסילת הרכבת הקטנה שעוברת ממש בתוך הפארק וממנה ביקשו מאיתנו להיזהר. מדובר ברכבת לילדים שנוסעת בערך בקצב שאני רץ בסוף ניווט ביום טוב ועדיין רכבת.

בתמונה אפשר לראות אותי ואת אופק חוצים (בזהירות!) את מסילת הרכבת אחרי הזינוק.

אני מוודא שאני על המפה הנכונה, כאמור יש ארבע מפות שונות על אותו הנייר, ורץ לתחנה הראשונה.

בתוך הפארק מתרוצצים כמובן הרבה נווטים ואני לוקח עוד שניה או שתיים כדי לוודא מספרי תחנות, לפסול בניווט שליחים זה ממש לא נעים.

הניווט לא קשה במיוחד והפארק ירוק ומלא בריכות נוי, עצים ופרחים, ראו את התמונה למטה. לפני כמה שעות סיימנו ניווט רגיל בקצה אחר של הפארק עם גשם שוטף (אנחנו מדברים על אוגוסט!) והרגלים עדיין לא חזרו לאיתנן ויש גם קצת בוץ כשחותכים בין השבילים הסלולים.

העז הכי משמעותית בניווט (לא יודע אם בכוונה) היא שלוש תחנות שנמצאות כמעט באותו הקו ללא שינוי כיוון. התחנה האמצעית נמצאת באזור כהה יחסית במפה ודי קשה לראות אותה. בעבר כבר נפלתי על מצבים כאלו ודילגתי על תחנה. הפעם אני תופס את התחנה ומנקב ללא בלבול.

הסיום נמצא סביב אגם קטן על איזה גבעה קטנה ומבוצבצת עליה נמצאת תחנה 100 (בווינה זה בעצם תחנה 99) כדי  להרוג סופית את הרגלים. הריצה מהתחנה האחרונה לסיום היא מסביב לאגם ומאפשרת לבן זוגי לניווט ולמועדון, ניר קלקשטיין להיכנס לעמדת החלפת המפות. אני מוסר לו את המפה בשארית כוחותיי ומתפנה לנשום קצת וללכת לפרוק את הכרטיס. רגע אחד של מתח עד שאיש המחשבים מאשר שהקטע שלי תקין וניקבתי את כל התחנות. כל קטע הוא של כקילומטר וחצי כך שיש לי פחות מעשר דקות לנשום לפני שניר מסיים את הקטע שלו ואני מתחיל את הקטע הבא שלי.

אני מתייצב באזור ההחלפה ומחכה לראות את ניר מגיע לנקודת הסיום.

לא עובר זמן רב כשאני רואה אותו עובר על אותה גבעה מסביב לאגם ורץ לסיום ואני נכנס לאזור ההחלפה ומחכה לו.

אני מקבל את המפה ורץ למשולש. תוך כדי הריצה אני בודק פעמיים שאני בצד הנכון של המפה ופעמים נוספות שאני במפה הנכונה בתוך הצד שלי. אני מרים את הראש לקראת המשולש בדיוק לראות את הרכבת המפורסמת (רכבת שהוזכרה במערכה הראשונה תגיע במערכה השלישית) נוסעת לה בנחת ממש ליד המשולש, הפסים עוברים ממש על הדשא. אני מאיט קצת כדי לתת לה לעבור וממשיך לרוץ.


הרגלים די כואבות אבל זה הקטע האחרון בסוף שבוע עמוס ניווטים בווינה ואני משתדל לא להפסיק לרוץ. העז הפעם מחכה בסיום כשאני מנקב את התחנה שממש קרובה לתחנת הסיום ונדמה לי שאני רק צריך לרוץ לתחנת הסיום. אני מעיף מבט במפה ומגלה שהכינו לי ממש בסיום עוד לולאה קטנה של שתי תחנות נוספות. אני חושק שיניים ועושה על אדי הדלק האחרונים את שתי התחנות הנוספות ומעביר בשמחה לניר את המפה לחלק הרביעי ואחרון.  פורק שוב את הכרטיס ומאושר לגלות שהכול תקין והולך הצידה לשתות קצת ולנוח. לא עובר זמן רב לפני שניר מסיים ואנחנו שמחים לדעת שסיימנו בהצלחה בלי פסילה (היו קצת פסולים בגלל הפורמט)

התחרות והפרסים מיועדים לזוגות מעורבים בלבד כך שאנחנו לא מועמדים למדליה, יש גם זוגות הרבה יותר מהירים מאיתנו. אנחנו מסיימים במקום הרביעי המכובד (ואחר כך משום מה מתדרדרים למקום החמישי), בתוצאה סבירה מבחינתנו.

הניווט הזה הוא הגראנד פינאלה של סוף שבוע מאוצים בווינה. הספקנו לעשות שני אימונים, שלושה ניווטים (כולל אחד ממש במרכז העיר) ובסיום, כאמור, שליחים. למרות שלא היו משתתפים רבים במיוחד היה ייצוג להרבה מאוד מדינות וגם כ- 30 ישראלים.

את כל סוף השבוע הארוך ארגן וניהל עודד ורבין הבלתי נלאה שדאג שכולם ידעו איזה אוטובוס מביא אותם לזינוק, איזה דברים מעניינים אפשר לעשות בעיר וגם ארגן לנו ניווט אימון פרטי אחד.

בגלל הניווטים הקצרים יחסית והתחבורה הציבורית המעולה בווינה היו לנו גם הרבה שעות חופשיות.

הספקנו להיות בשוק אוכל צמחוני, כמה מוזיאונים, סיורים מודרכים, מעיינות חמים, סדנה להכנת שטרודל, קניות, שיטוט במדרחוב ולאורך הדנובה, ארוחות, פאבים ועוד. ובטוח שכחתי איזה בילוי. כמובן שאף אחד לא עשה הכול וכל אחד בחר מה שמתאים לו.

תם ונשלם סוף שבוע מהנה ועמוס בווינה, עוד כמה שעות ממריאים הביתה, להתראות בשנה הבאה.

הדרך אל הגמר רצופה במוקדמות טובות

 

אליפות אירופה - אסטוניה 2022

ניצן יסעור

מידל תמיד היה הסגנון המועדף עלי. אני חושב שזה מקצה יפיפה שמזקק את כל מה שאני אוהב בניווט. הוא מהיר, הוא טכני, הוא מגוון והוא דורש ריכוז ושליטה לאורך כל הדרך.

אחרי אליפות העולם בצ'כיה בשנה שעברה שבה לא הצלחתי לעלות לגמר אחרי התחלה טובה וטעות ענקית בחלק הראשון של המסלול של מוקדמות המידל - חזרתי וניתחתי את כל הריצות ממקצי המוקדמות בהן התחרתי בשנים האחרונות.
מצאתי מאפיין אחד שחזר שוב ושוב.
טעות גדולה בשליש המסלול הראשון.
זיהיתי שהמקום שבו אני נוטה לטעות הוא בסיום השליש הראשון של התחרות.
שמתי לב שאני מתחיל את התחרויות מצוין, בקצבים ובמיקומים שפוטנציאלית מעלים אותי לגמר אבל בתחנות 5/6/7 (תלוי באורך המסלול ובאופי התחנה) אני עושה טעות גדולה שמוציאה אותי מהמשחק.
אז מה קרה שם כל השנים? אני מתחיל זהיר, אני אוהב לצבור את הבטחון שלי בהתחלה, להזכיר לעצמי שאני מצליח למצוא את התחנות, לקרוא את המפה ולזרום נכון בשטח. וברגע שאני כבר מתחיל להרגיש את הזרימה ואת הבטחון - אז אני טיפה משחרר. ואז קורות הטעויות.
התובנה הזו היתה צעד חשוב ואסימון גדול שנפל לי.

בשנה שחלפה מאז, רצתי 5 תחרויות מידל ברמה בינלאומית שבהן הצלחתי לשמור על הריכוז ולדלג על המכשול הטכני/מנטלי של סוף השליש הראשון של המסלול.
הוכחתי לעצמי שאני יכול לסיים מסלול מידל בשליטה ובלי קטסטרופות.
בתחילת חודש יולי רצתי תחרות מידל באיטליה שהייתה אחת התחרויות המוצלחות שלי, ובאמצע חודש יולי הגעתי להשתתף בתחרויות המבחן באסטוניה בהן גם הצלחתי לרוץ מידל באופן שבו אני רוצה בקצב ובריכוז שמאפשרים לי להשאר בשליטה מלאה במשך כל הניווט.
בסך הכל תחרויות המבחן והאימונים המקדימים סיפקו לי פידבק טוב מבחינת השליטה היחסית בשטח והיכולת להתנהל עם השטח האסטוני העדין (מבחינת הטופוגרפיה) והברוטלי (מבחינת סבך הצמחייה).
עקבתי אחרי האימונים של הנבחרות השונות באסטוניה וראיתי שכולם מתמודדים עם אותו האתגר - מציאת הדרך הנכונה לפצח את השטח האסטוני בצורה טובה.
מההכנות על המפות הישנות והנתונים לגבי מיקום הסיום ומיקום הזינוק האפשרי ניתן היה ללמוד ולהעריך שהיער יהיה סבוך, ושהחלק האחרון יהיה יחסית פשוט ומהיר.
האסטרטגיה הייתה לפתוח בצורה זהירה ולהגביר מהירות באזור שמאפשר לקחת קצת יותר סיכונים ולסחוט הכל ב500-600 מטרים האחרונים.
בעצם צריך לעבור רק 12-13 תחנות בשטח הקשה ושם הניווט המסוכן נגמר.

עם פרסום רשימות הזינוקים החלוקה למקצים היה נראה שהמזל יכול היה להיות טוב יותר.
קספר פוסר המדורג במקום הראשון בעולם מזנק 2 דק לפני.
כמות השמות שחזקים ממני במקצה שלי גדולה מהחזקים ממני בשאר המקצים. על הנייר הערכתי שבאופן ריאלי אוכל לסיים את מקצה המוקדמות במקום ה22-25.
הזכרתי לעצמי שהאימונים שעשיתי היו טובים, שאני יכול להצליח לנווט בשטח הזה בזרימה טובה, שאני מזנק יחסית מאוחר ואולי אוכל להנות מיתרון של מעבר של רצים רבים לפני ביער ובסבך.
ובכל מקרה - אין לי שליטה על האחרים ועל הדירוג והמיקום הסופיים, אלא רק על הביצוע האישי שלי.

זינקתי.
לקחתי את המפה ורצתי למשולש.
בריצה לתחנה 1 שקשקתי… רק לא לעשות טעות עכשיו. עברתי לאט ובזהירות מפריט לפריט, בדקתי את המצפן הרבה יותר מהרגיל. וכשהגיעה סופסוף התחנה - הלחץ ירד. התחלתי להיכנס לזרימה שחיפשתי ותרגלתי באימונים - מצאתי את הדרך שמאפשרת לי ריצה בטוחה, עם פרטים בולטים וייחודיים שעוזרים לי לשמור על הכיוון ומאפשרים לי לנוע בשטח בביטחון.

נכנסתי לרוטינה שרציתי - לתכנן קדימה, לנווט מסודר, למצוא את התחנה, להרים את הראש ולהציץ לכיוון אליו אני מתכנן לצאת, לבדוק קוד, לנקב, לוודא שהניקוב נקלט, מצפן, ויאללה לפריט הבא שאני רוצה לזהות, לאורך הלג להרים את הראש ולחפש את הדברים הגדולים שאפשר לראות מרחוק למרות הצמחייה הסבוכה ולהרגיש ברגליים את הטופוגרפיה.

ככה בקצב נוח ובטוח לאט לאט הכל זרם טוב, תחנה 5 עברה בשלום, תחנה 6 עברה בשלום, ואז הגיעה תחנה 7. כל כך נלחצתי מזה שתחנות 5,6 הלכו טוב שהנה עכשיו חייבת להגיע הטעות. האטתי ל2-3 שניות נשימה עמוקה, מצפן, בדיקה נוספת שאני מזוהה לחלוטין - וממשיכים. את הניווט לתחנה 7 לא ביצעתי באופן מיטבי אבל בצורה שנתנה לי בטחון וודאות לאורך כל הדרך. הייתי צריך את זה.

תחנה 8, לג קצר - עוברת בשלום, תחנה 9 לג ארוך יחסית - מזהה שאפשר לנצל את הלג ולפשט אותו - רק צריך לצאת לשטח הפתוח, לראות את הפינה של היער בצד השני, לעבור אותה ולטוס על שביל.
הגברתי מהירות ונתתי לראש טיפה לנוח ולרגליים לעבוד.

בתחנה 9 התחלתי לראות את הגב של האיטלקי שזינק 4 דקות לפני.
רצף של לגים קצרים באזור שטוח עם מעט פרטים להיאחז בהם - בעיקר שימוש במצפן.
בדרך ל-12 הבנתי שזה הזמן שלי, עקפתי את האיטלקי, לקחתי את תחנה 13 בצורה יחסית זהירה והגברתי מהירות כמתוכנן החל מחציית הכביש לקראת התחנה האחרונה.

כמו שצפינו שתי התחנות האחרונות היו בשטח פשוט יחסית. בחרתי לרוץ בציר שמאפשר ריצה בטוחה ואגרסיבית, לא לקחת סיכונים מיותרים ולסחוט את מה שנשאר.

ראיתי את ה100, נתתי את כל מה שנשאר.
לא רציתי לפספס את הגמר בשנייה.
בריצה לסיום שמעתי את החברים מעודדים (אמרו משהו על גמר אבל אולי הם סתם מסתלבטים עלי כדי שארוץ מהר שם בסיום).
כשחציתי את קו הסיום ידעתי שהיה לי ניווט טוב ושאני יכול להיות מרוצה.
ואז שמעתי את  הכרוז אומר שסיימתי עם ניווט מצוין ואני ממוקם כרגע בסיום במקום השביעי במקצה בתוצאה שללא ספק תספיק לגמר.
התרגשות עצומה, לא יכולתי לעצור את הדמעות…
פרקתי את הכרטיס, קיבלתי את התוצאה הרשמית.
מקום 10 מובטח. יש גמר!

בדיעבד הסתבר לי שכמעט תפסתי את קספר פוסר, ניקבתי את תחנה 7 רק 20 שניות אחרי שהוא היה בה.
אני כל כך שמח שלא ראיתי אותו ויכולתי להמשיך בקצב שלי בלי להילחץ ולהתחרפן מזה שאני תופס את פוסר ב2 דקות...
הוכחתי לעצמי שעם הכנה טובה, עבודה נכונה וריכוז אני יכול לשלוט בניווט לאורך כל הדרך.
כמה כיף לנווט!

 

גביע או חתיכת פלסטיק

"מה תעשה עם עוד חתיכת פלסטיק"?

שאל אותי מכר, אחרי שראה את הגביע בו זכיתי בליגת הניווט השנה.

אנחנו בענף ספורט קטן יחסית ויצא לא מעט השנה שחזרתי עם מדליה שציינה את זכייתי בתחרות כזו או אחרת. ובאמת אולי יש בזה משהו ילדותי לצפות לפרס בסיום תחרות עם כל כך מעט משתתפים.

בתור ילד, הפרסים היו  בהחלט משהו מעניין ובית הספר עשה בו שימוש תכוף. אז, המורים היו מחלקים מדבקות, או נותנים זכות דיבור, וזה היה לגמרי פרס בשבילי.
אני זוכר את בית הספר כעסקה לא רעה. אתה נכנס לכיתה מוקף בחוקים נוקשים, והרבה לחץ חברתי, אבל זוכה להזדמנות לספק סקרנות אינסופית. לשמחתי ברוב המקצועות תיפקדתי די טוב. אולי יוצא דופן היה החינוך הגופני.
מכיוון שמורי החינוך הגופני ידעו שאני חולה אסטמה, הם הקפידו לבדוק שאני מצויד במשאף ולהזכיר לי לא להתאמץ יותר מדי, ועל כל צרה - השאירו בידי את הבחירה אם להשתתף בפעילויות הכוללות ריצה. במשחקי כדור - ולא משנה אם מדובר בכדורסל, כדורגל כדור יד או כדורעף - לא משנה כמה החליפו את הכדור בשלל צבעים ודוגמאות - היה לי קשה לכוון את הכדור, שלא לדבר על לתפוס אותו, מטבע הדברים היו מציבים אותי במקום שהכי התאים לבעלי קשיים כשלי - השער, מה שהוליד מפגשים טעונים ביני ובין הכדור המתחלף.
עם השנים רוב הילדים השכילו להאריך גפיים וכך גם לזכות ביתרון לא מבוטל בכל ההתנסויות האתלטיות, אני ותומר צברי החלטנו להישאר קומפקטיים ולקבל יתרון במחבואים. ואם בכל זאת הצלחתי להנות ממשחקי הספורט השונים, תמיד היתה תזכורת למצבי בדמות חלוקה לקבוצות: נותנים לשני ילדים לבחור לסירוגין שותפים לקבוצה, כך שהם בוחרים קודם כל בשחקנים הכי טובים, אחריהם בבעלי פוטנציאל לא מבוטל, ולבסוף גם בי.

בכיתה ה' התחלתי להגיע לניווטים בעקבות חוג ניווט של אחי הגדול, שסחף את כל המשפחה (ולמעשה את כל מושב כפר הס הודות לדוידי סגל וגיורא כהן). מדי פעם אחי הגדול היה עוזר לי בניווט, והייתי מגיע לתוצאות יפות.
מכיוון שמדובר בניווט, והכוונה לא היתה למדוד את הצלחת האחים של הנווטים, החליטו לעשות סדר בתחרויות והקפידו על הזנקת הילדים לבד. מכיוון שגם אני וגם מואב גפני מצאנו את עצמינו ללא אחים בצורה מפתיעה, הקפדנו לזנק בהפרש של דקה על מנת לנווט יחד. אני הייתי זה שמזנק באיחור של דקה, וכך יצא ששוב הגעתי להישגים יפים, אבל המצפון שלי הסתכל עלי (ועל המצפן שלי) וידע שזו רק הצגה ושברגע שאנסה לנווט לבדי, אחזור לתסריט שיעורי החינוך הגופני.
וכך היה. באיגוד החליטו להזכיר לכל המשתתפים הסוררים, שאין אפשרות לנווט יחד, ובשנה שלאחר מכן ניווטתי לבד, חדור תחושת אשם על שרימיתי את כולם, ועם תקווה הססנית שאולי אצליח להוכיח את עצמי בכל זאת. צפיתי במואב גפני עושה ניסים ונפלאות בזמן שאני עורך היכרות עם חלקים פחות מוכרים של היער ומתרץ לכל מי שהתעניין שזה בעקבות האסטמה.
זה הספיק לי. המסר נקלט ולכן הודעתי בגיל 14 לאמא שלי שיותר אין בי עניין להגיע לניווטים.

אבל זה לא היה סוף הסיפור, אחרי שעברו מספיק שנים, חזרתי לנווט בגיל 20, מטעמים שונים לחלוטין; נהנתי מהטבע, מהיציאה החוצה, ומהפעלת התאים האפורים.
ובכל זאת - תחרות היא תחרות, וחלק מהכיף זה לנסות להשתפר. בזמן שסגרתי שבתות וחיכיתי לניווט הבא, מצאתי את עצמי קורא כל חומר כתוב שיכולתי למצוא ועוסק בניווט ספורטיבי, הצד המנטלי ריתק אותי, וגרם לי לשפר טכניקות ניווט, במגוון שיטות.
באחת מהפעמים שעילעלתי בניווטון ישן נתקלתי גם בכתבה שבה נווט אמריקאי הפציר בנווטים, בצורה בלתי נתפסת, ומשוללת כל הגיון - להתאמן בריצה. "הגעתי לתוצאות הכי טובות" , כתב שם אותו נווט ביזארי, "דווקא בימים שבהם הייתי סטודנט ורצתי 5 פעמים בשבוע ריצה קלה". רעיון מוזר, חשבתי לעצמי, אבל מכיוון שצה"ל החליט להציב אותי בעיקר בתורנויות של שמירה על שיחים - זה גם רעיון שאני יכול ליישם. התחלתי, בהמון רגשות מעורבים, לרוץ ריצות קלות, בכל יום, ולהפתעתי, אחרי כמה חודשים התחלתי לראות תוצאות - לא הפכתי ליהיות אלוף הארץ, אבל הזמנים השתפרו והניווט נעשה מאתגר יותר, הרבה יותר קשה לנווט כשאתה רץ. אבל האמת היא שראיתי גם תוצאות במקום פחות צפוי - בין תחרויות הניווט.

האסטמה שלי, שהיתה מרימה ראש לפחות פעמיים בעונה, פתאום נעשתה צנועה יותר. חסל סדר התקפים בהם אתה מחשב איזה מילה שווה להוציא מהפה. בנוסף, למרות שלא ביקשתי, באופן כללי השתפר לי מצב הרוח. 

מאז הפכו ה"ריצות" (שעדיין שנואות עלי) לתוכנית אימונים מסודרת, שעליה אני מקפיד שנים (תוך תחושה שהיא רק תורמת לי לאיכות החיים) ושבלעדיה לא הייתי מצליח להגיע להישגים שלי בתחרויות ניווט. כשנקראתי עם הזוכים בליגת הניווט השנה, האמת היא שבאמת התרגשתי. שנים שאני מתאמן ומתאמץ בגשם, בקור, וגם כשסתם חם, והנה הגעתי למקום שגם אחרים רואים את השינוי שחילחל אצלי.
מכיוון שהניווט עשה כזו מהפכה בחיים שלי, בחרתי גם ללמד ניווט, מתוך תחושת שליחות אמיתית, שהניווט יכול לתת הרבה יותר לתלמידים מכפי שזה נראה.

אז מה אני אעשה עם עוד חתיכת פלסטיק?

- אני אראה אותה לתלמידים שלי. ואספר להם בדיוק איך קיבלתי אותה.


להתראות בניווט

חגי לדרר חבר איגוד מספר 822


אלונים מכושפים - אמת או בדיה?

מאת: זיו נוימן

השם נלקח ושופץ מאגדה מקומית שמתרוצצת כבר די הרבה שנים בין ותיקי ואדי ערה על שדים המתגוררים בתוך האלונים העתיקים ביער עירון.

אם תגיעו בתקופת החורף והסתיו בשעות אחהצ ליער, ניתן עם קצת דמיון אוריינטלי בשילוב הפחד מהחשיכה וקולות היער הצפוף לחשוב שהאלונים העתיקים (אלוני התבור) בתקופת השלכת עם ענפיהם המתפתלים ועם הגזע הרחב והמעוות דומים לשדים.

האלונים קיבלו את שמם "בלוט אל ג'יני" לפני יובלות ומכאן רב סרן שמועתי כבר התחיל לעבוד גם בלי רשתות חברתיות. הסיפור הידוע ביותר הוא על נסיון העתקת שני אלונים עתיקים  על ידי קקל בגלל סלילת כביש 6 או העברת קו תקשורת…או השד יודע למה, אבל, העניין הוא שאף נהג משאית מהסביבה לא היה מוכן להסתכן ולהוביל את אותם אלונים עד שנמצא איזה פראייר מפרדס חנה או אולי זה היה כרכור, אחד שלא הכיר את האגדה. הקיצר, אייך שהוא פונה שמאלה לכביש 65 עם האלונים עליו התהפכה המשאית על צידה והשאר הסטוריה.

אני שידוע בתור טיפוס סקפטי ויש שיאמרו טיפוס, הנחתי תחנות ביום חמישי אחהצ, יום וחצי לפני הניווט. נכון, גיליתי סלע או שניים שצצו להם פתאום ביער ולא נמצאים על המפה, אבל מכאן עד להתערבות כוחות אפלים רבה הדרך וההסבר ההגיוני הוא: הממפה לא הבחין בהם בזמן תהליך המיפוי, כלומר אנוכי.

אבל, השדים לא נחים כפי שידוע לכל, היום בבוקר גיליתי כי שכחתי לשים בתחנה 75 את הרמז של כתב החידה, כתב חידה שליווה את משתתפי המסלול העממי. לא התעצלתי, הגעתי מוקדם, החניתי את הרכב בכניסה לאום אל קוטוף ועליתי לתחנה - בולדר גדול ומקסים הצופה דרום מזרחה ומסמן את המעבר בשיחים באופן מושלם. ממרחק כבר הבחנתי במינסרה ובסרטים אבל משהו היה חסר לי להשלמת התמונה… הבולדר נעלם!!!


לפני הכישוף

אחרי הכישוף

ניווטים מחורזים

מאת דוד ברג
בתקופה האחרונה בגלל סיבות רפואיות נמנעתי מהשתתפות בניווטים,
אז בחרתי בפתרון יצירתי שישאיר אותי "מחובר לשטח":
חריזה של בחירות ציר על מסלולים קודמים במפות בהן מתקיימות התחרויות, לפי שירים עבריים ידועים.
לפניכם תוצר החריזה בצירוף המפות עם המסלולים מהתחרויות המקוריות.


מפת תרום: ארוע 24/2/2017
מסלול מחורז על פי מנגינת ״ הי דרומה לאילת״
מן המצבה דרומה אטפס בדרך-גיא ואגלה פינה פתוחה,
ומתחנה אחת אל המצוק בצפון-מערבה אחצה את השלוחה.
אל קצה חומה דרום מערבה תחנה שלוש ניצבה בתוך יער ירקרק.
ארצה לתקוף מן האנדרטה זו שמצפון בחרתי – קטע בין עצי הסרק.
עלייה לדרום מזרחה שם נמצאת נון-צדי ארבע, קצה גדר קצרה מאד,
אז אתקוף מן האנדרטה, צעדים כפולים אמדוד לי. אשנן גם את הקוד.
ואז חמש, זה לג ארוך חוצה דרכים, הרבה שרכים ומצבות וגיאיות.
אפנה בשביל המתפתל מצד מערב , ומן הסבך אתקוף קרוב בלי בעיות.
אל תחנה שש אתקדם עד למפגש בין דרך לקו מתח בצד מערב.
במדרון ארד מזרחה עד לזוג סלעים גדולים – אתקוף לדרום דרום מערב.
משש לשבע, מערבה אל הדרך אטפס אל צמד אבנים שכנות,
מהם אל צמד חובקי-דרך ואתקוף למערב בינות לסבך האילנות.
אל הסלע שבשמונה ישמש עמוד חשמל לאזימוט=״עמוד האש״ .
זאת אמדוד מצפון קבוצת סלעים שמצפון לשש וגם קו עצירה כבר יש.
לסלע תשע ישירות למערב ואז לעשר, הלאה למזלג שבילים.
אתקוף ליעד שבגיא למערב כשמצבה תעזור אם יש לי בלבולים.
באחת-עשרה, מצוק, זה שנפגש עם קו-המתח, לא רחוק מן העמוד.
אל נון-צדי שתים-עשרה תוביל הדרך, שביל יורד, בעיקולו אתקוף מדוד.
ושלוש-עשרה שבירידה בלב היער, שם אתקוף משביל סמוך לו , מדרומו
ואל ארבע-עשרה אצפינה ואתקוף מהעיקול בדרך, שסלעים עימו.
אל חמש-עשרה אפנה במגמת צפון-מערב והתקיפה היא זהירה.
אתכוונן אל אבן סלע שקרובה אל גיא-היעד, אין כאן צורך בעזרה.
אל הסיום אפנה מערבה, עם משפך או בלי הסרט עד לאוהל האדום.
אוכל אז לסכם שהאתגר הטכני והפיזי ב״תרום״ מוצו עד תום.


מפת תרום – מהסוף אל הזינוק: ארוע 24/2/2017
לפי לחן: אלף שיר לצפון
מהסוף לחמש-עשרה, קטע קצר, ביער לבן במישור
וממנו אל נון צדי ארבע-עשרה, דרום מזרחה אל סלע שחור.
אתקדם אל מסעף הדרכים במזרח ואתקוף בטיפוס לדרום
ואל שלוש-עשרה אז אל הדרך אדרים ומהמצבה כך אזרום
במעלה דרום-מערב ממתינה שתים עשרה, זהו סלע ביער סבוך,
מעיקול שבדרך ליד הסלעים אתקוף סלע שהוא די נמוך.
אל נון צדי אחת-עשרה, קצה החומה, במפגש עם קו-מתח ברור
אצטרף אל הדרך, לדרום-מערב כשקו-מתח מוביל כמו תמרור,
ואל עשר אדרים, לאנדרטה אעלה וממנה לתקוף למזרח,
ומעשר אל תשע ״מזלג״ ו״פתוח״ יתוו כיוונים לעזרה.
אל הסלע לשמונה, קצר למזרח איעזר בחומה כה קרובה
ואל שבע איגוף במשעול ממזרח, אז מזוג הסלעים:התקיפה.
שש הוא סלע דרומי, יש לחצות שתי דרכים. כך אתקוף מה״צמד סלעים״,
אל חמש לצפון עד לשביל-מצבה, מפיתול למזרח, בין עצים.
אל ארבע, החומה, לג ארוך על דרכים ותקיפה מדרום, דרך-שביל.
לשלוש, זאת חומה – מצבה לתקיפה שעל דרך דרומית במקביל.
שתיים היא המצוק בהמשך לחומה ושוכן לו ביער לבן
ואחד הוא סמוך למזלג הדרכים. למשולש, עם הגיא כמובן.
מפת תל חדיד: מסלול מארוע ניווט מ-6/10/2018
לפי לחן: הי דרומה לאילת
ממשולש אמדוד מזרחה אל מצוק מספר אחד, אכין מראש קו-עצירה.
התקיפה אז תיעשה מצמד מצבות על דרך – למצוק בחזרה.
בבטחון אצעד על דרך עם אנדרטות ואתקוף את שתיים ממזלג ברור,
ומאותו מזלג אתקוף תחנה שלוש ואציין שביל אחורי, בו לעצור.
אל מצוק נון-צדי ארבע אתכוונן בדיוק צפונה, אל הסלע בעיקול,
וממנו למצוק אתקוף בזהירות מערבה. אמנע מכל תסכול.
אז אל חמש לצפון-מזרחה אעלה על אם-הדרך ואתקוף ממצבה
ומחמש אל שש, הסלע, בדרכים עקלקלות אשאף למצוא המחצבה.
כשאצפין במחצבה s אעצור בבור ועץ, מהם אתקוף אל סלע, שש.
ממזלג שבילים וחירבה בדרכי משש לשבע אתקרב, לא אפקשש
ואל הבור – נון-צדי שמונה, צפון-מזרחה אדרדר, אתקוף מדרך עם חומה.
אל תשע אחזור לדרך ואתקוף מהמזלג. במערב אעקוף חומה.
עשר לכיוון דרומה יאותת לי לטפס אל קצה הדרך בכיפה.
עוד אדרים אל זוג בורות מהם אצעד בירידה, כולי ערוך להתקפה.
ולאחת עשרה, מצוק, אמצא השביל וממסעף צפוני אתקוף כך במקביל,
אל שתים עשרה, מזלג בשביל. לשלוש עשרה זה דרום מערבה. לסיום אחצה השביל. 


מפת תל-חדיד – מהסוף אל המשולש: מסלול מאירוע ניווט ב-6/10/2018 
לחן: אלף שיר לצפון.
מנקודת הסיום לתחנה שלוש עשרה עוברים דרך סלע בולט.
ולשתים עשרה, סבך, בקרבת מצבה, הוא על שטח פתוח שולט.
על השביל לצפון אתקדם בירידה, הוא חוצה דרך ומסתעף,
מאותו הפיצול אל צפונה אתקוף, אל אחת עשרה המזדקף.
צפון-מזרחה אפנה כדי לחצות השלוחה כשעל גב השלוחה – מצבות.
מן הצמד אתקוף אל העשר, מצוק. זהירות, תשומת-לב יש לנקוט.
אז אל תשע יורדים במדרון התלול. טוב לתקוף ממזלג, זה ברור,
ומתשע לשמונה אמדוד אזימוט ואגיע לבור החפור.
גם בשבע יש בור, אתקדם במקביל לקו-מתח היישר לכיכר
ואדרים על הדרך עד למצבה וממנה אתקוף, זה קצר.
מבור=שבע אמדוד אל חורבה ועוד אחת וממנה לעץ הגדול.
נקודת התקיפה מהעץ היא טובה. המרחק אז לשש לא גדול.
לג ארוך אל חמש, אסתמך על דרכים. ממערב עץ וגם מצבה,
ואל ארבע=מצוק , אז אל דרום-מערב. אערוך ממסעף מתקפה.
אל שלוש בזהירות אתקרב מן השביל, מתפתל לו בצד מערב
ואתקוף מן הסלע מצד דרום-מערב. שביל מזרח זהו קו-עצירה.
ממזלג/מצבה אתקוף שתיים=מצוק, אל אחד יש שם שתי מצבות,
ואל המשולש, דרך שני הסלעים, אדייק, כך נותר לקוות.


מפת בית ענבה: מסלול ניווט מארוע 24/2/2018
לחן: הי דרומה לאילת
מהשקע לכיפה אעלה בדוך אל המסעף ומזוג העצים אתקוף.
מאחד צפון-צפון-מערבה על הדרך ממערב, אתקוף את שתיים מעץ בסוף.
בין צברים, לצד מזרח אפגוש בדרך אל צפונה עד אתקוף משני עצים.
כך לשלוש=עץ מיוחד אבוא מערבה, הוא בולט בין צברים זוקרי קוצים.
אפס מעלות אל ארבע, אל פינת גדר-האבן, שם ה-טי ליד העץ.
אז פניי לצפון-מערבה עד לגדר-אבנים ולמזרח קצת אטפס.
אל נ״צ חמש אפנה מזרחה על חומות ומתקפה מן הדרום אל החורבה,
ומחמש לשש  על שביל שמתפתל, עליו מערבה, מפרסה אתן תשובה.
שש יחזיר לשתי פרסות בשביל הדק שמתפתל אל שבע מ״אצבע״ שניה.
בדרכי משבע אצמד אל השדה בשביל, אדרים בשביל עד הסטייה.
ומן ה-x שבחומה אתקוף מערבה אל הבור – נון-צדי שמונה בכיפה,
ממנו בדרכי דרומה על הדרך בבטחה אערוך מעץ המתקפה.
מן התשע אזמט אל עץ בודד שמדרום לו, אז עוד עץ בדרום-מערב.
כה קרוב הוא לנ״ץ עשר  שיותקף ללא כל קושי ופניי למערב.
בדרך לאחת עשרה שזהו שקע איעזר בשביל ועץ וגם חומה,
ומן השקע אל חומה היא שתים עשרה אתקוף מעוד חומה מבור באדמה.
לג ארוך לשלוש עשרה כרוך בסלאלום בין הסאברס עד ללולאה בשביל.
מדרום לולאה אתקוף כשמכלאה שכנה עוזרת ואדרים עכשיו בשביל.
וממסעף בשביל אתקוף לצד מערבה אל החירבה שליד ארבע עשרה,
לדרום-מזרח אל נ״צ טית-ואו  אתקוף מעץ שבעיקול והסיום אליי קורא.


מפת הר יונה: מסלול ניווט מארוע 13/5/2017
לפי לחן: הי דרומה לאילת
הזינוק לדרום-מזרח מביא אותי לשני עצים, מהם ארד, אתקוף אחד.
צפון-מזרח הוא הכיוון אליו אפנה לעבר שתיים, אעלה לשביל מייד.
מזוג עצים ארד אל שתיים, אחריו אתפוס הדרך חבוקה במתלולים
ומהצומת הצפוני אתקוף שלוש בעלייה ולארבע כוונון אשלים.
את חמש אתקוף מצומת שקרוב לקצה צינור ואיעזר בזוג עצים.
אזימוט אל שש יצביע, כך גם בדרכי לשבע. יש סבכים ורוב עצים.
כך בירידה לסלע=שמונה במדרון אליו, על דרך עד ל-x שבצידה.
עזרת פס-אש ו-x דרומי תוביל אל שמונה וממנו דרך ועץ לידה.

עץ זה בעיקול הדרך מבשר תקיפה צפונה אל נ״צ תשע במפרץ.
אזימוט קצר אל עשר ועל שביל לצפון-מזרחה עד כיפת אליפסה, רץ.
מזרחה, אל אחת עשרה הוא קצה ״פתוח״ ופנייה לדרום-מערב לשתים עשרה
אתקוף מתפר בין השביל לבין הדרך ולשתי הסופיות – נתיב קורא.