אליפות אירופה - אסטוניה 2022
ניצן יסעור
מידל
תמיד היה הסגנון המועדף עלי. אני חושב שזה מקצה יפיפה שמזקק את כל מה שאני אוהב
בניווט. הוא מהיר, הוא טכני, הוא מגוון והוא דורש ריכוז
ושליטה לאורך כל הדרך.
אחרי
אליפות העולם בצ'כיה בשנה שעברה שבה
לא הצלחתי לעלות לגמר אחרי התחלה טובה וטעות ענקית בחלק הראשון של המסלול של
מוקדמות המידל - חזרתי וניתחתי את כל הריצות ממקצי המוקדמות בהן התחרתי בשנים
האחרונות.
מצאתי מאפיין אחד שחזר שוב ושוב.
טעות גדולה בשליש המסלול הראשון.
זיהיתי שהמקום שבו אני נוטה לטעות הוא
בסיום השליש הראשון של
התחרות.
שמתי
לב שאני מתחיל את התחרויות מצוין, בקצבים ובמיקומים שפוטנציאלית מעלים אותי לגמר
אבל בתחנות 5/6/7 (תלוי באורך המסלול ובאופי התחנה) אני עושה טעות גדולה שמוציאה
אותי מהמשחק.
אז
מה קרה שם כל השנים? אני מתחיל זהיר, אני אוהב לצבור את הבטחון שלי בהתחלה, להזכיר
לעצמי שאני מצליח למצוא את התחנות, לקרוא את המפה ולזרום נכון בשטח. וברגע שאני
כבר מתחיל להרגיש את הזרימה ואת הבטחון - אז אני טיפה משחרר. ואז קורות הטעויות.
התובנה הזו היתה צעד חשוב ואסימון גדול שנפל לי.
בשנה
שחלפה מאז, רצתי 5 תחרויות מידל ברמה בינלאומית שבהן הצלחתי לשמור על הריכוז ולדלג
על המכשול הטכני/מנטלי של סוף השליש הראשון של המסלול.
הוכחתי
לעצמי שאני יכול לסיים מסלול מידל בשליטה ובלי קטסטרופות.
בתחילת
חודש יולי רצתי תחרות מידל באיטליה שהייתה אחת התחרויות המוצלחות שלי, ובאמצע חודש
יולי הגעתי להשתתף בתחרויות המבחן באסטוניה בהן גם הצלחתי לרוץ מידל באופן שבו אני
רוצה בקצב ובריכוז שמאפשרים לי להשאר בשליטה מלאה במשך כל הניווט.
בסך
הכל תחרויות המבחן והאימונים המקדימים סיפקו לי פידבק טוב מבחינת השליטה היחסית
בשטח והיכולת להתנהל עם השטח האסטוני העדין (מבחינת הטופוגרפיה) והברוטלי (מבחינת
סבך הצמחייה).
עקבתי
אחרי האימונים של הנבחרות השונות באסטוניה
וראיתי שכולם מתמודדים עם אותו האתגר - מציאת הדרך הנכונה לפצח את השטח האסטוני
בצורה טובה.
מההכנות על המפות הישנות והנתונים
לגבי מיקום הסיום ומיקום הזינוק האפשרי ניתן היה ללמוד ולהעריך שהיער יהיה סבוך,
ושהחלק האחרון יהיה יחסית פשוט ומהיר.
האסטרטגיה
הייתה לפתוח בצורה זהירה ולהגביר מהירות באזור שמאפשר לקחת קצת יותר סיכונים
ולסחוט הכל ב500-600 מטרים האחרונים.
בעצם
צריך לעבור רק 12-13 תחנות בשטח הקשה ושם הניווט המסוכן נגמר.
עם
פרסום רשימות הזינוקים החלוקה למקצים היה נראה שהמזל יכול היה להיות טוב יותר.
קספר פוסר המדורג במקום הראשון בעולם
מזנק 2 דק לפני.
כמות השמות שחזקים ממני במקצה שלי
גדולה מהחזקים ממני בשאר המקצים. על הנייר הערכתי שבאופן ריאלי אוכל לסיים את מקצה
המוקדמות במקום ה22-25.
הזכרתי
לעצמי שהאימונים שעשיתי היו טובים, שאני יכול להצליח לנווט בשטח הזה בזרימה טובה,
שאני מזנק יחסית מאוחר ואולי אוכל להנות מיתרון של מעבר של רצים רבים לפני ביער ובסבך.
ובכל מקרה - אין לי שליטה על האחרים
ועל הדירוג והמיקום הסופיים, אלא רק על הביצוע האישי שלי.
זינקתי.
לקחתי את המפה ורצתי למשולש.
בריצה לתחנה 1 שקשקתי… רק לא לעשות
טעות עכשיו. עברתי לאט ובזהירות מפריט לפריט, בדקתי את המצפן הרבה יותר מהרגיל.
וכשהגיעה סופסוף התחנה - הלחץ ירד. התחלתי להיכנס לזרימה שחיפשתי ותרגלתי באימונים
- מצאתי את הדרך שמאפשרת לי ריצה בטוחה, עם פרטים בולטים וייחודיים שעוזרים לי
לשמור על הכיוון ומאפשרים לי לנוע בשטח בביטחון.
נכנסתי
לרוטינה שרציתי - לתכנן קדימה, לנווט
מסודר, למצוא את התחנה,
להרים את הראש ולהציץ לכיוון אליו אני מתכנן לצאת, לבדוק קוד, לנקב, לוודא שהניקוב
נקלט, מצפן, ויאללה לפריט הבא שאני רוצה לזהות, לאורך הלג להרים את הראש ולחפש את
הדברים הגדולים שאפשר לראות מרחוק למרות הצמחייה הסבוכה ולהרגיש ברגליים את
הטופוגרפיה.
ככה בקצב נוח ובטוח לאט לאט הכל זרם
טוב, תחנה 5 עברה בשלום, תחנה 6 עברה בשלום, ואז הגיעה תחנה 7. כל כך נלחצתי מזה
שתחנות 5,6 הלכו טוב שהנה עכשיו חייבת להגיע הטעות. האטתי ל2-3 שניות נשימה עמוקה,
מצפן, בדיקה נוספת שאני מזוהה לחלוטין - וממשיכים. את הניווט לתחנה 7 לא ביצעתי באופן מיטבי אבל בצורה
שנתנה לי בטחון וודאות לאורך כל הדרך. הייתי צריך את זה.
תחנה 8, לג
קצר -
עוברת בשלום, תחנה 9 לג ארוך יחסית - מזהה שאפשר לנצל את הלג ולפשט אותו - רק צריך
לצאת לשטח הפתוח, לראות את הפינה של היער בצד השני, לעבור אותה ולטוס על שביל.
הגברתי
מהירות ונתתי לראש טיפה לנוח ולרגליים לעבוד.
בתחנה
9 התחלתי לראות את הגב של האיטלקי שזינק 4 דקות לפני.
רצף
של לגים קצרים באזור שטוח עם מעט פרטים להיאחז בהם - בעיקר שימוש במצפן.
בדרך
ל-12 הבנתי שזה הזמן שלי, עקפתי את האיטלקי, לקחתי את תחנה 13 בצורה יחסית זהירה
והגברתי מהירות כמתוכנן החל מחציית הכביש לקראת התחנה האחרונה.
כמו
שצפינו שתי התחנות האחרונות היו בשטח פשוט יחסית. בחרתי לרוץ בציר שמאפשר ריצה
בטוחה ואגרסיבית, לא לקחת סיכונים מיותרים ולסחוט את מה שנשאר.
ראיתי
את ה100, נתתי את כל מה שנשאר.
לא
רציתי לפספס את הגמר בשנייה.
בריצה
לסיום שמעתי את החברים מעודדים (אמרו משהו על גמר אבל אולי הם סתם מסתלבטים עלי
כדי שארוץ מהר שם בסיום).
כשחציתי
את קו הסיום ידעתי שהיה לי ניווט טוב ושאני יכול להיות מרוצה.
ואז שמעתי את הכרוז
אומר שסיימתי עם ניווט מצוין ואני ממוקם כרגע בסיום במקום השביעי במקצה בתוצאה
שללא ספק תספיק לגמר.
התרגשות עצומה, לא יכולתי לעצור את הדמעות…
פרקתי את הכרטיס, קיבלתי את התוצאה הרשמית.
מקום 10 מובטח. יש גמר!
בדיעבד הסתבר לי שכמעט תפסתי את קספר פוסר, ניקבתי את תחנה 7
רק 20 שניות אחרי שהוא היה בה.
אני כל כך שמח שלא ראיתי אותו ויכולתי להמשיך בקצב שלי בלי להילחץ
ולהתחרפן מזה שאני תופס את פוסר ב2 דקות...
הוכחתי לעצמי שעם הכנה טובה, עבודה נכונה וריכוז אני יכול
לשלוט בניווט לאורך כל הדרך.
כמה כיף לנווט!