בדד

מאת: נדב גרנות

"בדד, במשעול אל האין
בדד, בנתיב ללא כלום
בדד, עם הזמן הבורח
והזמן לא שוכח להציב את הגבול"

מחבר: עמשי לוין

חימום

עם קבלת לו"ז השיעורים של קורס המדריכים בווינגייט, אי שם בנובמבר האחרון, הסתבר שהמפגש האחרון, בו הנוכחות חובה וכולל מבחן עיוני ומעשי במתן עזרה ראשונה, מתקיים ביום הראשון של אליפות ישראל. במשך כחודשיים וחצי ניסיתי להשלים עם רוע הגזרה ו"עבדתי" על עצמי חזק: "כולה עוד תחרות", "לא נורא, אז נפספס אליפות אחת". כמובן שהשכנועים העצמיים לא עבדו, וככל שהתקרב מועד האליפות, במיוחד לנוכח ההבטחות למפות מצוינות, מסלולים משובחים ותחזית למזג אוויר נפלא, התחלתי לחשוב על איך אני מצליח לרקוד על שתי החתונות/אוכל את העוגה ומשאיר אותה שלמה/לוקח "המרוויח הגדול" ומחייה את הבובה של מד"א. בשבוע שלפני האליפות, אחרי מספר שיחות תיאום עם עודד ורבין, זיו והאחראי על קורס המדריכים מטעם וינגייט, ובדיקה זמני הנץ החמה באתר חב"ד, העובדות היו ברורות: יתאפשר לי לזנק רק בשישי בבוקר (ולא בחמישי אחרי הנחת התחנות), השמש זורחת ב-6:14, ואני צריך להיות בווינגייט (מרחק של כשעת נסיעה מנווה שלום) ב-9:00. מכאן שהאפשרות היחידה היא לזנק ביום שישי עם אור ראשון!

לג ראשון – אל הקפה

בוקר התחרות התחיל אי שם ב-4:10, כאשר השעון המעורר החל לרטון. משהו בטון הצלצול הבהיר לי שגם השעון לא מבין מה אני רוצה ממנו בשעות לא הגיוניות שכאלה. התלבשתי בבגדים נורמאליים (רק חסר לי שמישהו באמצע הרחוב יראה אותי הולך בבגדים זרחניים קרועים למחצה לפנות בוקר), ויצאתי בשקט מהדירה כדי לא להעיר את האופוזיציה. ב-5 דקות של הליכה עד לרכב לא ראיתי בית קפה אחד פתוח – איפה ההבטחות ל"עיר ללא הפסקה"??? הנסיעה למצפה הראל היתה בחושך מוחלט ותחת טפטוף קל. אני חייב להודות שהדבר היחיד שחשבתי עליו במהלך הנסיעה לא היה הניווט, גם לא איך להגיע לכינוס ביער החשוך ואפילו לא האופוזיציה הנמה, אלא "איפה אני קונה קפה בדרך?" ביקור בתחנת הדלק ובאלונית (הסגורה) במחלף לטרון לא הניב דבר, מלבד מבטו התמוה של המתדלק כששאלתי אותו אם יש איזה מקום לקנות קפה באיזור. ממש יכולתי לראות את העיגול מעל הראש בו כתוב "עזוב אותי באמ'שך!" למרבה המזל חנות המנטה בצומת נחשון התגלתה כפיתרון מוצלח יותר: מיד כשנכנסתי קובי פרץ הושתק, המוכר היה סופר-נחמד, ותוך ארבע דקות הייתי עם קפה ביד אחת ושני חטיפי מארס (הגרסה הלא ספורטיבית לתמרים של נועם רביד) ביד השנייה. זהו, הקיבה נרגעה קצת, עכשיו אפשר להתרכז בלהגיע לכינוס ולזנק.

לג שני – אל הכינוס

את הכניסה לשטח מהכביש הראשי לא פיספסתי למרות העייפות והחושך – את העלייה למצפה הראל אני זוכר מרבע השעה האחרונה של מרתון ההרים האחרון. הרבה יותר נחמד לעשות אותה ברכב מאשר לדדות אותה במהירות על שכבת שלפוחיות. כשהגעתי למצפה שלפתי צילום אוויר שהדפסתי בבית ובו הדרך לכינוס. הניווט לכינוס, בהיעדר שילוט, תאורה וראש צלול, התגלה כמאתגר משחשבתי. אחרי מספר סיבובים באזור הכינוס, החלטתי לעשות את מה שאני תמיד עושה כשאני מתברבר בניווטים – לעקוב אחרי נווטים מוצלחים ממני. חיכיתי לזיו ליד שלושת לולי ההודים (מזרחית למצפה הראל), וניצלתי את הזמן להתארגן לניווט ולהנות מהאור הראשון. בערך בשש זיו הופיע, ואני הנעתי והתחלתי ליסוע אחריו. לאחר כמה עשרות מטרים, כשהוא לא מבין מי התמהוני שעוקב אחריו בשדות, נעצרתי לידו, הזדהתי, זכיתי לברכת "אתה משוגע" והמשכתי לעקוב אחריו. כמו בניווטים אחרים, גם הפעם הסתבר שאפילו הנווטים הטובים ביותר לא חפים מטעויות, ובדרך לכינוס עוד הסתובבנו פעמיים כדי לוודא שאנחנו בדרך למקום הנכון. כשהגענו לשטח הכינוס זיו התחיל לפרוק את ה"זיו-מוביל", אני התחלתי להתחמם, ובינתיים הגיעו עודד ואסיה עם כח תגבור של שני צעירים חייכנים. לאחר מספר דקות עודד וזיו מזניקים אותי מהמקום המיועד של אוהל הזינוק, כאשר עודד חוזר ומתרה לא לפתוח את המפה עד שאגיע לראש הגבעה, וזיו מאיץ בי ב"עדינות" לנקב את הזינוק ולשחרר אותו להמשיך לעבוד על הקמת הכינוס. לאחר סיום שיפצור המצפן ליד ימין והכרטיס ליד שמאל ניקבתי את הזינוק ויצאתי לדרך. עד כה הכל על פי התוכנית, 6:30 - זינוק!

לג שלישי – הניווט

למרות שיש מאחורי כמה עשרות ניווטים, מהרגע של הזינוק נכנסתי לניווט מסוג שעוד לא התנסתי בו – ניווט בדד. הריצה הקלה לאורך הסרטים למשולש שבראש הגבעה היתה המשך ישיר לחימום, ואי אפשר היה שלא להתפעל משפע הרקפות לאורך הדרך. בראש הגבעה פתחתי את המפה לראשונה וכשהייתי צריך להחליט לאן לפנות נתקפתי היסוסים – בהיעדר נווטים אחרים מסביב הרגשתי של חוסר ביטחון בבחירת הציר. כל ההחלטות שאקבל, לטוב ולרע, עלי – אין מי שיטעה אותי, אבל גם אין מי שירגיע אותי בעצם נוכחותו. התחלתי בריצה לתחנות הראשונות, תוך שאני טועה בגדול גם בראשונה (רצתי כמו אידיוט על שביל ופיספסתי את הפנייה הנכונה), וגם בשנייה (אזימוט לא נכון, שוב – כמו אידיוט). בפעמיים האלה הייתי צריך להתרגל להתאפס מחדש על המיקום שלי בלי להביט סביב בתקווה לראות נווטים אחרים מהמסלול שלי – לסמוך רק על עצמי. בתחנות הבאות כבר הורדתי קצב וניווטתי בצורה יותר זהירה. לאט לאט, מתחנה לתחנה, צברתי יותר ביטחון, איתרתי את המנסרות בלי לראות נווטים בסביבתן ובלי לאתר את שבילי הנווטים שהותירו אחרים שקדמו לי בשטח. בכלל, היות והייתי הנווט הראשון בשטח, הצמחייה עוד לא ספגה מאות זוגות ברוקס וסלומון, וכמעט שלא הייתה פיסת עשב אחת רמוסה. השטח היה רענן, מלא במרבדי רקפות ופשוט יפייפה! בשלושת רבעי הדרך עברתי בתחנת הקהל (כשעוד לא היה בה קהל...), זכיתי למספר קריאות עידוד קולניות מעודד (תודה!!), והמשכתי לחמש התחנות האחרונות במסלול. שלוש תחנות לסיום כבר שמעתי אופנועי שטח, סימן לבוקר שהתחיל, ותחנה אחת לפני הסיום חיכתה לי החוויה שאפילו רק בשבילה היה שווה לקום בשעה לא סבירה – שועל קטן החליט ללוות אותי בריצה! ניקוב של תחנה 100, ספרינט סיום איטי ופריקה. החמאתי לעודד על המסלול, קיבלתי מחמאת "תוצאה גרועה" מזיו וטסתי לאוטו להתארגן לנסיעה לווינגייט.  7:55 – יציאה מאיזור הכינוס!

לג שלישי – ווינגייט

הנסיעה מהכינוס לווינגייט היה מהירה - סוף סוף לג אחד בלי ברבורים! תוך כדי הנסיעה שמעתי את שלונסקי וליפשיץ מלהגים בגלי צה"ל, תענוג שנמנע ממני במשך שלושה חודשים בשל קורס המדריכים. ב 8:57 חניתי מול הכיתה וטסתי פנימה – עמדתי בזמנים, הכל בסדר! כמובן שבשעה הבאה הגיעו עוד שני מדריכים לעתיד שלא טרחו להסדיר מראש את ההגעה המאוחרת שלהם, ואף אחד לא התרגש מזה, המשך ישיר לקו ה"רציני" של הקורס...

ספרינט סיום וסיכומים

בסיכומו של יום, תוך חמש וחצי שעות היו מאחורי: ניווט של 5.7 ק"מ, מבחן תיאורטי במתן עזרה ראשונה, ומבחן מעשי בהחייאת בובה לאחר טביעה. מה שיותר חשוב זה שחוויתי חוויה נפלאה של ניווט בשטח פורח ויפייפה, ניווט בדד מאתגר בו אני מסתמך על עצמי בלבד, ללא עזרות והסחות. תודה רבה לעודד ולזיו שאפשרו לי לזנק בשעת בוקר מוקדמת, ולקב"ה שסידר את התפאורה המפוארת. אין ספק,אם לא להיות ראש לשועלים ב H21C, אז לפחות לרוץ ליד אחד מהם זו חוויה אדירה!