O TEAM

 עלילות הקבוצה המנצחת במירוץ הר לעמק 2019 בקישור

רוגיין 24 שעות - כושר גופני או מנטלי

מאת: דני וולשטיין

רוגיין 24שעות מה זה? נו אני יודע מזה רוגיין, הרי כחובב מושבע השתתפתי כבר מהרוגיין הראשון ,שארגן דן צ'יזיק ביערות אלונים והמשכתי גם בלוזית 16שעות, אז יש לי קצת מושג, אבל 24שעות? הרהורים ראשונים לאחר שפבל שם קישור לאליפות העולם שתיערך בלפלנד-פינלנד באוגוסט השנה. לאחר מס' מיילים כמעט והתפתיתי כשהמארגן הבטיח לי שלא תהיה לי שום בעיה והוא יכניס אותנו במיוחד לתחרות, אך לאחר מחשבה והסתכלות במפת אזורי הטונדרה הפראיים הבנתי שקפצתי למים עמוקים מדי. אליפות אירופה נראתה יותר אפשרית למרות שגם שם השטח נראה די פראי. 

התחרות תתקיים ביוני, בדרום בוהמיה - צ'כיה/אוסטריה. יער נרחב של מעל 300 קמ"ר והתיישבות דלילה. ומשנת 2000 הוכרז כשמורת טבע. 
הקטגוריה נקבעת על פי הצעיר בקב' כך שנרשמנו ל MO24 (גברים פתוח). מיד נפתחה קב' ווטסאפ "צבי הנינג'ה בדרך לצ'כיה" . אך מפה הדרך עוד ארוכה .. לשני שותפי, האחים גלעד ועומר דורון, אין טיפת זמן ואני לא רואה איך הם יעמדו באימונים? מתנחם בכך שהם צעירים ויידרש להם פחות זמן ממני. רתמתי את חברי מישאל ,מורה לתנ"ך ,אך בנפשו פריק כושר ועושה השנה קורס מאמנים בווינגייט. אחרי שבועיים חזר אלי עם תוכנית אימונים ל 6 חודשים. התוכנית התבססה על ריצות נפח באזורים משתנים, אימוני איכות כגון: עליות, פארטלק, הפוגות ,ריצות טמפו + ניווטי סוף שבוע. השתדלנו פעם בחודש לעשות ריצת שטח של 30 ק על אחת ממפות הרוגיין בקצב טוב. אחת המטרות היתה להגיע להתאוששות מהירה לאחר מאמץ מתמשך. מטרה נוספת , בריצת 10ק לרדת מ5 ד/ק. במקביל התחלתי באיסוף מידע משטח התחרות. חבר צ'כי שלח לנו מפה 1:40000 (זה גם קנה המידה במפת התחרות) עומר סרק את שני צדי המפה לקובץ אחד, באתר הוסיפו דוגמת מפה ופרטים על התחרות: היער לבן וכל הפלגים והשבילים מסומנים, אני מסופק אם יהיו צבעים ירוקים. בינתיים , לצערי, גלעד "המוח" של קבוצתנו, פורש עקב פציעה ברגלו אחרי מרתון טבריה (כנראה שבר מאמץ). 

אני מתקדם יפה באימונים ומקווה שגם עומר מתקדם, רק שלא יפצע...

חודש לתחרות, מתחיל לארגן את כל הציוד (המארגנים מציינים שבלילה הטמפ יכולה לצנוח ל 0 וזה די מטריד).מתארגנים על פנסים חזקים. לפי הלו"ז יש לנו קרוב לשעתיים לתכנון, מנסים ללמוד את השיטה הרוסית של שימוש בסיכות וחישוב ק"מ בקו אווירי. בדקנו וראינו שצריך להוסיף כ 30% - תלוי בשטח. היעד הוא לרוץ כ 90- 100 קמ. בחלק הראשון יש לנו כ 10.5 שעות אור (המטרה 50ק"מ), בלילה יש לנו 7.5 שעות (המטרה 25ק"מ) ובסוף 6.5 שעות (המטרה 15 ק"מ). מתחילים קצת להתרגש, 24 שעות, איך הגוף יגיב? מה אם השותף?? אני יושב אם מישאל על תוכנית מזון (בדיוק הוא בקורס תזונה ומתייעץ עם המרצה) כנראה נלך על ג'לים ל 5-6 ש ראשונות ואחר בשילוב עם סנדוויצ'ים ופרות יבשים, שתיה של מים איזוטוניים ברוב התחרות. בריצה ובתכנון אסור השימוש בטלפון חכם , צריכים לרוץ עם דרכון ומשרוקית.

שבועיים לפני אני מקבל מפבל מייל של 2 צ'כיות מאוכזבות שהגיעו לארץ כדי להשתתף ברוגיין שבוטל. הן לפחות טיילו בארץ ויותר מאוחר התגלו כאוהדות ישראל נלהבות (כל אחת מסיבתה). פבל סיפר שהן רצו מאוד להכיר רוגיינרים ישראלים. לאחר מס מיילים עם וורה, הרוגיינרית המנוסה, שענתה לשאלותיי (שאלות בעיקר על השטח , מים. נהלים...) קבענו שנפגש בפראג. כל הציוד מוכן, כולל רוב המזון ( השגתי ג'לים במחיר טוב מדורון- החנות בזרזיר) ושקיות של אבקה איזוטונית. דברים אחרונים נקנה שם. ריצת שחרור אחרונה. וורה מוסרת שתחכה לנו בנמל התעופה ונזהה אותה לובשת את חולצת המועדון .

מגיעים לפראג ומזהים מיד את וורה שמבקשת שנדבר איתה בעברית ( היא למדה במשך שנה) והתלוננה שבארץ דיברו איתה ברוסית ולא בעברית. אנו נלון אצל סוזנה, זוגתה לרוגיין בשנים האחרונות. מתברר שוורה הינה עובדת הכנסייה, מעין סגנית הכומר. אחרי מעט שיטוטים בפרוורי פראג עם וורה, שלא זכרה את הדרך, מתפעלת מנפלאות הטלפון החכם של עומר, הגענו לסוזנה שקיבלה אותנו בחום רב ואחרי ארוחה דשנה ישבנו ושוחחנו. לוורה יש כבר 20 רוגיינים מאחוריה, באליפות העולם 2012 שנערכה בצ'כיה הן לקחו מקום ראשון. קודם כל הבנתי שהן לא מתאמנות במיוחד לקראת הרוגיין והן מדברות יותר על היערכות נפשית! על כך שלרוגיין צריכים להגיע רגועים לגמרי ומאוזנים נפשית ומנטלית. לידן הרגשתי קצת מצחיק, אחרי 6 חודשי אימון ותכנון האוכל המורכב (לפי התכנון: מעתה אנו צריכים לחסל 600גר פחמימות ביום, זה התחיל בתחילת השבוע עם 300 גר ביום). סוזי אוכלת ברוגיין bacon (קוטלי חזיר) ווורה מכינה תרמוס קפה חזק חזק ומתוק מתוק: כוס אחת לשעתיים או כשמרגישה עייפות לוגמת מהקפה. בכל מקרה זה קצת מרגיע אותנו ואני מרגיש שהגעתי מוכן, מקווה שגם עומר. קבלנו את כל הקומה העליונה בביתה של סוזי, ממש כיף. למחרת, על הבוקר, אנו מקבלים מסוזי מפות של היער הקרוב לשכונתה ( בפראג יש 3 יערות) ויוצאים בריצה קלה. סוזי מתלוננת שבגלל אתר הבניה זה מאריך לה את הדרך.(הלוואי עלי, יער כזה קילומטר מהבית). איזה כיף לרוץ ביער ,זה היה יותר לתת לעומר את התחושה של יער אירופאי. תוקפים מס נק וחוזרים. עומר ואני מטיילים בפראג היפיפייה ונפגשים עם וורה לפנות ערב , עוברים דרך חנות מפות שם רכשתי מד מרחק . מתיישבים במסעדה ומדברים על הרוגיין וכמובן על ישראל. מחר נוסעים דרומה ... בבית אנו מסדרים את כל המזון והציוד לתרמילים כדי שמחר נוכל ללכת לישון מוקדם. בבוקר אנו מתאמנים עם הסיכות והחוטים ומתנסים במד מרחק. נפרדים מסוזי שתגיע מאוחר יותר , מתארגנים ומתחילים בנסיעה דרומה. אסור להיכנס ליער בשטח התחרות, אך על הכביש אפשר ,כך שאנו מגיעים לכינוס ממערב ובוחנים בדרך את היערות והפלגים. 

בפיתול הנהר (cerna)אנו רואים את הכינוס, שזה למעשה קסרקטין ישן שהוסב לאכסניה, מעל נראות הגבעות המיוערות, סדרן מכוון אותנו. לידנו חונה קבוצה ספרדית קולנית ומהעבר השני משפחה פינית (אומרים שהאסטונים והפינים החזקים ביותר), רוב האנשים מתמקמים באוהלים. אנו לא מבזבזים זמן ויורדים למרכז האירוע ועומדים בתור לרישום. חברי המועדון המארגן מתקתקים את העסק ביעילות עם כל הילדים. אנו עולים לקמפינג ופוגשים את וורה וסוזי מקימות אוהל. מארגנים את המים האיזוטוניים והסנדוויצ'ים, 4 לכל אחד. התרמיל מפוצץ -6 קג לפחות. התלבטנו אם לרוץ עם חצי שלוקר כיוון שיש הרבה פלגי מים, לבסוף וויתרנו.אני קם מוקדם (ב 4:00 כבר יש אור) ויורד לאזור הזינוק. איזה יופי לראות את דגל ישראל מתנפנף עם שאר הדגלים. 

סדר יוםלחוץ לפנינו: 7:30 א.בוקר, 8:00 קשירתכרטיסים אלק', 8:45 חלוקתמפות 11:00 זינוק.הכל עובד יפה ומהר,כיוון שארגנו מס עמדות ,כל עמדה אחראית על קבוצת מספרים.מחברים לנו את ה SIבסרט נייר לזרוע,אנו מאבטחים בחוט נוסף.אני מקבל את המפות,התרגשות ושמחה אצל כולם.

אנו רצים לחדרומתחילים בתכנון.מחליטים על ריצה בכוון השעון,לאזורי ההרים מרובי התחנות כשיש לנו כוח, בלילה נרוץ באזורים הפתוחים והמיושבים יותר.מהחלון נראות כבר קבוצות שנאספות ,באזור הזינוק.

אני בודק שוב איך לתקוף את 64 - נק' הראשונה שהינה הסתעפות שניה של פלג שיורד ל CERNA . חישוב הנקודות נעשה  לפי הספרה העשרונית כפול 10, על כל דקה איחור יורדות 25 נק). בכניסה מקליקים לנו את היד ב clear, check ואנו עם כל הקבוצות , מאחלים בהצלחה לוורה וסוזי , וורה הביאה לי משרוקית.

(חובה לרוץ עם משרוקית ודרכון). עומר מדליק את מצלמת הראש, נשמעת ירייה ובתרועה גדולה כולם מתפזרים למזרח ולמערב. יש קרוב ל 300 קבוצות סה"כ (גם עם שני המקצים הנוספים 12 ו6 זה מה שרשות הטבע והגנים המקומית הרשתה) . 
קישור למפת התחרות
איזה יופי , אנו רצים עם עוד כמה קבוצות במעלה הנחל ומוצאים את 64 די בקלות.משם מטפסים ל 57, מוצא מעבר נוח על גבול צמחיה ובלי לשים לב ואו גם בגלל שפע הפרחים הצבעוניים, מגיעים לאזור הפלגים ובום, אני שוקע לתוך בוץ שחור כמעט עד לברך, מאבד את שיווי המשקל ואוטומטית נעזר ביד שמאל. אני מתרומם ועיני חשכו, כל המפה מלאה בוץ שחור. עומר מרגיע, מוציא ניר ניגוב ומנקה. אומנם המפות עמידות למים ואחרי הגשם הראשון המפה מתנקה לגמרי , אך לפעם הבאה אקפיד לעטוף בניילון נוסף כפי שראיתי אצל כמה בזינוק. יורדים לעבר 45, אגם מקסים חבוי בין הגבעות. עומר אחראי על האוכל ומשקה וכל חצי שעה מודיע. אנו מתפקדים יפה, אני מנווט ועומר שומר עלי,  במיוחד כשלוקחים אזימוט וצעדים כפולים. מגיעים ל 86 שלפי המדידה זו נק' ה 10קמ הראשונים (בפועל המרחקים גדלו במדידה של אחרי). מתחיל טפטוף שלא מפריע אך מאוחר יותר הופך לגשם שוטף. לא קר ודי נעים ,הבעיה שלי היא המשקפיים, כך שכל 10ד אני נעצר מתחת לעץ מנקה עם החולצה וממשיכים. הגענו לאזור גבול אוסטריה ומידי פעם נגלים מבנים נטושים. אני מדמיין לעצמי מה היה פה בתקופת מסך הברזל.

אחה"צ הגשם מפסיק, הקצב סביר והיכן שיכולים לרוץ רצים. חלק מהתחנות קלות אך חלק בכלל לא פשוטות והיו לנו כבר טעויות. (וורה סיפרה לנו שאונדרה, המארגן, ידוע כרוגיינר ששונא שיש ברוגיין תחנות פשוטות כמו צומת שבילים ושנתכונן לנווט). מגיעים ל 93 קצת באיחור, זו הפינה הדר' מערבית ומכאן מתחילים לעלות צפונה. עברנו כבר כ 40 קמ. אנו בדרך ל 84, כבר די חשוך ביער, ניווט מדויק בליווי זוג מיתחרות צעירות,. ממשיכים במהירות ל 37, אנו שוב לבד, השביל כבר לא ברור, עולה באזימוט תוך כדי אכילת סנדוויץ' ( עומר מחסל אותו בדקה ולי לוקח 5-10דק) מגיעים יפה. כבר 21:30 ואנו מתקינים פנסים, זהו, נכנסים לפרק לילה. מחליטים שנשתדל לתפוש שבילים ברורים. לעומר מתחילה להציק שפשפת, למרות כל המשחות, נקווה שלא יעיק עליו. את 58 מנסים לתקוף מהשביל מעליו , אך ההליכה באזימוט בינות לאשוחים הצפופים גורמת לנו לסטות ומגיעים לשטח הפתוח. הלילה הבהיר מאפשר ראיה של קו היער, מזדהים ותוקפים שוב את הערוץ, הולכים במעלה עד להסתעפות. עומר ממלא מים מהפלג, אני שם לב שהמים חומים בגלל חברה שבאים מלמעלה . מתארגנים מהר וממשיכים. (מסתבר שהמים היו בסדר). ל66 מסתבכים עם השבילים הפחות ברורים ומחליטים לחזור לצומת ולהקיף את הגבעה . לעומר ממש כואב ואנו נאלצים לעבור להליכה. ל 83 בריכה זעירה, מנסים להגיע דרך השביל הברור שיוצא מהישוב הקרוב אך אחרי 600מ השביל נעלם, לפי דיסקו הפנסים ביער נראה שעוד קבוצות נתקעו. מחליטים לא לבזבז זמן, לחזור ולתקוף דרך השטח הפתוח מצפון. חוזרים לכביש ודי מהר מגיעים לשדה, חוצים גדר חשמלית, עומר חוטף זרם ( זרם גבוה מאצלנו), ממשיכים מערבה, לפתע עוד גדר, עומר ,החכם, מנסה להרים את התיל עם המפה ושוב חוטף זרם, תוך כדי אני שם לב שידי מלאות בחשופיות ועוד מיני רמשים שעלו עלי כשזחלתי. ממשיכים מהר לפתע עוד גדר, אני זוחל מתחת פתאום עומר לידי "אי אי" הפעם התרמיל הרטוב נגע בתיל, ועומר שוב חוטף, אני מתפוצץ מצחוק.. ממשיכים ושוב גדר! לפתע נשמעות שעטות ועדר פרות מתקדם לעברנו ובאחת נעצרות לפני הגדר. כל הפרות מסתכלות עלינו בסקרנות. זזים ימינה 10 מ, כל העדר זז אתנו, "יאללה בוא נעבור, לא, תראה יש להן קרניים, אני לא עובר" טוב, חבל הזמן, רצים צפונה ליער, עוקפים את הגדר ומתקדמים באיטיות. יער אשוחים די צפוף, עומר סופר צעדים כפולים וכששוקעים בבוץ מבין שאנו קרובים לתחנה. אנחנו באיחור ועומר ממש סובל, אך מדי פעם תופש התלהבות וחושב על תוכנית שבכל זאת נצליח לאסוף מספיק נקודות, הכי קל לו על כביש, כך שאולי נספיק בכל זאת את הצפוניות. מחליטים לוותר על 43 ולקחת את 40, הקפה על הכביש. מרביצים צעדה דרך היישובים הנמים ומלבד נביחות כלבים לא נשמע דבר. רק במקום אחד יש מסיבה במרכז הכפר. כמה צעירים מסתכלים עלינו בהשתאות. תוקפים את 40 מהכביש, פינת יער, שומרים טוב על אזימוט ומגיעים לאגם במדויק. מוותרים על 52 וממשיכים על הכביש, תוקפים את 61 מקצה הכפר, הלילה נעשה די בהיר. כשהולכים בשדה מרעה לא קצור, נרטבים לגמרי וכשלא זזים מתחיל להיות קר. מחליטים לוותר גם על 31 ולהגיע ישר ל 50, תוקפים לאורך קו המתח, השחר עולה (לפי התכנון המקורי אנו ב 60קמ, בפועל כבר מעל 70) אני רץ במהירות בין צוקי ענק אל התחנה, איזה יופי כאן והנהר מתחתינו. עומר מדדה אחרי (אין ברירה, הפרש ניקוב התחנה ביננו אסור שיעלה על דקה) מוותרים על 91, כמה חבל! נשארו לנו 5.5 שעות, מתקדמים ל 70 תוקפים מדרום ישר למעלה. אני מרגיש מעט עייפות שרירים בעליה, אך המצב הכללי שלי מצוין. מגיעים לפסגה, עומר חייב לנוח. הקבוצה האסטונית שלקחה אליפות עולם 2013-14 תוקפת ממזרח. עומר נראה גמור, הבעיה שהוא כבר לא כל כך עוזר לי, אני מחליט לוותר על 81. חותך לעבר 71 דרך שדות המרעה, כבר יש לי ניסיון ומחפש את השדות הקצורים. מגיעים במדויק לתחנה. ממשיכים על השביל ל 63, מוותר על 53 ועומר מודה לי, הוא באפיסת כוחות מוחלטת עם שפשפת קשה. ( אחר כך הזכיר לי כשניסיתי לעודד אותו ואמרתי לו "יש רק עוד 4 שעות") מגיעים ל63 . 

זהו עוד 2 תחנות. מגיעים ל41 ואחר ל42 תחנה קולנית, מרגישים שאנו קרובים לסיום.עוד ק"מ בירידה, ואנו בסיום, שעה לפני הזמן! נכנסים בשער, מחיאות כפיים לנכנסים. אנחו מבסוטים ומאושרים שגמרנו, מקבלים את דף התוצאות, עולים לדוכני האוכל נהנים ממרק בשר חם עם סנדוויצ'ים, שותים הרבה, מתיחות, הטכס ב12:30, עומר הלך לישון.

אני פוגש את וורה וסוזי ומדברים על המסלול: באמצע הלילה, כשטפטף, הן החליטו לחזור לכינוס לשעה קלה ואז המשיכו. זה לא מנע מהן לזכות במקום הראשון בקטגוריה. היו הרבה זוגות בתחרות, ישבנו אח"כ עם זוג רוסים שסיפרו על המסלול, הם די וותיקים וסיפרו שבתכנון הם קובעים מסלול של 65ק אווירי ועושים שינויים בשטח. סיפרנו על ישראל והם נשמעו מאוד מעוניינים לבוא. כאן הרוגיין זה ממש ענף, ויש תחרויות כל הזמן, בעיקר במרכז אירופה. מבחינת תכנון המסלול ,אני חושב שעשינו תכנון טוב. השינוי היחידי שהייתי עושה: זה בלופ ההתחלה שהינה בעליה ל 55, 73, 35, 65, 75, 46, ואז ל76 .לסיכום אין ספק שהכושר עזר. 

לעומת הרוגיינים בארץ שבהם תמיד בשעתיים האחרונות אני די מותש, כאן הרגשתי נהדר כשבפועל עשינו 95קמ, סוף לילה/בוקר, שהם הבעיתים ביותר, עברו ללא טעויות בכלל. ולגבי הסיפורים של וורה וסוזי  על כך שאינן מתאמנות, איננו מדויק ,כיוון שהן בפעילויות ספורטיביות כל השנה, בצ'כיה למשל, יש את איגוד הרוגיין הצ'כי שהוא לבד מארגן פעילויות במשך השנה (סוזי ספרה לי על אירוע שהשתתפה בו לאחרונה, שכלל סוף שבוע של ניווט. ביום הראשון 6 שעות ובשני 5 שעות. אך בכל זאת, לדעתי ,יש מרכיב מכריע להתייחסות המנטלית, הסיבולת הנפשית והגופנית או כפי שוורה וסוזי אומרות Endurance..endurance. 

אני הגשמתי חלום, מקווה שבשנים הבאות יבואו עוד.

אני כבר עם הפנים לספרד.....

מיפוי מעתה ועדולם

מאת: נועם רביד

אני חושב שאני חולה. אין סיבה לדאגה - זה לא מאוד מדבק. אני אפילו לא יודע איך נקראת המחלה, אבל הסימפטום העיקרי ברור למדי: דחף מתמיד, כמעט בלתי נשלט, להכין מפות לרוגיין. זה התחיל ב-2012, כאשר התנדבתי לפרויקט המיפוי לקראת רוגיין 2013 בלוזית. באותו זמן לא ידעתי למה בדיוק אני נכנס, אבל עם הזמן "נשאבתי" לכך לחלוטין, ואפשר להגיד שהתמכרתי לחוויה הנעימה של גילוי חבלי ארץ חדשים בישראל. למעשה, האזורים האלו ממש לא חדשים, ובוודאי שאני לא הראשון שמגלה אותם, אבל בכל זאת, התחלתי עם תא שטח ענקי שלא הכרתי בכלל (למעט אזורים מצומצמים שבהם כבר היו מפות ניווט רגלי), וכעבור כחצי שנה הגעתי לרמת היכרות אינטימית של כל שביל וכל תא שטח. אני כמובן לא מתיימר להשתוות למגלי העולם הנודעים מהעבר, אבל מהזווית הצרה והאישית שלי זה מרגיש מספיק קרוב.

עם סיום רוגיין 2013, שמבחינתי כמארגן היה מוצלח מאוד, חשבתי לזמן קצר שבאתי על סיפוקי, אך עד מהרה הבנתי שההפך הוא הנכון. היעד הבא ניבט אלי וקרא לי מכל גבעה בחלקה המזרחי של מפת לוזית: חבל עדולם. אזור גדול ולא מוכר, מהבתוליים והשמורים ביותר בארצנו, וללא מפת ניווט אחת לרפואה שתפוגג במעט את המסתורין. אך מתבקש היה להרחיב את מפת לוזית מזרחה, וכך נולד לו פרויקט חדש.

הפעם, בשונה מרוגיין לוזית, החלטתי להגביל את עצמי למיפוי בלבד, ואת ארגון התחרות (ובפרט תכנון וסימון התחנות) להעביר לאחריותו הבלעדית של פבל לויצקי, שממילא הביע התעניינות בארגון הרוגיין של 2015 (כל אחד והמחלות שלו). בצורה זו אוכל להנות לא רק מהמיפוי עצמו, אלא גם מהשתתפות בתחרות. בקיץ 2013 סיכמתי עם פבל ש"ניקח" את רוגיין 2015. זה נתן לי למעלה משנה של עבודה על המיפוי, כאשר המטרה היתה להשלים את המפה לקראת ראש השנה תשע"ה ולהשאיר לפבל כחצי שנה לתכנון וארגון התחרות. אז קדימה לעבודה.

השלב הראשון היה להגדיר את גבולות המפה החדשה, ולהכין את חומר הבסיס (קווי גובה + תצ"א) כהכנה לגיחות המיפוי בשטח. כלקח מהמפה הקודמת השתדלתי שהמפה תהיה "עגולה" ויפה, ללא בליטות ומובלעות ככל האפשר. הגבול הדרומי היה ברור – כביש 35 (מבית גוברין לכיוון מחסום תרקומיא), וכך גם המזרחי – הקו הירוק והחלק המזרחי של עמק האלה (עד צומת עציונה). החלק הצפוני מוגבל ע"י רמת בית שמש הנבנית, וממשיך ליער זכריה ולשדות מיכה. הגבול המערבי עובר לאורך הכביש העולה צפונה מבית גוברין לבית ניר, ממשיך לאורך כביש 353 עד לוזית, ומשם דרך תוואי נחל האלה עד לשדות מיכה.

  גודל השטח המיועד למיפוי – 74 ק"מ "בלבד", והמשמעות מבחינתי היתה מיפוי רגוע ונינוח, בוודאי בהשוואה למפת לוזית. ראשית, מדובר בכשני שלישים בלבד מהשטח של לוזית. שנית, עמדה לרשותי שנה שלמה, לעומת חצי שנה בפעם הקודמת. שלישית, הנסיון שצברתי יסייע לי לעשות את העבודה טוב יותר. מצד שני, יש באזור המיפוי רק שני אזורים שמופו לניווטים בעבר: יער זכריה ונתיב הל"ה, כך שרוב רובו של השטח הוא מיפוי חדש.

התוכנית, בגדול, היתה למפות בקצב נמוך לאורך עונת הניווטים (ככל שיאפשרו ימי שישי הפנויים) משהו כמו שליש מהשטח, ואת היתר בקצב מוגבר בקיץ. היעד, כאמור, היה לסיים את עבודת המיפוי עד לראש השנה. הפעם לא היה איתי שותף קבוע (כמו יוחאי שפי במפה הקודמת), אבל מצד שני, נעמי הסכימה יותר בקלות שאצא לגיחות לבד, מה שפישט את ההיערכות והלוגיסטיקה. סדר המיפוי היה בגדול משדות מיכה מזרחה ודרומה, עם כיוון השעון. הנה האופן שבו זה בוצע בפועל:

	שם הגיחה	תאריך	רכוב/רגלי	שותף/ה	אורך (ק"מ)
1	שדות מיכה	26/9/13	רכוב	דני	17.4
2	סינגל זכריה	19/10	רכוב	-	27.2
3	שדות זכריה	6/12	רכוב/רגלי	-	6.5
4	תל ירמות	20/12	רגלי	-	15.1
5	נתיב הל"ה	10/1/14	רגלי	-	18.4
6	חרבת קיאפה	17/1	רגלי	נעמי	19.4
7	צומת האלה	28/2	רגלי	נעמי	19.2
8	תל שוכה	14/3	רגלי	נעמי	19.6
9	עמק האלה	20/4	רכוב	-	30.7
10	חרבת קנים	9/5	רגלי	נעמי	19.4
11	סינגל קנים	23/5	רכוב	דני	23.1
12	נווה מיכאל	31/5	רכוב	-	30.5
13	חרבת עתרי	13/6	רכוב	-	29.2
14	גבעת ישעיהו	4/7	רכוב	-	29.9
15	צפרירים	26/7	רכוב	-	29.9
16	חרבת בורגין	8/8	רכוב	-	28.8
17	יער נחושה	15/8	רכוב	-	27.3
18	חורש עדולם	22/8	רכוב	-	30.9
19	הר אזרוע	24/8	רכוב	-	24.7
20	מערות בית גוברין	29/8	רגלי	נעמי	18.0
21	סינגל עדולם	6/9	רכוב	דני	28.6

כך נראה השטח הממופה עם כל המסלולים מה-GPS מולבשים על Google Earth:

כמה סיפורים מהשטח:

גיחה 3: בוץ!

כל המיפוי תוכנן להתבצע ברכיבה על אופניים. זה גם יעיל יותר, וגם מאפשר לחוות בצורה מהימנה את עבירות השבילים לאופניים (כי זה מידע שהמפה אמורה לספק). שתי הגיחות הראשונות, שבוצעו בסתו, אכן עברו בצורה חלקה. הגיחה השלישית תוזמנה לחופשת חנוכה. גשם כבד ירד ביומיים שלפני המועד המתוכנן, אבל הלילה שקדם לגיחה היה יבש, והערכתי ש"יהיה בסדר". חניתי בקצה מושב זכריה ותיכננתי לרכוב בשדות הסמוכים. כבר אחרי כמה עשרות מטרים של רכיבה הבנתי שטעיתי. שביל הכורכר בשולי המושב היה רך ורטוב באופן מחשיד, וכשהגעתי לשדות עצמם הצמיגים התכסו בשכבה של בוץ דביק. בהתחלה עוד הצלחתי לדווש, אבל די מהר האופניים היו מפוצצים בבוץ, ונאלצתי לעבור להליכה. אחרי כמה מטרים גם זה כבר לא עבד (הגלגלים נתקעו ולא הסתובבו מרוב בוץ במזלגות), ונאלצתי להרים את האופניים (שהיו כבדים מאוד בגלל הבוץ) ולשאת אותם על כתפיי תוך דשדוש בבוץ דביק. כבר הזכרתי את הבוץ שהיה שם?

מדי פעם הגעתי לשביל קצת פחות בוצי, או ל"אי" של עשב, וניסיתי לנקות את האופניים עם מקל כדי להשמיש אותם לרכיבה. זה לא עזר. לא התחשק לי לחזור (תסמונת הנווט המבורבר) ולכן ניסיתי להגיע לכיוון צומת עזקה. הידיים כבר כאבו לי מעומס המשא, אך לבסוף הגעתי לכביש המיוחל. שם ניקיתי את האופניים ביסודיות (יחסית), והצלחתי לגרום לגלגלים להסתובב. רכיבה לאורך הכביש העיפה עוד קצת בוץ מהאופניים, אבל אז הגיע הזמן לרדת בחזרה לשביל, ותוך כמה שניות שוב התמלאו האופניים בבוץ. למרות זאת לא התייאשתי, והמשכתי ללכת עם האופניים לצידי. קיוויתי שבאזור גבעי יותר הסלעים יאפשרו רכיבה, אבל המצב לא השתפר, וחוץ מהבוץ גם נהיה יותר תלול. בסופו של דבר, אחרי עוד כמה נסיונות התנעה עליתי על שביל פחות בוצי, עם חול "זיפזיף" מלא אבנים קטנות. האבנים נתפסו על הבוץ שכבר ציפה את האופניים, אבל עוד הצלחתי לדווש כי הייתי בירידה. הדיווש הצריך יותר ויותר כח, למרות הירידה, אבל התעקשתי ולא נשברתי. בסוף, מי שנשבר היו אופניי המיוסרים. האוזן המחזיקה את מעביר ההילוכים האחורי לא עמדה בעומס ופשוט נקרעה. נגמרה הרכיבה להיום.

למזלי הייתי קרוב לכביש. הרמתי את האופניים בסחיבת פצוע עד לכביש, ומשם צעדתי איתם על השוליים בחזרה לכיוון זכריה. בשלב מסויים התחילה ירידה, אז רכבתי בניוטרל (אי אפשר לדווש). בכניסה לזכריה נכנסתי למוסך הצמוד לתחנת הדלק, ואיש טוב הסכים לשטוף לי את האופניים ולהסיר את כל הבוץ עם זרנוק רב עוצמה. בדרך הביתה אישפזתי את האופניים לתיקון, והחלטתי שעד האביב אני עובר למיפוי רגלי.

גיחה 8: הצד היפה של החורף

לאחר שתי גיחות מיפוי רגליות מוצלחות, ושטח שהתחיל להוריק בעקבות גשמי דצמבר, הצעתי לנעמי להצטרף אלי לגיחות המיפוי כאימון והכנה לרוגיין 2014. במהלך ינואר, פברואר ומרץ תירגלנו את כושרנו ובדקנו את הציוד האוכל והשתיה, ועל הדרך נהנינו מהשטח היפהפה והבלתי מוכר. הגיחה המיוחדת ביותר היתה האחרונה מבין השלוש.

גשם מפתיע פקד את הארץ באמצע מרץ (והציל את האביב לאחר עצירת גשמים ארוכה מנשוא). התחזית צפתה שבצהרי יום שישי יתבהר, ולכן קבענו להגיע לשטח ב-14:30, ולרוץ שלוש שעות (בדומה לגיחות הקודמות). בדרך מהבית דרומה התחיל גשם באזור אשדוד, אבל המשכתי לסמוך על התחזית. הגענו לעמק האלה, וגשם. חנינו למרגלות תל שוכה (נקודת המוצא המיועדת) ועדיין גשם, ויורד בחוזקה. בכלל לא בא בחשבון לרוץ ככה. ישבנו באוטו וחיכינו, תוך חשש שאם נצא מאוחר מדי אנו עלולים להסתבך עם חושך בסוף הגיחה. מבט מערבה הראה שהענן האפור עומד להיגמר, ואחריו שמים כחולים. אחרי 20 דקות של המתנה באוטו פסק הגשם באחת. התארגנו במהירות, והתחלנו לטפס במעלה התל. עד שהגענו למעלה יצאה השמש ממערב, וכך נגלה לעינינו המראה היפה ביותר מכל גיחות המיפוי: ממזרח שמיים קודרים וגשם על הרי יהודה; ממערב שמיים כחולים; למרגלותינו, שטוף שמש ורחוץ, עמק האלה על מטעיו, שדותיו ואנטנותיו; מסביבנו פריחת אביב בשלל צבעים מנצנצת באור השמש הרך. לצערי, התמונה שצילמנו בטלפון של נעמי נמחקה, ולכן אין בידי תיעוד לרגע קסום זה. אבל הרושם היה כה עז, עד שהיינו חייבים לחזור לאותו מקום גם למחרת, ועברנו חלק מהמסלול עם הילדים.

גיחות 11, 21: סינגל זוגי

בשטח החדש של המפה יש שלושה סינגלים מוסדרים של קק"ל. את הראשון, סינגל זכריה, גיליתי במקרה עם דני אחי בגיחה הראשונה (באמת גיליתי, כי זה התרחש זמן קצר מאוד לאחר פריצת הסינגל בשטח), ובגיחה השניה רכבתי לכל אורכו. שני הסינגלים האחרים ותיקים ומוכרים יותר, וארוכים בהרבה: סינגל עדולם וסינגל קנים. מכיוון שיותר כיף לרכוב סינגל עם עוד מישהו, החלטתי לשמור את שני הסינגלים האלה לרכיבה עם דני. מיפיתי את כל השטח מסביבם, אבל השארתי אותם כמעט בשלמותם לגיחה המשותפת.

גיחת הסינגל הראשונה היתה באחד מימי שישי אחה"צ בחודש מאי. הצלחתי "לתפור" מסלול מעגלי המבוסס על החלקים הצפוניים של שני הסינגלים. קצב הרכיבה היה איטי מהרגיל, כי דני פחות בכושר וגם פחות מיומן טכנית ברכיבה. בשלב מסויים הבנתי שצריך לוותר על חלק מהמסלול המתוכנן, וטוב שהיתה לי תוכנית מוכנה לקיצור. למזלנו, רוב הדרך חזרה (על הסינגל, כמובן) היתה בירידה. חזרנו לאוטו אחרי השקיעה, ודני, שהתלונן על שרירי הרגליים שלו במשך כל השבוע שאחרי, נהנה מאוד למרות זאת.

גיחת הסינגל השניה התקיימה בתחילת ספטמבר, והיתה הגיחה שחתמה את מיפוי מפת עדולם. הפעם לא ניתן היה לתכנן מסלול מעגלי שכולו סינגל, ולכן סיכמנו שנרכב יחד על הסינגל עד סופו, ואני אחזור לבד להביא את האוטו ולאסוף את דני. הפעם הייתי מוכן נפשית לקצב האיטי יותר, וגם לקחתי מצלמה כחלק מ"אווירת סוף הקורס" ששרתה עלי. רכבנו כ-3 שעות, ואז הגיע הזמן לחזור. השארתי לדני הנחיות רכיבה לבריכת מים סמוכה שמצאתי בגיחת מיפוי קודמת, וטסתי במעלה השביל המוביל אל האוטו. כשחזרתי כעבור כ-40 דקות מצאתי את דני משכשך בעומק הבריכה שמח ומאושר (ורועד מקור!). כל מה שחסר זה בקבוק בירה צוננת שהוצאתי מהצידנית, וכך חגגנו את סיום המיפוי בסטייל.

גיחה 15: רעשי רקע

מבצע "צוק איתן" שיבש לי במקצת את התוכניות (לאחרים הרבה יותר, אני לא מתלונן). בהתחלה חשבתי שחבל עדולם הוא השטח הכי בטוח בארץ, ואין שום הגיון בשיגור רקטות לעברו, אבל אחרי ששמעתי ברדיו על אזעקות בנתיב הל"ה ויישובים נוספים באזור החלטתי לא להסתכן בצורה מיותרת (וחשוב מכך - לא להלחיץ את נעמי) ונשארתי בבית. לקראת סוף החודש כבר לא יכולתי להתאפק, והחלטתי לצאת לגיחת מיפוי בשבת בבוקר, מלחמה או לא. מקסימום, אם תהיה אזעקה אשכב לצד האופניים. הגעתי למושב צפרירים בשעה 6:00, ומיד כשיצאתי מהאוטו הבנתי שזו לא "שבת בבוקר" רגילה. מה שונה? במקום ציוץ ציפורים נשמעו רעמי תותחים (רחוקים כ-45 ק"מ, אבל נשמעים היטב) ורעש מטוסי קרב בשמים. הלכה האווירה המיוחדת, ובמקומה נדחפו קולות המציאות הצורמים. לא היו אזעקות באזור באותו יום, אבל הדי המלחמה לא נתנו מנוח לפסטורליה המקומית. כעבור זמן נדמו הבומים. לא חשתי בכך מיד, אבל בשלב מסויים פשוט שמתי לב שהשקט חזר. ההסבר התקבל רק במהלך הנסיעה הביתה, כששמעתי חדשות. הפסקת אש (אחת מהן) נכנסה לתוקף בשעה 8:00 והצילה לי את הגיחה.

גיחה 19: ערפל הקרב

חדי העין בוודאי הבחינו כי תמונת מסלולי ה-GPS לא תואמת לגמרי את גבולות המיפוי המתוכנן, אלא חורגת דרומה. קצת לפני סוף המיפוי, בתחילת אוגוסט, התגבשה אצלי החלטה ספונטנית להרחיב את שטח המפה מדרום לכביש 35. הסיבות לכך: א. כי אפשר; ב. כי זה "מעגל" את המפה בחלקה הדרומי והופך אותה לאסתטית יותר; ג. כדי למשוך עוד קצת את המיפוי המהנה.

רוב התוספת היא חלק משטח אימונים של צה"ל, אבל בפועל האימונים מתבצעים דרומה יותר (מחוץ למפה) והשטח המיועד למיפוי הוא רק אזור חיץ, ובכל מקרה, בסופי שבוע אין שום סיבה לדאגה. אמנם המועד שבחרתי למיפוי האזור "נפל" על יום ראשון, בעת חופשת סוף אוגוסט שלקחתי, אך מהיכרותי עם הצבא היה ברור שלא ייתכנו אימונים ביום ראשון מוקדם בבוקר (סוג כזה של יעילות קיים רק בקורס טייס), ולכן יצאתי לשטח רגוע.

מה שהפתיע אותי בכל זאת היה מזג האוויר. ערפל סמיך כיסה את האזור וביאס אותי שלוש פעמים: גם הסתיר את הנוף בשעות הבוקר המוקדמות והיפות, גם העלה את הלחות ל-100% וגם הצטבר על משקפיי כך שכל כמה דקות נאלצתי לעצור ולנגב. ומתוך הערפל הגיחה פתאום הפתעה נוספת – קבוצת חיילים בריצת בוקר (ביום ראשון ב-6:30!). אמרתי יפה בוקר טוב והמשכתי לרכוב, אבל מאותו רגע הטרידה אותי המחשבה שאפגוש חיילים באימון רציני יותר, ויחד עם הערפל זה יצר תחושה לא נעימה. בצמוד לגבול המפה הדרומי יש "כפר ערבי" שהקים צה"ל לאימוני לוחמת שטח בנוי. הכפר הזה, כמו תפאורה חסרת חיים, היה מחזה סוריאליסטי בערפילי הבוקר, והוסיף למועקה, אבל בסופו של דבר שום דבר לא קרה, ולא נתקלתי באף אחד.

גיחה 20: סיור פרטי בגן לאומי

לגיחת המיפוי האחרונה (למעט סינגל עדולם) צירפתי את נעמי. השטח שנותר הספיק בדיוק לגיחה רגלית נינוחה למדי, ולקחתי גם מצלמה כדי לתעד. את הקינוח השארנו לסוף: ביקור חצי-פיראטי בגן הלאומי בית גוברין, שחלק קטן ממנו הוכנס לתחומי המפה במסגרת ההרחבה הדרומית.

עברנו ליד המון כרמים עמוסים לקראת קטיף, וגם ליד ה"כפר הערבי" שללא ערפל נראה הרבה פחות מאיים, ובסוף עלינו בשביל הנכנס לגן הלאומי מצידו האחורי. פנינו לעבר מערות הפעמון. לקחתי בתיק כסף למקרה שנידרש לשלם בכניסה, אבל לא היה אף אחד, אז פשוט נכנסנו והתחלנו לטייל בתוך המערות, רק שנינו. שקט וקרירות נעימים קידמו את פנינו, מעורבבים בשריקת הרוח ובמשק כנפי יונים. השקט הזה הוא מבחינתי "תרועת החצוצרות וצלצול הפעמונים" של סוף המיפוי.

המיפוי במספרים:

• שטח מפת רוגיין עדולם 2015 – 128 קמ"ר (82 קמ"ר מתוכם במיפוי חדש)
• אורכן המצטבר של כל גיחות המיפוי – 493.8 ק"מ
• זמן נטו בשטח בכל גיחות המיפוי – כ-63 שעות
• קילומטר רבוע אחד של מפת רוגיין שווה, בממוצע, ל...

• 6 ק"מ של שבילים למיפוי
• 40 דקות של מיפוי רכוב, או שעה של מיפוי רגלי
• 5 שעות עבודה (הכנת חומר בסיס, היערכות לגיחה, נסיעה, מיפוי בשטח, שרטוט שבילים, שרטוט שטח)

• השטח הכולל של מפות לוזית ועדולם הוא 198 קמ"ר, שזה בקירוב 1% משטח מדינת ישראל. כך זה נראה בפרספקטיבה רחבה יותר (הקשקושים הצבעוניים הם מסלולי המיפוי של שתי המפות):

בסיכומו של דבר, המיפוי התבצע ממש לפי התכנון. שליש מהשטח מופה עד לסוף עונת הניווטים, והיתר בחודשים מאי-אוגוסט, כשאפילו המלחמה לא הפריעה יותר מדי. היתה גיחה אחת כושלת (בגלל הבוץ), מעבר לכך אף לא פנצ'ר אחד (טפו-טפו). המפה עדיין לא גמורה (עוד נשארה עבודת שרטוט של חלק מהשטח), אבל לצרכי תכנון התחרות היא כבר מוכנה, ולכן, כפי שהתחייבתי, העברתי לפבל את קובץ המפה בערב ראש השנה תשע"ה. בעבודה קשה הרווחתי את הזכות להתפאר בהיכרותי הטובה עם חבל עדולם, ואין לי ספק שזהו אחד המקומות היפים והמתאימים ביותר לרוגיין בארץ.

ומה הלאה? את המפה הזאת כבר אין הרבה לאן להרחיב, ונראה שדרום שפלת יהודה מוצתה לצורכי רוגיין. אבל הדחף להמשיך נותר בעינו, ולכן, עוד בטרם הסתיימה העבודה על מפת עדולם כבר איתרתי אזור אחר בארץ, מעניין ומתאים, שיהווה הזירה לפרויקט המיפוי הבא, לקראת רוגיין 2017 או 2018. בינתיים אני לא מגלה היכן הוא נמצא (שתהיו במתח), אבל בעוד שנתיים כבר תדעו...