אספרסו כפול במרתון הרים 2011

מאת: נועם רביד ההכנות

כאשר הכריז פבל לויצקי, מארגן מרתון ההרים לשנת 2011, על קיום מקצה 12 שעות, החלטנו נעמי ואני שזה המקצה אליו נירשם. למה?

ראשית, בגלל החידוש והאתגר. ניווט של 12 שעות זה משהו שטרם חווינו, והיינו סקרנים מאוד ללמוד על בשרנו איך זה מרגיש וכיצד נתמודד עם הלילה, עם האורך, ועם הקושי שבוודאי יגיע. שנית, כי כך נוכל להעצים את החוויה הניווטית: נגיע להרבה מקומות חדשים, נראה הרבה נוף ופריחה, ונרוויח מקסימום זמן איכות ביחד וללא הילדים. למעשה, החלק הזה של "בלי הילדים" הוא זה שבו השקענו את מירב המאמצים לקראת הניווט. היינו צריכים למצוא בייביסיטר מתאימה, שתסכים לשמור על שלושה ילדים בגילאי 8, 5 ו-2 מיום שישי בלילה ועד שעות אחר הצהריים שלמחרת (למה לא סבא וסבתא, אתם שואלים? כי גם הם משתתפים במרתון ההרים...). כל הרגילות שלנו לא הסתדרו, ונאלצנו לחפש בקדחתנות בייביסיטר חדשה. למזלנו, מצאנו מישהי ממש טובה (הפרטים חסויים, כדי שלא יגנבו לנו אותה), והספקנו להכיר לה את הילדים במספר הזדמנויות לפני יום התחרות. זה אמנם סיפור קצר יקר, אבל שווה את ההשקעה (והרבה יותר זול מצימר זוגי, למשל, שלא מתקרב בכלל לחוויה של מרתון הרים). הכנות נוספות נגעו לתזונה במהלך הניווט. הבנו שכדי לשרוד ולהצליח נהיה חייבים להזין את עצמנו באופן קבוע בפחמימות, חלבונים ונוזלים. בדקנו מגוון רחב של ברים, אבקות, ג'לים ומזונות סטנדרטיים, ולבסוף הרכבנו את התפריט הבא:

- שני בקבוקי ליטר וחצי מיץ, שנמלא במים כאשר יתרוקנו (בלי אבקות, שמאוד חששנו מטעמן הידוע לשמצה)

- כ-15 תמרים (אני ממליץ על זן מג'הול) - בייגלה מלוח - מבחר חטיפי חלבון בטעמים שונים (מנסיון העבר, הם לא טעימים כפי שנדמה מהעטיפה, ולכן רצוי שכל אחד יהיה בטעם קצת שונה)

- שתי שקיות ג'ל (לנסיון, כי כולם הזהירו מטעמם הדוחה, וצדקו)

- שתי שקיות סוכריות גומי אנרגיה (טעים ומוצלח מאוד)

המרכיב השלישי בהכנות נגע לציוד. להלן הדברים שלקחנו עימנו:

- ביגוד: נעלי ניווט של סלומון, מכנסי ניווט רגילים, חולצה מנדפת זיעה ומעליה מעיל רוח דק. ההנחה היתה שבהתחלה יהיה לנו קצת קר, אבל בהמשך לא נצטרך להיסחב עם הרבה בגדים כאשר יתחמם.

- תיק הרכיבה שלי שימש ככלי הקיבול לכל השתיה, המזון והציוד. הכל נכנס בקושי, אבל נכנס.

- ללילה: פנסי ראש. במקום לקנות במיוחד שאלנו זוג מאבא שלי, ורק החלפנו סוללות כדי שחס וחלילה לא יגמרו לנו באמצע הלילה. ליום: כובעים וקרם הגנה.

- שני טלפונים ניידים.

- גרביים להחלפה, שיהיה.

- גז מדמיע, כדי שנעמי תהיה רגועה להסתובב בלילה במקומות שכוחי אל.

- ממחטות נייר, פלסטרים.

- שעון GPS, כדי שנקבל משוב על המרחק המצטבר ועל קצב ההתקדמות.

- חוט מדידה, להערכת אורך המסלול בשלב התכנון.

- מצלמה. לא ממש ציוד הכרחי, אבל בכל זאת רצינו לתעד את החוויה המשותפת.

- מעט כסף, מתוך כוונה תמימה (שלא התממשה) לקנות מיץ או "אספרסו כפול" באחת מתחנות הדלק במפה.

הכל יחד שקל פחות מ-5 ק"ג, ובהשוואה לשנה שעברה, בה סחבתי תינוק בן שנה במנשא על הגב, זה ממש כלום.

כמה מילים על ההכנה התכנונית. בהתחלה עוד התייחסנו למרתון ההרים כאל טיול זוגי חוויתי, ולא הקדשנו מחשבה לאסטרטגיית הניווט. אבל בהתקרב המועד, נדבקנו, כצפוי, בחיידק התחרותי, וקבענו לעצמנו קווים מנחים לתכנון המסלול: - הנתון החשוב ביותר הוא "תקציב" הקילומטרז' – איזה מרחק אנחנו חושבים/רוצים/מסוגלים לעבור במהלך התחרות? במרתון ההרים הראשון שלנו, שנמשך 8 שעות, קבענו לעצמנו יעד של "מרתון" (כלומר 42 ק"מ), ועמדנו בו עם קצת עודף. לכן הפעם הצבנו את הרף על 60 ק"מ.

- הדבר הבא שחשבנו עליו הוא מגמת הניווט הכללית. שטח הניווט מתאפיין בהרים ויער בחלקו המזרחי, ובשטחים חקלאיים ותבליט מתון בחלקו המערבי. העדפנו להתחיל את הניווט בחלק המזרחי, מכמה סיבות:

א. מנסיון העבר, ולא רק שלנו, אין "לשמור כוחות" להמשך. כשרעננים וחזקים צריך להתמודד עם האזורים הקשים יותר, כלומר עם ההרים.

ב. רצינו להשאיר את השטח הקל יותר לסוף, כי אם נצטרך לתת עוד קצת מעצמנו, נוכל לעשות זאת רק בשטח המתון.

ג. התבליט והשבילים הברורים מסייעים לניווט בחושך.

ד. החלק המערבי פחות מוכר, וגם נופי יותר, ולכן יש עדיפות ויזואלית להשארתו לשעות היום. בקיצור, מכל הסיפור הזה יצא שהחלטנו על ניווט בכיוון השעון.

- תובנה אחרונה וחשובה היתה ההכרה שפונקציית המטרה שלנו היא הניקוד הסופי, ולא מספר התחנות, המרחק המצטבר או כל פרמטר אחר. לכן החלטנו שנתמקד בתחנות בעלות ניקוד x ומעלה, כאשר באופן שרירותי לגמרי קבענו x=10, ולכן התכנון היה לאסוף את תחנות 1-25, פלוס/מינוס תחנות בהתאם לפיזור בפועל, ותחת אילוצי התקציב שקבענו.


ומה לגבי הכנה גופנית? ויתרנו על כך לחלוטין. אני בכושר טוב, ונעמי, שהיא ה"חוליה החלשה" בצוות שלנו ולא מתאמנת בריצה כלל, תתבסס על הכושר הטבעי שלה, על כח רצון בשפע, ועל מוטיבציה גבוהה, שכבר הוכיחו עצמם בעבר.



ביום חמישי שלפני המרתון נזכרנו באיחור מה שזה הלילה האחרון שלנו לפני התחרות. הלכנו לישון מאוחר מהרצוי, והתעוררנו מוקדם מהרצוי (הילדים...). במהלך יום שישי עסקנו בהכנות אחרונות – אריזת התיק, סידור הבית והכנתו לבייביסיטר, שתיה ו"העמסת פחמימות" (שם מקצועי לאכילה מרובה), ואפילו הצלחנו לגרד עוד כמה שעות שינה לפני הצהריים, לפנות ערב ובערב. ב-11 בלילה הגיעה הבייביסיטר, וקיבלה מאיתנו תדריך "עליית משמר". כעבור כחצי שעה יצאנו סוף סוף מהבית, אל עבר ההרפתקה הגדולה.


המרתון

כשהתחלנו לנסוע חשבנו מתי היתה הפעם האחרונה שהיינו על הכביש ביום שישי בלילה, בשעות בהן חוגגים הבליינים. מכיוון שהיציאה הקבועה שלנו היא לניווט (בשבת בבוקר), שנינו לא הצלחנו להיזכר בתשובה. עד תל אביב התנועה היתה ערה למדי, אבל בכביש מס' 1 התחלנו להיכנס לאווירת הלילה. ירדנו במחלף לטרון, וחשבנו על זה שעוד כמה שעות נחזור לשם, ברגל. השקפנו מכביש 3 צפונה לעבר השטח (אולי פבל הציב תחנה מתחת לאיזה פנס?), אבל חוץ משחור לא ראינו כלום. הירח צפוי לזרוח 18 דקות אחרי חצות, ובינתיים הכל חשוך לחלוטין. פנינו בצומת נחשון, וכעבור כמה דקות כבר חנינו במגרש החניה במצפה הראל.

יצאנו מהרכב, ומכת קור טפחה על פנינו. הלכנו לשולחן המזכירות, וזיו, בפנים מחייכות לשם שינוי, מסר לנו את טופס הרישום ואת חולצות התחרות, אותן נלבש בגאווה החל מעוד 12 שעות. חזרנו לאוטו, לסידור ובדיקה אחרונה של הציוד.

10 דקות לפני אחת בלילה נתן פבל תדרוך כללי נינוח לפני חלוקת המפות. הוא המליץ לא לחצות ישובים ושדות מוקשים, וכולם הקשיבו וחייכו. ואז ניתן האות. עם המפות ביד רצנו לאוטו החמים, וראינו לראשונה איזה תבשיל מחכה לנו. האקשן מתחיל!

יש 31 תחנות בשטח, ולכל אחת ניקוד ביחס הפוך למרחקה מהזינוק (הקרובות שוות יותר). התחנות פזורות בתבנית קלאסית על קודקודי מצולעים משוכללים, עם תחנה נוספת במרכז כל מצולע. כך יש הכי הרבה אפשרויות לבחירת ציר, והכי הרבה התלבטות. המרחק בין כל שתי תחנות סמוכות נע בין 1.2 ל-2.5 ק"מ בקו אווירי.

על פי התכנון המוקדם רצינו להתחיל בכיוון השעון, ולקחת את תחנות 1-25. התחלנו לחשוב על מסלול, ומדדנו את אורכו בעזרת החוט שהכנו. מהר מאוד הבנו שהתקציב שלנו לא מספיק, וצריך לקצץ בתוכנית היומרנית. ויתרנו מיד על תחנה 25, הצפונית ביותר, והחלטנו להתחיל עם תחנה 4, שנראתה תחנה ראשונה קלה ונוחה, וממנה להמשיך צפונה לכיוון לטרון, מזרחה לרכסי פארק קנדה, חזרה דרומה ליערות דרך בורמה ואשתאול, משם דרך מסילת ציון לגיחה קצרה ביער הקדושים, ואז מערבה עד לתחנה 7.

בתחנה 7 קבענו צומת החלטה ראשון: האם ממשיכים לתחנה 20 ליד אשתאול וממנה ל-13, או שמוותרים על 20. מתחנה 13 תכננו להמשיך צפון-מערבה עד לכפר אוריה, עוד מערבה עד לתחנה 11, ואז לעלות בחזרה דרום-מזרחה לתחנה 9.

בתחנה 9 קבענו צומת החלטה שני: האם להמשיך לתחנה 16 מעל צרעה, וממנה ל-18, או שמוותרים על 16. מתחנה 18 המסלול פשוט: איסוף כל התחנות המערביות, ואז 10, 3, 1 וסיום.

במקום לתכנן ולמדוד מסלול מדוייק, הסתפקנו במדידת המרחק האווירי בין התחנות שבחרנו, והוספנו 20% "פקטור מציאות". זה יצא קצת יותר מ-60, ובשלב הזה הסתפקנו בכך. לא הרגשנו איך הזמן טס, וכבר 5 דקות לזינוק. הורדנו בזריזות את הביגוד החם ולבשנו את מעילי הרוח. שמתי תיק על הגב, מצפן ומפה ביד, פנסים על הראש, ואנחנו מוכנים. התקבצנו סביב הזינוק ואיפסנו את הכרטיס האלקטרוני. בשעה 1:30 בדיוק לחצתי על הסטופר בשעון ה-GPS ויצאנו לדרך.

קצב ההתקדמות תוכנן להיות קצת מעל 5 קמ"ש. אני העדפתי ללכת הליכה נמרצת, כדי למנוע פגיעה בברכיים, ונעמי העדיפה ריצה קלה, שנוחה לה יותר מהליכה מהירה. זה יוצא בערך אותו קצב, כך שלא נוצר בינינו קונפליקט. בפועל, התחלנו שנינו לרוץ כדי להתחמם.

מסביבנו עוד היו כמה צוותים שהלכו והתפזרו בהדרגה, ותשומת הלב הופנתה למראות המוזרים בתאורת פנסי הראש: שדות חיטה בצבע תכלת מטאלי (בגלל הטל), שיחים מנוקדים בפריחה לבנה (או שאולי אלו עלים בהירים?), שביל כורכר לבן זרוע שלוליות שחורות.

אט אט התחמם הגוף. נעמי לא רצתה לנווט בלילה ולכן הופקדתי אני על קריאת המפה והשטח. היא רצה כמה מטרים לפני, ואני ניווטתי מאחוריה, וכיוונתי אותה בהוראות שנסכו ביטחון בשנינו: עוד מעט שביל מתפצל ימינה, בקרוב מתחילה עליה, התחנה משמאל לסיבוב. נכנסו בפעם הראשונה לשטח לצורך הגעה לתחנה. בסריקה עם הפנס התגלה מרחוק מחזיר אור שסימן את המנסרה – הראשון והאחרון שנתקלנו בו. חזרנו לשביל והמשכנו בדרכנו. אחרי שהתרגלתי לתנאים, הניווט בלילה לא היה מסובך במיוחד. השתדלתי ללכת על בטוח, בלי חיתוכים וקיצורים הרפתקניים. התחנה השניה התגלתה כשקע סלעי ענקי, שבקושי מצאנו את התחנה מסתתרת בתוכו, ועוד יותר בקושי ירדתי לנקב אותה. פבל לא מתפשר במילימטר.

בדרך לתחנה השלישית פגשנו מאפיין משמעותי נוסף של מרתון ההרים השנה: הבוץ. גשם חזק ירד ביומיים שלפני התחרות, והשטח כולו ספוג מים. במיוחד בעייתיים השבילים למרגלות ההרים ובשולי השדות, וממש צריך להתאמץ כדי לא להיכנס בחושך לתוך מלכודת בוץ רטובה וחלקלקה. הקצב ירד להליכה זהירה. חצינו את נחל נחשון והתחלנו לטפס לעבר מנזר לטרון. ניקבנו את התחנה באנדרטת חטיבה 7, ואז נעצרנו להפסקת אוכל ראשונה של שני תמרים.

כעבור מספר דקות נמצאנו שוב במחלף לטרון, כפי שהבטחנו לעצמנו כשעתיים וחצי מוקדם יותר. ליד חומת אמאוס, מעברו השני של המחלף החלטנו לבצע את החיתוך הראשון דרך השטח ובמקביל לחומה (בדיעבד – מיותר). מצאנו שבילון שהוליך אותנו במעלה הגבעה, אבל בכל זאת ספגנו לא מעט טל מהעשב. התקרבנו עד לגבול שדה המוקשים וממנו עלינו לתחנה הרביעית.

בדרך לתחנה הבאה החלטתי לחזור לקצה שדה המוקשים, ולחתוך לשביל שמתחתיו, כמובן לא דרך השדה עצמו. נעמי נלחצה מהירידה משבילים ליד שדות מוקשים בחושך (במיוחד כשמסביב יש שלטים גדולים שמזהירים בדיוק מפני זה), וזה דווקא עורר והמריץ אותה (השעות הקטנות של הלילה השרו עליה עייפות). החיתוך הסתיים ללא קטיעה (...), והמשכנו בשלום בדרכנו תוך לעיסת סוכריות גומי אנרגטיות (עם קפאין!) שהמריצו אותנו עוד יותר.

התחנה שלפנינו, 23, היתה על פסגת גבעה רמה, שסינגל צר מוליך אליה. חששתי שנתקשה למצוא את הסינגל הזה, אבל לשמחתנו הוא אותר ללא בעיות. טיפסנו עוד ועוד, עד שלבסוף הגענו לכיפה ומצאנו את התחנה בנקודה הגבוהה ביותר, ליד מערום אבנים שפבל כנראה הקים בעצמו. ממערב נשקף נוף עוצר נשימה – אורות גוש דן מאשדוד ועד תל אביב ממלאים את האופק – ומהצד השני הרי ירושלים. אנחנו נמצאים פחות מקילומטר מכביש מס' 1 בואכה שער הגיא, אבל מרגישים באמצע שומקום. נזכרתי בפלוגת לוחמי תש"ח, שיצאו מדרך בורמה בדרכם להפתיע את הלגיון הירדני המגן על לטרון, טעו בניווט ונכנסו בואדי הלא נכון, הישר לביצורי הירדנים (התיאור המלא בספרו של אלישיב השמשי). זה היה ממש כאן למטה, בואדיות שחצינו בדרך לתחנה, ובשדה המוקשים שעברנו קודם. תחושה מיוחדת אפפה אותנו בנקודה הזאת. היה שווה להגיע.

אבל אין זמן ליותר מדי נוסטלגיה ורומנטיקה. הדרך אצה לנו, והיא עדיין ארוכה מאוד. ירדנו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, ולא רק טופוגרפית. כאן התחילו לנו שלוש שעות של "נאחס". העליה ל-23 חיממה אותנו, אבל הירידה, חלקה בתוך עשבים ספוגי טל הרטיבה וקיררה אותנו. מפלס הבוץ עלה וקצב ההתקדמות ירד. חשבנו שיצאנו מזה כאשר עלינו על מחלף שער הגיא וניגבנו רגליים על הכביש, אבל הגרוע מכל היה עוד לפנינו: שני מעברים מתחת לגשרים מוצפי בוץ ומים. הימרתי על הצד השמאלי וצלחתי בשלום את הגשר הראשון, אבל בגשר השני כבר נכנסתי עם רגל אחת קומפלט לתוך המים. אוף. ההמשך על השביל לא היה הרבה יותר טוב – חוץ מרעשי הדשדוש המוזרים שבקעו לי מהנעל המשכנו להתמודד עם הבוץ הדביק, וממש ייחלנו לתחילת העליה לתחנה 17.

העליה היתה תלולה, וחלקה האחרון עבר בחיתוך דרך שטח סבוך למדי. הגענו לשביל הנכון, והתחלנו ללכת לאורכו לקראת התחנה. ציפינו שהתחנה תימצא בקלות, אבל נאלצנו ללכת הלוך ושוב מספר פעמים, וכמעט כבר התקשרנו לפבל להתלונן, כאשר איתרנו אותה חבויה בתחתית מצוק לצד השביל. נקודת האור היחידה בשלב הזה היתה – האור. בפנותנו מזרחה ביציאה מהתחנה הבחנו לפתע בשמים המתבהרים. הלילה מסתיים.

עד שהגענו לתחנה הבאה (12) כבר היה מספיק אור כדי לקרוא את המפה ללא פנס, ולכן כיבינו את האורות והכנסנו את הפנסים לתיק. המשכנו לאורך נחל מאיר, דרך מסילת ציון, לכיוון תחנה 21, אחת משתי תחנות בשטח שאינן סמוכות לשביל. הטיפוס לתחנה היה מייגע מאוד בגלל התלילות והעבירות הבעייתית, ורטוב מאוד בגלל הטל. אפילו הגישה לתחנה היתה קשה, כשנדחקתי דרך פתח החורבה ובקושי ניקבתי את התחנה. הירידה היתה רטובה ומתישה באותה מידה, ולמרות הפריחה היפה מסביב וקרני השמש הראשונות שהפציעו, הרגשנו שהבחירה בתחנה הזאת היתה טעות.

בשלב הזה כמעט נגמר לנו המיץ בבקבוקים, ולכן בדרך לתחנה 19 עצרנו בבית הקברות של מסילת ציון כדי למלא מים. למרבה אכזבתנו, השיבר היה סגור ולא הצלחנו לפתוח אותו. בלית ברירה שתינו את מה שנשאר לנו, שלחנו SMS לפבל, והמשכנו ל-19. נזכרתי באליפות העולם לניווט רכוב שנערכה כאן לפני כשנתיים, וזו היתה בדיוק הדרך לזינוק. בהמשך למגמת ה"נאחס" פיספסנו את המצבה של תחנה 19, ונאלצנו לחזור אחורה ולחפש אותה.

בדרך לתחנה 7 היה לי זמן לחשוב על הכאב המתפתח לי ברגל ימין (הנעל לחצה על העצמות ב-3 צירים – אין לאן לחמוק), וזה הפריע בעיקר בהליכה בעליה, בירידה ובמישור. מה נשאר? ריצה קלה. אז רצנו. וגם הבטנו מדי פעם בנוף שהציץ מבעד לעצים. בשעה הזאת ובעונה הזאת זה נראה קצת כמו חו"ל.

תחנה 7 נמצאה בקלות, וגם פתרנו את הרמז המצורף לתחנה, מה שדירבן אותנו להתייחס ברצינות לחידת המסלול. בגלל מצב המים, וגם בגלל קצב ההתקדמות, היה ברור שתחנה 20 לא באה בחשבון, והמשכנו לתחנת המים הקרובה ליד תרום. כשסובבתי את הברז בבית הקברות של תרום נשאתי תפילה לאלוהי הברזים, והוא שמע את תחינתי. מים קרים פרצו החוצה, ושטפו את חששותי. שתינו לרוויה, מילאנו את הבקבוקים וקינחנו בתמרים. המשכנו מחוזקים ומעודדים בדרך לתחנה 13. ה"נאחס" נגמר. אחרי תחנה 13 ציפתה לנו עוד עליה אחת תלולה, ואחריה ירידה ארוכה וממושכת עד לכפר אוריה, עם תחנות 5 ו-2 בדרך. עברנו לריצה קלה והתחושה היתה טובה. לפתע הבחנו בצוות דני ונטע מתקרב אלינו. נטע נראתה עייפה, ודני שאל אם אנחנו סובלים כמותם. מתוך נימוס עניתי שכן, אבל האמת היא שלא הרגשנו עייפים במיוחד, ובכל מקרה שמחנו שהחלק התלול של המסלול ברובו כבר מאחורינו. גלשנו במהירות לתחנה 5, ובה ציינו את מחצית זמן הניווט. 6 שעות חלפו ביעף, 6 שעות עוד לפנינו. כשהתקרבנו לתחנה 2 יצאנו סוף סוף מהיער והנוף נפתח. שדות ירוקים, השפלה ומישור החוף פרושים למרחוק, פריחת אביב – מה צריך יותר? מרחוק ראינו אפילו את מצפה הראל – נקודת הסיום, אבל הדרך לשם עוד היתה ארוכה. הרמז בתחנה 2 לא חידש דבר, והחלטנו לסכם את התובנות בנוגע לחידה: היה ברור שמדובר על קו המים של "מקורות" לירושלים, אבל היו גם רמזים על יוסף שילוח, ואולי על נקבת השילוח. זה לא ממש התחבר. היה לי ברור שהתשובה היא שמו של קו המים, אבל מה לעשות – אין לי מושג מהו. שלחתי לזיו SMS עם התשובה "קו המים של מקורות לירושלים", ושישבור את הראש האם זה מספיק. זה לא הספיק. היה לפחות צוות אחד שידע את התשובה המלאה: "קו השילוח", מערכת אספקת המים לירושלים, שנבנתה בימי מלחמת העצמאות על ידי חברת "מקורות" ועוברת בשטח המפה. היינו קרובים... בדרך לתחנה 11 פגשנו צוות עליז של חברי המועדון שלנו, ונעזרנו בהם לצילום שתי תמונות זוגית - היחידות שלנו ביום ארוך זה. תחנה 11 מוקמה בצד הרחוק של שדה חיטה, ותהינו האם יש בשדה שבילים שיחסכו לנו את העיקוף. לא היו – תעודת כבוד לכל הנווטים שהקפידו על דרך ארץ. מעברה השני של תחנה 11, אשר נגלה אלינו רק כאשר הגענו אליה – שדה פרגים אדום-אדום ומרהיב ביופיו, כמו שלא ראיתי מעולם. היתכן שמגדלים פרגים בשדה מיוחד? היה שווה להגיע. מכאן והלאה – הסוף לחיוכים. עברו למעלה מ-7 וחצי שעות, ולפנינו מתרוממות גבעות תלולות בהן נמצאת תחנה 9, והעליה ארוכה ותלולה. נעמי כבר היתה עייפה, אבל עדיין רצה בקצב ההליכה שלי. בעליות החזקנו ידיים ועלינו יחד. הנוף יפה, אבל לחץ הזמן מתחיל לנקר. הגענו ל-9, ולנקודת ההחלטה. נראה לי שיש לנו זמן "לעקוץ" את תחנה 16, כי היא בערך בקו הגובה של תחנה 9, ולכן מחיר ההגעה אליה לא גבוה. נעמי נענתה לאתגר, והחלטנו להמר על 16. לקחנו את 16. בינתיים נגמרו לנו המים שמילאנו בתרום, ושמנו פעמינו לתחנת המים שליד מנזר דיר ראפאת. איתרנו את הכיפה וחצינו אותה עד שמצאנו את הג'ריקנים שהחביא פבל. פתחנו את זה שנראה הכי פחות כמו מיכל של חומר כימי, ומילאנו את בקבוקינו. ביציאה מתחנת המים חלפו בדיוק 9 שעות מהזינוק. חישוב זריז של המרחק שנותר לנו ושל קצב הריצה שלנו גילה שאנחנו עדיין בתחום האפשרי, אבל בקושי. המגמה היא ירידה, אז רצנו. עוד תמר ועוד בר, הבייגלה כבר מזמן נגמר. הקפדנו לאכול ולשתות לפי הצורך, וזה החזיק אותנו ברמת אנרגיה טובה, למרות שהשרירים כבר היו עייפים והריצה נעשתה כבדה. מתחנה 18 הגענו לעמק נחל שורק ואיתרנו בקלות את תחנה 26 על גדת הנחל. מכאן לתחנה הבאה הפרידו כ-2.5 קילומטרים של שדות מעובדים, שצריך היה לעבור פחות או יותר בקו ישר, עם חציה של נחל שורק לקראת הסוף. בחירת הציר בשלב הזה היתה למצוא את השביל הפחות בוצי, ולנסות לרוץ בו כמה שיותר. החיטה התחלפה בגפן, ושוב בחיטה, ואז הגענו לנחל.


להפתעתנו, הנחל היה ברוחב של מספר מטרים, זרם בחוזקה, ולא הותיר כל סיכוי למעבר יבש. אולי זה לא היה צריך להפתיע בהתחשב בגשמים העזים של הימים הקודמים, אבל הזרם הותיר אותנו אובדי עצות, לפחות לכמה שניות. זה שחוצים, היה ברור, אבל ממש לא רציתי לחזור ולהטביע את הנעליים אחרי שכבר כמעט התייבשו לגמרי משלוליות הלילה ומטללי הבוקר. החלטנו – עוברים יחפים. המים זורמים, לא נראים מזוהמים, והריח סביר. חלצנו נעליים וגרביים, קיפלנו מכנסיים, החזקנו ידיים וצלחנו את האמזונס הקטן. נהנינו מקרירות המים וגם קיבלנו עיסוי דוקרני מהאבנים בקרקעית. בצד השני ניגבנו את הרגליים עם הגרביים הישנות, ולבשנו במקומן את גרבי הגיבוי שלקחנו איתנו. איזה שדרוג בתנאים! כמעט כמו להתחיל את המרתון מחדש. חציית הנחל עלתה לנו בעשר דקות יקרות ולא מתוכננות, ולחץ הזמן הפך מורגש יותר. כל שנותר לנו היה לרוץ כמיטב יכולתנו, ולקוות לטוב. שלפנו מהתיק את שתי שקיות הג'ל, ולמרות טעמן (צדקו המלעיזים) שאבנו אותן עד תום. קטפנו את תחנה 24 והמשכנו צפונה לכיוון טל שחר. הפעם חציית הנחל היתה על גשר גדול ויבש. למרות שהמשיכה לרוץ, נעמי כבר סבלה, והיתה עייפה מאוד. בקצב בו רצנו היה ברור שנצטרך לוותר על חלק מהתחנות לקראת הסוף. חצינו באלכסון את מטעי הזיתים בדרך לתחנה 22, ומשם פילסנו דרכנו לעבר תחנה 15, צומת ההחלטה האחרונה. אבל כששאלתי את נעמי איך להמשיך מכאן, התשובה כבר היתה ברורה מאליה: אין לנו זמן וכח אלא למסלול הקצר ביותר – הישר לסיום דרך תחנה 3, וגם זה יהיה קשה. בפועל, זה היה קשה מאוד. נותרו לנו עוד 5 קווי גובה לטפס עד לתחנה 3, וגם בוץ וקצת חיתוכים דרך מטע ויער. לנעמי, עם שני גידים מתוחים, הקטע הזה היה ממש עינוי, אבל היא סבלה בשקט (לפעמים זה טוב להיות פולניה...). החזקנו ידיים בעליות וזה עזר לה להמשיך, אבל הקצב היה איטי והתחלתי לדאוג שנאחר. מבחינתי איחור הוא כשלון, ומאוד לא רציתי שזה יקרה לנו. בסוף העליה שאלתי בחשש האם היא מסוגלת לרוץ, וברוב גבורה היא נענתה בחיוב. עם תחנה 3 באמתחתנו, כל שנותר היה להגיע לסיום בזמן. התלבטתי האם לקצר דרך הראל, אבל בסוף החלטנו להישמע לעצתו של פבל, ולא לקחת סיכון שהשער בצד השני של הישוב יהיה סגור. עקפנו מצפון, ונאלצנו לעלות עוד שני קווי גובה מייגעים. מראש הגבעה כבר זיהינו את מגדל של מצפה הראל, שנראה קרוב ורחוק בעת ובעונה אחת. חצינו בפעם האחרונה שדה עשבים, וכל דריכה גרמה לנעמי כאב. פחות מ-10 דקות לתום 12 השעות ניצבנו בפני הקילומטר האחרון. לפנינו נפרש שביל מישורי, ובסופו עליה קצרה עד למצפה ולסיום. הסיום המתקרב פתח אצל נעמי מאגר רזרבי נסתר, והיא החלה לרוץ, אמנם לאט, אבל בקצב מספיק מהיר שבקושי הצלחתי לעמוד בו. קצת כמו בתחילת המסלול, מצאתי את עצמי כמה מטרים מאחוריה נותן הוראות ניווט, רק שהפעם זה היה בכוחות אחרונים. לא נשארו לי יותר רזרבות, וכשהמחוג שלי הגיע לאפס נכנסתי לתחום כח הרצון. בקושי רב הרמתי את הרגליים, ולא הצלחתי לסגור את הפער בינינו. הגענו לסינגל המוביל אל המצפה. עוד 300 מ', עוד 4 דקות. הבנתי שנגיע בזמן, וברגע שהבנתי זאת לא מצאתי עוד כח לרוץ, ועברתי להליכה. הלכנו עד למגדל, שנראה כעת שונה לגמרי מאיך שנראה לפני 12 שעות, חצינו בהליכה את מגרש החניה, ורק בעשרים המטרים האחרונים נעניתי לקריאותיה של נעמי וחזרתי לרוץ, עד לסיום. ניקוב. פריקה. סוף.


אחרי הניווט

לקחתי כמה נשימות ארוכות, וללא כל שהיות נוספות הלכתי לעשות את הדבר היחיד שהיה לי בראש באותו רגע – לאכול. נעמדתי בתור לפיתה של סאמיה, ואחרי כמה שניות ביקשתי שרפרף והתיישבתי בתור. איזו עייפות! איזה רעב! לא יכולתי לחכות יותר. חטפתי קופסת עלי גפן ממולאים והתחלתי לאכול. הפיתה המיוחלת הגיעה, והתחלתי לטרוף אותה. בינתיים נעשה לי קר (ככה זה כשאין רזרבות), ולכן מיהרתי עם נעמי לאוטו החם, שחנה כל היום בשמש. התיישבתי על הכיסא, השענתי אותו קצת לאחור, והמשכתי לאכול את הפיתה בהנאה. ואז קרה משהו שלא קרה לי מעולם: נרדמתי תוך כדי לעיסת הפיתה. ישנתי ככה חצי שעה (הרגיש כמו דקה), ולפתע נעמי העירה אותי לטקס הסיום. בלעתי את את מה שהיה בפה (...), החלפתי את הנעליים בסנדלים (איזו הקלה!), לבשתי בגד חם, ויצאתי לטקס. הסתבר לי שצברנו 309 נקודות, וסיימנו במקום השני בקטגורייה המעורבת: ראשונים מבין הישראלים, אבל מפגרים בנקודה (!) אחרי הזוג המנצח מלטביה. בלתי אפשרי שלא להתאכזב במצב כזה, אבל מצד שני גם היינו מאוד גאים בעצמנו על ההישג המרשים. עברנו 65 ק"מ ו-300 מ' ב-11 שעות, 57 דקות ו-55 שניות. בתום הטקס פינקתי את עצמי בכוס מיץ טובה של דרור, ולבסוף, כדי שלא ארדם תוך כדי נהיגה הביתה, קניתי לעצמי עוד צ'ופר קטן, המצדיק את שמה של קבוצתנו – אספרסו כפול. אינני חובב קפה, וכמעט אף פעם איני שותה קפה, אבל את המעגל הזה הייתי חייב לסגור...


סיכומים

ההכנות: חוץ מהגז המדמיע, כל מה שלקחנו עימנו נוצל היטב. אכלנו את כל האוכל (נשאר תמר אחד), שתינו את כל השתיה (3 פעמים), לבשנו את כל הבגדים (לא בבת אחת), צילמנו במצלמה ושלחנו SMS בטלפון. לפעם הבאה: קצת יותר בייגלה, עוד סוכריות גומי, בלי ג'ל בכלל. חטיפי החלבון מגעילים, אבל אין להם תחליף.

הניווט: יעד הקילומטרז' שקבענו מראש היה יומרני אך ריאלי. עובדה שעמדנו בו, ואף התעלינו עליו. הרצון לאסוף 25 תחנות לא היה ריאלי - לקחנו "רק" 22 תחנות. המסלול שבחרנו היה טוב, אבל הותיר מקום לשיפור. היכן טעינו? עדיף היה לוותר על התחנות מצפון לכביש מס' 1 (אבל 23 כל כך מיוחדת...) ועל תחנה 21 ביער הקדושים. במקומן יכולנו לקחת את 20, 10 ו-1, שהיו מקדמות אותנו בעוד 12 נקודות. לחילופין, היה עלינו לוותר על תחנה 16, ובמקומה לקחת את 10 או 1, ואז היינו מרוויחים 4 או 8 נקודות, בהתאמה. אלו כמובן חישובים בדיעבד, המעידים על פיזור התחנות החכם, אשר גרם לנו להתלבט וגם לטעות. הניווט בפועל עבר באופן חלק כמעט לגמרי, וכמות הטעויות, הן בניווט הגס והן בניווט העדין היתה מינימלית.

העלות: - הרשמה לתחרות (כולל שתי חולצות שוות) – 90 ש"ח. - אוכל ושתיה לניווט – 150 ש"ח. - אוכל ושתיה בסיום הניווט – 80 ש"ח. - בייביסיטר – 600 ש"ח. עלות כללית 920 ש"ח. הרבה יותר יקר מניווט רגיל, אבל ראו את הסעיף הבא. החוויה: קשה לתאר את עוצמת החוויה של האירוע. ההתרגשות בשבועות/ימים/שעות לקראת התחרות (וגם אי-הוודאות והחשש מהבלתי נודע). הניווט עצמו, על שלל המראות, התחושות והמחשבות שליוו אותנו מתחילתו ועד סופו. הביחד הזה של נעמי ושלי (בלי הילדים! כל שקל לבייביסיטר היה שווה), בילוי זוגי נטו, בטבע, בלי הפרעות, עם שיתוף פעולה הדוק במשהו ששנינו אוהבים. האתגר הפיזי הגדול, שמעולם לא התנסינו בו קודם, והגאווה הגדולה על העמידה בו. הידיעה שאין דבר העומד בפני הרצון, מנסיון. הזכרונות. מעכשיו, בכל פעם שניסע בכביש מס' 1 בין לטרון לשער הגיא, ניזכר בלילה ההוא, הבוצי, וזה יראה לנו אחרת לגמרי. לתמיד.


תודות:

לפבל לויצקי, על ההשקעה האינסופית במפה האיכותית (טובה מכל מפות המרתון שקדמו לה), על התכנון והביצוע המעולים, ועל החוויה הנהדרת שסידר לנו. לכל חברי הנהלת האיגוד שסייעו וקידמו את ההכנות לאירוע. לזיו על התמיכה הלוגיסטית. לנווטים שעזרו להניח ולאסוף את התחנות. לנעמי שותפתי למרתון ולחיים, שהלכה איתי (וגם רצה) לכל אורך הדרך, פשוטו כמשמעו, הפתיעה בנחישותה ובכושר עמידתה, ובלעדיה לא הייתי נהנה כפי שנהניתי.



מרתון הרים – אהבה לחיים

מאת: יונתן כץ
את פגישתי עם מרתון ההרים אתחיל מהסוף המתוק. עכשיו לאחר שעשינו את מרתון ההרים, למרות הפחד הגדול מהמעמסה הפיסית הקשה, השרירים לא נתפסו, למחרת כבר שוב ניתן לרוץ, והשד לא היה כזה נורא. מעבר לכך, כיוון שזה היה פשוט וכיפי זה יהפוך למסורת שנתית מעין יום השנה לספורט.
אז איך זה התחיל. ואזה התקשר, יש לו נטייה מייאשת לכל מיני הצעות ספורטיביות שלא ניתן לעמוד בהן, ההצעה הקבועה זה – "אתה בא לעשות את הטרנס-אלפ ?", כן בטח, מחר אני מגיע. הפעם ההצעה היה שונה ויותר מפתה, מרתון ניווט, רק שש שעות ויש גם ניווט, יותר נכון לנסח זאת - יש ניווט כמה שעות. היססתי והתפתלתי, אחרי הכל שש שעות על האפניים זה לא בא ברגל... לאחר עשרים שניות נפלה ההחלטה.
האימונים לא היו מפרכים במיוחד, סה"כ שני אימונים בשבוע למשך חודש וחצי, לאט לאט עלה הקילומטראז' והעצימות עד לחמש שעות רכיבה ושישים ק"מ, לא קצב מדהים, לא לאנס ארמסטרונג, אבל ניתן לסיים שש שעות רכיבה אם נושכים את השפתיים, ונשכתי.
בוקר המרתון, שמתי פעמי למצפה הראל. בשש בבוקר המקום עדיין נראה די שומם, כנראה הגשם שעבר הפחיד את מנווטי הלילה מהבוץ השפלתי והרבה אנשים הדירו רגליהם לניווטי היום, עם זאת פניו השלוות של זיו קיבלו בברכה את כל הבאים, ברוכים המנווטים.
תדריך קצר וענייני מאת פבל והנה המפות ביד, רצים להכין את הציר האופטימלי. כמובן שאין להתקרב לשפלה הבוצית ולכן מיד נשאנו עינינו אל ההרים, הם היו צלולים. נתחיל באיסוף במערב אשתאול, נפנה צפונה לפארק קנדה לאיסוף הנקודות הרחוקות, נמשיך לטיפוס מפנק ביער קדושים ונקנח בדרך הפסלים והר תנופה, סה"כ שישים ק"מ, היעד הפיזי שלי (לא של ואזה, הוא היה מסתפק רק במאה ק"מ ויותר). חשבתי שחצי שעה מספיקה לתכנון ציר אך היא עברה ביעף, והספקנו לתכנן רק חצי ציר, בפעם הבאה יש ללמוד את כל ההרים והוואדיות מראש ולשקוד על תכנון ציר מהיר יותר. תכנון הציר במהלך הרכיבה הוא קשה ומאט מאוד את הקצב, שלא לדבר על טעויות קשות בבחירת ציר נכון לנסיעה.
הזנקה, יצאנו לדרך בשמחה ובששון, די מהר הגענו לפנים במרוצה לנקודה הראשונה, כנראה צריך לשמור כוחות ולא להתפרע. ימינה, שמאלה, ושוב ימינה מטפסים והנה כבר נקודה ראשונה אפשר לנוח ולפתוח שמפניה רק כמה דקות וכבר נקודה, בקצב הזה תוך שעה אנחנו בסיום. המשכנו ודהרנו, אספנו את הנקודות בצפון מערב יער אשתאול, ואזה אפילו לא הותיר לי אבק בעליות והמתין בסבלנות בסוף (הוא לא שמע שאסור להיפרד ביותר מחמישים מטר וזאת רק לשם איסוף נקודות!!!). עברנו את הכביש הישן וטיפסנו לאנדרטה של חטיבה 7, נוף ומורשת התפרשו לעבר כל מישור החוף מהנקודה (תודה לפבל).
המשכנו לפארק קנדה, הרגליים עשו קצת קולות והתחלתי לקחת ג'ל אנרגיה כל חצי שעה, לא שבאמת היה צורך לכך אבל זה מקפיץ את רמת האנרגיה ואם אתה מצליח לבלוע את הכל בלי להקיא אתה מרגיש הרבה יותר טוב. שם פגשנו את האחים כהן, שחיפשו את הפריזמה המוסתרת, שכחו לספר לרוכבי האפניים שבניגוד לנקודות בניווט רכוב המצויות גלויות, בניווט הרגלי משום מה אוהבים להחביא את הנקודות, לכן גם נתקלנו באחים שוב בחיפוש נקודה 31 שהוחבאה בתוך המערה. לא חסים כאן על הרוכבים.
הנה כבר חלפו שלוש וחצי שעות ואנחנו נכנסים ליער קדושים לאחר התרעננות קלה בתחנת הדלק ליד מסילת ציון. יער קדושים הוא נחמד וחביב אם אתה ברכב 4X4, הטיפוס לנקודה 29 מתחת לבית-מאיר שאמנם כלל פחות ממאתיים מטר טיפוס אך הותיר אותי בלי הרבה חמצן במוח וברגליים. הנוף שנשקף מהמשך הדרך, והתצפית המדהימה על כל השפלה ומישור החוף השיבו אותי לתחייה (שוב תודה לפבל).
חזרנו ליער אשתאול, עוד נקודה פה, נקודה שם, עברנו את תרום, דרך הפסלים, הר תנופה והנה כבר צריך לשוב, סחוטים ומלאי אמביציה שמנו פעמנו חזרה למצפה הראל. בטיפוס בכביש לעבר המצפה הבנתי שאנחנו לא כל-כך סחוטים כיוון שהרוכבים בעלייה הזו כמעט עמדו מלכת (מנסוע?).
הגענו לסיום, סחוטים ועדיין מרוצים, קצת צילומים שחרור לרגליים ולצוואר, וארוחת חלבונים עשירה.
היה עונג גדול, רכבנו בקצב של עשרה קמ"ש בממוצע ועברנו שישים ק"מ, אספנו הרבה נקודות, ליתר דיוק רק אחת פחות מאריות שמשית במקום הראשון, רק שלא השכלנו לקרוא את הניקוד נכון, אספנו את הנקודות הרחוקות בעלות הניקוד הנמוך, חבל.
המון תודות למארגנים שנתנו לי את ההזדמנות להשתתף באירוע כזה : פבל, זיו, יורם, גור, גיל, אלכסיי, אמיר וכל מי שעמל וטרח. היה אירוע נפלא ומהנה, מומלץ לכל אחד, לא חייבים לעבוד קשה כדי להשתתף אבל חייבים להשתתף כדי שיהיה קשה. האירוע מומלץ לכל אחד, אפשר לראות בזה טיול ארוך לא חייבים לעלות דופק ולשבור את העצמות.

מיומנו של רוגייניסט מתחיל...


מאת: ירון נחושתן
בק“מ ה–32 אחרי 4.5 שעות, כשברך ימין קורעת אותי מכאבים עוד מהשעה השלישית, החלטתי:“אני לא משתתף ברוגיין... יש לי את הנסיעה לתחרות בצ'כיה, אני אדפוק לי אותה עם הברך הזו...ובכלל, אין ברוגיין איזה אתגר ניווטי מדהים, והרי זה מה שמושך אותי לספורט הזה, ולא איזה מסעות הישרדות של 7 שעות...“זה היה 10 ימים לפני הרוגיין, בסיבוב בין הרי גוש שגב, כששבוע קודם סיכמתי עם עוזי.“עוזי, אני אעשה 2 אימונים ארוכים ואז אומר לך סופית אם מסוגל להצטרף אליך ואל נעמן…“
יום לאחר האימון הזה (שהיה השני) – 34 ק“מ וכ– 1,000 מ' טיפוס מצטבר, הייתי כמו חדש: ללא כאבים בברך ושום כאבי שרירים.... טוב, ההחלטה נפלה – יוצא לרוגיין!
והברך? שרדה 24 ו– 34 באימונים... תשרוד +40 ברוגיין.
היום הגדול הגיע.
חמוש בברים, ג'לים, מים וכדורי מלח (לפי המלצות חבר משתתף מרתון, טריאתלון ואיירון–מן), מוכן פיזית ונפשית. קבלנו מפות. פתאום חצי שעה עוברת כמו 5 דקות. אתה מסתכל ומבין שאין לנו מושג כמה תחנות אפשר לקחת: הקנ“מ מבלבל והכל נראה קרוב מאשר הוא באמת (ההרגל של להסתכל על מפות ניווט 1:10,000) אפשר רק להסיק שאם באופטימום רצי ה– 12 שעות יקחו 31 תחנות, החסם של נווטי 7 השעות. יעמוד על 18, אנחנו מסתכלים ומבינים איך פבל “סידר“ אותנו ושיבץ את התחנות כך שמי שיהיה “גרידי“ ישלם ביוקר.
הנחות היסוד בתכנון:
א. חייבים לאסוף את כל החד–ספרתיות (ניקוד גבוה)
ב. את התחנות בהרים נקח בשעות הראשונות (למי יהיה כח לטפס בשעה השישית?...)
 ג. חייבים להשאיר אופציות של הוספת תחנות (כן, פינטזנו אפילו על 21 ו– 27 , מזרחה לכביש 38..)
וכמובן, וויתור על תחנות בהתאם להתקדמות.
צריך לחתוך! מחליטים על סבוב עם כיוון השעון שמתחיל בתחנה 1 – אנחנו רושמים על המפה: 15–13–20–19–7–4–12–17–6–8 וברור לנו שלא נוכל לחזור בלי 2 ו– 3... אבל נהיה חכמים יותר בעוד מספר שעות...יוצאים לדרך. זינוק המוני דוחף את כולם להתחיל מהר מדי, מסביבך אנשים רצים לכל הכיוונים…רק כשמתרחקים כמה דקות מאזור הכינוס אני מצליח להכנס למפה ולקצב. בשלב זה דרך סוליות הנעליים העמוסות בוץ, אנחנו מבינים ששיקול התחנות ההרריות ראשונות ישתלם כאשר נרד חזרה לבוץ לאחר שהתקשה מעט במהלך הבוקר. מזג אוויר נפלא, בחיתוכים בשטח נגלים מרבדי רקפות אינסופיים, ומסביב ירוק בלי סוף – התקופה הכי יפה לניווט.
התכנון עובד היטב – עוזי מעדכן אותנו כל הזמן על ההתקדמות מול הזמן, נעמן מכניס אותנו ל“מוד ריצה“. כבר ברור שהתחנות ההרריות גוזלות הרבה זמן ומאמץ: ב– 17 מוותרים על ה“פנטזיה“ ( 21 ו– 27 ) ב– 7 מבינים ש– 19 ו– 20 לא ריאליות, וב– 5 כבר ברור. 9 וכמובן 18 ו– 26 , שוותרנו על החלק הדרומי ( 16) מובן שנקח את 2 ואת 11 אחריה והיא תהיה נקודת ההחלטה: אם ישאר זמן אז נלך על 22 או אפילו גם 24 , ואם לא אז 15 ורק נשאר להחליט אם 10 בפנים, 3 – ולכנוס. לבאים ממזרח תחנה 11 שמוקמה בין שדות חרושים, בדקה עד כמה אנו מכבדים את החקלאי ואת תקנון התחרות – כן, מכבדים... ומקיפים.... מסתכלים בשעון – 24 ו– 22 נופלות, ממשיכים ל– 15 ב– 15 נשארה עוד שעה, עד עכשיו התקדמנו בקצב של 6 קמ“ש לערך, לאסוף את 10 ו– 3 ולסיום נראה כ– 7 ק“מ... פה מגיע הקרדיט לעוזי ונעמן שלקחו החלטה, אני, הברך ורגלי הדואבות היינו יכולים להמשיך ל– 3 ישירות. מגבירים קצב ל– 10 ו– 3. נעמן מדריך אותי בטכניקות אוטו–סוגסטיה להזרמת אנרגיות לרגלים... לא יודע אם עבד, אבל קצת העביר את הזמן במחשבות חיוביות... אז בעצם עבד... מגיעים 5 דקות לפני הזמן – זהו הסיפוק הכי גדול. עמדנו בתכנון, היינו מספיק דינמיים בשינויים והגענו לפני זמן הגג.
מקום ראשון במסטרס – אה... גם זה סיפוק.
חזרתי למחשבותי 10 ימים אחורה בק“מ ה– 32 … האתגר הניווטי הוא בכל זאת מדהים – הכל קם ונופל על תכנון אסטרטגי נכון, לפני ובמהלך הרוגיין, ותודה רבה לפבל שהצליח לאתגר ולהשאיר אותנו עם סימני שאלה במהלך כל הניווט.
אז מה היה לנו: 2 ברים, 5 ג'לים, כדורי מלח כל שעה, 14 תחנות, כ– 42 ק“מ, ראש עובד כל הניווט, והרבה טבע ותצפיות מדהימות עם ראות עד הים...
ותודה לעוזי ונעמן, 7 שעות מהנות העברנו יחד (ראית נעמן, הפנמתי, לא 6 שעות טובות ושעה אחרונה סיוט...)לסיכום, סדר התחנות:13–10–15–11–2–5–13–7–4–12–17–6–8–

חג פורים - חג גדול לנווטים

מאת: שי רם
ההחלטה לפתוח את מחנה פורים לכלל התלמידים ולא רק לנבחרת הצעירה טמנה בתוכה לא מעט בעיות אבל גם הבטחה גדולה.
הבעיות, עומס רב על צוות המאמנים (שעובד בהתנדבות, כולל על חשבון ימי חופש מהעבודה) וקושי במתן מענה מקצועי למגוון נווטים. כמו כן, בעיות לוגיסטיות מכאן ועד להודעה חדשה.
ההבטחה הייתה שהתלכיד החברתי הנפלא של הנבחרת הצעירה ידביק אליו נווטים חדשים. ספוילר: זה הצליח...
אז איך עושים את זה???
המפתח להבאת הילדים היה בפניה למאמנים שלהם במסגרות השונות ובפרסום זמן רב מראש של המחנה באתר האיגוד. ההצלחה הייתה מעבר למשוער – נרשמו 46 ילדים, מתוכם התייצבו למחנה 44 (50% בנות) - מחנה האימון הגדול בתולדות האיגוד. גייסנו את אסף אבנר לעזרה – היה ברור ש קרן, עפר ואני נהיה עסוקים עד מעל לראש. עזרה מבורכת נוספת קיבלנו מאיתן, זיו, דני אהרוני, עמי גנצרסקי, עודד ורבין, מויש מנור, משפחת רגב ורן דבש. מקווה שלא שכחתי מישהו...
חודש לפני המחנה פניתי באימייל לחברי הנבחרת הצעירה וביקשתי מתנדבים לארגון הערב החברתי. עדי גוטמן, נרי פיין, מעין מינצר והילה איילי נענו לאתגר. הן ארגנו ערב למופת עם משחקי היכרות, חידונים ואפילו הפתעה לילדי יום ההולדת. מיותר לציין שכולם היו מחופשים, כולל המאמנים.
את התוכנית המקצועית בניתי כבר באוגוסט אז ידעתי שאפשר להתאים את התרגילים לנווטים מתחילים בלי יותר מידי בעיות. נושא המחנה היה הפשטת מפה ושיפור הזרימה בניווט. את הסרטים הנחתי בשטח ארבעה שבועות לפני המחנה והצטידנו במפות איכותיות מודפסות.
פתחנו בתרגיל כוכבים משולבים עם טוויסט מדליק בתל חדיד ואימון זיכרון מפות מרכזיות. משם נסענו למושב בן שמן וקיימנו תחרות שליחים בה הרכבתי בעצמי את הקבוצות כך שתתקיים תחרות שווה והנווטים יכירו חברים חדשים. בזכות קרן ועפר עשיתי זאת במהירות ואכן התפתחה תחרות הייתה צמודה ומרתקת. חזרנו, קיבלנו חדרים, מקלחות ואז ערב חברתי שהיה הצלחה אדירה.
למחרת קיימנו ניווט קצר בכפר הנוער בן שמן ולאחריו נסענו לניווט זוגות אתגרי על מפת בן שמן מערב. נקודת הסיום הייתה בבית הקברות של בן שמן, משם נסענו לגימזו לתרגיל מפה לבנה ששימש כתחרות המסכמת של המחנה. תרגיל מאתגר במיוחד שהנווטים עמדו בו בכבוד.
לסיכום, אחד המחנות המוצלחים ביותר מקצועית ובוודאי חברתית שהיו לנו בשנים האחרונות. תודה ענקית לקרן ועפר, שותפיי לדרך.



תרגיל מפה לבנה

"מפה לבנה" הוא אחד מתרגילי הניווט האהובים עלי ביותר. זהו גם אחד מתרגילי הניווט הקשים ביותר שיש, בעיקר כאשר הוא מבוצע בלחץ תחרותי. אימון מפה לבנה שהתקיים בגימזו היה התרגיל המסכם של מחנה פורים. תרגילי המחנה עסקו בהפשטת המפה כך שהתרגיל הזה היווה אקורד סיום הולם. לפנינו המפה שצייר יובל רפאלי, יובל צייר רק את מה שישתמש בו בבחירת הציר. הוא נזקק רק ל-5:50 דקות של שירטוט בטרם יצא ליער. (וגם לא שכח להפעיל את ה GPS )

מחצב ועד דם-המכבים

מאת: נועם רביד
הם מלווים אותנו לכל אורך שנת הניווטים, מתייצבים במשמרות מסודרות בשטחי הניווט, ובלעדיהם הניווטים שלנו היו פשוט... חסרי צבע. אלו הם הפרחים, כמובן, שמהווים חלק בלתי נפרד מהחוויה הניווטית.
עם השנים למדתי להכיר "אישית" את החברים מהשטח (קצת כמו את חבורת הנווטים עצמה): החצב המבשר על תחילת עונת הניווטים, והוא הפרח האופטימי ביותר; הרקפת הנחבאת בצל היער, סמל החורף; הכלנית הראוותנית ושטופת השמש, מלכת האביב והיפה מכולם; דם-המכבים העצוב, המזוהה עם הנופלים וגם עם סוף העונה המתקרב; ועוד רבים אחרים, שהם חלק מוכר וצפוי מהתפאורה העונתית, גם אם לא לכולם ידעתי להצמיד שם.
לאחרונה החלטתי לעשות קצת סדר לעצמי (וגם לציבור הנווטים הרחב), והכנתי רשימה של הפרחים הבולטים ביותר בשטח, מסודרים לפי עונות השנה. כך נוכל לדעת מה אנו צפויים לפגוש בשטח בכל ניווט.
הרשימה לא מתיימרת להיות מלאה ומקיפה: היא מכילה רק את הפרחים הנפוצים ביותר, אלה שכמעט בלתי אפשרי שלא להיתקל בהם בכל שטח ניווט (למעט בנגב). הפרחים שאספתי צובעים את השטח במרבדי צבע, וקלים מאוד לזיהוי, אפילו בקצב ריצה. קריטריון הבחירה סובייקטיבי לגמרי – מה שמוכר לי מהניווטים, נכנס.
כמה הסברים "טכניים":
- הטבלה מתארת את תקופת שיא הפריחה של כל פרח. יתכנו שינויים קלים משנה לשנה, כתלות בכמות המשקעים ובטמפרטורה.
- הפרחים בטבלה מסודרים לפי תחילת תקופת שיא הפריחה. מבין הפרחים שמתחילים לפרוח באותו חודש, אלה שתקופת פריחתם קצרה יותר יופיעו לפני אלה המאריכים לפרוח. פרחים בעלי תקופות פריחה זהות מסודרים לפי א"ב.
- התמונות של הפרחים נלקחו מאתר"צמח השדה", באתר שהינו מגדיר פרחים אינטרנטי ניתן למצוא תיאור מפורט של הפרח, מפת תפוצה, תמונות נוספות ומידע על מינים דומים.
קצת סטטיסטיקה:
- הרשימה כוללת 31 פרחי שדה, ופרח עץ אחד (נחשו איזה).
- החודש הפורח ביותר הוא מרץ, עם 26 פרחים. במקום השני פברואר עם 23 פרחים. החודשים הדלים ביותר הם, כצפוי, ספטמבר ויוני, עם שני פרחים בלבד בכל חודש.
- ארבעה פרחים פורחים לאורך רוב עונת הניווטים – 7 חודשים תמימים. ארבעה אחרים פורחים חודשיים בלבד.



החבר'ה הפחות נחמדים
כבונוס להשלמת התמונה, הכנתי רשימה של פרחים וצמחים נפוצים מאוד, אך מעט פחות סימפטיים. חלקם אמנם יפים כשלעצמם, אולם כנווטים אנו מכירים אותם בעיקר "הודות" לדקירתם בבשרנו, צריבתם בעורנו, או היצמדותם הטורדנית לבגדינו.
קבלו את "נבחרת המעצבנים" של הניווט (לפי סדר א"ב):

Israel - Orienteering Country

Robert (Brko) Zdrahal
Here you have my remark from Israel journey 2011....
Israel- orienteering country !!!
I have been to Israel many times – at least last four years I visited this beautiful country with group of my orienteering friends. Orienteering is main purpose of our visit, but anyway, we also travel all over the country, we admire a scenery, ancient places and Israel´s people as well.
I can say , that Israel´s orienteering grove up. Every year we can see some progress. The maps are better and better, also organizing is more professional than before. And what about 2011 Dessert Championship and Israel Orienteering Championship ??
The first day of Dessert Champs has been hold on beautiful place – near the lake in Park Golda. Also competition was well organized, courses and map was on good level. Maybe one part of the map (the flat parts on the other side of the road) could be better, some controls was difficult to find according map. But generally – nice competition.
The second day – surprising Shifta National Park – it was something unique !!! Perfect map, challenging terrain and interesting courses – this competition had really International standard !!! Maybe organizer should add a little more dessert to this area and that is why one competition would be enough for second day.
But we also done third competition in Nitzana – afternoon. Together with Labyrinth and special sprint it was interesting competition again. Beautiful finish area, swimming pool and comfortable accommodation – this is main advantage of Nitzana village .
Finally , I could see only one disadvantage of Dessert Champs. It was “old fashion style” of punching. It is clear, that electronic punching is absolutely necessary for each competition – no mention, that Israel Dessert Champs hosted more than 200 competitors. In such condition is very difficult to calculate results and almost impossible to check all paper cards.....I am ready to help Israel´s organizers to find the right way, how to bring electronic system to their country .
The Israel´s Orienteering Championship was held close to Jerusalem in Beith Jamal (Friday) and Serigim (Saturday). Both competition were excellent – friendly atmosphere, good and new (Saturday) maps, created with Czech map makers help :-), challenging terrain, difficult courses and fast results. I could hardly find any mistake there. Maybe – again- the manual punching for some classes (children, beginners). Also this classes need result and it burden organizers a lot. The terrain was different from European style – very tricky and competitors had to concentrate to maps very much. Maybe in order to explore all details on the map, in such terrains organizer should use different scales for veterans and children (for example 1:7500 ).
I have spent beautiful time in Israel again. I love atmosphere at competition – this is something, what disappear from Czech competition a few years ago. All Czech orienteer’s are always in hurry in nowadays. Many people will come to competition just on time (they already know start time from competition´s web page) only few people waiting for price giving ceremony.... Another reason, why I like Israel´s competition so much!!!!
I can promise, that next year, I will come again.
I am looking forward to meet some of you in Czech republic during Easter time and at Silva O´camp as well !!!
Robert (Brko) Zdrahal
Hana Orienteering Company, Czech Republic

על המפה - הגלבוע

מאת:מיכה נצר

הר גלבוע הוא הקצה הצפוני-מזרחי של הר שומרון. גבולותיו הם עמק יזרעאל במערב, נחל בזק ועמק דותן בדרום, עמק חרוד בצפון ועמק בית שאן במזרח. הגלבוע מופרד מסביבתו במדרונות מתונים למערב ולדרום ובמדרונות תלולים עם מצוקים מעל ההעתקים שבשני עבריו הנוספים. בשולי הער נמצאות שלוש ערים מקראיות: עין גנים (ג'נין כיום) בדרום מערב, שהיתה עיר לויים בנחלת מנשה, יזרעאל בצפון מזרח, עירו של נבות שכרמו הוחרם על ידי אחאב מלך ישראל, ובית שאן בת 5000 השנה, שנחשבה לנחלת מנשה, אך הפלשתים ישבו בה.
בתולדות ישראל התפרסם הגלבוע כמקום הקרב האחרון של שאול המלך כנגד הפלשתים. בקרב זה ניגף צבא שאול. המלך שאול ובניו נפלו חללים בהר הגלבוע. עליהם נשא דוד קינה: "שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים ... הרי בגלבוע, אל טל ואל מטר עליכם ...". שמות משפחת המלך מונצחים כיום בהרים שאול, יהונתן, אבינדב ומלכישוע. בהר שאול ניווטנו.
בסוף החורף ולקראת האביב צבוע הגלבוע בשלל צבעי פריחה. המוני הפרחים יקשטו את מסלולי הניווט ואנו נשתדל שלא לרמוס אותם. על מאמץ הרגלים תפצה התאוָה לעינים.

מרתון הרים - איך מתכוננים ?

מאת: דן צ'יזיק
נתבקשתי לייעץ קצת מנסיוני לגבי מרתון ההרים, אז הנה כמה טיפים סובייקטיביים לגמרי, מנסיונו של נווט ותיק:
היסטוריה
מרתון ההרים הראשון היה בשנת 2005, אבל לא השתתפתי בו כי הייתי המארגן הראשי. מאז השתתפתי יחד עם רוני (שעכשיו היא אשתי) בכל הפעמים:
2006 – יער הנשיא, 7 שעות: היינו בכושר מצוין, אבל סבלנו מתקלות טכניות (צרות של מתחילים) שבגללן איבדנו קצת זמן. בכל-זאת סיימנו במקום הרביעי הכולל, ומקום שני על זמן בלבד בקטגוריה המעורבת, מאחורי סרגיי ואינסה.
2007 – רמות מנשה, 8 שעות: התחלנו ממש טוב, אבל אחרי 4 שעות אני התפרקתי לגמרי וסיימנו בקצב של צב. הפתיחה המסחררת הספיקה למקום ראשון בקטגוריה.
2009 – בן-שמן, 12 שעות: חוויה מיוחדת במינה. איבדנו לא מעט זמן על חיפוש תחנות, וגם על תכנון לקוי, אבל הצלחנו לסיים הכל ב-11 וחצי שעות, אך שוב בפיגור אחרי סרגיי ואינסה (ושוב מקום רביעי כללי).
2010 – אלונים, 8 שעות: הפעם רוני לא היתה בכושר ואני הייתי חולה שבוע שלם לפני התחרות, אז עשינו את זה "לאט". בגלל זה כנראה שהרגשנו יחסית טוב בסוף, אבל לא זכינו בשום-דבר וגם לא הגיע לנו.
בן/בת-זוג
רוני תהיה בסוף החודש השביעי להריון, אז הפעם הייתי צריך מצוא שותפה אחרת. למה שותפה ולא שותף? אין סיבה מיוחדת, אבל זה מה שיצא. לדעתי יש שני קריטריונים חשובים לשותף ברוגיין:
א. יכולת פיזית דומה: חשוב להתיחס גם לסבולת וגם למהירות. רוני, גם בשיא הכושר שלה (לפני 3 שנים), היתה איטית ממני בריצה – אבל בעלת סבולת הרבה יותר גבוהה, גם בגלל הגיל (13 שנים פחות) וגם בגלל שהיא אשה. יחד זה יצר איזון, כי רצנו בקצב שלה ואז אני הצלחתי להחזיק מעמד עד הסוף (בערך).
ב. יכולת להסתדר ביחד בעבודת צוות: ברור, לא? רצוי להיות עם מישהו שמכירים אותו היטב, ושאתם בטוחים שלא יהיו חילוקי דעות עקרוניים איתו במהלך הניווט. הרוגיין הוא ארוך וקשה, כל חברי החוליה סובלים בו, ודרושה המון התחשבות הדדית.
בלי הרבה התלבטויות, שאלתי את נטע אם היא רוצה להיות בחוליה איתי. היא עשתה את שני המרתונים הקודמים (כולל נצחון מרשים בשנה שעברה בקטגוריה, יחד עם אלכסיי), נמצאת בכושר טוב, ואנחנו מכירים ומסתדרים מצוין כי אני מאמן אותה כבר הרבה שנים. גם הבטחתי לה שאני אגיע בכושר טוב יותר מאשר בפעמיים הקודמות, כדי שיהיה לנו סיכוי לנצח...
אימונים
אני מגיע לאימונים מכיוון הניווט הספורטיבי, אז השאלה היא איך נווט מתכונן למרתון ניווט, ולא איך מרתוניסט מתכונן למרתון ניווט. מאחר ואנחנו מורגלים לניווט בשטח, רק למרחקים קצרים יותר, המטרה היא לבנות את הסבולת מעבר לרגיל, תוך-כדי אימוני הכושר הרגילים המתאימים לניווט. הכלי היעיל ביותר הוא ריצות ארוכות – אין צורך בריצות בשטח, מאחר ורוב המרתון יתבצע ממילא על שבילים, אבל ריצות שבילים הן בהחלט עדיפות על ריצות כביש, ורצוי בשטח הררי.
בפעמים הראשונות הצלחתי להתאמן כמו שצריך – זכורה לי במיוחד ריצת השבילים עם רוני ביער שגב לפני המרתון הראשון שלנו, בה קיבלנו מנת גשם הגונה באמצע של 19 ק"מ. בשנתיים האחרונות לא כל-כך הלך, וזה הורגש אחר-כך ברגליים. השנה אין ויתורים – אני משלב באימונים ריצות כביש מעל 10 ק"מ באופן קבוע, כבר כמה חודשים, ומבצע ריצה ארוכה מאד אחת לשבועיים-שלושה, למרחק שגדל בהדרגה: זה התחיל ב-13 ק"מ, והגיע כבר עד 17. בארבעת השבועות שבין אליפות ישראל לרוגיין אני מתכנן ריצות של 18 ו-20 ק"מ, ועוד כמה במרחקים ה"בינוניים" של 11-14 ק"מ. לשמחתי אני גר בהרים, אז העניין הזה מובנה גם ככה בתוך האימונים, ואני מקווה שגם אצליח לבצע חלק מהאימונים על שבילים ביער.
חשוב לזכור – האימונים צריכים להתאים למטרה. אין צורך בריצה מהירה, אלא בריצה ארוכה ואיטית המשלבת עליות וירידות. מי שלא רגיל לזה צריך להגביר את המרחק בהדרגה, ולהוסיף למרחק שהוא מורגל אליו לכל היותר 1-2 ק"מ כל שבוע.
לבוש
נתחיל מלמטה:
נעליים – לבחור נעלי שטח כבדות וחזקות, עם בלימה טובה. רוגיין זה ארוך.
גרביים – רצוי גרביים מהסוג המקצועי (ככל שהן עולות יותר כסף, יותר טוב). אפשר גם שני זוגות ביחד, כדי למנוע יבלות. חוץ מזה, לקחת גרביים להחלפה, במיוחד אם צפוי גשם או מעבר של נחלים.
אני לוקח הגנה מלאה לקרסוליים, כמו בכל ניווט בשטח, אבל לא כולם צריכים. לעומת זאת, אני לא חושב שצריך מגיני שוקיים – רוב הזמן נמצאים על שבילים, וכל תנועה בשטח היא בקצב איטי בכל מקרה.
מכנסי ניווט.
חולצות – תלוי במזג האויר. רצוי חולצה מנדפת של ריצה, אבל בלילה ובקור צריך חולצה תרמית ארוכה, ומעליה מעיל רוח או טריינינג דק. אם צפוי גשם, אז כדאי לקחת מעיל גשם דק ככל האפשר. חולצה להחלפה לא מזיקה – ההרגשה שהיא נותנת באמצע שווה את המשקל הנוסף על הגב.
סרט זיעה (למי שמפריעה לו הזיעה בעיניים).
כובע – כובע מחמם ללילה, ואחד אחר נגד השמש ביום. לבדוק שהוא מחזיק טוב ולא עף ברוח בקלות. ולוודא שהכובע של הלילה מסתדר טוה עם פנס הראש.
ציוד
יש המרבים בציוד, ויש כאלה שלא לוקחים כלום. נתחיל בכך, שאני אשמח אם המארגנים לפחות יאכפו את החוקים של עצמם, ויוודאו שאכן כל חוליה לוקחת את הציוד המחויב לפי התקנון. בעבר זה לא נעשה.
אני מרבה בציוד. לדעתי המשקל של תיק גב קטן (או בינוני), בלי עומס יתר, הוא לא מה שישפיע על התוצאה שלי ברוגיין. רשימת ציוד קצרה:
טלפון נייד.
ערכת ע"ר (לפי התקנון). גם אם לא, אז כמה פלסטרים לעת צרה.
פנסים ללילה – פנס ראש, וגם פנס יד (לפחות אחד לחוליה). לא לשכוח סוללות רזרביות.
נייר טואלט (מנוילן).
ציוד לשיפוצים: אולר קטן (רצוי מהרוגיין של 2009), חוט ומחט, שרוכים.
כלי כתיבה לסימון על המפה (רצוי עפרון מכני).
סרגל (למי שאין לו סרגל במצפן).
מצפן.
חשוב מאד לוודא שהתיק נוח לריצה, וזה אומר שממלאים אותו, שמים על הגב, ויוצאים לסיבוב. מי שיש לו אחד מתיקי המים הנפוצים בימינו, שיצא לסיבוב ריצה עם מיכל מים מלא, כדי לוודא שהוא אטום לגמרי – מזיעים מספיק במשך 7-12 שעות בלי תוספת מים על הגב.
מים
המארגנים מחייבים כמות מים מינימלית, והם צודקים. אני לא אוהב את התיקים עם הצינוריות, אז אני לוקח מים בבקבוקים, ורוני תמיד היתה סוחבת תיק עם מים בתוספת חומר איזוטוני כלשהו. אחד מהיתרונות של הבקבוקים – הרבה יותר קל למלא אותם.
כדאי לקחת ליטר וחצי עד שניים לאדם, ולמלא בכל הזדמנות אפשרית. אי אפשר לדעת מתי תגיעו לברז שהתקלקל, או תחנת מים שנגמרו בה הג'ריקנים. לגבי הכמויות ששותים – הרבה תלוי במזג האויר, אבל לאלה שמתאמצים אני הייתי ממליץ על חצי ליטר לשעה בתנאים מקלים (לילה, גשם), ולפחות ליטר לשעה בתנאים קשים (שמש וצהריים). בכל מקרה, כדאי לשתות במנות קטנות, לפחות אחת לחצי שעה.
אוכל
אצלי התזונה ברוגיין הוא נושא כאוב, בהיותי הבררן האולטימטיבי בענייני אוכל, ולכן אני גם לא ממנה את עצמי למומחה בנושא. אבל חייבים לאכול כמו שצריך, שזה אומר מזון שמותאם למאמצים אינטנסיביים.
אני לא אוהב את כל האבקות המיוחדות שמוסיפים למים, אז אני מתגבר את עצמי עם טבליות מציצה של מלחים למיניהם. בנוסף, אני צורך ג'לים וחטיפי אנרגיה (בטעם שוקולד) במהלך הרוגיין, תוך הקפדה על כמות המים המתאימה עם כל אחד (רשום על האריזה).
חשוב להתחיל עם תוספי התזונה כבר בהתחלת הרוגיין, ולא להיזכר רק כשמתחילים להתעלף. אני מתחיל שעה אחרי הזינוק, וממשיך אחרי זה בקצב קבוע עד הסוף.
תכנון
כאן מתחיל שלב הסודות המקצועיים: אני מכריז מראש שאני מגלה טפח ומכסה טפחיים.
תכנון הציר מתחיל הרבה לפני המרתון עצמו. אפשר לקחת מפת 1:50,000 של השטח כולו, ללמוד את מבנה השטח והתבליט, ואפילו לתכנן מסלולים אפשריים. ניתוח של מפות ניווט קיימות ושל תצלומי אויר (מהאינטרנט) נותן מידע נוסף על עבירות השטח, מכשולים ושבילים.
בשלב התכנון האמיתי, אחרי קבלת המפה, חשוב לדעת (או לשער) מה הקצב הצפוי שבו תוכלו לעמוד, בדקות לק"מ. מדובר במהירות בקו אוירי בין התחנות, בדיוק כפי שהיא נמדדת בתחרויות ניווט רגילות (אך כמובן לאט יותר). נסיון ממרתונים קודמים עוזר מאד, כמובן. בעזרת מדד זה אפשר לחשב כמה ק"מ מסוגלים לעבור בזמן העומד לרשותכם, ולפי זה להתחיל לתכנן – מרכיבים מסלול בין התחנות, מודדים אותו, ומנסים להגיע למקסימום ניקוד במרחק העומד לרשותכם.
יש כמה גורמים שנלקחים בחשבון בשלב זה:
א. ניקוד התחנות – מאחר ושיטת הניקוד יכולה להשתנות בכל פעם, קשה להמליץ על אסטרטגיה. ברור שתמיד עדיף להגיע לתחנות עם הניקוד הגבוה, אך לא לזלזל בתחנות ה"קטנות" – במיוחד כשיש מקבצים של כמה תחנות קרובות.
ב. תזכרו שאם מדלגים על תחנה תוך-כדי מעבר באזור שלה, קשה מאד לחזור אליה. לכן, מומלץ לתכנן "דילוגים" כאלה בחצי השני של המסלול, אז כבר תדעו אם יש עודף או חוסר זמן.
ג. הכרחי לתכנן אפשרות להאריך או לקצר את המסלול, בהתאם להתקדמות. כדאי לקבוע נקודת החלטה אחרי חצי מסלול או יותר, בה אפשר להמשיך בדרך ארוכה יותר אם אתם עומדים בזמנים, או לקצר אם לא.
ד. לא לשכוח לתכנן מעבר בנקודות למילוי מים.
אחרי שתכננתם, הכינו כרטיס עם סדר התחנות המתוכן, ועליו גם רישום של המרחק המצטבר, כדי שתוכלו לעקוב אחרי הקצב.
ביצוע
7-8 שעות זה כואב, 12 שעות זה סיוט. החכמה היא למצות את הזמן עד תום, לכסות כמה שיותר מרחק, ולהיות יעילים באיסוף הנקודות. כמה טיפים מהנסיון שלי:
א. להתחיל לאט, להמשיך לאט, ולסיים לאט. זה לא כמו תחרות ניווט רגילה - במרתון הרים, אם מתחילים מהר מדי, מתפרקים ומצליחים בקושי לחזור בהליכה לסיום. זה מה שקרה לי ב-2007.
ב. לא לרוץ בעליות (אלא אם כן אתם ממש חזקים). כבר מההתחלה עוברים להליכה בעליות, חוץ מאשר המתונות ביותר, ושומרים כוח להמשך. יש מספיק מישורים וירידות כדי לרוץ בהם.
ג. שבילים תמיד עדיפים על שטח, ולרוב יש מספיק מהם. כדאי לרדת לשטח רק ליד תחנות, או כאשר זה מקצר את המרחק (או הטיפוס) באופן משמעותי.
ד. התחנות אמורות להיות קלות למציאה: מה שמכריע את התחרות זה סבולת, תכנון, ובחירות ציר. ביום לרוב אין בעיות, אבל בלילה כדאי "ללכת על בטוח" בכל תחנה ולתקוף אותה מנקודה ברורה.
ה. כדאי לעשות הפסקה של כמה דקות בערך כל שעה – יושבים לרגע, אוכלים ושותים, ומנערים את הרגליים. כמו בעניין העליות, לא לחכות עד שמתעייפים לפני שמתחילים בנוהל הזה.
ו. בשום אופן לא להיגרר אחרי חוליות אחרות. ברגע שיש תכנית, צריך לדבוק בה – לכל חוליה יש תכניות שונות ויכולות שונות.
ז. לא לאחר בסיום. לתכנן מרווח בטחון מתאים, ולהגיע לפני הזמן. תזכרו – בסוף אתם הרבה יותר איטיים מאשר בהתחלה.
ח. לבצע מעקב שוטף אחר הקצב שלכם – האם עומדים בתכנית או לא (ראו פרק "תכנון"), לפי הקצב המתוכנן. אם רשמתם מראש, קל לבדוק את הקצב בכל תחנה ולדעת מה המצב, ואז לחשוב על שינוי תכניות בהמשך. שימו לב: אי-עמידה בקצב המתוכנן זה לא סיבה להגביר את הקצב – זה יכול להיות קטלני!


בהצלחה!

עובדים עליכם בעיניים

מאת: זיו נוימן
הלג הארוך 12-13 (שמאלי) במסלול הארוך ביומה השני של אליפות ישראל ובחירת הציר הכמעט טריויאלית דרך השביל העלתה בי את שאלת מיליון הדולר: היכן בדיוק כדאי למקם את התחנה בכדי לערער את בטחונו של הנווט הממוצע ולגרום לו לחשוב כמה שיותר זמן מהיכן כדאי לרוץ, מה היחס בין מרחק מקטע נח לריצה למרחק הריצה עד לאזור התחנה? אם נזיז את תחנה 13 מערבה, האם נצליח "לעבוד" על הנווט והוא יתפתה לרוץ דרך השטח ולא דרך השביל, למרות שהזזנו את התחנה לא יותר מ 200 מטרים? האמת שאני עוסק בסוגיה זו לא מעט במהלך בדיקת מסלולי הניווט לפני תחרויות ארציות. בכדי למצוא את נקודת שיווי המשקל שתפצל את הנווטים לבחירות ציר שונות נדרשת מדי פעם גם יצירת אשליה אופטית ולא רק אתגר ניווטי.









קיימות מספר אשליות אופטיות ידועות כגון:


איזה קו ארוך יותר?










איזה עיגול גדול יותר?


















נחזור לניווט, טריק שאני אוהב להשתמש בו בעיקר בתחרויות בתי ספר שבהם התחנות סמוכות לשבילים היא הזזת מספר התחנה ויצירת אשליה שכדאי לרוץ דרך השטח, אני אוהב להשתמש בטריק זה מהטעם האחד, והוא ללמד את הילדים כי חיתוך דרך השטח לא צריך להפחיד אותם ולעיתים קרובות כדאי להשתמש בו. הזזת מספר התחנה גורמת לילדים לעשות את החיתוך למרות הפחד.
דוגמא: איזה מתחנות 18 מרוחקת יותר מהשביל המערבי ? האם הייתם משנים את בחירת הציר בגלל הזזת מספר התחנה למקום אחר ?

לסיכום,
לפני שאתם עושים את הצעד הראשון בדרך לתחנה, תנו עוד מבט במפה ותבדקו אם אתם בדרך לעבור את ה"לג" בזמן הקצר ביותר או האם אתם עומדים לרוץ את המרחק הקצר יותר.
אסיים במילותיו של עודד שחר מפופוליטיקה " אז... שלא יעבדו עליכם"