מפי ממפים - בקעת הנדיב

מאת: עוזי אבנר
ההיתקלות  
שריקות באוויר, משהו מכאיב פוגע בי ברגלים, אני אינסטקטיבית מתכופף. חטפתי משהו! אני בקו האש, חמוש בלוח עם תצלומי אויר ועטים. שדה קוצים סביבי, מאחורי דרך העפר אותה עזבתי לרגע קט כדי לזהות את שולי השטח הפתוח. מסתכל במהירות מסביב, אין נפש חיה, רק רעש משאיות מכביש מס' 70 המרוחק מאות מטרים. למזלי אני עם משקפיים כך שלעיניים שלום. מה קורה כאן? מי יורה לעזאזל ולמה? אני ממשיך קדימה ושוב חוטף דקירות חדות. נעצר והדקירות פוסקות. לכל הרוחות והשדים מה זה? מסתכל סביב ומה מסתבר? הקוצים עמוסי זרעים התכופפו עם תנועתי ביניהם ושולחים לכל עבר את משאם, זרעים משוננים, חדים עם צורה של חץ, עלי! אני חוטף את הזרעים האלה.איזה מכה, אכלתי אותה!, אם אמשיך קדימה, אחטוף, אם אחזור, אחטוף גם. כל נווט יודע כי אם התברברת תחזור למקום האחרון בו היית מזוהה, העניין הוא שאינני כלל בסיטואציה הזו.  מה עושים? אין זמן! שטות שנכנסתי בכלל לכאן (אבל לא ראיתי בתצלום את גבול השטח...) המצב יותר גרוע שאני עם מכנסיים.. קצרות, אמצע הקיץ, חם. אין ברירה, לחזור לדרך ממנה באתי, לפחות המנוולים הקטינו את מלאי התחמושת שמחכה לי ואחטוף פחות בדרך חזרה..זהו, 1:0 הפעם לטובתם. באסה. ובכן, אל גבול השטח אני מגיע במהירות ומקיף מסביב דרך החורשה הקרובה. מסמן בתצלום ומסתלק. נתראה באביב 2012.
המחלף
רחש מהסבכים, מיד מופיעים בדהרה בדילוגים קלים מספר צבאים, אני מתקדם מהר סמוך לגדרות הכביש 70 ובהמשך מופיע מחלף מפואר, רק שאין כבישים המוליכים אליו, ללא דרכים ושבילים אליו, רק גשר ל"תפארת רמת מנשה ונחל תות". הצבאים חולפים במהירות ליד המחלף, על הגשר מעט אדמה ועשבייה צהובה, הצבאים נעלמים אי שם.
תקרית שירלי
גבעות רמת מנשה נמוכות, בעיקר שטחים פתוחים והתקדמות המיפוי מאוד מהירה, על תצלום האויר רואים מבנה כלשהו וכתם כהה, דרכו עוברת הדרך מזרחה על רכס רמת מנשה, יש שדות שוממים, ברקע כלי רכב על כביש 70 , פה ושם תלולית עפר גדולה, אני מתקרב למבנה, זוהי חוות עיזים וכבשים, גדרות, עץ יחיד, מתבן קטן וריחות של דיר. אני מתקרב במהירות, פעיית הכבשים והעיזים וריח צאן באויר , מאוד משונה, כלבים לא רצים לתקוף אותי וגם אין בעלי חווה מסביב, אני עוצר לסמן את הדרוש, ממשיך הלאה, איך זה שאין נביחות מאחורי?, משונה מאוד! בהמשך היום השמש כבר קופחת, אני מזיע כהוגן ובדרכי על דרך צדדית בשולי רמת מנשה חש חזרה לישוב בת שלמה, טרטור רכב נשמע ומתקרב אלי, הרכב מתקרב ואני נחפז לעבור על השטח לפני שיהיה חם מדי והמים יאזלו. לאחר דקות ארוכות טנדר רעוע ומאובק מגיע אלי. הכרות קצרה עם הנהגת, אני הממפה של האיזור מאיגוד הניווט, לגברת קוראים שירלי והיא מהחווה. והיא עצבנית וכועסת. מה אני בורח? ממנה? ולהיכן אני ממהר? הו כן, כן, הכלבים שלה ברחו מהחווה, אולי ראיתי כלבים משוטטים? לא, לא ראיתי וגם לא שמעתי! מיד מתבהרת תמונת המסתורין של החווה הנטושה מכלבים.
מתקפת חלזונות
  יום קייצי והמיפוי מתקדם במהירות, אני בשיפולי רמת מנשה סמוך לנחלי מועד ומנשה, יובלים של נחל דליה, שטחים טרשיים לאורך הנחלים, שדות חיטה, שטחים פתוחים ואני מתקרב כדי לזהות מעברים בנחלים. הנחלים סבוכים בחלקם עם צמחיית פטל, שומר ושיח אברהם. מולי גשרים ענקיים של כביש 6 והמולת זרימת רכבים. מה אלו העמודים –זקופים? ובהירים במדרונות הנחל? אני מתקרב.. כרבולות משונות על העמודים.. אלו חלזונות על גבעולי קוצים!, כל קוץ עטוי בהמוני חלזונות, מחזה משונה.  
השכמה
ערפילי בוקר מעל עמק בת שלמה, גבשושית על הדרך כמעט חוסמת לי את המעבר בשביל היציאה מבת שלמה, דמדומי הבוקר וקשה להבחין מה זה. אני מתקרב, זה כלב מגודל מנומנם , דומה ללברדור מעורב, חבטה קלה בצלעותיו עם מקל ארעי והשביל פנוי, אחרי מספר נחירות \נהימות. מי זה שמטריד כאן בשעה כל כך מוקדמת?.
אילוצים שכאלה להתרטב או לא? שאלה טובה ביום קייצי חם, הדרך החוצה את נחל דליה עוברת במים, לא ברור מה עומק המים, אולי חלקלק, מצפה לי יום מיפוי ולהסתובב בגרביים ונעלים רטובות זה רעיון גרוע, רק לחשוב על קולות הסוויץ' שילוו אותי עם כל צעד וצעד..מנסה מעבר אחר, אולי שם אפשר לדלג על כמה אבנים לחוף מבטחים.. על התצלום יש כתם כהה המלווה את הנחל לאורכו, פה ושם קו לבן החוצה את הכתם. הקוים הלבנים אלו דרכי העפר והכתם הכהה..שיחים? עצים? עדיין לא ירדתי לטיבו. גם במעבר הקרוב מימי הנחל  אינם מבטיחים בשורות. הגיע זמן לאכול משהו לבוקר, אין כמו קפל קרקע מזדמן קטן לשבת ולשלוף את פרוסת הלחם מרוחה בגבינה ומלפפון. באסה, חתיכת המלפפון נופלת לפתע בין ענפים קרובים ואני מושיט את היד לתפוס לפני שתיפול למים. אוי! הרגשה של משהו צובט\דוקר באצבעותי!, לא נעים בכלל, תופס את המלפפון בזריזות ומחזיר את היד, הנזק: קצת דם ושריטות. מבט קרוב על ענפי השיח: גבירותי ורבותי-זהו פטל! בכבודו ובעצמו, זה "הכתמים הכהים" בתצלום האויר! שוטף את המלפפון במימי הבקבוק ועכשו אפשר להתפנות לארוחה שמחכה לי. ממשיכים? בוודאי, אבל בתנאי שאתה תעבור את הנחל לצידו השני, אולי יש עוד מעבר בהמשך הנחל? יש מעבר, אבל אותו הסיפור..מים זורמים שלא ברור עומקם ועד כמה חלקלקים..ליתר בטחון אני נועץ את לוח תצלום האויר בתרמיל, מכניס העטים לכיס, כך שיש  ידיים פנויות להתמודד באומץ עם המעבר הרטוב, קצת בוץ טובעני, קריר ברגליים ושקשוק מים עם כל צעד קדימה, מטר ועוד מטר , המים מגיעים מתחת לברכיים.. יש! עברתי! לנער את הרגליים לא עוזר, כל צעד דריכה נשמע "סוויץ' " מים בנעליים, לא נורא יש דברים גרועים מאלה...
הקוצרים בחופזה
רעש מחריש אוזניים מלווה קומביין ירוק שמגיח מאי שם. קציר חיטה באמצע הקיץ? מה קרה לחקלאי? שכח לקצור בזמן? טנדר מאובק מתקרב למכונה והטרקטוריסט מזנק אל הטנדר החולף לידי ועוצר. אלו ג'ימי ועומר מרמות מנשה, אני שואל איך זה שקוצרים מאוחר כל כך? אז השדות האפורים היו רטובים מדי עקב גשמים מאוחרים העונה, הם מציעים להצטרף יותר מאוחר לקפה, יפה מצידם, אם אהיה בסביבה יותר מאוחר אז בשמחה...
מארב רטוב
יום חם, קצב המיפוי סביר , יש מים לשתות והגיע הזמן לחזור לבת שלמה, מקום היציאה של היום. כדי לחזור צריך גם לחצות שוב את נחל דליה ולהשתכשך בתענוג במים..זהו מקום חצייה אחר מהבוקר, מתכונן למעבר..תצלומי האויר בתרמיל והידיים חופשיות לכל תעלול אפשרי. אבל משהו גדול בצבע חאקי נמצא מולי, בתוך המים. כן זהו האמר צבאי, נחום, מדריך הנהיגה מתרגל את הנהגים היושבים לידו, טוב, צריך לתת הסברים, אבל למה במים?, במעבר הנחל? חושב רגע,לעבור מעל הרכב? לא בא בחשבון, גבוה מדי. לנסות לעבור בצד הרכב? אינני מתכוון להישרט שוב מהפטל ... היד שתפסה את המלפפון.. עדיין כואבת. היי נחום, אפשר להמשיך את התדריך לנהגים גם מחוץ למים?..כן, יש רצון טוב, אני מתרחק אחורה, נותן להם להתקדם מחוץ לנחל ועכשיו תורי לעבור...
מארב לוהט
פאתי היישוב עמיקם, מצאתי מקום טוב לחנייה מוצלת לרכב, יש יתרון,אתה חוזר בצהריים לרכב שאיננו לוהט, המים ברכב ניתנים לשתייה. התארגנות אחרונה ולדרך, אבל איפו לוח תצלום האויר? הנחתי אותו על הרכב לרגע, הוא נעלם..מבט מסביב מגלה את הלוח זרוק על האדמה לידי, איך הגיע לשם? מתכופף מרים ומניח אותו באותו מקום על הרכב ולרגע מסובב את מפתח הרכב, נשמעת חבטה והלוח? כמטה קסם שוב למטה על האדמה. מסתכל מהר מסביב, אין נפש חיה, שוב פעם סורק במבטי ותוך כדי מרים שוב את הלוח. משהו זז ואני בהיכון.. אופס!, יש חתול תעלולן על גג הרכב.
אבש'ה
להתחכך עם חקלאים בשטחי המטעים שלהם זה לא מציאה גדולה, יש חשדנות באוויר. מטעי משמש ורימונים, גדרות תיל חוצצים בינם לגבעות טרשיות, מדי פעם תלתלית (קונצרטינה)! מתוחה לרוחב הדרך. טנדר אפור עוצר לידי, שאלות קצרות, זהו אבש'ה מעמיקם, מתארגן בהכנות לקטיף. אתה מהחברים מהמנהל? לא? אם כך אז מה אתה עושה פה?
מסעדה בצמרת
עצי אלון בשלכת בגבעות בקעת הנדיב –כן,דבר נפוץ מאוד, אבל משהו בעץ האלון הגבוה שבצד השביל צד את עיני כבר מרחוק. יש על העץ חפץ כלשהו, רק כאשר התקרבתי לעץ והרמתי את הראש מעלה התבררה התעלומה: יש בצמרת העץ שולחן וכסאות (חסר רק מלצר ולקוחות...) במהלך המיפוי היו עוד מספר "מסעדות צמרת" כאלו. מעניין איזה תפריט מגישים שם...
אנשי חו"ל בזכרונה
רוכבי אופנים במשעולי הגבעות זה דבר שהתרגלתי אליו, אתה שומע אותם מתקרבים כי הם מדברים ביניהם בצעקות, לפי הקולות אתה יודע היכן הם..אני בצד המערבי של רמת זכרונה, סמוך לזכרון יעקב. קבוצת הרוכבים שהגיחה לעברי מעבר לפיתול מגיעה ברכיבה איטית, עוצרים לידי, מחכים לאחרונים בקבוצה..יש רוכבים מזכרון יעקב , האחרים הם "האחרונים" מחוץ לארץ. אני מתפלא, רגע, אבל כולכם מדברים עברית שוטפת, מי כאן מחו"ל? ובכן..הם התכוונו לרוכבים מגבעתיים..פעם ראשונה שהם כאן ומתלהבים מהאויר הצח והנוף.
כמעט התנגשות
בקר בשטח יש בגיוון רב, חלק עם "דבשת " משונה וקרניים משוננות, יש גם קבוצות הרועות בשטח. אתה שומע לעיתים גאייה או טפיפות רגליים על האדמה, כאשר מתקרבים, הם בורחים בדרך כלל הצידה. מה לגבי הגדרות? -לעיתים יש כאלו שלא מיועדות לבקר אלא לרוכבים-מטיילים, כבר נתקלתי בחסימות שבילים על ידי גזם מטעים ותלתליות, ערמות גבוהות כך שלא ניתן להתקרב לגדר עצמה. הגבעות המשתפלות  במתינות מצפון לכביש אביאל-עמיקם נקראות "סינדיאנה", סבכים עבירים עם שטחים פתוחים ודרכי עפר המתמזגות עם הכביש לעמיקם. במעלה השביל, ליד הגבעה, עומדת פרה שופעת, הזנב נמרץ והראש מוטה מטה, רושם עצבני משהו, בניסיוני הדל כרפתן מבית הספר התיכון זה לא שהיא עצבנית, מישהו עיצבן אותה. אני הולך בתנועה חפוזה, מולה , מאוד מוזר, היא איננה זזה ממקומה, משמיעה נהמות שלא נשמעות כמו גאיית פרה, זאת בסך הכל פרה עצבנית,  אני אומר לעצמי וממשיך.., תהיה התנגשות? אני מטר ממנה.. היא נסוגה הצידה, מבט מהיר לצדדים מגלה עגל רטוב וקטן מאחורי השיח.
זה מאיר
מטעי בקעת הנדיב, עצי שקד מכוסים ביריעות , מטעי השסק עטויים ברשתות ירוקות, לא נוחים למעבר, צפוף ביניהם. יש פה ושם עובדים המכוסים מכף רגל ועד ראש, נביחות כלבים וטרקטור מתקרב אלי, כלב עובר לידי, עוד כלב אחד.. ועוד..עשרה כלבים! רצים אחרי עגלה  וטרקטור.  כל חלקה מעובדת כאן, בצמידות גדולה לגבעות סבוכות נמוכות. עוד טרקטור מתקרב אלי בינות למטעים ועוצר. פנים שזופות, שערות לבנות וכובע מצחייה. זהו מאיר, מתפתחת שיחה קצרה. כן, המטיילים בסופי שבוע עם טרקטורונים, ג'יפים, אופני הרים משתוללים וגורמים לחקלאים נזקים, זה גם הסיבה לגדרות והתלתליות סביב השטחים המעובדים. מאיר מדבר בכעס על מטייל פלמוני אשר היה צמא מאוד, לא מצא ברז מים אז שיחרר את השעון. הלכו ככה 400 מטר קוב מים !.
שולה
אני נחפז בדרכי במדרון המזרחי של זכרון יעקב, מולי חורשות מוריקות ולרגליהן עמק קטן, דרך עוברת במרכזו, קוי מתח גבוה ומצוקים נישאים בשיפולי העמק. צעקות ילדים בעמק המחצבות, "שולה", "שולה" כולם מתרוצצים, רצים לפני קירות מרשימים של אבן המתרוממים לגבהים של 10-15 מטר. מי זאת שולה? מה כל ההתרוצצות המשוגעת על הבוקר?
ובכן, התקרבתי למקום, יש ריחות נעימים של קפה באוויר וניחוחות מאפים שקשה קשה להישאר אדישים נכחם. הילדים לפתע מקיפים אותי, מי אתם? זו כיתה מזכרון יעקב שיצאו לגלישת מצוקים כיתתית, ושולה? זו כמובן המורה!! הכירות קצרה, מציעים לי כיבוד קל, (בכל זאת רק בוקר וצריך למהר.. בטן כבדה לא תועיל עבורי..) המורה שולה שולטת במצב ושולחת קבוצה קבוצה עם המדריכים והרתמות לגלוש \לטפס על קירות המחצבה, והאוכל? אוי הריחות., והקפה, מה יהיה?
המלכודת
בשולי עמק שפייה עצי אלון על גבול סבכים, הגבול ביניהם איננו ברור ואני נכנס מעט בין העצים כדי לסמן בתצלום אויר שבידי. משהו נוצץ לוכד את עיני ואני מתקרב קמעה, בצל העצים מונח משהו מתכתי מרושת, כלוב בצידו האחד דלת עליונה פתוחה ועל האדמה בצידו השני מוטה לוח מתכתי מבהיק מקרני השמש הבודדות שחודרות מבעד לענפים. מצלם וממשיך. מעביר לזיו את המיקום. זכור לי מאירוע שטח שטח האחרון במגידו, בו הודגמו אמצעים עבריינים לתפיסת חיות.  עובר זמן מה והטלפון מצלצל, על הקו מפקח טבע איזורי, שואל למיקום מדוייק של המלכודת. עוברות מספר דקות, כן, מצא אותה, מודה לי מאוד.
היה צריף
בכניסה לבת שלמה מבנה\צריף ובו סופר מרקט של היישוב, היו מספר פעמים לאחר יום מיפוי בשטח הייתי עוצר אצלו לקפה טוב. זהו זיו, בחור חייכן, לשעבר מכפר הס, כן, מכיר גם את משפחת לדרר. יום אחד בדרכי החוצה מהשטח אני שם לב למשהו אחר בבת שלמה, מבנה הצריף חסר!, איננו! מסתבר כי הצריף הישן סולק ממקומו בעבודות שיקום, אבל יש מבנה אחר קרוב לכניסה. יש קפה.



בסך הכל רציתי להחזיר ת'תחנות בשלום

ניווט בארי המבוטל - חוויות מהשטח

בשבע, שבע ושלושים,
נכנסנו דרך הטרשים
לשדה האש והטילים
של גבעות בארי.

מול ערוצים מבותרים
ותחנות מעל שישים
אני וכמה נווטים
על גבעות בארי.

עמוד השחר עוד לא קם
וערפל סמיך כמו דם
אך אנו כבר היינו שם
בגבעות בארי.


בין הבתרונות והפרחים
השארנו רק את הסרטים
ורצנו אבודי חושים
אל גבעות בארי.

"באותו רגע נורה קאסם מעזה. בנס לא נפגענו. חששתי שהעזתים יירו קסאמים נוספים. מישהו היה צריך לרוץ מלמעלה ולנווט. לא היה לי זמן לשאול מי מתנדב. שלחתי את איתן. איתן לא היסס לרגע. עלה למעלה והתחיל להפעיל את המצפן. לפעמים היה עובר אותי והייתי צריך לרוץ יותר מהר. ככה עברנו איזה שלושים תחנות איתן היה מנווט מלמעלה ואנחנו אספנו את התחנות מבפנים, עד שהגענו למאה"

עשן עלה מן הגבעה
השמש במזרח גבהה
חזרנו אל הקפה של בית קמה
מגבעות בארי.

על המפה - בארי - מכרות הגופרית


מאת: מיכה נצר

"ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת", כך מתאר המקרא את ארץ ישראל. גופרית, לפי אותו מקור, באה מן השמים על סדום ועמורה.
במלחמת העולם הראשונה, בשנת 1917, התקדם הצבא הבריטי עם גדודי אוסטרליה וניו-זילנד (אנזאק) ממצרים לעבר ארץ ישראל. מול עזה נעצרה ההתקדמות למשך שמונה חודשים. היתה זו הזדמנות למהנדס המכרות ל"ל ויליאמס, סרן בצבא, ללמוד את השטח ולגלות מרבצי גופרית בתוך סלעי הכורכר. לאחר המלחמה, עם כינון המנדט הבריטי, חזר ויליאמס ארצה וקבל זכיון לכריית הגופרית. בשותפות עם בעלי הון ערבים ובריטים הקים את "חברת מכרות הגפרית בע"מ". בראשית שנות ה-1930 בנתה החברה את מפעל ההפקה עם ציוד הכרייה וההובלה, באר וברכת מים, כביש גישה, משרדים ושיכון לעובדים. המהנדסים ומנהלי העבודה היו בריטים והעובדים היו תושבי עזה ובדואים מהסביבה. החל משנת 1936 הפיק המפעל גופרית ברמת נקיון מעל 95%. מעפרה שתכולתה עד 45%. במלחמת העולם השניה, בשנת 1942, חדל המפעל לפעול בגלל קשיים  כלכליים. בשש שנות פעולתו שיווק המפעל כ-8000 טון גופרית.
במלחמת העולם השניה הפקיע חיל האויר הבריטי את שטח המפעל והקים עליו בסיסי תחמושת לצורכי המלחמה בצפון אפריקה. שרידי הבסיס פזורים בשטח.
בשנת 1945 מכרה חברת הגופרית את השטח ומתקניו לחברת "תנובה אקספורט".
עם הקמת מדינת ישראל נערך במקום סקר גיאולוגי ונמצא כי ניצולו אינו כדאי מבחינה כלכלית.
ממפעל הגופרית הנטוש נבזז רוב הציוד. לאחרונה הוכרז המקום כאתר לשימור.