חדשה בעונה חדשה

מאת: חגית וייס


פרק א' – טבילת אש
אני מניחה שכמוני, רבים חושבים כי "ניווט" הינו מושג הקשור לעולם הצבא. על כל פנים, זו האסוציאציה שעלתה בראשי כשמויש סיפר לי כי זהו אחד מתחביביו המועדפים אם לא "ה" !!!
מהר מאוד למדתי כי כל אירוע או התרחשות ממוקמים וקשורים לניווט זה או אחר ושבעצם ארצנו הקטנטונת היא אסופה של חלקי פאזל שמופו, ממופים או עוד ימופו ע"י אחד מגדולי הנווטים תוצרת הארץ, או תוצרת חוץ. עוד הבנתי, כי אם יש בכוונתי לראות את זיו פניו של מויש בבוקר שבת (גשומה או שרבית, לא משנה) רצוי שאצטרף אליו...
כך קרה ששבוע לפני ניווט בתרונות רוחמה שהתקיים לפני כשנתיים (אירוע הניווט הראשון אליו הצטרפתי), נפרשו בפני ערמות על ערמות של מפות. אלה הוצאו לכבודי ברוב הוד והדר מאחת המגירות השמורות למטרה זו בלבד ואין סוף מושגים שחלקם החזירו אותי באחת לשיעורי המולדת והגאוגרפיה מימי בית הספר היסודי, הומטרו עלי כחלק מעבודת ההכנה לקראת האירוע המכונן.
בבוקר השבת המיוחלת, לאחר קפה זריז של בוקר חורפי וקר, הגיע רגע השיא. ביראת קודש ובידיים אמונות, ענד מויש לצווארי שרשרת מפוארת המורכבת משרוך אדום, עליה תלוי לו עדליון מרהיב מבית אחד המעצבים הידועים ובו לוחית עגולה עטורת שנתות שבמרכזה מחוג המתביית על האות N - מה שנקרא בשפה המקצועית "מצפן".
כולי נרגשת, יצאנו יחד למשימה. כל הדרך חזר מויש ושינן באוזני כי החשוב מכל בספורט זה הוא לדעת להצפין את המפה וכי בשלב זה אני אמורה להתמודד עם ניווט פשוט וקל שנועד לעמך ישראל ואף נקרא "ניווט עממי". התחנות בולטות לעין כל וממוקמות על פי רוב לצידי השבילים.
ליתר ביטחון הצטיידתי באייפון הנאמן שלי ומבועתת מפחד שמא אלך לאיבוד בשטח בלתי מוכר, יצאתי לדרך משכנעת את עצמי שהכול יהיה בסדר.
ואכן, הפלא ופלא התחלתי להתקדם...
מלאת סיפוק וגאווה הצלחתי להגיע לארבע התחנות הראשונות מאושרת לנקב את כרטיס הניקובים הוורוד שניתן לי בזינוק.
ואז קרה הנורא מכל... עננים אפורים כיסו את השמיים כמו בוחנים אותי: נראה איך את מתמודדת איתנו כעת!? לא חולפות 10 דקות וארובות השמים נפתחות וגשם זלעפות ניתך מעלי ללא שמץ של רחמים. בגדי נספגים במים, נעלי מדשדשות בבוץ החלקלק והנורא מכל הוא שמפת הניווט האומללה שלי נרטבת כליל.
נווטים מנוסים (כן, אותם נווטים שנאמר לי כי יסכימו בשמחה לסייע ולעזור לכל פונה הנתון במצוקה) חולפים על פני כמו זבובים הממהרים לסיים את משימתם בטרם יירטבו עד לשד עצמותיהם. רצתי מהר ככל שניתן אל מתחת לאחד העצים ובעודי מנסה לפתוח את המפה כדי לתכנן את המהלך הבא אל הלא נודע, מתפוררת תחת אצבעותי המפה הספוגה בגשם. בלית ברירה אני פותחת את האייפון - גלגל ההצלה האחרון, כדי להזעיק את מויש, אך מגלה לתדהמתי כי המכשיר הרטוב מסרב לתפקד. רק אחרי אין ספור ניסיונות התקשרות, אני מצליחה להסביר למויש שאני תקועה ללא מפה איפושהו בין תחנה 4 ל 5
"תנסי לחזור לתחנה 4" אומר לי מויש, ואני כבר אגיע אליך. נוטפת מים, מרוחה בבוץ רענן ומפוחדת עד מוות כמו ילדה שהלכה לאיבוד, ניסיתי לחזור על עקבותי. איפה זה בכלל תחנה 4? מי זוכר את הדרך חזרה? לאחר דקות שנראו כמו נצח בהן אני כמו רוקדת טנגו עם הטבע - מתקדמת חוזרת מתקדמת חוזרת, הופיע האביר שלי, אמנם לא על סוס לבן, אך בהחלט אביר. סוף טוב הכול טוב!
לאחר תחקור האירוע, הצליח מויש לשכנע אותי שאילולא הגשם, או לכל הפחות אם המפה שלי הייתה עטופה בניילון ולא נרטבת, כי אז "אין לו ספק" שהייתי מצליחה למצוא את כל התחנות ומגיעה לנקודת הסיום. ניחא. אשרי המאמין.
המשכתי להתלוות אל מויש מדי שבת לספורט "המדהים" מקבלת תמיכה ועידוד מחברי המועדון הותיקים שמנסים להרגיע אותי ולהושיט יד בכל דרך אפשרית ובהם עמי גנצ'רסקי, הנשיא המיתולוגי והמנטור הרוחני שאין שני לו, שלא הפסיק להתעניין ולעודד ואף צירף אותי כעוד ילדה מתלמדת אל קבוצת החניכים שלו. מדדה מתחנה לתחנה, לעיתים מצליחה יותר לעיתים פחות, נעזרת בעיתות מצוקה בנווטים נחמדים הניקרים בדרכי ואיכשהו מסתדרת.
אט אט התחלתי להבין (או לפחות חשבתי שאני מתחילה להבין) את המפה - להכיר את הסימנים המוסכמים ולהנות מנוף ארצנו היפה ההולך ומשתנה משבת לשבת. רק לא הייתי מסוגלת לחבר או לקשר את מה שאני רואה על פני השטח הפיזי אל מה שאני רואה על המפה.
החורף תם ואיתו הגיע האביב ואני כהרגלי מצטרפת לשבתות הניווט לא בדיוק מבינה מה אני מחפשת שם עד שבשלב מסוים גמלה החלטה בליבי כי הספורט הזה ואני לא נועדנו זה לזו וכי נמאס לי להמשיך להתעקש ללכת לאיבוד כל פעם מחדש.
אבל אז הגיע פרק ב ...
פרק ב' – הפתעה !!
קיץ 2015 - מויש יצא למחנה אימונים בצ'כיה וחזר עליז וטוב לב ובאמתחתו מגדנות לרוב !!
חולצת ניווט של המועדון, גרבי ניווט, נעלי אינוב להתפאר, צ'יפ אלקטרוני חדיש ומצפן אצבע מקצועי. טוב, אז מה אני עושה עכשיו עם כל המתנות המדהימות האלה בלי להעליב ובלי להעכיר את מצב רוחו המרומם של אהובי?
ניחשתם ...
ממשיכה, ואפילו נרשמת לליגה כחברת מועדון חבל מודיעין.
בלית ברירה נפרדתי בצער מהמסלולים העממיים ומהקצרצרים והחיים התחילו להיות מסובכים ומורכבים עוד יותר כי מעכשיו יש גם אחריות קולגיאלית - כל התייצבות לניווט זה תוספת של נקודה שלימה למועדון!!! ומה לא נעשה למען שלום בית???
פרט מאוד חשוב שטרם הזכרתי הוא, שבבית בו אנו גרים מדברים ב-2 שפות: עברית וניווטית.
את הראשונה אני מבינה אפילו שולטת בה די טוב. את השנייה – הרבה הרבה פחות.
בבית שלנו מסתובבות מפות ניווט לרוב ובשעות הפנאי מדברים ומתחקרים ניווטים. יש גם מי שמכין, משרטט וצובע מפות, מה שנקרא בשפה המקצועית "ממפה" (איתיוש, כמה שאתה חסר כאן בבית ואני בטוחה שלא פעם עוברת בראשך מחשבה – איזו מפה מדהימה יכולת למפות באזור כזה או אחר ממנו אתה שולח לנו תמונות מופלאות מאי שם בהודו הקסומה. תמשיך להנות ולכייף מתגעגעים אליך ומזכירים אותך מלא פעמים – אתה בטח מגהק המון...)
פעם בחודש גם מתקיימת בביתנו ישיבה מאוד חשובה של מועצת גדולי הנווטים שנקראת בניווטית "ישיבת הנהלה". במפגש חודשי זה כולם מגדילים ראש, מציבים יעדים ומטרות אותם מתעדים בפרוטוקולים מפורטים ומנסים להשיג עד כמה שניתן במהירות וביעילות.
אז הבנתם נכון, זהו ביתנו שנמצא במושב בן שמן (שגם הוא ממופה כמובן) ובחזית הבית שלנו תחנת ניווט קבועה שתאורה בניווטית הוא עץ מיוחד. כן, על עץ התפוז שלנו תלויה לה כפריט עיצובי מנסרה!
במהלך עונת הניווטים שחלפה (2016) הגעתי למספר מכובד של ניווטים (בכל אופן השתדלתי) אבל בכנות, לא ממש נהניתי. ההצפנה של המפה לא היתה ממש הצפנה, הבנת הטופוגרפיה לא הרקיעה לשחקים ולא פעם מצאתי את עצמי "מתברברת" (מצב שקרה בעיקר כשניסיתי "לזנב" אחרי מישהו שהסתבר שניווט על מפה שונה משלי, או לחילופין שהאמנתי שהוא יודע טוב ממני – בדיעבד הנחה שגויה). במקרים אלה גיליתי שאני מסתערת לעבר תחנה שהיא כלל לא שלי. איזו אכזבה, כמה מתסכל! וכשמוסיפים לחוויה הזאת את חום הקיץ ואת הקוצים שמוצאים את דרכם דרך כל טייץ וכל גרב טובה, תהיה אשר תהיה (וגם אחרי כביסה רביעית עוד פולים מתוכם קוצים אבודים מאיזה יער) ומשאירים מזכרות על הגוף (יעני שריטות והמטומות) – המצב מתסכל שבעתיים!
פרק ג' – מהפך !!
יום אחד בשלהי אביב 2016 הציע לי מויש להצטרף אליו למחנה אימונים בצ'כיה.
אני לצ'כיה??
השתגעתי?? מה פתאום?!!!
סוף סוף הסתיימה העונה, אז עכשיו גם מחנה אימונים??
מה לי ולניווטים?! מילא בארץ, אבל בחו"ל? ביער אירופי? ומה אם יבוא דוב? מה אתן לו לאכול? את המפה?
נכנסנו לתקופה של מסע שכנועים בה גם זיו נוימן לקח חלק כשחשב כי לא יזיק אם הייצוג הנשי בקבוצה יגדל מעט ובכלל מדובר בקבוצה איכותית חביבה שרק ארוויח אם אצטרף אליה... מויש התחיל למנות אין סוף סיבות למה כן ואני הקשיתי עם אין סוף תירוצים למה לא.
אתם צודקים, גם הפעם מויש ניצח.
מדינה יפה, פעילות ספורטיבית בטבע ירוק, חברה מדהימה, חופשה מהעבודה האינטנסיבית, זמן איכות לביחד הזוגי שלנו – כל אלה ניצחו את הפחדים והחששות שלי והחלטתי להרים את הכפפה המושטת לי ולהצטרף למחנה האימונים.
שבוע ימים בצ'כיה המקסימה ומסבירת הפנים בחברתם ותמיכתם הנפלאה של כל המשתתפים מכל המועדונים שעד אז לא הכרתי, הפכה את השבוע לחוויה נפלאה. ערבי שירה וריקוד, משחקי היכרות ומשחקי חברה, טיולים, ארוחות משותפות והתבדחויות בלי סוף. תודה רבה לכל אחת ואחד מכם חברים יקרים, נעמתם לי עד מאוד.
חוץ מזה גיליתי שימוש חדש וייחודי למייבש שיער. נעלי האינוב שעבדו שעות נוספות בגשם ומאסו בחדשות הקטסטרופליות של ישראל היום, ממש נהנו מתוספת האויר החם!! כמו כן למדתי מעופר אביטל איך מחלצים קרציות עקשניות באמצעות עיסוי עדין בקרם גוף ענוג.
בשלושת הימים הראשונים השתרכתי אחרי מויש פוחדת פחד מוות ללכת לאיבוד.
ביום הרביעי בבוקר (יומיים לפני התחרויות שמהוות בעצם את שיאו של מחנה האימונים) התלוותי אל ליסה מהמועדון שלי שבסבלנות רבה הראתה לי איך היא בוחרת מהלך ונתיב, מתי היא "חותכת" ומתי נצמדת לגדר (תודה רבה ליסה יקרה). באותו יום אחה"צ הצטרפתי אל שתי היעליות: יעל רגב ממועדון חבל מודיעין ויעל ליפמן ממועדון השרון. באותו ניווט אזלו המפות המקוריות כך שנאלצנו להסתפק במפה מצולמת בה נעדרה האות N בעייה קשה שלא צפיתי. כך קרה שמצאתי את עצמי חוזרת ושואלת את היעליות "איפה הצפון?" לא הבנתי איך הן יודעות להצפין ללא האות N, ורק לאחר ארוחת הערב כששאלתי את מויש איך לעזאזל אפשר להצפין בלי N, קיבלתי את ההסבר הכל כך פשוט, שעבורי היה כמו המצאת הגלגל. לכל תחנה יש מספר וכיוון מספר התחנה לעולם לכיוון הצפון! ואללה יורקה!
בבוקר היום החמישי, בוקר גשום וסגרירי, ישבנו לארוחת בוקר עם ז'אנה ופבל ממועדון גליל. במהלך הארוחה שיתפתי את ז'אנה במגבלות ובחששות שלי. "אני מבינה את מקרא המפה, מבינה את פני השטח, אבל לא מצליחה לחבר בין השניים ושרק אתמול בערב ובדרך מיקרה הבנתי איך בכלל מצפינים מפה וכל זה אחרי שנה של ניווטים !!!"
ז'אנה המתוקה הציעה לי להצטרף אליה לאימון הבוקר ובשעה וחצי של ניווט משותף בגשם שוטף, חשפה אותי לידע מהותי ומשמעותי מעולם הניווט. מתחנה לתחנה הרגשתי איך משהו בחוסר הביטחון שלי משנה את פניו. איך סימני השאלה שלי הופכים לסימני קריאה! סיימנו את הניווט רטובות עד העצם, אך האושר והשמחה שהציפו אותי היו שווים כל טיפה. תודה רבה ז'אנהל'ה על הסבלנות הרבה ורוחב הלב, זה לא מובן מאליו. אין לי ספק שיש לך ועוד נכונה לך תרומה רבה למינוף ספורט הניווט דרך העשייה המבורכת שלך עם בני הנוער אותם את מדריכה. יישר כוח!
בדרכנו חזרה למלון, שיתפתי את אלי סרגה מהמועדון שלי בחוויה המלמדת שחוויתי בזכות ז'אנה והעליתי בפניו את העובדה שבעצם מעולם לא קבלתי הדרכה מסודרת. בין השאר ציינתי כי חסר לי ידע רב בתחום הטופוגרפיה וכי קשה לי לדוגמה לזהות שלוחות וואדיות. אלי, כמעט באינטואיטיביות, קימר את כף ידו ואמר: תדמייני שכף היד שלי היא הר. האצבעות הן שלוחות והשקעים ביניהן הם הערוצים – הואדיות. יש!!! כמה פשוט, כמה מוחשי. כנראה שגם בקטגורית D-50 מסתובבות ילדות הזקוקות לעולם דימויים מוחשי. תודה גם לך אלי, מכל מלמדי השכלתי...
באותו לילה , הוא הלילה שקדם לתחרות הראשונה כמעט שלא עצמתי עין. חלמתי איך אני מתברברת בין הרים לערוצים וברגעי יקיצה מבוהלים, מצאתי את עצמי משננת ללא הרף קווי גובה וסימונים אפשריים העשויים להופיע על המפה, כשברקע הפחד המוכר מה יקרה אם אלך לאיבוד ביערות צ'כיה??
התעוררתי שעתיים לפני הזמן ומצאתי את עצמי שוכבת במיטה כשבידי מצפן ומפה ומתאמנת בהצפנה ובחירות ציר דמיוניות..
בדרכנו לניווט השבעתי את מויש שלא ישאיר אותי לבד ביער ושיבטיח שיעשה הכל לחלץ אותי במידה ולא אשוב...
אז הפלא ופלא - לא רק שלא הלכתי לאיבוד - הייתי בכל התחנות, לפי הסדר ואף עזרתי פה ושם למספר ילדים מבורברים...! ההגעה העצמאית ל 100 בכוחות עצמי בסוף הניווט היתה אחת החוויות המעצימות של השבוע! הבירה אחרי הפיניש היתה מרווה במיוחד, הנקניקיה היתה בטעם של מסעדת מישלן והחיוך לא ירד לי מהפרצוף! אמנם אני היא זו שסגרתי את רשימת הנווטות בקטגוריה, אבל ניווטתי לבד ובהצלחה.
והחשוב מכל ,הוא שסיימתי את עונת הניווט עם קורטוב של ציפייה לעונה הבאה.

בברכת שנה טובה לכם ולמשפחותיכם




או - צרפת

מאת: מודי בוכבינדר
עשרים דקות מאזור הכינוס של היום הראשון בתחרות מתחיל לטפטף גשם. אני קצת מופתע אבל מתנחם שלא יכול להיות גשם רציני מדי בדרום צרפת ביולי.
עשר דקות אחרי זה אני מעביר את המגבים למהירות הגבוהה ביותר מסתכל על הברקים ומקווה שזה רק שבר ענן שיעבור עוד כמה דקות.
חצי שעה אחר כך אני עדיין יושב בתוך האוטו בחניה ומחכה שהגשם יעבור סוף סוף. לבסוף הגשם קצת נחלש ואני עושה סיבוב מהיר באתר התחרות. זוהי תחרות בין לאומית עם כ 2500 משתתפים, כ 115 בקטגוריה שלי, של 5 ימים לא הרחק ממופליה בדרום צרפת שבה אני מתאכסן (400 קילומטר מניס למי שמתעניין). התחרות נקראת o-France ואני מתרגם אותה לאו-צרפת ( או ל "אוי-צרפת" במקרים מסוימים)
לאחר שהגשם נחלש אני יוצא לזינוק – מרחק של שני קילומטר. באמצע הדרך אני נזכר שלא לקחתי את מחזיק התחנות. אתמול בחימום לא היו תאורי תחנות על המפה כך שלאחר התלבטות אני מחליט שיש לי מספיק זמן, ומחליט לרוץ חזרה. אני מזדרז, לוקח את מחזיק התחנות ומגיע לזינוק בזמן רק כדי לגלות שכל הזינוקים נדחו בחצי שעה ואני צריך לחכות למעלה מחצי שעה בגשם שמתחדש מתחת לאיזה עץ שלא ממש מספק הגנה.
לקראת הזינוק עצמו נפסק הגשם, המסלול של היום הראשון ארוך במיוחד – 6.5 ק"מ. אני יוצא לדרך, המפה בגודל A3 מנייר עמיד למים וכמובן אין עליה תיאורי תחנות. השטח די שטוח (מה שלא בהכרח מקל) ומכיל המון סבכים ועצים שאינם ממש יער. אין כמעט דרכים אבל יש די הרבה גדרות. המארגנים מכינים מעברים מעל הגדרות – שני משטחי עץ קשורים משני צידי הגדר המאפשרים לטפס בלי לפגוע בגדר ובלי לקרוע את המכנסים. הם מסומנים על המפה ועוזרים בניווט. אני בקושי מסתדר עם השטח ולפחות תחנה אחת גורמת לי לאיבוד קשר עם המפה ולהסתובב זמן ארוך עד התאפסות. בסוף אני מצליח לסיים את המסלול בשלום בזמן די גרוע ומופתע לטובה כשאני מצליח אפילו לעבור כמה משתתפים אחרים. כ 10% נפסלים.
בערב מתקיים גמר היורו בהשתתפות צרפת ואני יוצא לעיר לראות את המקומיים. כל הפאבים מלאים ואנשים מצטופפים ברחובות ושואגים עם כל אירוע במשחק. זה הכי קרוב להמצאות במגרש עצמו. את המשחק עצמו כמובן אי אפשר ממש לראות ולכן אני חוזר הביתה אחרי המחצית ולא נשאר לראות את הצרפתים אוכלים אותה מהפורטוגלים.

למחרת אני מגיע לזינוק תחת עננים כבדים ללא גשם. בשלושת הימים הראשונים הכינוס הוא באותו מקום, על רמה בגובה של 700-800 מטר והניווטים יוצאים כל יום לכוון אחר. קצת קריר אבל אני מקווה לטוב. ברגע שאני מזנק נפתחות ארובות השמיים ואל שלוש התחנות הראשונות אני מגיע בגשם. אחר-כך מתבהר קצת. אני הולך על בטוח, מבין יותר את השטח וגם מה אני יכול לצפות מעצמי מבחינה ניווטית. שמירת כיוון לטווח ארוך והערכת מרחק קשים מאוד בגלל כל הסבכים שצריך לעקוף. בסך הכול רק תחנה אחת מסרבת להופיע ואני מחפש אותה יחד עם לפחות 20 איש מכל העולם. בשלב זה אני עושה הכרות עם "נוהל שכן" (כמובן לא השם הרשמי). המתכננים שמים במקרים רבים מספר תחנות סמוכות (עם מספרים קרובים). לי נראה שיש להן גם תיאור דומה. אתה מוצא תחנה שכנה לשלך ואז אתה צריך לתפוס מישהו שמחפש אותה, להראות לו ואז לבקש להציץ לו במפה. זה מאפשר נקודת תקיפה קרובה. ביום השני אני עוד עוקב אחרי צרפתים שמבצעים את הנוהל אבל בניווטים יותר מאוחרים כבר יודע לשאול בעצמי. כמו בשטחים, זה לא חוקי ולא מוסרי אבל כולם עושים את זה (בניווט, לא בשטחים). מי שיש לו בעיה עם השם יכול גם לקרוא לזה הראה לי את שלך ואראה לך את שלי. אתם מוזמנים לנסות להגיע מ 8 ל 9 במפה המצורפת.
שוב אני מסיים לקראת הסוף אבל לא אחרון ושוב נפסלים די הרבה אנשים. בחזרה הביתה אני נתקל בכניסה לעיר בפקק ענק. ממעט הצרפתית שלי אני מבין שהטור דה פרנס מגיע לעיר. אחרי שעתיים בפקק אני מגיע הביתה, ה waze לא ממש עוזר בצרפת.
למחרת הניווט בצהרים ויש לי זמן לראות את הטור יוצא מהעיר. הזינוק הוא רק לקראת 12 בצהרים אבל כבר משמונה בבוקר סגורה רוב הכיכר הראשית, הגדולה קצת מכיכר רבין, במחסומים. שעתיים לפני הזינוק יש מצעד של כל הגופים התומכים במרוץ ומכל הרכבים נזרקים לקהל כל מיני שטויות מסחריות. אני נאבק בשתי זקנות וילדה על כובע אידיוטי של סקודה ומרגיש מלך שאני מצליח להגיע אליו ראשון. הצרפתים קצת יותר מנומסים מאתנו באיסוף הכבודה אבל עדיין קופצים אחריה. בשעה שלפני הזינוק עוברים המתחרים בטור אין סופי על הבמה ומתראינים. לאכזבתי מתברר שהמוביל האנגלי של הטור, פרום, מדבר צרפתית ולכן אפילו אותו אני לא מבין. קצת לפני 12 נשמעת ירית הזינוק וכל הכיכר מתרוקנת תוך חמש דקות. בתמונה המצורפת רואים את פרום מגיע לנקודת הזינוק.
ביום הרביעי עוברים לאתר זינוק חדש המחייב נסיעה של כמה קילומטרים בכביש שהתיאור צר הוא מחמאה לגביו. כל רכב ממול (מזל שאין הרבה כאלו) מחייב עצירה וירידה מהכביש. המפה עוברת ל 1:7500 אבל ממשיכה להיות A3 גם כשרובה הוא סמלילים של החברות התומכות בתחרות. אני משתפר ומתחיל להבין קצת יותר טוב איך מוצאים תחנות בשטח כזה. יש לא מעט לגים מאוד קצרים במסלול. אני רגיל מהארץ שבמקרה כזה פשוט לוקחים כיוון, עוקפים איזה שיח או סלע ומגיעים קרוב לתחנה. כאן לגים של 150 מטר מחייבים עיקוף של 500 מטר וניווט זהיר כי הקו הישיר פשוט לא אפשרי. יש אפילו תחנות שאני יודע איפה תהינה לפני שאני רואה אותן וזוהי התקדמות גדולה מהימים הראשונים. אני מצליח להגיע בשני הימים האחרונים בערך באמצע המקצה. ההתייצבות לזינוקים היא 4 דקות לפני הזינוק עצמו. בדקה הראשונה נכנסי לשרוול הזינוק, בדקה השניה עושים רישום ובדיקה של הצ'יפ, בדקה השלישית אפשר לקחת תיאור תחנות (לא ניתן לראות את המפה מראש), אחר-כך מתייצבים ליד ארגז המפות שלך ולבסוף מזנקים. ביום שאני מזנק בין הראשונים יש גם אנשים שמגיעים באיחור של דקה או שתיים וקופצים ישר לנקודת ההתחלה. יש גם מסלולים פתוחים מחוץ לתחרות.
בסיום חמשת הימים יש בקטגוריה שלי 40% שלא השלימו את כל הניווטים ואני נמצא אי שם לקראת הסוף בין אלה שכן סיימו.
בסך הכל הייתה תחרות שהעמידה את כישורי הניווט המוגבלים שלי במבחן די קשה אבל הצלחתי לסיים את כל הניווטים בהצלחה. למדתי והשתפרתי בניווט וגם טיילתי ונהניתי לא מעט.
להתראות בשנה הבאה בתחרות אחרת באירופה



מודי

קולולו... קבוצה ישראלית ביוקולה

מאת: יקיר גולדנר
במוצ"ש האחרון אירע ארוע היסטורי.
לראשונה מאז הקמת מדינת ישראל (1948) ולראשונה מאז ייסודה של תחרות ניווט השליחים הפינית "יוקולה" (1949) השתתפה בה קבוצה ישראלית.
היו שם מספר אנשים שהתפלאו - מה?? יש מועדון ישראלי שמשתתף ביוקולה??
- כן!...
התחרות היא תחרות גדולה במיוחד בה משתתפים מדי שנה כ 1800 קבוצות בנות 7 משתתפים במרוץ העיקרי. ועוד כ 1400 קבוצות נשים בנות 4 משתתפות. מדובר בארוע בסדר גודל ענק, כ 20 אלף משתתפים, מארגנים וצופים.
שטח הכינוס מתפרס על מספר קילומטרים ושטח התחרות משורטט על מפה בגודל A2 בקנ"מ 1:10,000 ...
כל קבוצה מייצגת מועדון ניווט אחד. אנחנו ייצגנו את הקבוצה הראשונה של מועדון ניווט עמק חפר.
חברי הקבוצה לפי סדר הלגים:
1. פבל גבוזדב - 10.6 ק"מ דמדומים-חושך .זינוק המוני ב 23:00 - ראו סרטון מצורף
2. יקיר גולדנר - 12.7 ק"מ חושך
3. אלכסיי מרצ'נקו - 14.1 ק"מ חושך - לג לונג נייט.
4. קרן זיו  - 8.4 ק"מ דמדומים-אור
5. אמיר צור - 8.6 ק"מ אור
6. אלכסנדר ליפוביץ (ליפה) - 12.4ק"מ אור
7. אייל הימן - 16.4 ק"מ אור
הצבנו לעצמנו שלושה יעדים לפני הנסיעה:
א- לא לפסול (יש מאות תחנות בשטח ועשרות פיצולים)
ב- לא לזנק בזינוק נבוכים ("שיים סטארט") בו מוזנקים כל השליחים שטרם הוזנקו עד שעה 9 בבוקר
ג- לסיים פחות ממקום 500
נפגשנו בהלסינקי למחנה אימונים קצר לפני התחרות בעיקר כדי להתרגל לשטח הפיני הטכני והמדוייק.
חלק מאיתנו הספיקו להשתתף בהידלרסטיט (ארוע ניווט פתוח כמו שלפני שנה ארגננו ביער האילנות) ו אייל אפילו סיים חמישי.
בשבת בבוקר התארגננו ויצאנו לכיוון שטח התחרות. כ 3 שעות נסיעה לא כולל העצירות.
בעצירת הצהריים פבל התבשר שאביו נפטר. כבר התחלנו לתכנן מי עושה שני לגים ואיך שולחים אותו הביתה אך הוא החליט שהדבר הכי טוב בשבילו הוא להשתתף בתחרות למרות הכל (ולמחרת לחזור הביתה) וכך היה. יש לציין את חוסנו המנטאלי של פבל שלמרות כל המצב הפגין רוח תחרותית ואופטימיות יוצאות דופן.
מזג האוויר מאז שהגענו לפינלנד ועד שעזבנו היה קודר. למעט שעתיים ביום שלפני התחרות, כל הזמן היה גשום ומעונן באופן שלא אופייני לאמצע הקיץ. מזג האוויר הזה השפיע גם על התחרות - הבוץ והקרירות השפיעו על ההתארגנות אך לא על רוח התחרות.
גשם או חום, בוץ או ביצה, יום או לילה - התחרות מתקיימת ויהי מה!
ליווינו את פבל לזינוק ההמוני המרגש וחילקנו תורנויות ללילה - מי קם ללוות את מי לזינוק. כל שעה וחצי-שעתיים יזנק עוד נווט.
פבל התעכב לסיים. הוא מסוגל לסיים ב 100 הראשונים אך בנתיים חלפו מאה, ועוד מאה ועוד מאתיים ופבל לא מגיע... כשהתחלנו לדאוג שמשהו קרה הוא הופיע.
סיים כ25 דקות אחרי המנצח, כשהעביר לי את המפה שלי (לג שני) אמר שתי מילים "תזהר מסוכן".
וכך ברוח אופטימית זו יצאתי לניווט ארוך בלילה כשאני פותח את המפה (A2)  אני מופתע לגלות שהמסלול שלי עובר על כולה. במבט ראשון זה נראה הרבה יותר ארוך מ 13 ק"מ ובמבט שני אני לא רוצה לראות.. אלומת האור שלי מאירה למטרים ספורים קדימה ופחות מזה בסבך. וכל הדרך סבך...
השטח חלק עם הרבה ענפים ובליטות בבוץ שמחכות שתסתכל במפה ותפגע מהן (וזה בדיוק מה שקרה לפבל בדיעבד).
השטח עמוס נווטים שרצים לכיוונים שונים ומספר רכבות - חשוב לשמור על ריכוז כי קשה מאוד להתאפס בלילה ביער הפיני.
בחלק הראשון של המסלול היה קשה במיוחד לעקוף נווטים איטיים בסינגל צר. כל עקיפה דורשת קטע ריצה חזק ומעייף בסבך. מאחר ופבל התעכב עקפו אותו הרבה קבוצות חלשות שעכשיו צריך לעקוף בחזרה. רק בשליש האחרון של המסלול כמות האנשים התדלדלה משמעותית.
כקילומטר וחצי לפני הסוף אירע "הנורא מכל" - הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לך באמצע יער פיני בלילה - הפנס לפתע כבה!
למזלי רצו אחרי שני אנשים כך שלקח לי כמה שניות להבין שהפנס שלי הוא זה שכבה. נסיון לטפל במגעים לא הועיל, אז התקרבתי לאחד מהם והתנצלתי שאני משתמש באור שלו. הוא שאל מהן שתי התחנות הבאות שלי והציע שנרוץ ביחד (נחמד מצידו)
תחנה אחת רצנו ביחד ואז בקטע שביל קצר הצלחתי לקרוא את שתי התחנות הבאות ולרוץ אליהם בלעדיו כשאני עוקף עוד כמה נווטים בעזרת אלומת הצד שלהם. ואז תחנה אחרונה קרובה לסיום - רק לוודא את הקוד... התנצלותי לאלכסיי שקיצרתי לו את השינה ב15 דקות (התכנון היה שאעשה שעתיים). הוא החליף אותי ועשה בערך את אותו זמן על מסלול ארוך יותר המכונה "לונג נייט" וכשמו כן הוא - מסלול ארוך בלילה.
במסלול שלי הספקתי לעקוף כ 160 קבוצות. אלכסיי המשיך את המגמה עם 110 נוספים - לרגע היינו מקום 370. אם פבל היה במיטבו היינו יכולים להיות אולי גם פחות מ200.
אחריו קרן זינקה. בעיקרון יש מרוץ נפרד לנשים אך קרן השתתפה איתנו. בתחרות הזו אין קטגוריות לא נשים ולא נוער.
ולכן גם אמיר שהוא רק בן 16 ובארץ המסלול הבינוני מגרד את ה 6 ק"מ מלמטה רץ הפעם קרוב ל 9 ק"מ בשטח קשה יותר.
כשהוא מצליח לעקוף בדרך 10 קבוצות.
אמיר ממתין לזנק אחרי קרן ללג החמישי כשצמוד לכתף שלו ממתין לזנק ללג האחרון לא אחר מטיירי ג'ורג'ו, אלוף העולם.

אמיר מסיים בשעה 7 בבוקר כשהיעד השני נראה אפשרי מתמיד! אם ליפה חוזר לפני 9 אייל מזנק רגיל!

האופטימיות נמשכה שעתיים ואז אייל זינק 4 דקות לפני שליפה חזר...
בשעה 11:40 בבוקר .סיימנו את התחרות במקום ה 375 בתוצאה 12 שעות 39 דקות ו 28 שניות. התוצאה הישראלית הכי טובה בהיסטוריה :-)
עמדנו בשנים מהיעדים וכמעט גם בשלישי.
הייתה תחרות נהדרת. חוויה מדהימה.
אפשר כבר לרשום ביומן את התחרות של שנה הבאה - השאלה האם נרד בה ממקום 200?







תוצאות הקבוצה מאתר התחרות: 

 מקום,מס' קבוצה, לג,     שם                                     ,  תוצאה ללג,   מיקום בלג,        זמן רץ,          מיקום בחילוף.
475242Emek Hefer OKISR12:39:28
1 Pavel Gvozdev1:31:07640.
2 Yakir Goldner1:46:11393.3:17:18481.
3 Alexey Marchenko1:46:56259.5:04:14370.
4 Keren Ziv1:31:17861.6:35:32427.
5 Amir Zur1:22:59539.7:58:32419.
6 Alexander Lipovich2:04:25846.10:02:57464.
7 Eyal Heiman2:36:31647.12:39:28475.



תוצאות מלאות מהאתר

את התחרות ניצח מועדון קובי (Koovee) מטמפה בו השתתפו בין היתר דניאל הובמן, קראטוב, לאקנן ועוד.
קבוצתו של תיירי ג'ורג'ו סיימה במקום השני.

אספרסו כפול ברוגיין 2016

מאת: נועם רביד

ציפיה ארוכה
לפעמים, הציפיה לדבר משתווה לדבר עצמו, או אפילו גדולה ממנו. במקרה של רוגיין 2016, הציפיה היתה ארוכה במיוחד, ארוכה בהרבה מאירוע שנמשך 8 שעות "בלבד". רוגיין חבל עדולם תוכנן במקור להיערך ב-2015, אבל בוטל ברגע האחרון בגלל שרב ואובך, שלא איפשרו את קיום התחרות. בהתחלה עוד חשבתי שאולי התחרות תידחה לאפריל 2015, או לסתיו, אך בסוף פשוט השלמתי עם העובדה שהרוגיין נדחה בשנה שלמה.
אבל חוץ מהשנה שחיכיתי בסבלנות כמו כולם, ציפיתי לרוגיין הזה יותר מכולם, כי אני הוא זה שמיפה את השטח. התחלתי לעבוד על המפה בתחילת 2014, וגמרתי סופית את העבודה בדצמבר של אותה שנה, כאשר שלחתי לפבל לויצקי, מארגן הרוגיין, את הקובץ הסופי של המפה המוכנה (תיאור תהליך המיפוי כאן). פבל הוסיף למפה בהמשך פרטים רבים בסמוך לתחנות שבחר, אבל העדכונים האלה כבר נעשו ללא מעורבותי. אם להודות על האמת, האכזבה שלי מביטול רוגיין 2015 נבעה יותר מהעובדה שלא אוכל לראות את המוצר המוגמר (המפה שלי) במשך שנה נוספת, ופחות מביטול האירוע עצמו...
אבל למרות כל הציפיה, יש חיים גם בלי הרוגיין, ולכן המחשבות עליו נדחקו לירכתי התודעה. רק בסוף ינואר 2016, כשנפתחה סוף סוף ההרשמה, המחשבות על הרוגיין יצאו לאוויר העולם, כמו שד מבקבוק.
שלב ההכנות
אחד הדברים שמייחדים את הרוגיין מאירועי ניווט אחרים הוא שההכנות אליו מעסיקות את נעמי ואותי הרבה מאוד, ומהוות עבורנו חלק בלתי נפרד מהתחרות. אנחנו הולכים תמיד על המקצה הארוך ביותר (8 שעות במקרה זה), וגם שואפים לפודיום. ברוגיין הקודם (רמות מנשה 2014) הצלחנו להפתיע את כולם וגם קצת את עצמנו, כשניצחנו בסיכום הכללי, כולל את הצוות החזק יותר של ניר וניצן יסעור. אבל למרות היותנו "המחזיקים בכתר", היומרות שלנו השנה היו נמוכות יותר. ראשית, ניר וניצן יסעור לא צפויים לחזור על הטעות שלהם מהפעם הקודמת, ולא יוותרו לעצמם. חוץ מזה, נעמי פחות בכושר, ולא רצה באופן קבוע. לכן, נקודת המוצא שלנו לתכנון היתה צנועה יחסית.
יחד עם זאת, לא ויתרנו לחלוטין על התחרותיות. ברשימת הקבוצות איתרנו מספר קבוצות חזקות בקטגוריית הנשים (לפחות אישה אחת בקבוצה). דן צ'יזיק החליף את רונן שורר בבחורה לא מוכרת בשם ורוניקה, שלרוץ היא בטוח יודעת, כי אחרת צ'יזיק לא היה לוקח אותה. יש את קבוצת "ציפורים נודדת" שתמיד מצליחה להשיג ניקוד גבוה, והיו שני צוותים זרים, מלטביה ואסטוניה, שהן מדינות חזקות ברוגיין. לא ידעתי למה לצפות מהצוותים האלה, אבל זה עזר לנו להגביר את המוטיבציה.
בהתקרב מועד התחרות עלינו הילוך בהכנות. שבועיים לפני הרוגיין יצאנו לריצת מיפוי ביער המלאכים (לקראת ניווט אופניים שאני מארגן שם במאי). זו היתה הריצה הארוכה הראשונה של נעמי מזה זמן רב, ועזרה לנו "להסיר חלודה", אבל השטח הספיק לפחות משעתיים של אימון. בשבת שלאחר מכן, שבוע לפני התחרות, יצאנו ל"מודל" הכי ריאליסטי שיכולנו לארגן, בחלקה המערבי של מפת לוזית, הצמודה למפת הרוגיין (כאן אציין שלמרות שאין אמברגו על שטח הרוגיין, ומותר להיכנס אליו לפני התחרות, לא רציתי לעשות זאת כי זה יהווה "ספוילר" ויפגום בהנאה שלי ביום האירוע. יתרה מזאת, אף על פי שקובץ המפה נמצא אצלי במחשב, לא פתחתי אותו ולא הסתכלתי בו אפילו פעם אחת מאז ששלחתי אותו לפבל בסוף 2014. רציתי להשתוות ליתר המשתתפים, עד כמה שניתן.)
יצאנו מהבית עם שחר, והגענו ליער חרובית ברבע לשבע, כשאפילו הרוכבים משכימי הקום עוד לא גדשו את המקום. "זינקנו" ב-7:00 בדיוק, כמו ברוגיין, כדי לחוות תנאים דומים לתחרות, וכמובן לקחנו איתנו תיק עם שתיה ומזון ל-3 שעות, שזה מה שהקצבנו לעצמנו לחזרה הגנרלית. האימון הזה היווה הכנה גם לילדינו, שנשארו לבדם בבית, עם הוראות להסתדר בעצמם, לא להתקשר אלינו, ולקחת לאכול מה שהם רוצים...
תפרתי מסלול מאולתר עם כמה שיותר עליות בדרך, כדי לתרגל תנועה בשטח גבעי. מזג האוויר היה קריר ונעים, והעשב רטוב מטל. בשעה הראשונה גמאנו 8.5 ק"מ (כיוונו ל-8). בשעה השניה שמרנו במפתיע על אותו קצב, ובשעה השלישית ירדנו ל-8 קמ"ש, שעדיין נחשב קצב מהיר, בוודאי לשעה שלישית. בתום 3 שעות עברנו מעל 24 ק"מ. לא ציפינו ליכולת כזאת! הכושר של נעמי היה טוב מהמצופה, והבנתי שצריך לכייל מחדש את התכנונים. במקור, חשבתי על תקציב קילומטראז' דיאטטי של 45 ק"מ, אבל כעת הרשיתי לעצמי לעדכן את היעד ל-52 ק"מ. אם לפני שנתיים עברנו 51.5 ק"מ, והשנה השטח פחות תלול, אז אפשר יותר!
למדנו עוד דבר חשוב בזכות המודל: שהרצועה הימנית של התיק משפשפת לי את החזה באופן מעצבן. צריך תיק אחר, נוח וטוב יותר. ואם כבר קונים תיק חדש, נעמי פתחה לדיון את נושא השלוקר. ברוגיינים קודמים לקחנו מספר בקבוקים של ליטר/ליטר וחצי, שהיה צריך להוציא ולהכניס בכל פעם שרצינו לשתות. מה יקרה אם נרוץ עם שלוקר גדול, שיאפשר לשנינו ללגום תוך כדי הליכה, ולחסוך התעסקות עם התיק? יש פוטנציאל להתייעלות, אבל אין נסיון בשימוש קודם. הסכמתי לשקול. במהלך השבוע קנינו תיק חדש (של שורש), אבל היינו חייבים לבדוק אותו, כי אין מצב שאני יוצא לרוגיין עם ציוד שלא נבדק בתנאי שדה. לכן, ביום שישי אחה"צ, חצי יממה לפני הזינוק, יצאנו לריצת אימון קצרה בשכונה עם ארבעה בקבוקי מים מלאים ושלוקר ריק. רצנו כקילומטר, ווידאתי שהתיק נוח ולא משפשף. זה "וי" אחד. אחר כך מזגנו שלושה מהבקבוקים לתוך השלוקר, ורצנו כך עוד חצי קילומטר. היה קל למלא את השלוקר, יותר נוח לרוץ איתו, והשתיה ממנו התבררה כפשוטה. זה "וי" שני. השלמנו בהצלחה את בדיקת הציוד!
גם ברשימת המתחרים חלה התפתחות מעניינת. עם פרסום רשימת הקבוצות הסופית נודע לנו שהצוות של ניר וניצן יסעור התפרק (ניצן נאלץ להשתתף באימון נבחרת), וזה הציב אותנו לפתע בעמדה קדמית, עם סיכוי רציני למקום ראשון כללי.
על קו הזינוק
עד שעת ערב מאוחרת עסקנו באריזת הציוד והאוכל. שלוקר מלא (3 ליטר) ועוד בקבוק של ליטר, כי חייבים מינימום של 2 ליטר למשתתף. הכנו בקבוק נוסף, שיילקח איתנו כתלות בפיזור תחנות המים בדרך. תמרים, סוכריות ג'לי אנרגיה, סוכריות דקסטרוז, בר חלבון וחלבוני ביצה קשה עם מלח גס. הפעם ליהקנו לתפקיד הפחמימה המובילה עוגיות עבאדי מלוחות, שנוסו בהצלחה מרובה במודל (החליפו את הבייגלה ואת האובלטים, שייבשו לנו את הפה ברוגיינים קודמים). נעמי לקחה גם כדורי מגנזיום, כדי להימנע מהתכווצויות שרירים שהפריעו לה בעבר.
התלבטתי האם ללבוש חולצת דרייפיט קצרה או ארוכה, ולבסוף בחרתי בארוכה, כי מזג האוויר היה צפוי להיות קריר, אולי אפילו גשום במקצת, ולא רציתי שיהיה לי קר בחצי השני של הרוגיין, כשהגוף כבר עייף. השתמשתי בנעלי הניווט הרגילות שלי (סלומון שחוקות), וזה היה הציוד המצ'וקמק היחיד שלקחתי, אבל האמנתי שיחזיקו מעמד עוד חמישים ומשהו קילומטר.
הלכנו לישון ב-22:15, ונרדמנו יחסית מהר (רק חצי שעה של מחשבות...). השעון המעורר צלצל כעבור שש שעות. הכנות של בוקר, ויצאנו מהבית ב-5:10. הדרך היתה חשוכה, וגם כשהגענו לנקודת הכינוס למרגלות מצפה משואה שלטה העלטה, ורק התבהרות קלה נצפתה בשמי המזרח. אלו הדקות האינטימיות של הרוגיין: ראשוני המשתתפים מתקבצים, וזיו, פבל והמארגנים מקבלים את פניהם באווירה ידידותית ונטולת לחץ, כמעט רומנטית, בשונה מניווטים רגילים (מי בכלל מעז להתקרב לזיו בארצית?...). אז גם פגשנו צמד מתחרים חדש, שלא הופיע ברשימת הקבוצות שהתפרסמה מראש: אלכסיי מרצ'נקו ודניאל קרן. אלכסיי הוא נווט מהטובים בארץ, ודניאל קרן הוא רץ אולטרה ששמו יצא למרחוק. קבוצה שבה אלכסיי הוא החוליה החלשה היא קבוצה חזקה מאוד-מאוד, ובוודאי חזקה בהרבה מאיתנו. אם לא תקרה להם תקלה מצערת, ברור לגמרי שהמקום הראשון מונח בכיסם, ולנו נותר להתחרות על המקום השני.
הבוקר עלה בהדרגה, וחשף שמיים אפורים, שלפתע החלו להמטיר רסס דק של טיפות. אבל דקות הקסם הרגועות האלה נגמרו באחת, כשפבל הכריז שאפשר לקחת את המפות. מעכשיו - תחרות נטו.
החלק הכי קריטי ברוגיין הוא תכנון המסלול. המסלול צריך להתאים ליכולת הפיזית של מתכנניו (כלומר בהתאם לקילומטראז' שהחליטו עליו מראש), גמיש במידה, וכמובן ממקסם את הניקוד הנצבר לאורכו. בשונה מההכנות המדוקדקות שלנו בתחום הכושר והציוד, דווקא בנוגע למסלול די חיפפתי בהכנה מראש. אמנם אני מכיר את השטח והמפה הכי טוב מכולם, אבל הידע הזה לא מקנה לי שום יתרון לגבי המסלול ה"נכון" או הרצוי. ראשית, מבלי לדעת את פיזור ניקוד התחנות אין שום דרך לתכנן מסלול (ופבל היה מאוד דיסקרטי, ולא הדליף רמזים). שנית, אין עדיפות מובהקת, פיזית או ניווטית, לאף אחד מאזורי המפה, במיוחד כשהזינוק במרכזה. לכן, השיקול שלי היה יותר תיירותי מתחרותי: להתחיל לכיוון מזרח, כדי לא לפספס את חבל עדולם היפה, ואחר כך להמשיך נגד כיוון השעון, כי זה נותן יותר אופציות להמשך. חמוש בתובנה דלה זו רצתי עם המפות לאוטו (בגלל הטפטוף הטורדני), ופרשתי אחת מהן על ברכיי. התענגתי לכמה שניות על המפגש הראשון עם המפה שלי, מפגש שחיכיתי לו שנה וחצי, וקדימה לעבודה.
תחנות ה-90, ה"שמנות ביותר" (ניקוד התחנה כספרת העשרות שלה), מוקמו במקומות הרחוקים ביותר, אבל תחנות 80 ו-70 היו פזורות גם בקרבת הכינוס, מה שיצר, כצפוי וכמתבקש, התלבטות לגבי המסלול האופטימלי. נאמן להחלטתי המקורית, התוויתי די בקלות את תחילת המסלול מזרחה, ולאחר מכן צפונה. ההתלבטות החלה מאזור אדרת והלאה: האם להמשיך צפונה לכיוון רמת בית שמש, או לפנות מערבה לעבר פארק בריטניה? בתחילה סברתי שהאפשרות השניה עדיפה, אבל נעמי טענה שיש לנו מספיק תקציב קילומטראז' כדי "לנקות" את צפון המפה, העשיר בנקודות. תכננתי את המסלול בהתאם, וכשמדדתי הבנתי שהצדק עימה. המסלול היה די ברור עד לאזור שדות מיכה, ומשם חשבתי להמשיך דרומה לכיוון לוזית, אבל לא טרחתי לתכנן את השליש האחרון של המסלול בפירוט רב, כי ממילא יש אי-וודאות לגבי הזמן והכוח שיישארו לנו כשנגיע לשם.
דילמה נוספת נגעה לתחנות המים לאורך המסלול. היו מעט מאוד תחנות מים רחוקות, והיינו חייבים להתחשב בכך בעת התכנון. תחנה F ליד נתיב הל"ה שולבה במסלול, ונזקקנו לתחנת מים נוספת בשלב מאוחר יותר – G, או שנחליט בהמשך... שקלנו האם לקחת את תחנה 81, הקרובה לזינוק (ולסיום), בתחילת המסלול או בסופו. לבסוף החלטנו לדחות סיפוקים, כי לא רציתי להסתכן עם תחנה קשה על ההתחלה, עמוק בתוך יער סבוך ובתנאי תאורה לא אופטימליים.
נותרו עוד דקות ספורות לזינוק. יצאנו מהאוטו, העמסתי את התיק על הגב וחבשתי את כובע המצחיה כנגד הטפטוף. השמיים עדיין היו אפורים, אבל אור הבוקר כבר היה מספק. פבל ספר לאחור למען הדרמה, והנה הגיע רגע הזינוק. לחצתי על הסטופר בשעון, ויצאנו לדרך בריצה קלה. שמונה שעות מתחילות עכ—שיו!
כל ההתחלות קלות
יעדנו הראשון – תחנה 73. ההתרגשות, הקרירות והירידה המתונה בכביש הנוח דחפו אותנו לקצב מהיר במיוחד, כצפוי בתחילת הרוגיין, ותוך שתי דקות מצאנו עצמנו ראשונים, לפני מספר מצומצם של צוותים שרצו לאותו הכיוון (איכשהו כבר התרגלנו שבחירת הציר שלנו לא מצטיינת בפופולריות). תוך כדי ריצה בחנתי לעומק את מיקום התחנה – קצה שביל – ונזכרתי, וממש ראיתי לנגד עיני, איך הגעתי ברכיבה לקצה השביל הזה, בגיחת מיפוי שהתקיימה בקיץ 2014. בהתקרבנו לתחנה התלבטתי האם לחתוך ישירות אליה, או להאריך ולרוץ על שבילים בלבד. נראה לי שזיהיתי ספק-שביל בתוך העשב (אולי של מניח התחנה), ובשונה מהאימון שלנו באזור חרובית, צמחיית הקרקע כאן לא היתה צפופה ומגודלת. לכן החלטנו לחתוך, ולא בפעם האחרונה.
ניקבנו ראשונים את תחנה 73, והמשכנו דרומה לכיוון חרבת מדרס. עקפנו את הישוב צפרירים לאורך הגדר, חצינו שדה עשב, הרטבנו את רגלינו בטללים, ועלינו חיש אל הקולומבריום של תחנה 82. שוב תחושת "דז'ה-וו" וזיכרונות מתקופת המיפוי. זה הפך למאפיין קבוע עבורי ברוגיין השנה, יחד עם בדיקה מתמדת ש"המפה בסדר" ושאין שינויים משמעותיים בשטח. פעם ממפה – תמיד ממפה...
פנינו מזרחה, והמשכנו בקצב טוב לעבר 43, בהתחלה על הכביש ולאחר מכן על הסינגל. לאחר מכן ירדנו אל הכביש השומם, והמשכנו לרוץ עליו לעבר 53 ו-93. לפתע הגיח רכב מולנו. היה זה פבל לויצקי, שכנראה חזר מהנחת תחנת המים ב-E. עצרנו כדי שיוכל לצלם אותנו, והמשכנו בדרכנו. מעט לאחר מכן ציינו את סוף השעה הראשונה, עם מעל 8.5 ק"מ – קצב טוב מאוד, הודות לתנאים האופטימליים ולהרבה ריצה על כביש.
בתחילת העליה ל-53 התלבטתי לרגע האם שווה להשקיע ולטפס במיוחד אליה, אבל החלטנו לא לוותר וטיפסנו – עליה רצינית ראשונה בניווט. הגעתי אל המערה ולא ראיתי את התחנה. רק כשפניתי לאחור הבחנתי בה מסתתרת בין השיחים, כ-10 מ' מהמערה. ירדנו בריצה מהירה, ועברנו שוב ליד תחנת מים E, אך לא הזדקקנו למילוי ולכן לא עצרנו בה. כן הקפדנו לעצור כל 20-30 דקות לשתיה ו/או ל"מנת קלוריות".
מערת הקבורה בחורבת בורגין (תחנה 93) היתה הנקודה הדרומית ביותר שלנו במהלך הרוגיין. כעת ציפתה לנו דרך ארוכה צפונה, לאורך צידה המזרחי של המפה. בעליה לחורבת עתרי (תחנה 65) ירד מולנו זוג הנווטים הלטבי. מכיוון שירדו בהליכה (ולא רצו) מחקתי אותם מרשימת "האיומים הפוטנציאליים". ניקבנו את תחנה 65 (כמו לבקר אצל מישהו בבית מלפני 2500 שנה), וחתכנו צפונה לכיוון חרבת ריבוא ותחנה 64. בדרך הסתיימה השעה השניה. הקצב ירד ל-8 קמ"ש, אך בהתחשב בעליות ובחיתוכים, זה עדיין טוב. תחנה 64 נמצאה בלב אזור קקטוסים טרשי, שאפילו אני לא הגעתי אליו בשלב המיפוי...
המשכנו צפונה לעבר 83, ונזכרתי בגיחת המיפוי המשותפת שלי עם נעמי בדיוק באותו אזור, לפני שנתיים. גם תחנה 83 היתה מוחבאת, ואם לא הייתי בטוח שאנחנו נמצאים בצומת השבילים הנכון, הייתי מתקשה למצוא את התחנה מתחת לעץ צדדי. בדרך ל-83, וגם אחריה, נתקלנו בדילמה אמיתית: האם לעבור ב-42 או לוותר עליה. זה שהיינו חייבים לעבור ב-F, זה ברור. אמנם לא היינו במחסור מים, אבל היינו צפויים להיות במחסור בהמשך אם לא נמלא בה. אבל הגעה ל-42, הגם שאינה מצריכה טיפוס כלל, מחייבת השקעה של כ-2 ק"מ, והזמן הזה עלול להיות חסר לנו בהמשך. מה חשוב יותר: 4 נקודות ביד, או גמישות לקראת סיום? בלב כבד ולאחר התלבטות ארוכה בחרנו באפשרות ב', ודילגנו על 42. לפחות עברנו שם באותה גיחת מיפוי מלפני שנתיים...
על הכביש היורד מאדרת הצלחנו לשפר את הקצב הממוצע, שקצת צנח בשעה השלישית. עברנו ליד קיבוץ נתיב הל"ה, ועלינו במדרון התלול אל בית הקברות, תחנת המים הראשונה שלנו. החסרון היחיד של השלוקר הוא שקשה לדעת כמה מים נשארו בו מבלי להוציא אותו. כעת נוכחנו לדעת שיש בו עוד כליטר (שתינו רק 3 ליטר בכמעט 3 שעות). מילאנו את השלוקר והבקבוק ל-4 הליטרים שעימם זינקנו. זה הלך די מהר, אבל בכל זאת לקח כ-5 דקות.
תעתועי זיכרון
איך שיצאנו מבית הקברות, והמשכנו לעלות בדרכנו ל-63, ציינו את סיומה של השעה השלישית, בקצב שירד לכ-6 קמ"ש בלבד. כדי לעמוד ביעד נצטרך להגביר קצב בהמשך, או לשמור עליו ולא לרדת יותר. העבודות בצד המזרחי של נתיב הל"ה מעט היקשו על הניווט, אז נצמדנו לגדר הישוב והמשכנו לאורכה עד שיצאנו משטח ההרחבה. עליתי בביטחון צפונה, מצפה לפגוש את התחנה בקרוב, והנה, מסתבר שהזיכרון יכול גם לתעתע, והיכרות טובה עם השטח אינה ערובה לניווט נטול שגיאות. מרוב שאננות שאני יודע היכן התחנה, "אנסתי" את השטח כדי שיתאים לזיכרון שלי. בנוסף, חשבתי שהתחנה היא על סלע, במקום על עץ כפי שמסומן במפה. חיפשנו פה ושם, עלינו קצת, והגענו לשביל שבכלל לא היה "אמור" להיות שם. רק אז החלטתי להתנתק מהזיכרון ולהתייחס למפה ולשטח, בקיצור – לנווט. הצפנתי, "סידרתי" את התבליט, וההמשך היה פשוט: עוד כ-100 במורד השביל, והעץ הנכון נמצא בעמק מימין. הטעות לא היתה גדולה, אבל מיותרת לגמרי.
התחנה הבאה, 92, נראתה קלה על הנייר – הדרך לתל ירמות פשוטה וברורה, כך חשבתי. אולם מהר מאוד הבנו שלא כך המצב. עוד בכביש מאדרת הבחנתי בצלקת גדולה שנפערה מצפון-מערב לנתיב הל"ה, צלקת לבנה ומכוערת של כביש חדש שנחצב בהר, ועולה מן הסתם לכיוון רמת בית שמש הנבנית ונבנית. הכביש הזה לא היה כאן כשמיפיתי את השטח, והוא סימן מבשר רעות מבחינתי.
כאשר פנינו מערבה לאחר תחנה 63, נכנסנו הישר לתוך אתר בנייה ענקי. הדחפורים נגסו בהרים ללא רחם, פרצו דרכים, מילאו עמקים ושיטחו הרים. "והיה העקוב למישור": נבואת ישעיהו מתגשמת לנגד עינינו, כאשר הקב"ה עובר לגור בקרית-קודש רמת בית שמש. בלית ברירה צעדנו בישימון מעשה-ידי-אדם זה, ולי נותר רק הזיכרון להתרפק עליו: גבעות יפות של חורש ובתה, של שבילים צרים בעמקים, של עשב, פרחים וצבאים. כל אלה נהרסו לעד, בעבודת חישוף כה יסודית, שאפילו את האדמה החומה גירדו מן הסלעים לפני שאלה נכתשים לחצץ. רק המפה היא עדות אילמת למה שהיה. והזיכרון שלי.
כך הגענו לתחנה 92 בראש התל, ואחריה ל-52. הדרך לא חשובה, רק רציתי להסתלק מהאזור הנוראי הזה כמה שיותר מהר. מעט אחרי 52 הסתיימה השעה הרביעית, בקצב של מעט יותר מ-6 קמ"ש. עד כה עברנו כמעט 29 ק"מ. כאשר חצינו את הכביש בדרכנו לתחנה 72 עזבנו סוף סוף את "שטח ההשמדה", ולא הסתכלתי אחורה. הפער בין מה שהיה שם למה שיהיה שם הוא בלתי נסבל, בלתי נסלח.
עליות...
את ה"אוטוסטרדות" של רמת בית שמש הנבנית ניצלתי לתכנון מדוקדק יותר של המשך המסלול. השאלה היתה לאן ממשיכים אחרי 72 ו-91. בתוכנית המקורית, הדי חפיפניקית, הכוונה היתה לקחת את 41, 85 ו-95, ואז לחזור לכינוס דרך כמה שיותר נקודות, ככל שיתיר הזמן. אבל כעת היה ברור שהתוכנית הזו לא ריאלית, בעיקר בגלל המים, שבשום אופן לא יספיקו לנו לסיבוב כזה. היינו חייבים עוד תחנת מים בדרך, והאפשרות הפשוטה ביותר היא G, בכניסה לזכריה. הבעיה היא שמצד אחד תחנה G היתה קרובה מדי (לפחות 3 שעות לפני הסיום) ומצד שני רחוקה מדי (הצריכה הארכה משמעותית). גם B ו-C לא באו בחשבון, ולכן האפשרות הסבירה היחידה שנותרה לנו היא לחזור לכינוס (D). החלטנו שכך נעשה, וניקח בדרך את 71, 62 ו-81.
בינתיים היינו עוד הרחק מאחור, בדרך ל-72. חתכנו דרך היער ומצאנו את התחנה בקלות, ואז המשכנו מערבה, גם כן דרך היער. הקטע הזה היה יותר סבוך ופחות נוח. המשכנו דרך השטח, לאורך קו המתח, לכיוון 91. באוכף נזכרתי איך מיפיתי את האזור הזה בגיחה הראשונה מתוך 21, אי אז בספטמבר 2013. גלשנו בסינגל זכריה ללא קשיים מיוחדים עד ל-91, כשמולנו חולפים עוד ועוד צוותים של המקצה הקצר.
הירידה דרומה לעבר נחל האלה עברה בריצה קלה, אבל איך שחצינו את הערוץ והתחלנו לעלות, הרגשנו את העייפות. בכל זאת, כבר 5 שעות בשטח... ועם זאת, האתגר הפיזי הגדול ביותר עד כה ניצב מולנו במלוא הדרו – תל עזקה. בחרנו להאריך בעליה בכדי למתן את השיפוע, אבל הקטע האחרון אל התחנה היה תלול מאוד, ובלתי נמנע. טיפסנו צעד אחר צעד, וחשבתי איך לפני כחודשיים נמצאתי באותו המקום בדיוק, בניווט 123 תחנות, והרגשתי יותר עייף מאשר עכשיו. תזונה נכונה במאמץ היא דבר חשוב...
תוך כדי עליה ציינו את סוף השעה החמישית. למרות המאמץ המצטבר, שמרנו על קצב של כמעט 6.5 קמ"ש, בעיקר בזכות הירידות הארוכות. אני עדיין הרגשתי טוב, אבל נעמי החלה לגלות סימני עייפות. בעליות היא כבר לא רצה בכלל, וגם בקטעים המישוריים ובירידות היתה איטית יותר. בכל פעם נפתח בינינו מרווח שהלך וגדל, עד שעברתי להליכה וחיכיתי שתתקרב.
הדרך ל-62 היתה פשוטה ונוחה, ואיפשרה לי לחשוב קדימה. פתאום קלטתי שעדיף לנו להגיע קודם לכינוס, ורק אחר כך לתחנה 81, וממנה ל-61 ו-85. בהמשך ננסה לקחת את 95, אם יהיה זמן, וממנה לחזור לסיום דרך 45 ו-35. ככה סידרנו לנו לופ נחמד לקינוח, שאפשר לקצר במידת הצורך. בינתיים עלינו ל-62, ועודדתי את נעמי שזו העליה הקשה האחרונה במסלול. גלשנו מטה לשריגים, חצינו את הכביש והמשכנו לעבר הכינוס.
סיבוב אחרון וגמרנו
קצת מוזר להגיע לאזור הכינוס באמצע התחרות. היו הרבה יותר מכונית מאשר כשזינקנו מוקדם בבוקר, אבל פחות אנשים: בעיקר צוות המארגנים, ועוד כמה משתתפים ש"סגרו את הבסטה" בשלב מוקדם מהמתוכנן. מיד הרגענו את פבל ואת יתר הסקרנים שהכל בסדר איתנו, ושאנחנו רק עוצרים רגע למילוי מים. ניצלתי את היותנו בכינוס כדי להשאיר באוטו כמה דברים מיותרים (כובעים, בקבוק ריק) ולקחת עוד עוגיות עבאדי, ונעמי מילאה בינתיים 2 ליטרים בשלוקר (שוב הגענו לתחנת מים עם ליטר אחד). "ביזבזנו" קצת מעל 5 דקות על סידורים, ויצאנו שוב לדרכנו בדיוק בחלוף השעה השישית, כאשר מאחורינו כבר 41 ק"מ.
בדרך לתחנה 81 התחלנו לפגוש, כצפוי, צוותים של המקצה הקצר בדרכם לסיום. מרוב ברכות הדדיות כמעט התבלבלתי בדרך. בהתקרבנו לתחנה ביקשתי מנעמי לחפש שביל נווטים העולה צפונה לתוך היער, ואיך שגמרתי את המשפט ראיתי את השביל מולנו. המשכנו לאורך גדר האבן, ומצאנו את התחנה בקלות. ההמשך צפונה היה הרבה פחות טריוויאלי, עם עצים נפולים ויער צפוף. טוב שלא ניסינו להגיע אל התחנה מהכיוון ההפוך, וגם טוב שלא לקחנו אותה ראשונה בבוקר.
גם תחנה 61 הצריכה ניווט עדין בשטח, למרות שלא סומנה כתחנה רגלית-בלבד. עברנו בזהירות את גדרות האבן, והגענו אליה די בקלות. מעט אחריה פגשנו את ניר וענבר יסעור הולכים בכיוון ההפוך מאיתנו, וקצת הצטערתי שלא ניצן הוא זה שרץ עם ניר, כי אז התחרות היתה מעניינת יותר...
למרות שלא היו לנו בעיות מיוחדות עם שתי התחנות האחרונות, הן בכל זאת לקחו זמן, והשאיפה להגיע לתחנה 95 (ולחזור בזמן) הפכה לבלתי ריאלית. גם 45 נראתה יומרנית, בגלל מיקומה הבעייתי הרחק משבילים ובין שדות, והשארתי אותה בסימן שאלה.
חצינו את הכביש ורצנו לאורך השדה לכיוון 85. תחנה 85 היתה על שביל-פרות העובר ביער נמוך ומעצבן, שכאשר מיפיתי אותו (עם אופניים) קיללתי כל מטר בגלל עבירותו הגרועה. גם הפעם התקדמנו בשביל באיטיות ובהליכה שפופה. בשלב מסויים השביל התחיל להתפצל, ונאלצנו להסתכל גם לצדדים כדי לא לפספס את התחנה. למרות הזהירות, כאשר הגענו לגבול הצמחיה בו ציפינו למצוא את התחנה, היא לא היתה שם. הלכנו קצת אחורה, ואחר כך קדימה על שביל הפרות, ותחנה אין.
התחנה לא במקום – בכך לא היה לי ספק. אבל איפה היא כן נמצאת? לא רציתי להפסיד את הניקוד שלה (8!), אבל הדקות נקפו, והתחלתי להילחץ. תוך כדי החיפושים נכנסנו לשעה השמינית והאחרונה של הרוגיין, ועברנו מעל 46 ק"מ. על 45 כבר ויתרתי מזמן, וכעת התחלתי לחשוש שמא נאחר לסיום. בלית ברירה הרמנו ידיים והחלטנו לעזוב לכיוון הסיום. אבל אם כבר יוצאים, אז לא באותו שביל פרות מעצבן, אלא לאורך גבול הצמחיה. ולפתע, כעבור כ-30 מטרים, מה אני רואה לשמאלי? את תחנה 85! זעקת הפתעה, שמחה והקלה. התחנה אמנם לא במקום, אבל המזל האיר לנו פנים. המאמץ לא היה לשווא.
מציאת התחנה עודדה אותנו, והפיחה בנו מרץ מחודש. המטרה כעת היתה להגיע בזמן לסיום, מרחק של כ-5 ק"מ, רצוי עם תחנה 35 בדרך. בהחלט אפשרי, אם לא נתפרק לפתע. חצינו את הכביש בפעם האחרונה, ורצנו לאורך השדה, מעט באיטיות – בהתחשב בעליה המתונה ובעייפות המצטברת זה טבעי – אבל רצנו. ואז עלתה בי מחשבה נועזת – אולי נוותר על 35, וניקח במקומה את 74? תוספת של כקילומטר וחצי וכ-50 מ' טיפוס, אבל גם תוספת ניקוד משמעותית. בקצב הנוכחי שלנו הערכתי שזה אפשרי, אם כי בדוחק. התלבטנו עד לרגע האחרון, ולבסוף החלטנו –המעז מנצח, ואנחנו הולכים על 74!
העליה היתה ארוכה ומתישה. אחרי 62 הבטחתי לנעמי שגמרנו עם עליות קשות, אך מסתבר שטעיתי. כמו בכל רוגיין טוב, לקראת הסוף יש עוד עליה קשה אחת... טיפסנו וטיפסנו, וסוף סוף הגענו לשביל הפונה לתחנה (והמישורי, לשם שינוי). מולנו הופיעו צ'יזיק וורוניקה, אותם ראינו בפעם הראשונה היום. הם היו בדרכם לסיום לאחר שעברו ב-74, ואנחנו כדקה מאחוריהם. ניקבנו חגיגית את תחנה 74, האחרונה בהחלט, ונותרו לנו עוד 20 דקות כדי לעבור את 1500 המטרים האחרונים עד לסיום. איום האיחור הוסר סופית.
עלינו (באיטיות) עד לשביל הראשי, ושם פתחנו בריצה מהירה יחסית, כי נעמי כבר ממש רצתה להגיע לסיום. האמת, גם אני. לא הייתי מותש, ורק כפות הרגליים קצת כאבו, אבל אחרי כמעט 8 שעות הרגשתי שעשיתי את שלי, והגיע הזמן לנוח. עקפנו את צ'יזיק וורוניקה, תוך החלפת מידע על הקילומטרז' המצטבר (מה זה משנה עכשיו?). הם עברו כ-50 ק"מ, ואנחנו כ-52. עליה קטנה אחרונה, והגענו לכביש היורד לסיום. לא מיהרנו, אבל רצנו בכל זאת. הגענו לכינוס בשנית, הפעם לסיום, כמו שצריך. עצרנו את השעון על 7:53:30 שעות. המרחק הסופי עמד על 52.6 ק"מ. עשינו זאת.
סיכום
צברנו 131 נקודות. למשך כ-3 דקות היינו במקום הראשון הכללי, אבל אז הגיעו אלכסיי ודניאל, והפציצו עם 144 נקודות (ומעל 60 ק"מ). ליגה אחרת. אנחנו הסתפקנו במקום השני הכללי, כפי שקיווינו בבוקר.
בשונה מרוגיינים קודמים, לא הייתי עייף במיוחד. שמחתי כמובן לשבת, אחרי 8 שעות רצופות של ריצה/הליכה/עמידה, ונהניתי לאכול אוכל רגיל ולשתות בירה שחורה. נעמי היתה יותר עייפה ממני, אבל גם כן לא במצב של תשישות. שטח הכינוס היה במצב התרוקנות מתקדם – רבים ממשתתפי המקצים הקצרים יותר כבר ארזו ונסעו הביתה. אנחנו נשארנו לטקס האינטימי (אך היוקרתי!), ואחריו ארזנו לאיטנו את חפצינו. דאגתי לקחת חבילה של מפות עודפות (אחת למסגור) ונפרדנו לשלום מכל המארגנים. הנסיעה הביתה לא היתה קשה במיוחד, והילדים הסתדרו מצויין בלעדינו. הכל עבר בשלום.
מבחינה ספורטיבית עמדנו ביעד שלנו. המסלול שתכננו לעצמנו היה טוב, קיבלנו החלטות נכונות לאורכו, ושמרנו על גמישות שאיפשרה לנו לעשות התאמות ושינויים תוך כדי. היתה לנו טעות ניווט אחת (ליד 63), וכמה פספוסים קטנים, אבל שום בירבור ושום בחירת ציר גרועה (זו תהיה פדיחה על המפה שלי...). גם הלוגיסטיקה עבדה מצויין. הקפדנו על אכילה ושתיה כמו שצריך, ונשארנו מרוכזים ורעננים (יחסית) בכל הרוגיין. המגנזיום חסך מנעמי את התכווצויות השרירים, וזה היה חשוב. בדיעבד, סחבתי ליטר שתיה עודף לכל אורך הדרך, אבל בפועל אין לכך משמעות, מפני שבשום שלב לא הייתי יותר עייף או יותר איטי מנעמי, ולפחות היינו רגועים שלא נתייבש. אכלנו מהכל, והעבאדי היה ממש הברקה. עבאדי עם חלבון ביצה זה הדבר היחיד מכל מה שסחבנו שהייתי מוכן לאכול גם למחרת הרוגיין.
התכנון של פבל היה מעניין ומאתגר, עם הרבה אפשרויות והתלבטויות, כפי שמעידות בחירות הציר השונות מאוד של הצוותים המובילים. פיזור תחנות המים לא היה ידידותי במיוחד, אבל גם זה משהו שצריך לדעת להתמודד איתו ברוגיין...
מזג האוויר היה מושלם לסוג כזה של תחרות, והטבע במיטבו (שבוע לאחר מכן צבעי הקיץ התחילו להשתלט). הפער היחיד שהרגשתי בהשוואה לרוגיינים קודמים הוא שאת התחושה הנהדרת של גילוי מקומות חדשים החליפה תחושת דז'ה-וו, שגם היא נעימה, אבל לא באותו אופן. אך מכיוון שחוויתי את תחושת הגילוי יותר מכולם בעת המיפוי, אני לא יכול להתלונן.
תודות: קודם כל לנעמי, שהיתה שותפה מלאה להכנות, לביצוע, ולהחלטות בדרך, והוכיחה שוב שהרצון מכתיב את היכולת. לפבל לויצקי, שהרים במו ידיו את הארגון המקצועי של הרוגיין. לכל המארגנים שאיפשרו את קיום התחרות – זיו, איתן, מניחי התחנות, אוספי התחנות, חובש, חילוץ, ועוד.

להתראות ברוגיינים הבאים!