מאת: מיכה נצר
"ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת", כך מתאר המקרא את ארץ ישראל. גופרית, לפי אותו מקור, באה מן השמים על סדום ועמורה.
במלחמת העולם הראשונה, בשנת 1917, התקדם הצבא הבריטי עם גדודי אוסטרליה וניו-זילנד (אנזאק) ממצרים לעבר ארץ ישראל. מול עזה נעצרה ההתקדמות למשך שמונה חודשים. היתה זו הזדמנות למהנדס המכרות ל"ל ויליאמס, סרן בצבא, ללמוד את השטח ולגלות מרבצי גופרית בתוך סלעי הכורכר. לאחר המלחמה, עם כינון המנדט הבריטי, חזר ויליאמס ארצה וקבל זכיון לכריית הגופרית. בשותפות עם בעלי הון ערבים ובריטים הקים את "חברת מכרות הגפרית בע"מ". בראשית שנות ה-1930 בנתה החברה את מפעל ההפקה עם ציוד הכרייה וההובלה, באר וברכת מים, כביש גישה, משרדים ושיכון לעובדים. המהנדסים ומנהלי העבודה היו בריטים והעובדים היו תושבי עזה ובדואים מהסביבה. החל משנת 1936 הפיק המפעל גופרית ברמת נקיון מעל 95%. מעפרה שתכולתה עד 45%. במלחמת העולם השניה, בשנת 1942, חדל המפעל לפעול בגלל קשיים כלכליים. בשש שנות פעולתו שיווק המפעל כ-8000 טון גופרית.
במלחמת העולם השניה הפקיע חיל האויר הבריטי את שטח המפעל והקים עליו בסיסי תחמושת לצורכי המלחמה בצפון אפריקה. שרידי הבסיס פזורים בשטח.
בשנת 1945 מכרה חברת הגופרית את השטח ומתקניו לחברת "תנובה אקספורט".
עם הקמת מדינת ישראל נערך במקום סקר גיאולוגי ונמצא כי ניצולו אינו כדאי מבחינה כלכלית.
ממפעל הגופרית הנטוש נבזז רוב הציוד. לאחרונה הוכרז המקום כאתר לשימור.