מאת: מודי בוכבינדר
עשרים
דקות מאזור הכינוס של היום הראשון בתחרות
מתחיל לטפטף גשם.
אני קצת מופתע אבל מתנחם
שלא יכול להיות גשם רציני מדי בדרום צרפת
ביולי.
עשר דקות
אחרי זה אני מעביר את המגבים למהירות
הגבוהה ביותר מסתכל על הברקים ומקווה שזה
רק שבר ענן שיעבור עוד כמה דקות.
חצי שעה
אחר כך אני עדיין יושב בתוך האוטו בחניה
ומחכה שהגשם יעבור סוף סוף.
לבסוף הגשם קצת נחלש ואני
עושה סיבוב מהיר באתר התחרות.
זוהי תחרות בין לאומית עם
כ 2500
משתתפים,
כ 115
בקטגוריה שלי,
של 5
ימים לא הרחק ממופליה
בדרום צרפת שבה אני מתאכסן (400
קילומטר מניס למי שמתעניין).
התחרות נקראת o-France
ואני מתרגם אותה לאו-צרפת
( או
ל "אוי-צרפת"
במקרים מסוימים)
לאחר שהגשם
נחלש אני יוצא לזינוק – מרחק של שני
קילומטר.
באמצע הדרך אני נזכר שלא
לקחתי את מחזיק התחנות.
אתמול בחימום לא היו תאורי
תחנות על המפה כך שלאחר התלבטות אני מחליט
שיש לי מספיק זמן,
ומחליט לרוץ חזרה.
אני מזדרז,
לוקח את מחזיק התחנות
ומגיע לזינוק בזמן רק כדי לגלות שכל
הזינוקים נדחו בחצי שעה ואני צריך לחכות
למעלה מחצי שעה בגשם שמתחדש מתחת לאיזה
עץ שלא ממש מספק הגנה.
לקראת
הזינוק עצמו נפסק הגשם,
המסלול של היום הראשון
ארוך במיוחד – 6.5
ק"מ.
אני יוצא לדרך,
המפה בגודל A3
מנייר עמיד למים וכמובן
אין עליה תיאורי תחנות.
השטח די שטוח (מה
שלא בהכרח מקל)
ומכיל המון סבכים ועצים
שאינם ממש יער.
אין כמעט דרכים אבל יש די
הרבה גדרות.
המארגנים מכינים מעברים
מעל הגדרות – שני משטחי עץ קשורים משני
צידי הגדר המאפשרים לטפס בלי לפגוע בגדר
ובלי לקרוע את המכנסים.
הם מסומנים על המפה ועוזרים
בניווט.
אני בקושי מסתדר עם השטח
ולפחות תחנה אחת גורמת לי לאיבוד קשר עם
המפה ולהסתובב זמן ארוך עד התאפסות.
בסוף אני מצליח לסיים את
המסלול בשלום בזמן די גרוע ומופתע לטובה
כשאני מצליח אפילו לעבור כמה משתתפים
אחרים. כ
10% נפסלים.
בערב
מתקיים גמר היורו בהשתתפות צרפת ואני
יוצא לעיר לראות את המקומיים.
כל הפאבים מלאים ואנשים
מצטופפים ברחובות ושואגים עם כל אירוע
במשחק.
זה הכי קרוב להמצאות במגרש
עצמו. את
המשחק עצמו כמובן אי אפשר ממש לראות ולכן
אני חוזר הביתה אחרי המחצית ולא נשאר
לראות את הצרפתים אוכלים אותה מהפורטוגלים.
למחרת אני
מגיע לזינוק תחת עננים כבדים ללא גשם.
בשלושת הימים הראשונים
הכינוס הוא באותו מקום,
על רמה בגובה של 700-800
מטר והניווטים יוצאים כל
יום לכוון אחר.
קצת קריר אבל אני מקווה
לטוב.
ברגע שאני מזנק נפתחות
ארובות השמיים ואל שלוש התחנות הראשונות
אני מגיע בגשם.
אחר-כך
מתבהר קצת.
אני הולך על בטוח,
מבין יותר את השטח וגם מה
אני יכול לצפות מעצמי מבחינה ניווטית.
שמירת כיוון לטווח ארוך
והערכת מרחק קשים מאוד בגלל כל הסבכים
שצריך לעקוף.
בסך הכול רק תחנה אחת מסרבת
להופיע ואני מחפש אותה יחד עם לפחות 20
איש מכל העולם.
בשלב זה אני עושה הכרות
עם "נוהל
שכן"
(כמובן לא השם הרשמי).
המתכננים שמים במקרים
רבים מספר תחנות סמוכות (עם
מספרים קרובים).
לי נראה שיש להן גם תיאור
דומה. אתה
מוצא תחנה שכנה לשלך ואז אתה צריך לתפוס
מישהו שמחפש אותה,
להראות לו ואז לבקש להציץ
לו במפה.
זה מאפשר נקודת תקיפה
קרובה.
ביום השני אני עוד עוקב
אחרי צרפתים שמבצעים את הנוהל אבל בניווטים
יותר מאוחרים כבר יודע לשאול בעצמי.
כמו בשטחים,
זה לא חוקי ולא מוסרי אבל
כולם עושים את זה (בניווט,
לא בשטחים).
מי שיש לו בעיה עם השם יכול
גם לקרוא לזה הראה לי את שלך ואראה לך את
שלי. אתם
מוזמנים לנסות להגיע מ 8
ל 9
במפה המצורפת.
שוב אני
מסיים לקראת הסוף אבל לא אחרון ושוב נפסלים
די הרבה אנשים.
בחזרה הביתה אני נתקל
בכניסה לעיר בפקק ענק.
ממעט הצרפתית שלי אני מבין
שהטור דה פרנס מגיע לעיר.
אחרי שעתיים בפקק אני מגיע
הביתה, ה
waze לא
ממש עוזר בצרפת.
למחרת
הניווט בצהרים ויש לי זמן לראות את הטור
יוצא מהעיר.
הזינוק הוא רק לקראת 12
בצהרים אבל כבר משמונה
בבוקר סגורה רוב הכיכר הראשית,
הגדולה קצת מכיכר רבין,
במחסומים.
שעתיים לפני הזינוק יש
מצעד של כל הגופים התומכים במרוץ ומכל
הרכבים נזרקים לקהל כל מיני שטויות
מסחריות.
אני נאבק בשתי זקנות וילדה
על כובע אידיוטי של סקודה ומרגיש מלך שאני
מצליח להגיע אליו ראשון.
הצרפתים קצת יותר מנומסים
מאתנו באיסוף הכבודה אבל עדיין קופצים
אחריה.
בשעה שלפני הזינוק עוברים
המתחרים בטור אין סופי על הבמה ומתראינים.
לאכזבתי מתברר שהמוביל
האנגלי של הטור,
פרום,
מדבר צרפתית ולכן אפילו
אותו אני לא מבין.
קצת לפני 12
נשמעת ירית הזינוק וכל
הכיכר מתרוקנת תוך חמש דקות.
בתמונה המצורפת רואים את
פרום מגיע לנקודת הזינוק.
ביום
הרביעי עוברים לאתר זינוק חדש המחייב
נסיעה של כמה קילומטרים בכביש שהתיאור
צר הוא מחמאה לגביו.
כל רכב ממול (מזל
שאין הרבה כאלו)
מחייב עצירה וירידה מהכביש.
המפה עוברת ל 1:7500
אבל ממשיכה להיות A3
גם כשרובה הוא סמלילים של
החברות התומכות בתחרות.
אני משתפר ומתחיל להבין
קצת יותר טוב איך מוצאים תחנות בשטח כזה.
יש לא מעט לגים מאוד קצרים
במסלול.
אני רגיל מהארץ שבמקרה
כזה פשוט לוקחים כיוון,
עוקפים איזה שיח או סלע
ומגיעים קרוב לתחנה.
כאן לגים של 150
מטר מחייבים עיקוף של 500
מטר וניווט זהיר כי הקו
הישיר פשוט לא אפשרי.
יש אפילו תחנות שאני יודע
איפה תהינה לפני שאני רואה אותן וזוהי
התקדמות גדולה מהימים הראשונים.
אני מצליח להגיע בשני
הימים האחרונים בערך באמצע המקצה.
ההתייצבות לזינוקים היא
4 דקות
לפני הזינוק עצמו.
בדקה הראשונה נכנסי לשרוול
הזינוק,
בדקה השניה עושים רישום
ובדיקה של הצ'יפ,
בדקה השלישית אפשר לקחת
תיאור תחנות (לא
ניתן לראות את המפה מראש),
אחר-כך
מתייצבים ליד ארגז המפות שלך ולבסוף
מזנקים.
ביום שאני מזנק בין הראשונים
יש גם אנשים שמגיעים באיחור של דקה או
שתיים וקופצים ישר לנקודת ההתחלה.
יש גם מסלולים פתוחים מחוץ
לתחרות.
בסיום
חמשת הימים יש בקטגוריה שלי 40%
שלא השלימו את כל הניווטים
ואני נמצא אי שם לקראת הסוף בין אלה שכן
סיימו.
בסך הכל
הייתה תחרות שהעמידה את כישורי הניווט
המוגבלים שלי במבחן די קשה אבל הצלחתי
לסיים את כל הניווטים בהצלחה.
למדתי והשתפרתי בניווט
וגם טיילתי ונהניתי לא מעט.
להתראות
בשנה הבאה בתחרות אחרת באירופה
מודי