ARralAR הרים בכל כיוון

מאת: דני וולשטיין
יום שלישי ,אני מתחיל לטפס בדרך מ Bilbao ל Oderitz , הכפר שבוא נלון ומצוי בגובה 400מ. בדרך אני רואה מרחוק את רכס Arralar , זהו יום שבת זה מתחיל.......

הכל התחיל לפני שנה לאחר השתתפותי ברוגיין 24שעות בצ'כיה, חשבתי שאני צריך למצוא בן זוג בגילי, דברתי עם דוידי שאחרי 3 שבועות ,לשמחתי, הביע את הסכמתו והחלטנו שנרוץ יחד במיני רוגיין ירקון.
דוידי מהיר ממני והיה לי קשה לעמוד בקצב, אך אחרי 20 קמ דוידי מאט עקב התכווצויות בר. הסברתי לו שבריצות כאלו חייבים לתמוך בתוספים וסיכמנו על מסלול ארוך באפריל.
גליים וכך המשכנו עד לסיום
דברתי עם ידידי משאל לגבי תוכנית אימונים וסיכמנו שניתן חידוד חודשיים לפני.
אני מתאם עם דוידי אימונים שונים (כשלדוידי לא דאגתי כל כך עקב האימונים התכופים שמבצע). לדאבוני באליפות ישראל מתחתי את רצועת הקרסול, קצת הלחיץ אך התגברתי. ממאי מעלה הילוך ומשתדל להגיע ל 30קמ בשבוע , החלטתי לרוץ לסירוגין שבוע סינגל הררי ( בעקבות כתבתו של דני צ'יזיק) ושבוע מסלול הררי בחריש בקצב טוב ( לצערי המסלול משנה שעברה נהרס ברובו). בסוף אפריל אנו רצים יחד בהר חורשן 32 קמ ובתחילת יוני רצים חלק מרוגיין הרדוף 5ש (3:00-8:00) 30קמ והלך בסדר. בסוף יוני אני מתחיל להתאמן עם משאל (פעם בשבוע) בגלל הפרשי הגבהים בספרד הוא מוסיף אימון עליות בדיונות קיסריה.
דוידי חוזר מניווטי צ'כיה ומודיע שיש לו בעיה ברגל, אך היא תיפתר. בנוסף, הוא מתכנן ביולי לטוס לצפון הודו לחודש כדי לטייל עם ערן בנו והוא מתוכנן לחזור יום לפני הטיסה לספרד.
הנווט הספרדי של מועדון לב השרון משיג לי 4 מפות 1:25000 באזור התחרות , אנו חורשים אותן. השטח מורכב מ 60% יער והשאר שטח אלפיני מעל קו היער .בנוסף השטח הוא קרסטי ואנו מזהים אזורים רבים ,מרובי צ'ופצ'יקים כלומר שקעים ענקיים. המארגנים מכינים שני אימונים (בצמוד למפת הרוגיין)אחד ביער ואחד באזור האלפיני. בכלל הארגון נהדר, אתר מצוין, כל חודשיים יוצא בולטין חדש. 3 ממפים את השטח (500 ש בשטח+ 250 ש שרטוט !) ותמונות נשלחות לאתר. כל האזור נקרא "ארץ הבסקים" והמפה נקראת Navarra . 
אני מתכתב עם וורה, חברתי הרוגיינרית מצ'כיה, היא חושבת שהשטח קשה מבחינה פיזית וטכנית, היא מתכננת מסלול של 60קמ. המארגנים מודיעים שכל צוות יקבל GPS, כמו כן מחייבים ציוד חובה:
ערכת עזרה ראשונה
שמיכת מילוט
מעיל רוח
מגבלה נוספת הינה מזג האוויר, אם מגיעה רוח דרומית (ים תיכון) אזי חם ואם רוח צפונית (אטלנטי) הטמפ' צונחת ויש ערפל כבד....
דוידי מסמס מ לדק שהרגל בסדר והוא מצליח להתאמן מפעם לפעם.
התמקמתי במלון שהינו בית עתיק בן 400שנה, בבוקר אני רץ ומרגיש מצוין. בערב אני אוסף את דוידי ב Pamplona ואנו מתכננים למחר את האימון האלפיני. נסיעה של שעה לאזור צפ' המפה ,מזג אויר טוב, די חם.
ההרים מעלינו ,איזה גבהים. אנחנו מטפסים לזינוק ושועטים לעבר תחנה ראשונה- בולדר. עוברים את קו היער וצופים למעלה. מטפסים אליו כ 300מ בעשב אלפיני ארוך וחלק. לאט לאט מבינים את המפה ואת קווי ה lime stone . הבנו שלא יהיה קל וכך הקצב (בדיעבד דווקא באזורים היותר גבוהים שיש בהם מרעה העשב נמוך וקל לריצה) בדרך חזרה מחפשים מקום לאכול (העמסת פחמימות) ולבסוף מוצאים מסעדה קטנה. אך הבסקית הנחמדה לא יודעת מילה אחת באנגלית כך שלבסוף מכניסה אותנו למטבחה ומראה מה יש בסירים. למחרת אנו באימון ביער, הפעם הקצב מהיר יותר ומצליחים לרוץ כשהיער לבן והבטחון עולה ( הבנו מה ההבדל בין בור שקע ו depression ).
נוסעים לכינוס כדי להירשםאת התחרות מארגנים שני מועדונים, כשאנו רוצים להירשם אומרים לנו רגע, מביאים את דובר האנגלית. מצמידים לדוידי את ה GPS לתרמיל, חברותי הצ'כיות וורה וסוזי עדין לא הגיעו אך נראים כבר די הרבה אוהלים בשטח. יש שהגיעו במכוניות מאוקראינה! פרות מסתובבות במרעה וביניהן המארגנים מנסים ללא הצלחה לאסוף את הזבל שמשאירות. אנו מנצלים את ההזדמנות ויוצאים לסיור ותצפית ב Sant Miguel 1340 מ (מבחינת המארגנים אין בעיה) עלינו לנק הגבוהה ופרשנו מפות. בערב אנו מגיעים לטכס הפתיחה הרשמי בעיירה המארחת Lekunberry סוף סוף נפגשנו עם וורה וסוזי, יושבים איתן על כוס בירה, וורה מנסה לדבר עברית אך נשברת מהר, הן מספרות שטיילו בכל האזור המערבי של המפה , התרחצו באגם וטיילו על הרכס עד לכינוס (הוראות המארגנים לא משפיעות עליהן!) ואנחנו כמו ילדים טובים, לא העזנו להיכנס לשטח האמברגו. הן חוזרות ומדגישות שהכי חשוב לדאוג לרגליים זה שטח קשה!
בחדרנו אנו אורזים את הציוד ומחלקים ביננו את האוכל. גליתי ששכחתי מעיל רוח ומשאיל מבעל הבית.
שבת בבוקר ,אני מעיר את דוידי מוקדם, 7:00 ארוחת בוקר בכינוס, 9:00- חלוקת מפות, אני מחכה ודוידי מופיע ,נרגש עם 4 מפות, אחת לשרטוטים ואחת ספייר. מתחילים לתכנן ,קודם כל נעצנו סיכות אדומות בנקודות מעל 100וקבלנו , כצפוי, פיזור הקפי. אחר נעצנו סיכות כחולות על 80,90 וכבר מסתמנת צפיפות קלה באזור הדר' מע' ברגע שהוספנו את סיכות ה 60,70 זה נראה מובהק. ובאמת האזור הזה הוא הקשה ביותר! היה לנו וויכוח על 4 נק יקרות באזור הכינוס, האם לקחת עכשיו או בבוקר? המארגנים מבשרים שבשעה 20:00 ישתנה מזג האוויר ורוח צפ' תביא לערפל ברכס הגבוה. היום חם 30מעלות, יש 12 נק מים והמארגן סיפר שיש מים בשטח אך זה באחריותכם( באימון האלפיני נתקלנו בשקתות מלאות במים צלולים וטובים כך שקבלנו רושם שלא יהיה חסר מים בשטח). אני ממלא פול ליטר ודוידי מחליט לקחת חצי כמות, סימנו מסלול יומרני של 70 קמ, מרכז דרום ואז מערבה. מתכוננים ליציאה לאזור בדיקת הציוד. לפתע דוידי מגלה ששכח את מעיל הרוח , מיד מארגן איזו חולצה שרוול ארוך ,שקיווינו שתעבור, אך בעמדת הביקורת פוסלים אותו ומסבירים לו שהוא חייב להחליף! (15 ד לזינוק) מאשרים לו לקחת סווצ'ר הוא טס לאוטו וחוזר ,נרגעים עם כולם בצל העצים, 5ד לזינוק , מאחלים בהצלחה לוורה וסוזי.
לקול הפעמונים הבסקים אנו מזנקים עם כולם , רצים בנחת אחרי הטור הארוך כשפנינו לתחנה 41 תוקפים מהעיקול אך מפספסים במעט ולבסוף יורדים בין ערימות הסלעים לתוך השקע הענקי.
עולים צפונה בשביל , עוברים לשביל הלא ברור ותוקפים את 35 בול. ממשיכים מערבה ל 96 , ההתקדמות ב lime איטית ולבסוף מזדהים בעזרת השביל המערבי ותוקפים משם ישר לנק' . חוזרים לשביל ושועטים מערבה לעבר 113, יוצאים מהעיקול החד ובניווט מדויק מגיעים טוב. חוזרים לשביל ומגבירים קצב לעבר 95, מבחינת מזון, בשלב הזה, אנו מנסים להקפיד על400 ק"ק /בשעה ( ג'ל= 200,בר=300) אוכלים תוך כדי ריצה. מטפסים בשלוחה מגבול הירוק ומגיעים למצוקים ,מנסים למצוא את המערה, הבעיה ,כשיורדים למרגלות המצוק קשה מאוד לחזור, התחתית מלאה בצמחיה גבוהה ואין כל כך עקבות נווטים, אני ממשיך למטה ,לאורך המצוק כשהמערה אמורה להיות ,בתווך, בין סדרת המצוקים הבאה .אך האזור מלא בשברי מצוקים ובורות ,לך תדע...
לפתע 3מ ממני צץ ראש ומסמן לי " כאן למטה" אני צועק לדוידי (מותר פער של עד דקה ביננו). תחנה כזו זה 30 ד! חוזרים לשביל וממשיכים לעבר 87. כאן פוגשים די הרבה קב' שעולות מכיוון התחנה (אנו קרובים לכינוס).עברנו 10קמ הקצב נמוך, 3.3 קמ"ש. 48 תחנה קלה ומשם ל 161 - מבזבזים קצת זמן בחיפוש ובסופו של דבר מזדהים לפי השבילון העליון. חוזרים לשביל הראשי וממשיכים מזרחה על קיו גובה לעבר 151 ומגיעים במדויק. דוידי מודיע שנגמרים לו המים, ממש חם עכשיו. מדרום יש סימון של בית מחסה עם איקס כחול, קיווינו למים, אך כשהגענו לצריף ,כל השוקת יבשה, מעט מזרחה לעבר עוד סימון כחול ושוב התבדינו. עולים לבריכה המסומנת ומגלים מים דלוחים בתחתיתה. חוזרים לשביל ושוב לא מוצאים מים , חותכים לעבר 114 , ניווט קשה בתוך ה lime אך אחרי כמה זמן מגלים את הבולדר, אני מוצץ את טיפות המים האחרונות (בנוסף אנו לא אוכלים כיוון שזה נורא מצמיא). עולים עם השבילון לעבר וודיון שמסומן בקווקוו כחול, אך גם שם יבש, כרגע האפשרות הבאה למים נמצאת בנחל מתחת ל 94 . ממשיכים ל 86 אך תועים בפניה ומבזבזים זמן יקר, חוזרים ותוקפים מהעיקול ,נק' קשה, דוידי מתוסכל ,אני ממשיך בעזרת קו ה lime ומגלה את הבור. יאללה ל 94 אני מתחיל להרגיש חולשה (לא אוכלים!) אנו מדרימים לעבר היער הלבן ומתקדמים על גבי משהו כמו תעלה ( נוצר מגרירת גזעים) מגיעים למצוק ולמתלול הראשון , הרעיון להמשיך על קו גובה לעבר המתלול הצר ומשם למתלול שלנו 94. השיפוע קטלני וקשה מאוד להתקדם, רוב היערות כאן רחבי עלים והקרקע מלאה בהם, כך שמדי פעם שוקעים ונופלים, אני מוצא ענף ונעזר בו ,חושש שלא נראה את המתלול מלמעלה, אך האזימוט היה מדויק ולבסוף הגענו (הקטע לקח 1.5 ש). משם ישר למטה לערוץ, די סבוך אך מתקדמים מהר בלב הערוץ, לפתע אני רואה את דוידי עם הראש באדמה, ווי איזו שמחה סוף סוף מים. אומנם זה רק זרזיף, אך הבורות מלאים ואפשר למלא את הנאד, שותים ושותים, אוכלים ומתכננים, השעה 20:00 (עברנו בערך 25 ק), קודם כל ל 63, סופרים צעדים כפולים ומתחילים לטפס בתוך הסבך ומגיעים לשטח פתוח ,ממשיכים לטפס ולא מוצאים את המערה, מחליטים לספור צעדים מהמבנה בקצה השביל, שוב מגיעים לאותה נק', שדה פתוח ושוב עוד שדה (בדיעבד בעזרת זכוכית מגדלת ניתן לראות קו ירוק שמחלק את השטח לשנים).
דוידי ממשיך למעלה ואומר שהכל סבוך, מוותרים ומדליקים פנסי ראש. יורדים לכביש בכדי להגיע ל 80,מתקדמים לאורך הנחל עד לסכר ועוצרים לחלוקת אוכל, אני די מותש ומקווה שהאוכל והמים יעשו את שלהם במהרה. מוצאים את הערוץ ועולים אתו מחכים לראות פיצול, דוידי ממשיך לטפס לפתע צעקה ,מצאתי, איזה יופי, נחלץ מהפטל ומחליטים להמשיך לטפס לעבר 70. איזה טיפוס תלול בשטח די סבוך עד שמגיעים למעבר, עולים עד לשטח חצי פתוח וחותכים מערבה ובעזרת קו ה lime מגיעים לשביל (טפסנו מעל 300מ), עוזבים את השביל וממשיכים על קו גובה עד לעץ, מזג האוויר משתנה ומרגישים את הרוח הצפונית הקרה. מתלבטים איך לרדת ,עד שזוג עובר אותנו בריצה  מערבה לעבר המורד ואנו אחריו מתכווננים לשער בין המצוקים, הירידה הופכת לתלולה ביותר, דרדרת אבנים, מזל שהעצים עוצרים אותי בכל פעם שמחליק. לבסוף מגיע לשביל חבול ומיד ממשיכים בשביל לעבר 40, נעצרים בנחל לשתות ולמלא. מגיעים במהירות ל 40 ומגלים זוג רוגיינרים שתפשו תנומה בתחתית, יורד זרזיף גשם ויש קצת ערפל אך לא מפריע. ממשיכים לאורך האגם לעבר גבעה 53, שוב טיפוס קשה לפסגה בצד הלבן ומשם יורדים ,לאורך המצוק עד לנחל, שוב ירידה מסוכנת ונזהרים לא להחליק בדרדרת. ממשיכים בשביל לעבר השלוחה כשהכוונה לתקוף את 65 מלמעלה. יורדים לעבר העיקול בנחל ומגיעים די מדויק. ממשיכים בנחל לעבר 85 אך כנראה תוקפים מוקדם מדי מחפשים ולא מוצאים, מנסים להזדהות שוב אך לא בטוחים לגבי הפיתולים בנחל .. ולבסוף בייאוש מוותרים וחושבים על הצעד הבא, האם להמשיך מערבה בנחל עד לשביל הראשי ,או להמשיך ביער על קו גובה ,לבסוף מחליטים לטפס דוך צפונה . חוצים את הסבך ומיד מגיעים לשטח פתוח שלמזלנו קצור ומיד מתחילים בעליה ,אני מרגיש שכוחותיי חוזרים, מזדהים ומגיעים לשביל הראשי ברמה. עוד מעט 6:00 ואנו עם הפנים מזרחה ,לנסות לאסוף כמה שיותר נק', ממשיכים בקצב טוב ,שוב חוזרים לרוץ כשניתן. בדרך ל 150 השחר עולה והמראות מקסימים, כל העמקים מעוננים ,על כרי העשב רועים עדרי כבשים, סוסים ופרות. די קריר ודוידי לובש סווצ'ר, הפסקת אוכל קלה ומתכננים את הבוקר ואת מה שאחריו.
מגיעים בריצה ל150 ומשם במהירות ל46 ,34 ו49 ,ממשיכים לעבר 88 , מנסים להזדהות עם הבתים ולא מבינים את השטח (בדיעבד מתברר שיש עוד בתים בהמשך) מנסים שוב ולבסוף מוותרים. הזמן דוחק ואנו רצים לעבר 97, עולים בשדה הפתוח ,יש שביל נווטים ,מנסים להזדהות לפי קו ה lime ,איזה ערימות סלעים לך תמצא את התלולית.....למזלנו , זוג רוגיינרים וותיקים שאנו פוגשים למעלה מצביעים ומסבירים איך להגיע. נשארו שעתיים, תוקפים את 153 מהשביל ומגיעים בקלות. ל154 קל להגיע אך מאוחר מדי, עולים ל 141 ומשם בריצה קלה על השביל יחד עם עוד כמה קב' מגיעים ל 32 , נשארו 30 ד, ממשיכים בריצה ל 31 ומשם לעבר הסיום, גבעה אחרונה וכל אזור הכינוס נגלה לעיננו. מסיימים 15ד מוקדם ,זהו נגמר ,מקבלים תוצאות , כוס מים או קולה ,עוד 30ד חלוקת פרסים ואחר כך ארוחה לכולם , מתברר שאנו במקום 5, 30 נק' ממקום 4.
סיכום ומחשבות
1.חוסר ההתחשבות בגורם המים הייתה קריטית עבורנו. ואני יכול לומר שעבורי זה היה משמעותי. 4 שעות ללא מים וללא יכולת לאכול (המזון פשוט מצמיא) השפיע עלי מאוד ולמעשה התאוששתי רק בשעות הקטנות של הלילה. לכן יכול להיות שאחרי 113 (למרות שרק 14:30) היינו צריכים למלא מים כיוון שבדרום לא היו כלל נק' מים! או בהמשך לעשות שינוי תוכניות?
2. תכניתנו הייתה לתקוף את האזור הדר' מע' העשיר בתחנות יקרות, אך אני לא יודע אם בגלל חולשה או חוסר בטחון במציאת התחנו, הדבר גרם לכך שפשוט סיננו את רוב התחנות היקרות בלילה וכך הפסדנו את מאמץ ההגעה עד לכאן. נק 110,93,81 היו ברות השגה וויתרנו עליהן.
3. כל הסיבוב מהעץ ב70 למטה לנחל ל40 למעלה ל53 ולמטה לשביל עד לקרבת תחנה 81 לקח לנו 3.5 ש!
ואפשר לראות את האפשרות להגיע דרך 54 ול81 והמשך המסלול, (הרבה יותר חסכוני בקווי גובה).

לסיכום זו הייתה בהחלט חוויה יוצאת דופן והכי חשוב שחזרנו ממנה בריאים ושלמים, בסה"כ עברנו כ 60קמ , 1570נק' מקום 5 בקטגוריה ובכללי מקום87 /198.

חדשה בעונה חדשה

מאת: חגית וייס


פרק א' – טבילת אש
אני מניחה שכמוני, רבים חושבים כי "ניווט" הינו מושג הקשור לעולם הצבא. על כל פנים, זו האסוציאציה שעלתה בראשי כשמויש סיפר לי כי זהו אחד מתחביביו המועדפים אם לא "ה" !!!
מהר מאוד למדתי כי כל אירוע או התרחשות ממוקמים וקשורים לניווט זה או אחר ושבעצם ארצנו הקטנטונת היא אסופה של חלקי פאזל שמופו, ממופים או עוד ימופו ע"י אחד מגדולי הנווטים תוצרת הארץ, או תוצרת חוץ. עוד הבנתי, כי אם יש בכוונתי לראות את זיו פניו של מויש בבוקר שבת (גשומה או שרבית, לא משנה) רצוי שאצטרף אליו...
כך קרה ששבוע לפני ניווט בתרונות רוחמה שהתקיים לפני כשנתיים (אירוע הניווט הראשון אליו הצטרפתי), נפרשו בפני ערמות על ערמות של מפות. אלה הוצאו לכבודי ברוב הוד והדר מאחת המגירות השמורות למטרה זו בלבד ואין סוף מושגים שחלקם החזירו אותי באחת לשיעורי המולדת והגאוגרפיה מימי בית הספר היסודי, הומטרו עלי כחלק מעבודת ההכנה לקראת האירוע המכונן.
בבוקר השבת המיוחלת, לאחר קפה זריז של בוקר חורפי וקר, הגיע רגע השיא. ביראת קודש ובידיים אמונות, ענד מויש לצווארי שרשרת מפוארת המורכבת משרוך אדום, עליה תלוי לו עדליון מרהיב מבית אחד המעצבים הידועים ובו לוחית עגולה עטורת שנתות שבמרכזה מחוג המתביית על האות N - מה שנקרא בשפה המקצועית "מצפן".
כולי נרגשת, יצאנו יחד למשימה. כל הדרך חזר מויש ושינן באוזני כי החשוב מכל בספורט זה הוא לדעת להצפין את המפה וכי בשלב זה אני אמורה להתמודד עם ניווט פשוט וקל שנועד לעמך ישראל ואף נקרא "ניווט עממי". התחנות בולטות לעין כל וממוקמות על פי רוב לצידי השבילים.
ליתר ביטחון הצטיידתי באייפון הנאמן שלי ומבועתת מפחד שמא אלך לאיבוד בשטח בלתי מוכר, יצאתי לדרך משכנעת את עצמי שהכול יהיה בסדר.
ואכן, הפלא ופלא התחלתי להתקדם...
מלאת סיפוק וגאווה הצלחתי להגיע לארבע התחנות הראשונות מאושרת לנקב את כרטיס הניקובים הוורוד שניתן לי בזינוק.
ואז קרה הנורא מכל... עננים אפורים כיסו את השמיים כמו בוחנים אותי: נראה איך את מתמודדת איתנו כעת!? לא חולפות 10 דקות וארובות השמים נפתחות וגשם זלעפות ניתך מעלי ללא שמץ של רחמים. בגדי נספגים במים, נעלי מדשדשות בבוץ החלקלק והנורא מכל הוא שמפת הניווט האומללה שלי נרטבת כליל.
נווטים מנוסים (כן, אותם נווטים שנאמר לי כי יסכימו בשמחה לסייע ולעזור לכל פונה הנתון במצוקה) חולפים על פני כמו זבובים הממהרים לסיים את משימתם בטרם יירטבו עד לשד עצמותיהם. רצתי מהר ככל שניתן אל מתחת לאחד העצים ובעודי מנסה לפתוח את המפה כדי לתכנן את המהלך הבא אל הלא נודע, מתפוררת תחת אצבעותי המפה הספוגה בגשם. בלית ברירה אני פותחת את האייפון - גלגל ההצלה האחרון, כדי להזעיק את מויש, אך מגלה לתדהמתי כי המכשיר הרטוב מסרב לתפקד. רק אחרי אין ספור ניסיונות התקשרות, אני מצליחה להסביר למויש שאני תקועה ללא מפה איפושהו בין תחנה 4 ל 5
"תנסי לחזור לתחנה 4" אומר לי מויש, ואני כבר אגיע אליך. נוטפת מים, מרוחה בבוץ רענן ומפוחדת עד מוות כמו ילדה שהלכה לאיבוד, ניסיתי לחזור על עקבותי. איפה זה בכלל תחנה 4? מי זוכר את הדרך חזרה? לאחר דקות שנראו כמו נצח בהן אני כמו רוקדת טנגו עם הטבע - מתקדמת חוזרת מתקדמת חוזרת, הופיע האביר שלי, אמנם לא על סוס לבן, אך בהחלט אביר. סוף טוב הכול טוב!
לאחר תחקור האירוע, הצליח מויש לשכנע אותי שאילולא הגשם, או לכל הפחות אם המפה שלי הייתה עטופה בניילון ולא נרטבת, כי אז "אין לו ספק" שהייתי מצליחה למצוא את כל התחנות ומגיעה לנקודת הסיום. ניחא. אשרי המאמין.
המשכתי להתלוות אל מויש מדי שבת לספורט "המדהים" מקבלת תמיכה ועידוד מחברי המועדון הותיקים שמנסים להרגיע אותי ולהושיט יד בכל דרך אפשרית ובהם עמי גנצ'רסקי, הנשיא המיתולוגי והמנטור הרוחני שאין שני לו, שלא הפסיק להתעניין ולעודד ואף צירף אותי כעוד ילדה מתלמדת אל קבוצת החניכים שלו. מדדה מתחנה לתחנה, לעיתים מצליחה יותר לעיתים פחות, נעזרת בעיתות מצוקה בנווטים נחמדים הניקרים בדרכי ואיכשהו מסתדרת.
אט אט התחלתי להבין (או לפחות חשבתי שאני מתחילה להבין) את המפה - להכיר את הסימנים המוסכמים ולהנות מנוף ארצנו היפה ההולך ומשתנה משבת לשבת. רק לא הייתי מסוגלת לחבר או לקשר את מה שאני רואה על פני השטח הפיזי אל מה שאני רואה על המפה.
החורף תם ואיתו הגיע האביב ואני כהרגלי מצטרפת לשבתות הניווט לא בדיוק מבינה מה אני מחפשת שם עד שבשלב מסוים גמלה החלטה בליבי כי הספורט הזה ואני לא נועדנו זה לזו וכי נמאס לי להמשיך להתעקש ללכת לאיבוד כל פעם מחדש.
אבל אז הגיע פרק ב ...
פרק ב' – הפתעה !!
קיץ 2015 - מויש יצא למחנה אימונים בצ'כיה וחזר עליז וטוב לב ובאמתחתו מגדנות לרוב !!
חולצת ניווט של המועדון, גרבי ניווט, נעלי אינוב להתפאר, צ'יפ אלקטרוני חדיש ומצפן אצבע מקצועי. טוב, אז מה אני עושה עכשיו עם כל המתנות המדהימות האלה בלי להעליב ובלי להעכיר את מצב רוחו המרומם של אהובי?
ניחשתם ...
ממשיכה, ואפילו נרשמת לליגה כחברת מועדון חבל מודיעין.
בלית ברירה נפרדתי בצער מהמסלולים העממיים ומהקצרצרים והחיים התחילו להיות מסובכים ומורכבים עוד יותר כי מעכשיו יש גם אחריות קולגיאלית - כל התייצבות לניווט זה תוספת של נקודה שלימה למועדון!!! ומה לא נעשה למען שלום בית???
פרט מאוד חשוב שטרם הזכרתי הוא, שבבית בו אנו גרים מדברים ב-2 שפות: עברית וניווטית.
את הראשונה אני מבינה אפילו שולטת בה די טוב. את השנייה – הרבה הרבה פחות.
בבית שלנו מסתובבות מפות ניווט לרוב ובשעות הפנאי מדברים ומתחקרים ניווטים. יש גם מי שמכין, משרטט וצובע מפות, מה שנקרא בשפה המקצועית "ממפה" (איתיוש, כמה שאתה חסר כאן בבית ואני בטוחה שלא פעם עוברת בראשך מחשבה – איזו מפה מדהימה יכולת למפות באזור כזה או אחר ממנו אתה שולח לנו תמונות מופלאות מאי שם בהודו הקסומה. תמשיך להנות ולכייף מתגעגעים אליך ומזכירים אותך מלא פעמים – אתה בטח מגהק המון...)
פעם בחודש גם מתקיימת בביתנו ישיבה מאוד חשובה של מועצת גדולי הנווטים שנקראת בניווטית "ישיבת הנהלה". במפגש חודשי זה כולם מגדילים ראש, מציבים יעדים ומטרות אותם מתעדים בפרוטוקולים מפורטים ומנסים להשיג עד כמה שניתן במהירות וביעילות.
אז הבנתם נכון, זהו ביתנו שנמצא במושב בן שמן (שגם הוא ממופה כמובן) ובחזית הבית שלנו תחנת ניווט קבועה שתאורה בניווטית הוא עץ מיוחד. כן, על עץ התפוז שלנו תלויה לה כפריט עיצובי מנסרה!
במהלך עונת הניווטים שחלפה (2016) הגעתי למספר מכובד של ניווטים (בכל אופן השתדלתי) אבל בכנות, לא ממש נהניתי. ההצפנה של המפה לא היתה ממש הצפנה, הבנת הטופוגרפיה לא הרקיעה לשחקים ולא פעם מצאתי את עצמי "מתברברת" (מצב שקרה בעיקר כשניסיתי "לזנב" אחרי מישהו שהסתבר שניווט על מפה שונה משלי, או לחילופין שהאמנתי שהוא יודע טוב ממני – בדיעבד הנחה שגויה). במקרים אלה גיליתי שאני מסתערת לעבר תחנה שהיא כלל לא שלי. איזו אכזבה, כמה מתסכל! וכשמוסיפים לחוויה הזאת את חום הקיץ ואת הקוצים שמוצאים את דרכם דרך כל טייץ וכל גרב טובה, תהיה אשר תהיה (וגם אחרי כביסה רביעית עוד פולים מתוכם קוצים אבודים מאיזה יער) ומשאירים מזכרות על הגוף (יעני שריטות והמטומות) – המצב מתסכל שבעתיים!
פרק ג' – מהפך !!
יום אחד בשלהי אביב 2016 הציע לי מויש להצטרף אליו למחנה אימונים בצ'כיה.
אני לצ'כיה??
השתגעתי?? מה פתאום?!!!
סוף סוף הסתיימה העונה, אז עכשיו גם מחנה אימונים??
מה לי ולניווטים?! מילא בארץ, אבל בחו"ל? ביער אירופי? ומה אם יבוא דוב? מה אתן לו לאכול? את המפה?
נכנסנו לתקופה של מסע שכנועים בה גם זיו נוימן לקח חלק כשחשב כי לא יזיק אם הייצוג הנשי בקבוצה יגדל מעט ובכלל מדובר בקבוצה איכותית חביבה שרק ארוויח אם אצטרף אליה... מויש התחיל למנות אין סוף סיבות למה כן ואני הקשיתי עם אין סוף תירוצים למה לא.
אתם צודקים, גם הפעם מויש ניצח.
מדינה יפה, פעילות ספורטיבית בטבע ירוק, חברה מדהימה, חופשה מהעבודה האינטנסיבית, זמן איכות לביחד הזוגי שלנו – כל אלה ניצחו את הפחדים והחששות שלי והחלטתי להרים את הכפפה המושטת לי ולהצטרף למחנה האימונים.
שבוע ימים בצ'כיה המקסימה ומסבירת הפנים בחברתם ותמיכתם הנפלאה של כל המשתתפים מכל המועדונים שעד אז לא הכרתי, הפכה את השבוע לחוויה נפלאה. ערבי שירה וריקוד, משחקי היכרות ומשחקי חברה, טיולים, ארוחות משותפות והתבדחויות בלי סוף. תודה רבה לכל אחת ואחד מכם חברים יקרים, נעמתם לי עד מאוד.
חוץ מזה גיליתי שימוש חדש וייחודי למייבש שיער. נעלי האינוב שעבדו שעות נוספות בגשם ומאסו בחדשות הקטסטרופליות של ישראל היום, ממש נהנו מתוספת האויר החם!! כמו כן למדתי מעופר אביטל איך מחלצים קרציות עקשניות באמצעות עיסוי עדין בקרם גוף ענוג.
בשלושת הימים הראשונים השתרכתי אחרי מויש פוחדת פחד מוות ללכת לאיבוד.
ביום הרביעי בבוקר (יומיים לפני התחרויות שמהוות בעצם את שיאו של מחנה האימונים) התלוותי אל ליסה מהמועדון שלי שבסבלנות רבה הראתה לי איך היא בוחרת מהלך ונתיב, מתי היא "חותכת" ומתי נצמדת לגדר (תודה רבה ליסה יקרה). באותו יום אחה"צ הצטרפתי אל שתי היעליות: יעל רגב ממועדון חבל מודיעין ויעל ליפמן ממועדון השרון. באותו ניווט אזלו המפות המקוריות כך שנאלצנו להסתפק במפה מצולמת בה נעדרה האות N בעייה קשה שלא צפיתי. כך קרה שמצאתי את עצמי חוזרת ושואלת את היעליות "איפה הצפון?" לא הבנתי איך הן יודעות להצפין ללא האות N, ורק לאחר ארוחת הערב כששאלתי את מויש איך לעזאזל אפשר להצפין בלי N, קיבלתי את ההסבר הכל כך פשוט, שעבורי היה כמו המצאת הגלגל. לכל תחנה יש מספר וכיוון מספר התחנה לעולם לכיוון הצפון! ואללה יורקה!
בבוקר היום החמישי, בוקר גשום וסגרירי, ישבנו לארוחת בוקר עם ז'אנה ופבל ממועדון גליל. במהלך הארוחה שיתפתי את ז'אנה במגבלות ובחששות שלי. "אני מבינה את מקרא המפה, מבינה את פני השטח, אבל לא מצליחה לחבר בין השניים ושרק אתמול בערב ובדרך מיקרה הבנתי איך בכלל מצפינים מפה וכל זה אחרי שנה של ניווטים !!!"
ז'אנה המתוקה הציעה לי להצטרף אליה לאימון הבוקר ובשעה וחצי של ניווט משותף בגשם שוטף, חשפה אותי לידע מהותי ומשמעותי מעולם הניווט. מתחנה לתחנה הרגשתי איך משהו בחוסר הביטחון שלי משנה את פניו. איך סימני השאלה שלי הופכים לסימני קריאה! סיימנו את הניווט רטובות עד העצם, אך האושר והשמחה שהציפו אותי היו שווים כל טיפה. תודה רבה ז'אנהל'ה על הסבלנות הרבה ורוחב הלב, זה לא מובן מאליו. אין לי ספק שיש לך ועוד נכונה לך תרומה רבה למינוף ספורט הניווט דרך העשייה המבורכת שלך עם בני הנוער אותם את מדריכה. יישר כוח!
בדרכנו חזרה למלון, שיתפתי את אלי סרגה מהמועדון שלי בחוויה המלמדת שחוויתי בזכות ז'אנה והעליתי בפניו את העובדה שבעצם מעולם לא קבלתי הדרכה מסודרת. בין השאר ציינתי כי חסר לי ידע רב בתחום הטופוגרפיה וכי קשה לי לדוגמה לזהות שלוחות וואדיות. אלי, כמעט באינטואיטיביות, קימר את כף ידו ואמר: תדמייני שכף היד שלי היא הר. האצבעות הן שלוחות והשקעים ביניהן הם הערוצים – הואדיות. יש!!! כמה פשוט, כמה מוחשי. כנראה שגם בקטגורית D-50 מסתובבות ילדות הזקוקות לעולם דימויים מוחשי. תודה גם לך אלי, מכל מלמדי השכלתי...
באותו לילה , הוא הלילה שקדם לתחרות הראשונה כמעט שלא עצמתי עין. חלמתי איך אני מתברברת בין הרים לערוצים וברגעי יקיצה מבוהלים, מצאתי את עצמי משננת ללא הרף קווי גובה וסימונים אפשריים העשויים להופיע על המפה, כשברקע הפחד המוכר מה יקרה אם אלך לאיבוד ביערות צ'כיה??
התעוררתי שעתיים לפני הזמן ומצאתי את עצמי שוכבת במיטה כשבידי מצפן ומפה ומתאמנת בהצפנה ובחירות ציר דמיוניות..
בדרכנו לניווט השבעתי את מויש שלא ישאיר אותי לבד ביער ושיבטיח שיעשה הכל לחלץ אותי במידה ולא אשוב...
אז הפלא ופלא - לא רק שלא הלכתי לאיבוד - הייתי בכל התחנות, לפי הסדר ואף עזרתי פה ושם למספר ילדים מבורברים...! ההגעה העצמאית ל 100 בכוחות עצמי בסוף הניווט היתה אחת החוויות המעצימות של השבוע! הבירה אחרי הפיניש היתה מרווה במיוחד, הנקניקיה היתה בטעם של מסעדת מישלן והחיוך לא ירד לי מהפרצוף! אמנם אני היא זו שסגרתי את רשימת הנווטות בקטגוריה, אבל ניווטתי לבד ובהצלחה.
והחשוב מכל ,הוא שסיימתי את עונת הניווט עם קורטוב של ציפייה לעונה הבאה.

בברכת שנה טובה לכם ולמשפחותיכם




או - צרפת

מאת: מודי בוכבינדר
עשרים דקות מאזור הכינוס של היום הראשון בתחרות מתחיל לטפטף גשם. אני קצת מופתע אבל מתנחם שלא יכול להיות גשם רציני מדי בדרום צרפת ביולי.
עשר דקות אחרי זה אני מעביר את המגבים למהירות הגבוהה ביותר מסתכל על הברקים ומקווה שזה רק שבר ענן שיעבור עוד כמה דקות.
חצי שעה אחר כך אני עדיין יושב בתוך האוטו בחניה ומחכה שהגשם יעבור סוף סוף. לבסוף הגשם קצת נחלש ואני עושה סיבוב מהיר באתר התחרות. זוהי תחרות בין לאומית עם כ 2500 משתתפים, כ 115 בקטגוריה שלי, של 5 ימים לא הרחק ממופליה בדרום צרפת שבה אני מתאכסן (400 קילומטר מניס למי שמתעניין). התחרות נקראת o-France ואני מתרגם אותה לאו-צרפת ( או ל "אוי-צרפת" במקרים מסוימים)
לאחר שהגשם נחלש אני יוצא לזינוק – מרחק של שני קילומטר. באמצע הדרך אני נזכר שלא לקחתי את מחזיק התחנות. אתמול בחימום לא היו תאורי תחנות על המפה כך שלאחר התלבטות אני מחליט שיש לי מספיק זמן, ומחליט לרוץ חזרה. אני מזדרז, לוקח את מחזיק התחנות ומגיע לזינוק בזמן רק כדי לגלות שכל הזינוקים נדחו בחצי שעה ואני צריך לחכות למעלה מחצי שעה בגשם שמתחדש מתחת לאיזה עץ שלא ממש מספק הגנה.
לקראת הזינוק עצמו נפסק הגשם, המסלול של היום הראשון ארוך במיוחד – 6.5 ק"מ. אני יוצא לדרך, המפה בגודל A3 מנייר עמיד למים וכמובן אין עליה תיאורי תחנות. השטח די שטוח (מה שלא בהכרח מקל) ומכיל המון סבכים ועצים שאינם ממש יער. אין כמעט דרכים אבל יש די הרבה גדרות. המארגנים מכינים מעברים מעל הגדרות – שני משטחי עץ קשורים משני צידי הגדר המאפשרים לטפס בלי לפגוע בגדר ובלי לקרוע את המכנסים. הם מסומנים על המפה ועוזרים בניווט. אני בקושי מסתדר עם השטח ולפחות תחנה אחת גורמת לי לאיבוד קשר עם המפה ולהסתובב זמן ארוך עד התאפסות. בסוף אני מצליח לסיים את המסלול בשלום בזמן די גרוע ומופתע לטובה כשאני מצליח אפילו לעבור כמה משתתפים אחרים. כ 10% נפסלים.
בערב מתקיים גמר היורו בהשתתפות צרפת ואני יוצא לעיר לראות את המקומיים. כל הפאבים מלאים ואנשים מצטופפים ברחובות ושואגים עם כל אירוע במשחק. זה הכי קרוב להמצאות במגרש עצמו. את המשחק עצמו כמובן אי אפשר ממש לראות ולכן אני חוזר הביתה אחרי המחצית ולא נשאר לראות את הצרפתים אוכלים אותה מהפורטוגלים.

למחרת אני מגיע לזינוק תחת עננים כבדים ללא גשם. בשלושת הימים הראשונים הכינוס הוא באותו מקום, על רמה בגובה של 700-800 מטר והניווטים יוצאים כל יום לכוון אחר. קצת קריר אבל אני מקווה לטוב. ברגע שאני מזנק נפתחות ארובות השמיים ואל שלוש התחנות הראשונות אני מגיע בגשם. אחר-כך מתבהר קצת. אני הולך על בטוח, מבין יותר את השטח וגם מה אני יכול לצפות מעצמי מבחינה ניווטית. שמירת כיוון לטווח ארוך והערכת מרחק קשים מאוד בגלל כל הסבכים שצריך לעקוף. בסך הכול רק תחנה אחת מסרבת להופיע ואני מחפש אותה יחד עם לפחות 20 איש מכל העולם. בשלב זה אני עושה הכרות עם "נוהל שכן" (כמובן לא השם הרשמי). המתכננים שמים במקרים רבים מספר תחנות סמוכות (עם מספרים קרובים). לי נראה שיש להן גם תיאור דומה. אתה מוצא תחנה שכנה לשלך ואז אתה צריך לתפוס מישהו שמחפש אותה, להראות לו ואז לבקש להציץ לו במפה. זה מאפשר נקודת תקיפה קרובה. ביום השני אני עוד עוקב אחרי צרפתים שמבצעים את הנוהל אבל בניווטים יותר מאוחרים כבר יודע לשאול בעצמי. כמו בשטחים, זה לא חוקי ולא מוסרי אבל כולם עושים את זה (בניווט, לא בשטחים). מי שיש לו בעיה עם השם יכול גם לקרוא לזה הראה לי את שלך ואראה לך את שלי. אתם מוזמנים לנסות להגיע מ 8 ל 9 במפה המצורפת.
שוב אני מסיים לקראת הסוף אבל לא אחרון ושוב נפסלים די הרבה אנשים. בחזרה הביתה אני נתקל בכניסה לעיר בפקק ענק. ממעט הצרפתית שלי אני מבין שהטור דה פרנס מגיע לעיר. אחרי שעתיים בפקק אני מגיע הביתה, ה waze לא ממש עוזר בצרפת.
למחרת הניווט בצהרים ויש לי זמן לראות את הטור יוצא מהעיר. הזינוק הוא רק לקראת 12 בצהרים אבל כבר משמונה בבוקר סגורה רוב הכיכר הראשית, הגדולה קצת מכיכר רבין, במחסומים. שעתיים לפני הזינוק יש מצעד של כל הגופים התומכים במרוץ ומכל הרכבים נזרקים לקהל כל מיני שטויות מסחריות. אני נאבק בשתי זקנות וילדה על כובע אידיוטי של סקודה ומרגיש מלך שאני מצליח להגיע אליו ראשון. הצרפתים קצת יותר מנומסים מאתנו באיסוף הכבודה אבל עדיין קופצים אחריה. בשעה שלפני הזינוק עוברים המתחרים בטור אין סופי על הבמה ומתראינים. לאכזבתי מתברר שהמוביל האנגלי של הטור, פרום, מדבר צרפתית ולכן אפילו אותו אני לא מבין. קצת לפני 12 נשמעת ירית הזינוק וכל הכיכר מתרוקנת תוך חמש דקות. בתמונה המצורפת רואים את פרום מגיע לנקודת הזינוק.
ביום הרביעי עוברים לאתר זינוק חדש המחייב נסיעה של כמה קילומטרים בכביש שהתיאור צר הוא מחמאה לגביו. כל רכב ממול (מזל שאין הרבה כאלו) מחייב עצירה וירידה מהכביש. המפה עוברת ל 1:7500 אבל ממשיכה להיות A3 גם כשרובה הוא סמלילים של החברות התומכות בתחרות. אני משתפר ומתחיל להבין קצת יותר טוב איך מוצאים תחנות בשטח כזה. יש לא מעט לגים מאוד קצרים במסלול. אני רגיל מהארץ שבמקרה כזה פשוט לוקחים כיוון, עוקפים איזה שיח או סלע ומגיעים קרוב לתחנה. כאן לגים של 150 מטר מחייבים עיקוף של 500 מטר וניווט זהיר כי הקו הישיר פשוט לא אפשרי. יש אפילו תחנות שאני יודע איפה תהינה לפני שאני רואה אותן וזוהי התקדמות גדולה מהימים הראשונים. אני מצליח להגיע בשני הימים האחרונים בערך באמצע המקצה. ההתייצבות לזינוקים היא 4 דקות לפני הזינוק עצמו. בדקה הראשונה נכנסי לשרוול הזינוק, בדקה השניה עושים רישום ובדיקה של הצ'יפ, בדקה השלישית אפשר לקחת תיאור תחנות (לא ניתן לראות את המפה מראש), אחר-כך מתייצבים ליד ארגז המפות שלך ולבסוף מזנקים. ביום שאני מזנק בין הראשונים יש גם אנשים שמגיעים באיחור של דקה או שתיים וקופצים ישר לנקודת ההתחלה. יש גם מסלולים פתוחים מחוץ לתחרות.
בסיום חמשת הימים יש בקטגוריה שלי 40% שלא השלימו את כל הניווטים ואני נמצא אי שם לקראת הסוף בין אלה שכן סיימו.
בסך הכל הייתה תחרות שהעמידה את כישורי הניווט המוגבלים שלי במבחן די קשה אבל הצלחתי לסיים את כל הניווטים בהצלחה. למדתי והשתפרתי בניווט וגם טיילתי ונהניתי לא מעט.
להתראות בשנה הבאה בתחרות אחרת באירופה



מודי