חיכיתי לזה 35 שנים...


התוכנית היתה פשוטה: לקחת את האשה איתי לסוף שבוע בצימר ברמת הגולן, לנווט ביום שישי אחר הצהרים בתחרות הניווט הארצית האחרונה של הליגה השנתית ביער אודם שברמת הגולן, לטייל קצת... ובשבת לנהל את שלשות השליחים של המועדון ולהשתתף בתחרות השליחים הבין מועדונית באותו יער.  
היער הקשה ביותר בארץ מבחינה ניווטית
יערות קק"ל הרגילים מלאים בשבילים, דרכים ופסי אש בין עצי האורן הגבוהים שבדרך כלל מכחידים את כל הצמחיה מתחת להם. לעומתם ביער אודם, שהוא שריד ליער טבעי שכיסה את רוב רמת הגולן, יש רק דרך ראשית אחת לאורכו. השבילים המעטים מאוד צרים, אינם בולטים בשטח ולא מסומנים במפה. על הקרקע יש אבנים רבות שמקשות על הריצה. הצמחיה מורכבת מעצי אלון נמוכים אשר נטועים על גבי ערימות וגדרות של אבנים סביב ל"חצרות" (קרחות יער) קטנות פתוחות. הצרה הגדולה ביותר היא המראה: החצרות לא אחידות אולם הן דומות זו לזו וכדי להבדיל ביניהן חייבים להבחין טוב בפרטים הקטנים בצורה או בתכולה השונים רק בקצת זה מזה. המפה ששרטט דן צ'יזיק מאוד מדוייקת ומראה את ההבדלים האלה. המשמעות היא שאתה חייב לנווט היטב בתוך השטח כי אם לרגע תאבד את "האחיזה" בהשוואה המתמדת בין המפה והשטח, פשוט תלך לאיבוד ויהיה לך קשה ל"התמצא מחדש". זה קרה לי באחת משתי התחרויות שהיו ביער אודם בשנה שעברה ונאלצתי לפרוש ממנה.
בדרך לסוף שבוע של ניווטים  
האשה אמרה: לא יכולה, הקטן חוזר מהצבא. אחד אחד שמעתי מחברי המועדון שלא יגיעו לסוף השבוע או שמכל מיני אילוצים יגיעו רק ליום ו' ויחזרו בו ביום. לא פלא, המרחק מהאתר ענק – אנחנו המועדון הדרומי בארץ. במקום שלשה של צעירים וכמה שלשות של בוגרים הצטמצמנו לכמעט שתי שלשות של בוגרים. החלטתי לנסוע בשישי עם שלמה רז ולחזור איתו ואיך שהוא למצוא או לארגן רכב לשבת.
פרסמתי שאילתה לקבלת טרמפ בשבת מהמרכז ויובל ברג שבטעות חשב שמדובר על מתן טרמפ בשישי, חזר אליי בשישי בבוקר קיבל את הטרמפ משלמה והציע שאלון יחד עם חברי מועדון טכניון כרמל בח'אן עין זיוון. זה אפילו לא בתוך הקיבוץ אלא חור אמיתי ממש קרוב לגבול עם סוריה. מחנה משקיפי האו"ם נמצא במרחק כמה מאות מטר וקונייטרה מאחוריו.
התחרות האחרונה של ליגת הניווט האישית 2013
ב-1500 בצהרי יום שישי הגענו לאתר הכינוס. הזזנו כמה סלעים ויש חנייה. שלמה רז  שהיה אמור להשתתף למחרת כחבר בשלשת הנווטים הבכירה של המועדון עם ישראל קורנברג ואלכסנדר זלצמן מפליא לרוץ ולנווט וקובע את הזמן הטוב ביותר במסלול הקצר+ כשעבר 4.4 ק"מ תוך 41:12 ד'. "אולי בכל זאת תישאר גם לשליחים?" הצעתי לו. שלמה כמעט התפתה אך מסיבות משפחתיות הוא נאלץ לוותר. ישראל גם עשה את המקסימום מבחינתו והיה הראשון בין בני ה-60+ בזמן מעולה של 43:03 ד' למרחק זהה. סשה שעדיין רשום בין בני ה-45 ומעלה זכה במקום השני כשעבר 5.6 ק"מ בזמן של 52:40 ד'. וגם לי הלך לא רע – בזוכרי איך איבדתי את דרכי בשנה שעברה – הפעם הקפדתי על כל "חצר" ווידאתי שמה שאני רואה במפה תואם לשטח. חזיר הבר הענק שחתך כמה עשרות מטרים לפניי את המסלול בין תחנה 2 לתחנה 3 לא היה מסומן במפה, אבל השיטה הוכיחה את עצמה: 5.6 ק"מ בזמן של 1:04:18 ש'. הפרש של 14 דקות בלבד מעוזי אבנר שהיה הראשון במסלול. רק מקום 11 בקטגוריה, אבל התוצאה האיכותית ביותר שלי השנה מבחינת ניקוד ואם אני מבין נכון את הסטטיסטיקה של הלאפ-קומבט הייתי ה"שעון השווייצרי" של המסלול להפעם עם יחס טעויות של 6.4% בלבד.
אליפות ניווט השליחים הבין מועדונית
מכיוון ששלמה נשאר בבית, נבחרת הסניורים של המועדון שהיא השלשה היחידה המלאה שהיתה לנו הורכבה הפעם מישראל קורנברג, חן נירן ואלכסנדר זלצמן. סשה התעקש לרוץ שלישי ולישראל לא היה אכפת לזנק עם ההמון. לדרך תצאנה כעשרים שלשות של ותיקים – כרגיל הקטגוריה העמוסה מכולן. באווירת החג הרועשת סביבנו "אף אחד לא ספר אותנו". תדריך של זיו, השלמת סיכות ביטחון לכולם ומתחילים.
חיכיתי בתחנת הקהל וראיתי את דוידי סגל מופיע, ממשיך בביטחון וחוזר אחרי כמה דקות אליה. בינתיים הופיעו גם עמית ויינר, פאבל יופה ועוד נווטים ממועדונים אחרים. ישראל נצפה ביניהם במיקום לא רע. לפי זיו בתדריך יש בין 10-15 ד' עד שהנווטים מגיעים לישורת האחרונה מתחנה מאה לנק' ההחלפה. הנערים הראשונים מגיעים לקול תרועות הקהל והכרוז ומבצעים החלפה.
עמית ופאבל עוברים את תחנה מאה...
ודוהרים ראש בראש אל מסלול ההחלפה, שם ממתינים להם דימיטרי פרצ'ונוק ועוזי אבנר שיוצאים לדרך. דוידי סגל מדדה מהר אל תחנה מאה וממנה לאט (יחסית אליו) אל איזור ההחלפה ודני וולשטיין ממועדונו יוצא למסלול. עוד דקה ויוסי שקד ורן שמאי מופיעים בתחנה 100 ושועטים לאיזור ההחלפה. לא שמתי לב למי מסרו את המפות כי חצי דקה אחריהם מגיח ישראל, מנקב את 100 ומעביר לי את המפה שלי.
יוצא לדרך ...
ריצה מהירה למשולש. מה זה 1? קוד=58 קבוצת עצים. כיוון כללי דרום מזרח וירידה – הכי קל להיסחף, אבל נאמן לאסטרטגיית הזהירות אני יורד לקצה ה"חצר" הראשונה, משתחל שמאלה דרך גדרת אבנים לחצר עם עץ, ממשיך דרך שטח סבוך ומשתמש בקרחת שצורתה כמו האות ל' כדי לצאת מראשו של ה-ל' בין סבכים. השטח מקשה על ההחלטות אבל עם המצפן וגדר אלכסונית מימין אני מגיע לקרחת הנכונה שבה קבוצת העצים. תחנה – בודק מספר: 58? יש.
מה עכשיו? ב-2 הקוד הוא 49 – עוד קבוצת עצים. ממשיך לרדת דרום מזרחה ועובר ליד מפגש גדרות אבן כדי להתחבר לשטח פתוח די גדול שמאפשר לרוץ על שוליו באותו קו גובה. הנה 2. בודק המספר... נכון. משם עלייה מתונה ל-3.
נקודת משבר
עד עכשיו הדרך היתה בירידה או בעלייה מתונה, התחנה הרביעית כבר מחייבת טיפוס של 8 קווי גובה והמרחק יותר גדול מהקטעים הקודמים. אסטרטגיית הזהירות מקבלת הצדקה מחוסר היכולת לרוץ מהר בעלייה. אני מאמת לפי מספר "חצרות", קצה של גדר מאובחנת וחורבה ברורה. רגע, מה אני בעצם מחפש? גם חורבה. הקוד = 31. מאתר קרחת מוארכת שמוליכה אותי ל"חצר" של החורבה. הנה החורבה גדולה וברורה מול העיניים ויש בה אפילו איזה נווטת, אבל איפה המנסרה? מתחיל להקיף ימינה ושמאלה. בתיאור לא כתוב מאיזה צד. לא מוצא. בהבזקה של רגע עולה על החורבה ומטייל על הקירות. עכשיו ממש ברור שאין כאן תחנה. אבל רגע מה זה שם דרומה בין העצים? עוד חירבה! מציץ במפה ומבין: שרפתי פה לפחות דקה מיותרת – מכה מורלית. אני יורד ורץ לשם. יש תחנה. שלי? כן!
אל התחנות הבאות
התחנה החמישית נמצאת בערך על אותו קו גובה וזה כלי עזר לשמור על הכיוון. בודק התאמת "חצרות" בשטח לתחזית לפי המפה ורואה מרחוק חולצה אדומה. יכול להיות שזה דני וולשטיין שיצא 2 דקות לפניי? מה, יש לו אותו מסלול? כי לא נראה שהוא בכיוון שלי. מחליט להתעלם ומאתר את ה"חצר" הנכונה. דני מגיע שניות לפניי אל התחנה ולפי הרעש אנו ממהרים אל תחנת הקהל – בעלייה...
ישראל כבר מחכה בישיבה כמה מטר לפני תחנת הקהל ואומר אתה במקום טוב. שוב מנקב כמה שניות אחרי דן ועכשיו ריצה בזווית חדה צפון מערבה ובירידה. הזווית של דן אחרת – אולי יש כאן פיצול מסלולים והוא לא בדרך לאותה תחנה? אני מנווט לפי מצפן ל"חצר" ברורה עם עצים גדולים. חותך גדר כפולה ועוד 2 חצרות ורואה מרחוק את דני מנקב תחנה במקום שבו צריכה להיות התחנה השביעית שלי. אז הוא כן במסלול שלי והוא רץ מהר!
דו קרב ניווטי
בזווית העין בודק את הכיוון של דני שמקדים אותי בעשרות מטרים ומחליט להתעלם, כדי לוודא בדיוק איפה אני במפה כל הזמן. התחנה השמינית נמצאת בירידה ואחרי "חצר" ברורה מתחיל קטע של הרבה לבן וקרחות פחות ברורות אם רצים בדיוק על קו הכיוון. אני מנווט אל "חצר" מרובעת ברורה מימין לקו ההתקדמות כדי להקטין את אי הוודאות בשטח הלבן וחותך חזרה אל הכיוון. יש שם חולצה אדומה ואכן גל האבנים הצפוי לידה. אני לא מוותר על בדיקת המספר: 56? נכון.
מכאן צריך לעלות לכיוון מזרח-צפון-מזרח. אני רואה שדני רץ בכיוון צפון, בודק שוב במצפן ומניח שהוא טועה. זאת ההזדמנות שלי. ממהר ככל שאני יכול בעלייה - חצי רץ חצי הולך. השטח לא לגמרי ברור אבל הולך ו"נפתח" – יותר עצים בודדים וקבוצות קטנות של עצים. מרחוק מספר תלוליות ולדעתי תחנה 9 צריכה להיות על תלולית. מאתר תחנה בין תלולית לעץ. מספר? זה לא הקוד שלי! או-קיי להרגע, מה עוד יכול להתאים? כמה עשרות מטרים ונראים מעין קווי תלולית שמתאימים לאיזור של התחנה. מתקדם והנה תחנה בצידה של תלולית די גדולה. שלי? כן. דני באיזור? לא, נפלא יש סיכוי לעבור אותו. תחנה 10 לא רחוקה אבל בעלייה. אני באמת משתדל למהר אבל בלי לוותר על האיפוס לפי עצים בודדים ותלולית בדרך. מגיע וגם דני מגיע – הוא רץ הרבה יותר מהר ממני וסגר את הפער.
10 -> 11 -> 100
אני שם לב שיש מין שטח פתוח ארוך שבסופו קרחת שמוליכה אל תחנה 11 מהצד המזרחי הרחוק של קו הכיוון במפה. לכן אני מחליט "לשלם" בקצת יותר דרך ולקבל וודאות ניווטית. איפה דני? צמוד יותר לקו הכיוון הישר. עובר שני עצים גדולים והנה הקרחת המוליכה. רווח פחות צפוי היה שהריצה היתה נוחה יחסית. מגיע לפני דני וממשיך דרומה, חותך את קו היער הראשון ובשטח הפתוח דני עוקף אותי, מנקב את 100 ומשיג אותי בכמה שניות. באוזניים חודר קולו של זיו: "בתחרות על המקום השני מועדון לב השרון מקדים את ראשון לציון". המקום השני? וואו יש סיכוי טוב לפודיום. עוד טיפת אדרנלין ואני תולש את המפה של סשה זלצמן ומוסר לו אותה. הוא טס. עוד כמה צעדים ואני ממלמל את מספרי במחשב הסיום.
איפה סשה ואיפה כולם?
עכשיו אפשר לנשום, לשתות ולאכול עגבניה. מתברר שעוזי אבנר שהיה השני בשלישיית הגליל המהירה נעלם בשטח ולכן אנחנו ולב השרון בתחרות ראש בראש על המקום השני-שלישי. אני סומך על סשה שירוץ מהר וישיג את עזרא ברקאי, גם אם עזרא קיבל כמה שניות יתרון. מי כעת במקום הראשון? עמית ויינר ודימיטרי פרצ'ונוק בשלשה הבכירה של מודיעין צברו יתרון גדול עלינו והנווט המסיים שלהם איתן עמיעז "יצא לפני הרבה זמן". בדיעבד התברר שהיתרון היה של כעשר דקות. עוברות כמה דקות, עוזי מגיע במיקום רביעי וג'ים פריש-פלס יוצא נחוש לדרך, קצת אחריו מופיע צפריר מינצר ממועדון יזרעאל ומשלח את אביחי ביאר המסיים שלהם...
שתי השלשות הראשונות של הנערים מיזרעאל מסיימות לקול תרועת הכרוז. שעה וחצי מההזנקה ועוד מספר דקות וגם השלשות הראשונות של המסלול הפתוח ושל הנשים מסיימות. אני נותן לאיתי מנור שסיים ראשון לשתות וישראל הולך לתחנת הקהל לעודד את זלצמן. עוד כמה דקות ו...
סשה מופיע בדרך ל-100
מנקב, רץ במהירות ומגיע לתחנת הסיום. הכרוז מכריז בקול גדול על מהפך בקטגוריית הותיקים! הראשונים ראשונים! ישראל מגיע מתחנת הקהל אחרי סשה "הוא רץ כל כך מהר שלא ראיתי אותו שם". עם השלמת ריצתו המבריקה של זלצמן, הזמן המאוחד של השלשה היה 1:41:01 ש'. זכינו לניצחון והאושר גדול. כמעט שתי דקות עוברות לפני שאיתן מופיע ומסיים במקום השני. גם התברבר וגם נפל. עוד קצת ואביחי ביאר מדהים ומוליך את שלישייתו למקום השלישי.
לראשונה במקום הראשון
כבר 35 שנים שאני מנווט. התחלתי להשתתף בניווטים אצל שמואל גורן בעקבות אחי טל והצטרפתי לאיגוד בתחילת דרכו. מאז זכיתי במקומות שני או שלישי בשלוש תחרויות "רציניות", אבל במקום הראשון מעולם לא הייתי. תודה לסשה וישראל חבריי לשלשה, תודה לכל המברכים ותודה לשלמה רז שלא הגיע...   

המסע אל מרתון הרים 2013 (סוף המסע)


מאת: נועם רביד
לפני שנה בדיוק התפרסמה כאן הכתבה הראשונה בסדרת "המסע", שבה בישרתי על פרויקט רוגיין אביב 2013. במהלך השנה עקבתם אחר ההתקדמות ההדרגתית של מיפוי, שרטוט ותכנון התחרות – קווי גובה, שבילים, תחנות ותכסית. והנה התקיים סוף סוף רוגיין אביב 2013, ולפתע מצאתי את עצמי בעמדה חדשה ולא מוכרת – הפרויקט הגדול הזה, שהעסיק אותי רבות במחשבה ובמעשה בשנה וחצי האחרונות, נמצא כעת מאחורי! נגמרו התכנונים, ההתלבטויות, החששות והציפיות. נותרו התחושות, הזכרונות והתמונות, וכמובן המפה... בכתבה זו, המסכמת את הסדרה, אנסה לגעת בפרויקט כולו ממעוף הציפור, ולהתייחס גם לדברים שנשארים לי ממנו.

העבודה
כאשר לקחתי על עצמי את האחריות על ארגון רוגיין אביב 2013 היה ברור לי שמדובר בהמון עבודה, בסדר גודל אחר מכל מה שעשיתי בעבר, אבל לא באמת ידעתי כמה. כעת ניתן לסכם:
- כחודש (ברוטו) להכנת חומר הבסיס ושרטוט הטופוגרפיה.
- 23 גיחות מיפוי בשטח, שארכו 73.5 שעות נטו על אופניים, ועוד כשעתיים וחצי נסיעה (הלוך ושוב) לכל גיחה, ועוד שעות שרטוט על המחשב כאורך הרכיבה, ועוד כשעה וחצי הכנה תכנונית ולוגיסטית לכל גיחה. בסך הכל כ-240 שעות.
- כ-4 חודשים (ברוטו) לשרטוט המפה. לא ספרתי את העבודה המצטברת, אבל מדובר במאות שעות.
- כחודש (ברוטו) לתכנון התחנות, הניקוד והיבטים תקנוניים אחרים (למשל, גובה הקנס על איחור). הרבה מיילים ושיחות טלפון ביני לבין יוחאי, ועוד חישובי אופטימיזציה של יוחאי עליהם הוא יפרט בנפרד.
- 4 גיחות סימון תחנות שארכו כ-15 שעות במצטבר, ועדכוני מפה בעקבותיהם.
- השתתפות ב-3 ישיבות הנהלה בנושא הרוגיין, ועוד שתי פגישת עבודה עם זיו לקראת התחרות.
- כתיבת 13 כתבות אווירה (זו האחרונה) ו-4 מסמכי הנחיות למשתתפים.
- הנחת תחנות בקצב של 3-4 תחנות לשעה (עם אוטו). כאן העבודה התחלקה בין ארבעה אנשים, וחלקי היה כ-4 שעות.



רוב העבודה הושקעה כמובן בהכנת המפה. מי שמתכוון לארגן רוגיין בעתיד, ויש לו מפה מוכנה ביד, יכול להניח שכ-80% מהעבודה נחסכו ממנו, ונותר לו להכין משהו בסדר גודל של תחרות ארצית גדולה.
בדיעבד אני יודע שיכולתי לעבוד בצורה יעילה יותר. למשל, לייבא את הטופוגרפיה בצורה ממוכנת, ולחסוך בכך חלק ניכר מזמן הכנתה. אפשר לשרטט בעקבות כל גיחת מיפוי חלק מפה במלואו (ולא רק את השבילים כפי שעשיתי), ובצורה זו לצמצם את זמן השרטוט הכולל.
אחרי הרשימה הארוכה של מרכיבי העבודה נוצר אולי הרושם שחוץ מלהכין את הרוגיין לא עשיתי שום דבר בשנה וחצי האחרונות. זה כמובן לא נכון. אם הייתי משקיע 100% מזמני ברוגיין העבודה היתה נגמרת תוך כחודשיים-חודשיים וחצי, אבל אני "מתחתי" את העבודה על פני כ-15 חודשים. לא לקחתי חל"ת מהעבודה, לא נטשתי את המשפחה, המשכתי להגיע לניווטים בסופי שבוע, המשכתי אפילו לרכז את מועדון אס"א ת"א ולהשתתף בארגון תחרויות במסגרתו. אז מאיפה בא הזמן? בעיקר מנעמי, אשתי, שבמקום לצאת איתה לסידורים ביום שישי בבוקר או לשבת ולדבר איתה בערב רכבתי בשטח או שרטטתי במחשב (זה לא שהתנתקתי לגמרי, ואפילו היינו פעמיים באיקאה, אבל בכל זאת...). גם המועדון סבל קצת, ונאלץ להסתפק בפחות תשומת לב והשקעה מצדי. ואחרון לא חביב – ועד הבית (כן, גם את זה יש לי על הראש), שבו הקפדתי לעשות רק את המינימום ההכרחי.

מה יצא לי מזה?
לפחות חמישה דברים חשובים ויקרים הרווחתי מההרפתקה הזו:
א. מפה חדשה – יש לי בבית מפה לתליה על הקיר, שניצבת במקום מכובד בסלון, ושמי מתנוסס בפינתה הימנית-תחתונה. המפה הזו בוודאי תשמש בעתיד לניווטי אופניים ולרוגיינים ומיני-רוגיינים, אבל למרות שהיא רכושו החוקי של איגוד הניווט, בעיניי היא תמיד תישאר המפה "שלי".

ב. זכרונות – קודם כל מהשטח. אני זוכר בבירור את הנסיעה לגיחת המיפוי הראשונה: חנינו במושב לוזית, מרכז המפה, כאשר מכל עברינו שטח עצום ובלתי מוכר, כמו יבשת חדשה שמחכה להתגלות. אט-אט, שביל אחר שביל, גיחה אחר גיחה, הלכה ה"יבשת" הזו והתפענחה לנגד עיניי. אזורים שכל היכרותי עימם היתה מתצלומי אוויר הפכו עם הזמן למקומות מוחשיים, תלת-מימדיים, עם ריח, וצבע, ופרטים מעניינים. גם מהעבודה בבית יש לי זכרונות, אם כי פחות רומנטיים. הרבה עבודה "שחורה", התקדמות איטית אך עקבית, הישגי ביניים קטנים – כשגמרתי לשרטט את קווי הגובה, ואחר כך את השבילים, ואת השדות והמטעים, וכו'. ושוב מהשטח, בגיחות סימון התחנות, כאשר השטח הפך באחת מצהוב לירוק, ופתאום המפה הפכה לניווט רק בגלל שמנסרה נתלתה על ענף. ומיום האירוע עצמו – הלינה באוהל עם המשפחה, ההזנקות בלילה ובבוקר, והרוח, והעננים, והנווטים הרחק בשטח, והחיוכים בסיום.

ג. נסיון – כאשר התחלתי את הפרויקט כבר התנסיתי במיפוי ושרטוט של מפת כפר ורדים (אופניים), שהיא מפה גדולה יחסית למפות ניווט רכוב קודמות (13 קמ"ר), ועליה ביססתי את היומרות שלי להצליח עם הרוגיין. היו לי גם תוכניות איך למפות/לשרטט/לתכנן את הרוגיין, אבל אף שהן התממשו באופן מדוייק למדי, התוכניות האלה היו רק ניחוש מושכל. היום, אחרי 116 קמ"ר נוספים ברזומה, אני כבר מחשיב את עצמי מומחה במיפוי רוגיינים: מהסתכלות בתצ"א אני יכול להעריך ברמת סמך טובה לכמה גיחות אזדקק כדי למפות שטח נתון, אני כבר יודע איך למפות שטח ביעילות, יש לי כבר סטנדרט לעבירות שבילים ולסיווג שטחים, אני משרטט ב-OCAD בעיניים עצומות, ואפילו להמיר קנ"מ כבר למדתי. בקיצור, במיפוי שטחים נוספים בעתיד (לרוגיין ו/או אופניים בלבד, מיפוי ניווט רגלי זה לא בשבילי) יהיה לי הרבה יותר קל.
ד. פיוס עם הקיץ – עונת הקיץ היתה תמיד הפחות חביבה עלי. מלבד החום והלחות המעיקים, גם אין ניווטים בקיץ, והזמן זוחל... והנה, השנה השתנה המצב. במקום פגרה ארוכה ומשעממת, הקיץ הפך להיות תקופת המיפוי העיקרית של הרוגיין, משאב יקר שיש לנצלו היטב לפני שיגיע החורף ולא יאפשר רכיבה בשטח. מדי יום שישי בבוקר, לפני הזריחה, הקפדתי לצאת לגיחת מיפוי בשטח ה"סודי" שלי. כך הרווחתי פעמיים – גם המון עיסוק בניווט מהסוג שאני אוהב (ולרוב בלי קוצים בנעליים), וגם תחושה שהזמן טס. הקיץ הזה עבר לי מהר יותר מכל הקיצים בעבר, ולראשונה מאז שעזבתי את בית הספר הוא נגמר מהר מדי (!). למדתי שאפילו בקיץ יכול להיות יפה ונעים בשטח, בתנאי שהשטח הזה אינו מישור החוף, ומגיעים אליו מספיק מוקדם בבוקר.
ה. שותף וחבר – במקור חשבתי שאבצע את כל העבודה לגמרי לבדי, אבל נעמי הטילה וטו על גיחות מיפוי סולו כשיטה, ולכן "נאלצתי" לצרף אלי שותף לרכיבה. בשתי הגיחות הראשונות זה היה אחי דני, אבל הוא לא הצליח להתמיד בכך, ובמקומו התנדב לרכב איתי יוחאי שפי. אני לא יודע מה גרם ליוחאי להיכנס לזה, אבל אני כן יודע שברגע שנכנס הוא נדבק בחיידק ולא רצה לעזוב. הוא היה שותף למחיצת מגיחות המיפוי, ועם הזמן פיתחנו בינינו יחסי גומלין משלימים שהפכו את המיפוי לטוב יותר. ההתלבטות המשותפת בשטח - לאן לרכב, האם זה שביל או לא – וכמובן עוד זוג עיניים, בהחלט תרמו לתוצר הסופי. יוחאי פסימיסט מטבעו (מכנה זאת "ריאליסט"), ובכך איזן את האופטימיות שלי, וגרם לי לחשוב ולהתחשב בדברים שלפעמים החמצתי ולפעמים התעלמתי מהם. זה בא לידי ביטוי בשיחות הארוכות שהיו לנו בדרך הלוך וחזור מהשטח, כאשר חשבנו ותכננו את כל מה שהוא לא המפה נטו. ליוחאי היו הרבה אבחנות חדות ונכונות על איך דברים מתנהלים ואיך הם צריכים להתנהל, בפרויקט הרוגיין וגם בעולם הניווט שמעבר לכך, ואת רובן אימצתי או העברתי למי שצריך. התרומה החשובה ביותר של יוחאי היתה בשלב תכנון התחנות (מיקום וניקוד), בניתוחים וסימולציות, הצעות שיפור והרבה ביקורת בונה. בהסתכלות לאחור אני לא מבין איך יכולתי להסתדר בלי יוחאי, ואני לא רואה מצב שאכנס לפרויקט נוסף כזה בלעדיו.


בכתבה הראשונה בסדרה הופיעה תמונה של שלושת ילדי על רקע שטח הרוגיין העתידי, כאחד ה"גפרורים" שהציתו בי את ההתלהבות לצאת לדרך. והנה הם כאן שוב, ליד תחנה 32 (חרבת צפיה) במהלך הרוגיין עצמו, שנתיים מאוחר יותר. המעגל נסגר.

מה הלאה?
לאחר שנרגעתי קצת מההתרגשות וההנאה והמשובים החיוביים מהתחרות (תוך כדי הכנות אינטנסיביות לליל הסדר שהיה השנה אצלי בבית), התחלתי להתרגל למצב המנטלי של "היעדר-רוגיין". פתאום לא הייתי צריך לחשוב מה עוד צריך לעשות לקידום האירוע, פתאום לא היה אכפת לי ממזג האוויר ומתי יש שרב, פתאום נותרו רק עוד כמה מילות סיכום, וזהו.
אבל חיידק הרוגיין מקנן עמוק בלב, ולא מרפה. כבר יש תוכניות להמשך, ואולי עוד נתראה באליפות אירופה 2015...

7 שעות של שכרון חושים


מאת: יונתן כץ
המסורת נמשכת זו השנה השלישית ברציפות לאחר שנחשפתי למרתון ההרים. כרגע זה כבר הפך להיות "הטיול השנתי", והשנה ההתרגשות החלה מוקדם מהרגיל כשנועם (היזם, הממפה, היוצר והבורא) פרסם מעת לעת את מצב ההכנות. בשקיקה חיכיתי לראות מה יביא יום, מה התעדכן, איזה שטח מופה, ומה פרח בשטח.
אני מלא הערכה ותודות לנועם (יוחאי, זיו איתן וכל העוזרים) שנתנו את כל הנשמה, הזמן והרצון הטוב להוציא לפועל פרוייקט ענק שכזה שתוכנן זמן רב במקצוענות וביסודיות שאין כמותה.
כיוון שה"טיול השנתי" מתנהל בקצב איטי עקב הדרישה לניוווט, האימונים השנה התמקדו בעיקר בזמן כסא (אוכף...?), הדרישה הייתה להגיע לשש שעות רכיבה והקצב כלל לא חשוב, העיקר שהתחת יוכל לעבור את הזמן כיוון שהמאמץ הפיזי הוא נמוך ו'הרופא' אמר שלא רצוי לעלות דופק כי לספורטאים (המבזבזים את פעימות הלב שלהם) תוחלת חיים קצרה מהרגיל.
האימונים (שלי) החלו חודש לפני הרוגיין, שתי רכיבות שבועיות (עם שחר לפני העבודה) שבסופם עליתי ל- שעות רכיבה ועכוז בבון אדום. ואזה, השותף לטיול, כמעט לא התאמן ומצידו אפשר היה גם לצאת לטרנס-אלפ והכל היה בסדר. למרות שאיני רוכב הרבה נראה שהכושר מהריצות מחפה על-כך ואין שום בעיה לרכב שעות, בניגוד לריצה שבה לאחר שעה הברכיים כבר לא יכולות לזוז. נראה שהמהנדס למעלה תיכנן אותנו לזרום דווקא עם האפניים, זה הרבה יותר נוח בירידות ואף מאפשר הנאה של שעות. אף על פי-כן אני חש צביטה בלב לנוכח הגיבורים העזוזים שמסוגלים לטייל כל הלילה וגם כל היום על הרגליים (5,12,16 שעות).
למרות שטח המפה הגדול היה ברור שאפשר לעשות סיבוב איסוף נקודות כללי ולאסוף את כל הנקודות בפריפריה וגם ללקט נקודות חשובות בלב המפה. משום מה מראש ננעלתי על איסוף לכיוון דרום וגמיעת הנקודות בחצי-האי גוברין (תל-גודד, בית גוברין, בית ניר, או תת-היבשת ההודית) כיוון שהנסיעה על קו הרכס מהירה והניווט לאחר מכן במורדות יחסית פשוט עם תבליט ברור. תוך כדי תכנון הציר כמות הנקודות המועטה באזור הנ"ל הפתיעה בתחילה אך לא ויתרנו על התכנון המקורי, ולאחר בחירה זו כבר לא נותר הרבה לתכנן, עושים סיבוב עם השעון ובולעים כל מה שנקרה בדרכנו.
כבר משטח הכינוס אפשר היה להתפעם ממדינתנו, וגם לתכנן את כל הציר כאשר השפלה נפרשה לגלגלנו, תל-צפית בצבץ באופק וסימן את קצה הגזרה ואם רואים את השד אז זה כבר לא כל-כך נורא.
פצחנו בנסיעה דרומה על הרכס, משמאל התרוממו הרי-יהודה, מימין מרחבים אדירים ורוח קרירה ומפנקת. השנה הנקודות היה קלות וברורות ובד"כ מסבירות פנים למרחוק. לקחנו נשימה עמוקה בתל-גודד, ירדנו לעיי-כידון, עלינו צפונה לכוכבות הרוגיין, מערות לוזית, המשכנו דרך שבילים ראשיים וחמקנו מסינגלים לעבר תל-צפית שפרש לפנינו את מרחבי הגזרה ואת מצפה משואה שעכשיו נראה גבוה, מאיים ותופס שרירים. הכל זרם על מי-מנוחות, ביקור בכרמים של יקבי ברקן וחרבת ברקוס (בדרום), סיבוב מעבר לכפר מנחם וטיפוס קצר ביער חרובית.
הסוף מתקרב וצריך לחשוב איך לסיים, התפתינו לנקודה 76 ליד שדות מיכה, השבילים נראו מבטיחים וברורים, אך השטח תעתע בנו, דווקא לקראת הסיום כשהכוחות אפסו צריך היה לעלות בדרך חתחתים מלאה שעורים ארוכות וירוקות המסתבכות במעבירים. ללא נשימה טיפסתי בירוקת עד שוואזה העיר אותי ואמר שאנחנו על הנקודה, מזל שהסרט הצהוב בצבץ מחוץ לחירבה לסמן את המנוחה ליגע. האוויר נגמר, האנרגיה נגמרה ובתיאום מושלם גם אזל הזמן, התחלנו לכנוס לא לפני שליקטנו את הנקודה היקרה מעל עגור, ואף העדפנו לחרוג מזמן הסיום ולאסוף את נקודה 31 שעדיין השתלמה למרות איבוד הנקודות.
שש בננות, שישה ג'לים, קצת תמרים והרבה מים עשו 88 ק"מ, היה נהדר, שוב תודה לנועם ולמארגנים ולהתראות בשנה הבאה.

חכמת ההמונים במרתון הרים 2013


מאת: נועם רביד
התרשים מתאר את כל הלגים שבוצעו בפועל ברוגיין אביב 2013. מקרא:
קו דק: 1-5 צוותים ביצעו את הלג.
קו בעובי בינוני: 6-20 צוותים ביצעו את הלג.
קו עבה: 21 צוותים או יותר ביצעו את הלג.

מגמת התנועה בכל לג היא בכיוון השעון. צבע הקו מבטא את הכיוון: אדום – מתרחק מהזינוק, כחול – מתקרב לסיום.
התרשים ממחיש היטב את "חוכמת ההמונים" בפעולה: הלגים הפופולריים ביותר הם לרוב הלגים הטובים. מהכיוון ההפוך, לגים לא פופלריים הם לרוב לגים לא אופטימליים (רק לעיתים רחוקות הם מהווים "הברקה" של צוות מצטיין, שמעניקה לו יתרון על פני מתחריו).
כל התחנות זכו לביקורים של מספר צוותים ממספר כיוונים. התחנות הפופולריות ביותר היו 72 ו-75 (מערות לוזית), בכל אחת מהן ביקרו 93 צוותים. התחנה הכי פחות פופלרית היתה תחנה 43, בה ביקרו 9 צוותים בלבד.
תחנות מעוטות משתתפים וגם לגים מעוטי משתתפים הם למעשה "מלכודות" שמיועדות לפתות את הנווטים, למרות שבדיעבד זה פחות משתלם. הצוותים הפחות מיומנים נופלים ליותר מלכודות, והצוותים היותר מיומנים נמנעים מרוב המלכודות, אבל קשה להימנע מהן לגמרי.
וקצת פיקנטריה...
הלג הכי ארוך הוא מתחנה 83 לסיום (10 ק"מ בקו אווירי!) – היה צוות אחד שעשה את זה. הלג הפופולרי ביותר הוא מתחנה 71 (תל גודד) ל-62 (בוצע ע"י 46 צוותים). התחנה שגרמה להכי הרבה התלבטות היא תחנה 82, ממנה המשיכו 41 צוותים ל-11 תחנות שונות.