WOD ועוד

מאת: ענת מאיר

גם אני במועדון המארגנים


מאת: מודי בוכבינדר
כשאני מגיע, לאחר פיזור כמה תחנות במקומות מועדים לגניבה, מעט לפני 7:30 בבוקר לאזור הכינוס אין בו נפש חיה.
אין חברי מועדון להוטים לעזור, אין נווטים להוטים לזנק, אין משפחות להוטות לפקנק, אין תלמידים, אין רוכבי אופניים ואין כלבים. בקיצור, אין אף אחד. חוץ מכמה ציוצי ציפורים משכימות יש שקט. אני מסתובב לי כמה דקות באוויר הבוקר הנעים ואוסף אנרגיות להמשך היום.
חמש דקות לאחר מכן מגיע מור יפה לאחר שהניח את רוב תחנות הבוקר שלו ורץ להניח את הנותרות, שלוש דקות אחר-כך מגיע רפי הימן (רכז המועדון) אחרי ששם את שלטי ההכוונה ובעקבותיו שיירת חברי המועדון שבאו לעזור. תוך מספר דקות הופך אזור הכינוס למערבולת מסודרת של פעילות כשהעבודה של הקמת הזינוק/כינוס/שולחנות המועדון ושאר הפרטים המרכיבים ניווט מוצלח מתחילים להתארגן ולהתקדם.
הכול התחיל כמעט שנה לפני כן כשבטוב עלי ליבי במנגל של המועדון לסיום העונה (בתוספת קצת בירה) נתתי למור לשכנע אותי להתנדב לארגן ביחד את אחד מניווטי המועדון. נידבנו גם את איתן עמיעז ממועדון מודיעין כבקר אפילו לפני ששאלנו אותו (הוא עובד אתנו ולכן לא הייתה לו ברירה אלא להסכים). כמובן שרפי קיבל בשמחה את ההצעה ואני הלכתי הביתה בהרגשה שאני תורם למועדון וכמעט שכחתי מכל העניין.
לקראת סוף עונת הניווטים התגבש באיגוד לוח האירועים לשנה הקרובה, הוקצו ניווטי המועדון ונקבע שמור ואני נארגן את ניווט יער שוהם. שטח חביב לא רחוק מדי שגם ניווטתי בו כמה פעמים, כמה קשה זה כבר יכול להיות?
כבר בשלב מוקדם זה חשבתי שאולי אכתוב בלוג על החוויה של תכנון וארגון הניווט בתנאי שהוא יהיה מוצלח. מארגני ניווטים מנוסים יוכלו ליהנות מהבעיות של המתחיל ולצחוק עליו קצת. אנשים שארגנו ניווט או שניים יכולים אולי להזדהות עם חלק מהקשיים (שנהוג לקרוא להם אתגרים) והחוויות, אחרים ששוקלים להיכנס למעגל מארגני הניווטים ישתכנעו שזה לא נורא ובסך הכול חוויה חיובית ואחרים סתם יקראו ואולי יאהבו.
לקראת תחילת העונה הוזמנתי לבלות אחר הצהרים ביום שישי בהשתלמות מנהלי תחרויות שבה עבר נועם על הנוהל החדש והמעודכן לארגון תחרויות. הקשבתי בתשומת לב וקיוויתי שלא יהיה בסוף מבחן. בסוף היה אפילו ניווטון!
בחודשים שלפני הניווט חרשתי את השטח מספר פעמים, החל מסיור מקדים כמעט חצי שנה לפני הניווט שערכנו מור ואני לבחירת אזור כינוס, ותחנות זינוק וסיום, המשך בסיורים לבדיקה ראשונית של מיקומי התחנות ומציאת מקומות מעניינים ויפים לעממי וכלה בסיור להנחת סרטים שבועיים לפני היום הגדול. במשך הזמן הזה השטח שינה את פניו מתקופת הגשמים הראשונים, לשיא הפריחה כחודש לפני הניווט ועד הניווט עצמו שהיה ממש בסוף העונה שבה עוד יש ירוק פה ושם.
כחודשיים לפני התחרות התחלתי לתכנן את המסלולים. לפי עצת המומחים עשיתי את זה בשיטת אריזת המזוודה לחופש, כלומר, לשים קודם את הדברים הגדולים (תחנות הארוך) ובסוף לדחוף את תחנות הקצרצר במקומות שנשארו (כמו גרביים במזוודה). מהר מאוד גיליתי שתחנות קצרצר אינן גרביים ולא מתאימות לכל מקום. הבנתי שארגון המסלולים דומה יותר להושבת מוזמנים באירוע. האנשים החשובים (תחנות הקצרצר) צריכים לשבת בדיוק במקום הנכון (סבתא יוכבד חייבת לשבת קרוב כי היא לא שומעת טוב וחס וחלילה לא ליד דוד יוסי). ואילו תחנות הארוך יותר "זורמות" וניתן למקם אותם כמעט בכל מקום וגם להאריך את המסלול בשבילן. אחרי שעבדתי בשיטה הזאת הצלחתי לתכנן את המסלולים לשביעות רצוני.
בשלב הזה העברתי אותן לאיתן לביקורת ראשונית וגם לעוד כמה בעלי ניסיון.
כמובן שכולם חוזרים עם הערות והצעות ואני מקבל את כל ההערות באהבה ובהבנה ואפילו משנה את התכנון פה ושם.
שבועיים לפני תאריך היעד המסלולים פחות או יותר נסגרים והעניינים מתחילים להתחמם. אני כותב את דבר המתכנן הבסיסי ומוסיף לו תמונות שצילמתי בשיטוטי בשטח. מור לוקח את זה כבסיס, משקיע כמה שעות עבודה והופך את זה לדבר המתכנן הממוחשב הראשון ובשפת החברה שלי מייצר story map מרשים. לאחר סבב הערות קצר הסיפור עולה לאתר ומרכז הרבה תשומת לב.
כמה ימים לפני מסירת המפות להדפסה איתן ומור עושים סיבוב ביקורת על הסרטים בשטח. שני סרטים לא נמצאים וחוץ מכמה הערות מינוריות ושיפורים קלים בתיאור התחנות ומיקומן היחסי אני צולח גם את המבחן הזה בשלום.
שבוע לשעת השין המפות נשלחות להדפסה ומתחילים לסגור מול רפי את עשרות הפרטים הקטנים המרכיבים את הניווט. אני שולח את הדואל המסורתי לחברי המועדון ונענה כרגיל בהרבה אנשים שיבואו לעזור. במשך השבוע שלפני אני מנדנד לציבור המנווטים בפורום להירשם ומשעשע בכמה חידות על השטח, זה המקום לבקש סליחה אם נדנדתי יותר מדי .
ביום שישי אחר הצהרים ביום שלפני מור ואני פוגשים את משפחת כהנא ואת שאול וייסמן (גם הוא ממועדון אחר) שבאו לעזור להניח תחנות, עובדים בשני צוותים ומסיימים תוך כשעה וחצי את הנחת התחנות. אנחנו משאירים את תחנות העממי וכמה תחנות גלויות יחסית וקרובות לשבילים להנחה בבוקר. אני עוזב את השטח בפעם האחרונה לפני הניווט ומקווה שאף רוכב אופניים מאוחר לא יחמוד אף תחנה.
ביום שבת לאחר השכמה מוקדמת אני שם עוד כמה תחנות אחרונות ומתייצב לארגון הכינוס.
בעזרת רפי וחברי המועדון העניינים מתארגנים במהירות. חברי המועדון מתייצבים בעמדות שהם מכירים וכבר בשמונה בבוקר אנחנו משגרים את דניאל רז רוטשילד למסלול הארוך כדי שיבדוק ויעיר את התחנות וגם יחזור מוקדם לעזור ומיד אחריו עוד כמה חלוצות וחלוצים. בסביבות 8:30 אנחנו מאפשרים לנווטים המשכימים והלחוצים לצאת לדרך.
קצת אחרי 9:00 מתחילים נווטים ראשונים לחזור ואני משחרר אנחת רווחה כשכל התחנות במקום וגם המסלולים זוכים למשוב חיובי.
אזור הכינוס הופך במהרה למהומה הרגילה של נווטים יוצאים, חוזרים, נווטי עממי, ילדים, קצת כלבים ועוד כל מיני אנשים שנקלעו בטעות למקום. אני שמח לראות רבים מקרובי משפחתי ומהחברים לעבודה שמגיעים למסלול העממי ולפעמים אפילו מנסים לעשות את המסלולים התחרותיים. הארגון די מתקתק ואין לי ממש מה לעשות למעט קצת יעוץ למתלבטים במסלולים והסברים למתחילים על המסלול העממי. אפילו כשרפי יוצא לנווט ואני נשאר אחראי בלעדי (!!) בשטח אין לי בעצם מה לעשות.
הזמן די טס והאירוע היחיד יוצא הדופן הוא יוחאי שפי שמתקשר אלי ומבקש חילוץ מאזור מפת מידבא אחרי שנקע את הרגל. הוא נשמע כל כך רגוע שלוקח לי זמן להבין מה הוא רוצה ממני. רפי מתנדב לעזור ונוסע להביא אותו ואחר-כך מטפל בהסעה שלו לאיכילוב לבדיקות וצילום (לא היה שבר רק נקע) הזמן טס ולפני שאני מספיק להבין מה קורה כבר סוגרים את הזינוק ומקפלים את עמדות התשלום וחלוקת המפות. אני מארגן צוותים לאיסוף תחנות ומחלק את העבודה ומעט לפני שעת הגג אנחנו יוצאים לאסוף תחנות. בעת איסוף התחנות אני סוף סוף נהנה קצת לרוץ ביער, מה שלא עשיתי כל היום. התחנות נאספות בזריזות והכינוס מקופל ביעילות. בשעה 13:30 אזור הכינוס יותר נקי ממה שמצאנו אותו בבוקר (כל הכבוד לנווטים ששומרים על הניקיון) וחוץ מכמה משפחות שאינן קשורות לניווט אין בו איש.
אני נפרד מכל חברי המועדון ונוסע הביתה לכוס בירה קרה ומנוחת צהרים שמגיעה לי בדין. כשאני קם ממנוחת צהרים התוצאות כבר מחכות באתר האיגוד באדיבות משפחת כהנא.
תם ונשלם הניווט הראשון שלי, מי אמר שאי אפשר לנסות דברים חדשים גם שמתקרבים לגיל 60!!
לסיום אני רוצה שוב להודות לכל מי שעזר בעצה, בארגון, בתכנון, בתפעול האירוע וגם בפרוק וכמובן לכל מי שבא והשתתף.
קיבלתי הרבה מאוד משוב חיובי – היה כיף.

עליות או לא להיות

מאת: מודי בוכבינדר


סוף העלייה והכביש נמצאים בסך הכול 50 מטר ממני, אבל זה נראה כמו הרבה יותר. עצרתי לכמה שניות כדי להחזיר נשימה וניערתי חזק את הרגליים אבל הן התחילו להיתפס בכל זאת. מצד אחד אני חייב לנוח דקה ומצד שני כל עצירה גורמת לרגלים להשתגע, איך יוצאים מזה? צעדתי לאט את 50 המטרים האחרונים לכביש וחשבתי שככה בוודאי הרגישו אלו שהגיעו אל האוורסט בהבדל הקטן שלהם היה חמצן על הגב ובערך 50 מעלות יותר קר (ואולי גם טיפה יותר כושר?).
הגעתי בשארית כוחותי לסוף העלייה והתחלתי לפסוע בעיגולים תוך כדי שתיית מים וניעור רגליים.
כל המחקרים והסיפורים מדברים על אנשים שאינם מודעים למצבם, שמגיעים לאפיסת כוחות. עשיתי לעצמי בדיקה מקיפה כדי לוודא שאני לא בדרך למצב כזה, פתרתי כמה בעיות ממעלה שלישית והוכחתי כמה נוסחאות, סתם, בסך הכול ווידאתי שאני זוכר את היום בשבוע ושמות בני המשפחה שלי והצצתי במפה כדי לזכור איפה אני ואיך ממשיכים מכאן. המסקנה הייתה שמהמותניים ומעלה (וביחוד מהצוואר ומעלה) הכול תקין. מהמותניים ומטה (נו, טוב, מהטוסיק ומטה) גיהינום רציני.
שאלתי את עצמי איך הגעתי למצב הזה. הכול התחיל כשלושה חודשים לפני כשמור (חברי לניווטים ולעבודה) הציע שבאופן חד-פעמי נעשה את מסלול ה- 8 שעות ונהיה זנב לאריות. מאחר ויום ההולדת ה- 59 שלי חל 4 ימים אחרי הרוגיין חששתי שאם יאחרו את האירוע בשנה הבאה אצטרך לזייף את הגיל והסכמתי.
חזרתי מכנס בחו"ל רק ארבעה ימים לפני ושמרתי על הרגליים עד לאירוע עצמו. חוץ מכמה בדיקות קלות על מפת התלת-מימד שמור העלה לרשת לא התכוננתי בשום צורה.
הגענו לכינוס כחצי שעה לפני הזינוק וכל הקבוצות כבר עסקו במרץ בתכנון, חלק מהקבוצות אפילו ניסו להוכיח את תורת המיתרים על הדרך. השיטה שלי הרבה פחות מובנית. אני לא חושב שאני מסוגל להעריך כמה קילומטר אהיה מסוגל לעשות אחרי 6 שעות ואיפה בדיוק אפספס תחנה ולכן אני מתכנן תכנון רופף של יציאה לכיוון שיש בו הרבה תחנות ודרגות חופש ומתכנן בערך את כיוון החזרה. בניווט עצמו אני לא רץ ובגלל שרוב ההליכה היא על שבילים אין שום בעיה לעדכן ולשנות את התכנון תוך כדי התקדמות. שיטה זאת הביאה אותי להישגים לא רעים בעבר.
היה ברור שההחלטה התכנונית המשמעותית ביותר היא האם לחצות את נחל שורק או לא. אחרי כמה דקות עם המפה הבנו שאם אנחנו רוצים לשחק במגרש של הגדולים חייבים לחצות. רבע שעה של בהייה במפה הספיקה לתכנן מסלול עקרוני ואת הזמן הנוסף העברנו בהכנת הציוד...
תדריך קצר וממצה של נועם וקדימה לדרך.
אנחנו פונים ראשית לתחנה קרובה בעלת ניקוד גבוה (91 למי שמסתכל במפה) בהנחה, שהתבררה כמוצדקת, שלא בטוח שיהיה לנו זמן וכוח בשבילה בסיום. תוך פחות מ- 10 דקות אנחנו אוספים 9 נקודות ואם ממוצע התחנות לקילומטר היה הפרמטר החשוב, היינו חותכים כאן את הניווט (ממוצע 54 נקודות לשעה!!), מאחר שלא זה המצב, אנחנו ממשיכים דרומה לאסוף תחנה נוספת קרובה ובעלת ניקוד גבוה בקצה הדרומי של המפה (98 למי שעדיין מציץ במפה). אנחנו פוגשים שני אנשים לא מוכרים שלמרבה הפלא ממשיכים דרומה, לכיוון קצה המפה, עד שאנחנו מבינים שהם סתם מטיילים ושהעולם לא נגמר 300 מטר דרומה מאתנו בקצה מפת הניווט.
לאחר שביקרנו בקצה הדרומי של המפה, אנחנו פונים צפונה והולכים על שפת נחל שורק לאיסוף עוד שתי תחנות בניקוד גבוה (למי שעדיין תקוע במפה תחנות 95 ו- 92, את הבלוג הזה אני מקווה שאפשר לקרוא גם בלי מפה ביד). הפריחה משכרת והנוף מדהים, אבל אי אפשר להמנע מהמחשבה שעוד מעט אנחנו צריכים לרדת, ובעיקר לעלות, את כל הנחל היפה הזה. אנחנו יורדים בירידה התלולה אל תחנת הרכבת ומתחילים את הטיפוס בצד השני. הטיפוס בשביל צר ומאוד תלול לאורך צינור. זה לא קל, אבל פחות משעתיים מהפתיחה כוחנו עדיין במותנינו  ואנחנו מגיעים מתנשמים לקצה השביל הצר והתלול ועוברים לשביל הרחב והפחות תלול. בדרך לתחנה הבאה (94 אם לא ניחשתם לבד) אנחנו עושים פספוס ראשון כאשר אנחנו חולפים על השביל לא יותר משני מטר מהתחנה ולא מסובבים את הראש. התחנה גלויה מהצד השני של השביל ואנחנו ממשיכים עוד כמאתיים מטר לפני שאנחנו מבינים שטעינו וחוזרים חזרה. הלכו להן 5 דקות, מה זה לעומת 8 שעות. משם אנחנו ממשיכים לקצה הצפוני של המפה ומתחילים לבדוק אפשרויות. פנייה מזרחה תביא אותנו לאזור של תחנות בניקוד 7 שמפוזרות כל אחת על הר אחר. אנחנו מחליטים לדבוק בתוכנית המקורית ללכת מערבה פחות או יותר על קו גובה. הבעיה היא שבגלל ביטול תחנה 54 אין לנו כאן בעצם שום דרגות חופש ונהיה חייבים להגיע עד הקצה המערבי של המפה. בנוסף לזה, למרות שממערב יש שלוחות לא תלולות, אנחנו לא מוצאים שום שביל מתאים וחיתוך ארוך דרך השטח לא נראה כדאי, כך שאנחנו רואים שנצטרך בכל זאת לטפס קטע תלול בדרך חזרה. הזמן נראה קצת לחוץ ואנחנו מוותרים על העיקוף ל- 71 ופונים לקחת את תחנה ה- 9 האחרונה (מי אם לא 94). 3:20 שעות לתוך הרוגיין אנחנו מסיימים לאסוף תחנות בפס הזהב של נועם עם שש תחנות בניקוד 9, הידד!
משם אנחנו פונים מערבה, מציצים על מישור החוף הפרוש באופק, עוצרים למלא מים באחת מתחנות המים הרבות המסומנות במפה ומושכים במהירות מערבה. חוצים בתוך הישובים המנומנמים של רמת רזיאל וכסלון ואוספים בדרך מערבה עד שתי תחנות (63 ו- 66 אם אתם עדיין בעניין מספרי תחנות). מגיעים לחלקה המערבי של המפה ל "פס" תחנות ה- 8.
התחנה האחרונה בחלק הצפוני היא 84 (סליחה שכתבתי את מספר התחנה המפורש לא בסוגריים) ויורדים דרומה לתחנה הכי מערבית במפה (81, אלא מה). אנחנו פוגשים את היסעורים שמגיעים לתחנה מיד אחרינו שרצים בקלילות ואחרי למעלה מ- 5 שעות נראה כאילו קמו משינה טובה ממש לפני כמה דקות (אני קצת מגזים, אבל לא הרבה). זה המקום לציין שבמשך כל הרוגיין אנחנו פוגשים מספר זעום של נווטים ורוב הזמן נמצאים לגמרי לבד בשטח, לא ברור האם זה מחמת מיעוט המשתתפים במסלול ה- 8 שעות או המסלול השונה שבחרנו. משם אנחנו פונים  מזרחה בתוך הנחל בדרך חזרה. בערך 6 שעות מהזינוק אנחנו מגיעים לשביל העולה מהנחל ולא מוצאים אותו. לאחר כמה סיבובים ועוד כמה דקות מבוזבזות אנחנו מוצאים את השביל שתחילתו כמעט מוסתרת בצמחיה וסימון השבילים מסומן ברור על אבן בצד ההפוך לכיוון שלנו.. אנחנו עוברים מתחת למסילת הרכבת בצינור בטון לא מאוד רחב ומטפסים בסולם קטן בסופו ליציאה, מעבר מדליק לכל הדעות. ואז מתחילה העלייה הגדולה אותה תיארתי בפתיחה. בחלק הראשון אנחנו אפילו רואים צב נחמד עומד בצד השביל ומסתכל עלינו. העלייה, שהיא פחות תלולה וגבוהה מהעלייה הראשונה שעשינו בהתחלה, נראית אחרי 6 שעות ו- 27 קילומטר לגמרי אחרת. זה לוקח פחות מחצי שעה אבל כאמור בפתיחה אני מגיע למעלה די באפיסת כוחות. לאחר מנוחה ושתייה אנחנו ממשיכים מזרחה בדרך לנקודת הסיום. השביל ממשיך בעלייה קלה ואם לרגליים שלי היה דף בפייס הם היו מעבירות סטאטוס ממצב "קטסטרופה" למצב "מאוד עייפות". אנחנו עוברים פחות מחצי קילומטר (אבל לפחות שני קווי גובה) מתחנה 56, אבל מוותרים עליה בלי לחשוב פעמיים. בדיעבד יתכן שהיינו יכולים לקחת אותה ולעבור שתי קבוצות אחרות שהיו בסך הכול נקודה מעלינו בדירוג הסופי. מאחר ולא חשבנו שנהיה אפילו קרובים לפודיום וויתרנו בלי יותר מדי התלבטות. בדרך חולף אותנו המחלץ האולטימטיבי האלטרנטיבי (עופר אביטל) ומציע פינוי במחיר מציאה. אנחנו דוחים אותו בבוז. בכל זאת אנחנו לוקחים תחנה אחרונה (ניחשתם - 67) כאשר גם כאן אנחנו מבזבזים כמה דקות כי אני יורד מעט נמוך מדי ומור קורא לי חזרה ומחייב אותי לטפס קצת חזרה לשביל.  הקטע האחרון עובר דרך נס-הרים. לרגע נדמה כאילו אין לנו שום סיכוי להגיע, אבל מבט במפה ובשעון וחישוב פשוט מראים שאנחנו בסדר. ב- 100 מטר האחרונים מור מציע שנסיים בריצה, אבל אני דוחה את ההצעה על הסף. בערך 8 דקות לסיום אנחנו מנקבים את ה finish אחרי שעברנו מעט יותר מ- 34 קילומטר, טיפסנו מעל קילומטר וניצלנו 98% מהזמן.
בזמן שמור עומד בתור לפריקת הכרטיסים, אני מנסה למלא קצת מים ומגלה שהזרם בברזיה בסיום יכול למלא בקבוק בערך בשעה. בכל זאת אני משלים קצת נוזלים ואוכל משהו למרות שאני לא רעב ופונה הצידה להחליף בגדים ונעליים. לוקח לי לפחות 10 דקות של טריקים משונים עם הרגליים כדי להסיר את המכנסיים הארוכים והנעליים ולנעול נעליים וגרביים נקיות כאשר כל תנועה לא זהירה מיד תוקעת את הרגליים.
אני קונה לעצמי איזה ברד קר ומסתובב תוך כדי ניעור רגליים עד לטקס הסיום.
להפתעתי המוחלטת אנחנו מוכרזים במקום שלישי בקטגורית גיל ומקבלים כוס מדהימה שמצדיקה את כל המאמץ (זה היה בהומור, לא להתרגש). מספר קטן של קבוצות (מחו"ל וכמובן היסעורים) עושות תוצאות מדהימות מבחינתנו. עוד איזה רבע שעה בשטח וקצת אוכל מסמיה ואני נכנס בזהירות לאוטו ויוצא הביתה. בדרך מור מבשר לי שדורדרנו למקום הרביעי, אבל אני בשום פנים ואופן לא מחזיר את הכוס!!
תם ונשלם הרוגיין, שיחקנו במגרש של הגדולים ויצאנו בכבוד, היה לא קל אבל חוויה.
להתראות ברוגיין הבא (במסלול 6 שעות!!).
תודה למאסטרו הראשי נועם ולכל התזמורת שעזרה לו.