מאת: נועם רביד
לפני שנה בדיוק התפרסמה כאן הכתבה
הראשונה בסדרת "המסע", שבה בישרתי על פרויקט רוגיין
אביב 2013. במהלך השנה עקבתם אחר ההתקדמות ההדרגתית של מיפוי, שרטוט ותכנון התחרות
– קווי גובה, שבילים, תחנות ותכסית. והנה התקיים סוף סוף רוגיין אביב 2013, ולפתע
מצאתי את עצמי בעמדה חדשה ולא מוכרת – הפרויקט הגדול הזה, שהעסיק אותי רבות במחשבה
ובמעשה בשנה וחצי האחרונות, נמצא כעת מאחורי! נגמרו התכנונים, ההתלבטויות, החששות
והציפיות. נותרו התחושות, הזכרונות והתמונות, וכמובן המפה... בכתבה זו, המסכמת את
הסדרה, אנסה לגעת בפרויקט כולו ממעוף הציפור, ולהתייחס גם לדברים שנשארים לי ממנו.
העבודה
כאשר לקחתי על עצמי את האחריות על ארגון רוגיין אביב 2013 היה
ברור לי שמדובר בהמון עבודה, בסדר גודל אחר מכל מה שעשיתי בעבר, אבל לא באמת ידעתי
כמה. כעת ניתן לסכם:
- כחודש (ברוטו) להכנת חומר הבסיס ושרטוט הטופוגרפיה.
- 23 גיחות מיפוי בשטח, שארכו 73.5 שעות נטו על אופניים, ועוד כשעתיים וחצי נסיעה
(הלוך ושוב) לכל גיחה, ועוד שעות שרטוט על המחשב כאורך הרכיבה, ועוד כשעה וחצי
הכנה תכנונית ולוגיסטית לכל גיחה. בסך הכל כ-240 שעות.
- כ-4 חודשים (ברוטו) לשרטוט המפה. לא ספרתי את העבודה המצטברת, אבל מדובר במאות
שעות.
- כחודש (ברוטו) לתכנון התחנות, הניקוד והיבטים תקנוניים אחרים (למשל, גובה הקנס
על איחור). הרבה מיילים ושיחות טלפון ביני לבין יוחאי, ועוד חישובי אופטימיזציה של
יוחאי עליהם הוא יפרט בנפרד.
- 4 גיחות סימון תחנות שארכו כ-15 שעות במצטבר, ועדכוני מפה בעקבותיהם.
- השתתפות ב-3 ישיבות הנהלה בנושא הרוגיין, ועוד שתי פגישת עבודה עם זיו לקראת
התחרות.
- כתיבת 13 כתבות אווירה (זו האחרונה) ו-4 מסמכי הנחיות למשתתפים.
- הנחת תחנות בקצב של 3-4 תחנות לשעה (עם אוטו). כאן העבודה התחלקה בין ארבעה
אנשים, וחלקי היה כ-4 שעות.
רוב העבודה הושקעה כמובן בהכנת המפה. מי שמתכוון לארגן רוגיין
בעתיד, ויש לו מפה מוכנה ביד, יכול להניח שכ-80% מהעבודה נחסכו ממנו, ונותר לו
להכין משהו בסדר גודל של תחרות ארצית גדולה.
בדיעבד אני יודע שיכולתי לעבוד בצורה יעילה יותר. למשל, לייבא
את הטופוגרפיה בצורה ממוכנת, ולחסוך בכך חלק ניכר מזמן הכנתה. אפשר לשרטט בעקבות
כל גיחת מיפוי חלק מפה במלואו (ולא רק את השבילים כפי שעשיתי), ובצורה זו לצמצם את
זמן השרטוט הכולל.
אחרי הרשימה הארוכה של מרכיבי העבודה נוצר אולי הרושם שחוץ
מלהכין את הרוגיין לא עשיתי שום דבר בשנה וחצי האחרונות. זה כמובן לא נכון. אם
הייתי משקיע 100% מזמני ברוגיין העבודה היתה נגמרת תוך כחודשיים-חודשיים וחצי, אבל
אני "מתחתי" את העבודה על פני כ-15 חודשים. לא לקחתי חל"ת מהעבודה,
לא נטשתי את המשפחה, המשכתי להגיע לניווטים בסופי שבוע, המשכתי אפילו לרכז את
מועדון אס"א ת"א ולהשתתף בארגון תחרויות במסגרתו. אז מאיפה בא הזמן?
בעיקר מנעמי, אשתי, שבמקום לצאת איתה לסידורים ביום שישי בבוקר או לשבת ולדבר איתה
בערב רכבתי בשטח או שרטטתי במחשב (זה לא שהתנתקתי לגמרי, ואפילו היינו פעמיים
באיקאה, אבל בכל זאת...). גם המועדון סבל קצת, ונאלץ להסתפק בפחות תשומת לב והשקעה
מצדי. ואחרון לא חביב – ועד הבית (כן, גם את זה יש לי על הראש), שבו הקפדתי לעשות
רק את המינימום ההכרחי.
מה יצא לי מזה?
לפחות חמישה דברים חשובים ויקרים הרווחתי מההרפתקה הזו:
א. מפה חדשה – יש לי בבית מפה לתליה על הקיר, שניצבת במקום
מכובד בסלון, ושמי מתנוסס בפינתה הימנית-תחתונה. המפה הזו בוודאי תשמש בעתיד
לניווטי אופניים ולרוגיינים ומיני-רוגיינים, אבל למרות שהיא רכושו החוקי של איגוד
הניווט, בעיניי היא תמיד תישאר המפה "שלי".
ב. זכרונות – קודם כל מהשטח. אני זוכר בבירור את הנסיעה לגיחת
המיפוי הראשונה: חנינו במושב לוזית, מרכז המפה, כאשר מכל עברינו שטח עצום ובלתי
מוכר, כמו יבשת חדשה שמחכה להתגלות. אט-אט, שביל אחר שביל, גיחה אחר גיחה, הלכה
ה"יבשת" הזו והתפענחה לנגד עיניי. אזורים שכל היכרותי עימם היתה מתצלומי
אוויר הפכו עם הזמן למקומות מוחשיים, תלת-מימדיים, עם ריח, וצבע, ופרטים מעניינים.
גם מהעבודה בבית יש לי זכרונות, אם כי פחות רומנטיים. הרבה עבודה
"שחורה", התקדמות איטית אך עקבית, הישגי ביניים קטנים – כשגמרתי לשרטט
את קווי הגובה, ואחר כך את השבילים, ואת השדות והמטעים, וכו'. ושוב מהשטח, בגיחות
סימון התחנות, כאשר השטח הפך באחת מצהוב לירוק, ופתאום המפה הפכה לניווט רק בגלל
שמנסרה נתלתה על ענף. ומיום האירוע עצמו – הלינה באוהל עם המשפחה, ההזנקות בלילה
ובבוקר, והרוח, והעננים, והנווטים הרחק בשטח, והחיוכים בסיום.
ג. נסיון – כאשר התחלתי את הפרויקט כבר התנסיתי במיפוי ושרטוט
של מפת כפר ורדים (אופניים), שהיא מפה גדולה יחסית למפות ניווט רכוב קודמות (13
קמ"ר), ועליה ביססתי את היומרות שלי להצליח עם הרוגיין. היו לי גם תוכניות
איך למפות/לשרטט/לתכנן את הרוגיין, אבל אף שהן התממשו באופן מדוייק למדי, התוכניות
האלה היו רק ניחוש מושכל. היום, אחרי 116 קמ"ר נוספים ברזומה, אני כבר מחשיב
את עצמי מומחה במיפוי רוגיינים: מהסתכלות בתצ"א אני יכול להעריך ברמת סמך
טובה לכמה גיחות אזדקק כדי למפות שטח נתון, אני כבר יודע איך למפות שטח ביעילות,
יש לי כבר סטנדרט לעבירות שבילים ולסיווג שטחים, אני משרטט ב-OCAD בעיניים
עצומות, ואפילו להמיר קנ"מ כבר למדתי. בקיצור, במיפוי שטחים נוספים בעתיד
(לרוגיין ו/או אופניים בלבד, מיפוי ניווט רגלי זה לא בשבילי) יהיה לי הרבה יותר
קל.
ד. פיוס עם הקיץ – עונת הקיץ היתה תמיד הפחות חביבה עלי. מלבד
החום והלחות המעיקים, גם אין ניווטים בקיץ, והזמן זוחל... והנה, השנה השתנה המצב.
במקום פגרה ארוכה ומשעממת, הקיץ הפך להיות תקופת המיפוי העיקרית של הרוגיין, משאב
יקר שיש לנצלו היטב לפני שיגיע החורף ולא יאפשר רכיבה בשטח. מדי יום שישי בבוקר,
לפני הזריחה, הקפדתי לצאת לגיחת מיפוי בשטח ה"סודי" שלי. כך הרווחתי
פעמיים – גם המון עיסוק בניווט מהסוג שאני אוהב (ולרוב בלי קוצים בנעליים), וגם
תחושה שהזמן טס. הקיץ הזה עבר לי מהר יותר מכל הקיצים בעבר, ולראשונה מאז שעזבתי
את בית הספר הוא נגמר מהר מדי (!). למדתי שאפילו בקיץ יכול להיות יפה ונעים בשטח,
בתנאי שהשטח הזה אינו מישור החוף, ומגיעים אליו מספיק מוקדם בבוקר.
ה. שותף וחבר – במקור חשבתי שאבצע את כל העבודה לגמרי לבדי,
אבל נעמי הטילה וטו על גיחות מיפוי סולו כשיטה, ולכן "נאלצתי" לצרף אלי
שותף לרכיבה. בשתי הגיחות הראשונות זה היה אחי דני, אבל הוא לא הצליח להתמיד בכך,
ובמקומו התנדב לרכב איתי יוחאי שפי. אני לא יודע מה גרם ליוחאי להיכנס לזה, אבל
אני כן יודע שברגע שנכנס הוא נדבק בחיידק ולא רצה לעזוב. הוא היה שותף למחיצת
מגיחות המיפוי, ועם הזמן פיתחנו בינינו יחסי גומלין משלימים שהפכו את המיפוי לטוב
יותר. ההתלבטות המשותפת בשטח - לאן לרכב, האם זה שביל או לא – וכמובן עוד זוג
עיניים, בהחלט תרמו לתוצר הסופי. יוחאי פסימיסט מטבעו (מכנה זאת
"ריאליסט"), ובכך איזן את האופטימיות שלי, וגרם לי לחשוב ולהתחשב בדברים
שלפעמים החמצתי ולפעמים התעלמתי מהם. זה בא לידי ביטוי בשיחות הארוכות שהיו לנו
בדרך הלוך וחזור מהשטח, כאשר חשבנו ותכננו את כל מה שהוא לא המפה נטו. ליוחאי היו
הרבה אבחנות חדות ונכונות על איך דברים מתנהלים ואיך הם צריכים להתנהל, בפרויקט
הרוגיין וגם בעולם הניווט שמעבר לכך, ואת רובן אימצתי או העברתי למי שצריך. התרומה
החשובה ביותר של יוחאי היתה בשלב תכנון התחנות (מיקום וניקוד), בניתוחים
וסימולציות, הצעות שיפור והרבה ביקורת בונה. בהסתכלות לאחור אני לא מבין איך
יכולתי להסתדר בלי יוחאי, ואני לא רואה מצב שאכנס לפרויקט נוסף כזה בלעדיו.
בכתבה הראשונה בסדרה הופיעה תמונה של שלושת ילדי על רקע שטח
הרוגיין העתידי, כאחד ה"גפרורים" שהציתו בי את ההתלהבות לצאת לדרך. והנה
הם כאן שוב, ליד תחנה 32 (חרבת צפיה) במהלך הרוגיין עצמו, שנתיים מאוחר יותר.
המעגל נסגר.
מה הלאה?
לאחר שנרגעתי קצת מההתרגשות וההנאה והמשובים החיוביים מהתחרות
(תוך כדי הכנות אינטנסיביות לליל הסדר שהיה השנה אצלי בבית), התחלתי להתרגל למצב
המנטלי של "היעדר-רוגיין". פתאום לא הייתי צריך לחשוב מה עוד צריך לעשות
לקידום האירוע, פתאום לא היה אכפת לי ממזג האוויר ומתי יש שרב, פתאום נותרו רק עוד
כמה מילות סיכום, וזהו.
