חמש הזדמנויות היו לי להצטרף לעולם הניווט.
הפעם הראשונה היתה כתלמיד בית ספר תיכון בין השנים 1972-1975 בלונדון. אליפות בריטניה הראשונה בניווט היתה בשנת 1967 והענף היה עדיין בחיתוליו. כתוצאה מכך, בתי הספר המשיכו להתמקד באותה עת בעיקר בריצות שדה (cross country) וכך מצאתי את עצמי מתזז במרחבי Hampstead Heath כשהמטרה העיקר
ית היתה להימנע ממפגש עם גלוחי הראש (skinheads) שתרו אחרי קרבנות מזדמנים. כך החמצתי הזדמנות להימנות על ראשוני הענף בארץ. אני כמובן מגזים. לא היה לי מושג קלוש מה זה ניווט ספורטיבי ומי יודע אם בכלל הייתי מנווט, אבל העיקר שהסיפור נחמד.
הפעם השנייה היתה במסגרת השירות הצבאי בסוף שנות ה-70. סדרות הספורט במכון וינגייט סיפקו לנו חוויות רבות ובראשן "אסון הטבע" המפורסם. אבל בכל הקשור לניווט ספורטיבי, לא היתה בשורה גדולה. ברב הניווטים עשו שימוש בתצלומי אוויר, נעליים צבאיות שימשו כנעלי ספורט לשטח ומדי ב' החליפו את חליפות הניווט הססגוניות. כמובן לא ויתרו לנו על ההצמדה לנשק האישי, אבל לפחות לא רצנו עם מטולי RPG. בקיצור, מה שהיה אמור להיות חוויה פוטנציאלית הפך לחצי עונש. לא נעים להודות אבל את עיקר הריגושים בניווט סיפקו אותם לגים שעברו בשדות ובפרדסים הסמוכים למכון וינגייט ששימשו כר נח לפעילותן של בעלות המקצוע העתיק בעולם, עד שהנ"ל נאלצו להדרים בגלל שהפריעו לנווטים להתרכז בניווט.
הפעם השלישית היתה בשנת 1983 עת הכרתי את טל גרוסמן ז"ל במסגרת שירות מילואים באותה יחידה. בכל אימון ובכל קו בהרי הלבנון לא הפסיק טל, שהיה ממובילי הענף בארץ, לספר על נפלאות הניווט. אלא שבאותה עת, בעקבות פציעה במסגרת השרות הצבאי, העדפתי להתמקד בשחיה במימיה הצלולים של בריכת בית הלוחם, כשזכרונות הניווט הצבאי רק מסייעים לי להשמיע אמירות שונות ומשונות בגנות הספורט האיזוטרי.
הפעם הרביעית היתה באנגליה בשנת 1986-7 שם למדתי באוניברסיטה. מי בכלל חלם על ניווטים? סופי השבוע היו מוקדשים לטיולי אופנוע ולצפיה במשחקי כדורגל. היום, כשבכל נסיעה לחו"ל אני בודק אם יש במקרה תחרות באיזור ומוכן לנסוע מאות ק"מ כדי להגיע לאירוע כלשהו, אני נזכר באותם ימים בהם הכל היה מתחת לאף.
עשר שנים מאוחר יותר, החל עמי גנצ'רסקי להדריך את בני הבכור ניב במסגרת חוג בית ספרי. לשמחתי הפעם כבר לא היה צריך לשכנע אותי להירתם לענין. בשנה הראשונה עוד שימשתי בתפקיד הצל (shadow), תוך שאני מתאפק בקושי רב לא להתערב בניווט עצמו. במחזור האחרון של אותה עונה שלחתי אותו לדרכו העצמאית ומאז אני חופשי ומאושר בשטח כשהשריטה רק הולכת ומעמיקה.
אז אולי זה יישמע לכם כמו פרסומת לבית גיל הזהב אבל אף פעם לא מאוחר מדי להתחיל לעסוק בספורט, וודאי לא בספורט הניווט בו טווח הגילאים הוא שמונה עד שמונים.
הפעם הראשונה היתה כתלמיד בית ספר תיכון בין השנים 1972-1975 בלונדון. אליפות בריטניה הראשונה בניווט היתה בשנת 1967 והענף היה עדיין בחיתוליו. כתוצאה מכך, בתי הספר המשיכו להתמקד באותה עת בעיקר בריצות שדה (cross country) וכך מצאתי את עצמי מתזז במרחבי Hampstead Heath כשהמטרה העיקר
ית היתה להימנע ממפגש עם גלוחי הראש (skinheads) שתרו אחרי קרבנות מזדמנים. כך החמצתי הזדמנות להימנות על ראשוני הענף בארץ. אני כמובן מגזים. לא היה לי מושג קלוש מה זה ניווט ספורטיבי ומי יודע אם בכלל הייתי מנווט, אבל העיקר שהסיפור נחמד.הפעם השנייה היתה במסגרת השירות הצבאי בסוף שנות ה-70. סדרות הספורט במכון וינגייט סיפקו לנו חוויות רבות ובראשן "אסון הטבע" המפורסם. אבל בכל הקשור לניווט ספורטיבי, לא היתה בשורה גדולה. ברב הניווטים עשו שימוש בתצלומי אוויר, נעליים צבאיות שימשו כנעלי ספורט לשטח ומדי ב' החליפו את חליפות הניווט הססגוניות. כמובן לא ויתרו לנו על ההצמדה לנשק האישי, אבל לפחות לא רצנו עם מטולי RPG. בקיצור, מה שהיה אמור להיות חוויה פוטנציאלית הפך לחצי עונש. לא נעים להודות אבל את עיקר הריגושים בניווט סיפקו אותם לגים שעברו בשדות ובפרדסים הסמוכים למכון וינגייט ששימשו כר נח לפעילותן של בעלות המקצוע העתיק בעולם, עד שהנ"ל נאלצו להדרים בגלל שהפריעו לנווטים להתרכז בניווט.
הפעם השלישית היתה בשנת 1983 עת הכרתי את טל גרוסמן ז"ל במסגרת שירות מילואים באותה יחידה. בכל אימון ובכל קו בהרי הלבנון לא הפסיק טל, שהיה ממובילי הענף בארץ, לספר על נפלאות הניווט. אלא שבאותה עת, בעקבות פציעה במסגרת השרות הצבאי, העדפתי להתמקד בשחיה במימיה הצלולים של בריכת בית הלוחם, כשזכרונות הניווט הצבאי רק מסייעים לי להשמיע אמירות שונות ומשונות בגנות הספורט האיזוטרי.
הפעם הרביעית היתה באנגליה בשנת 1986-7 שם למדתי באוניברסיטה. מי בכלל חלם על ניווטים? סופי השבוע היו מוקדשים לטיולי אופנוע ולצפיה במשחקי כדורגל. היום, כשבכל נסיעה לחו"ל אני בודק אם יש במקרה תחרות באיזור ומוכן לנסוע מאות ק"מ כדי להגיע לאירוע כלשהו, אני נזכר באותם ימים בהם הכל היה מתחת לאף.
עשר שנים מאוחר יותר, החל עמי גנצ'רסקי להדריך את בני הבכור ניב במסגרת חוג בית ספרי. לשמחתי הפעם כבר לא היה צריך לשכנע אותי להירתם לענין. בשנה הראשונה עוד שימשתי בתפקיד הצל (shadow), תוך שאני מתאפק בקושי רב לא להתערב בניווט עצמו. במחזור האחרון של אותה עונה שלחתי אותו לדרכו העצמאית ומאז אני חופשי ומאושר בשטח כשהשריטה רק הולכת ומעמיקה.
אז אולי זה יישמע לכם כמו פרסומת לבית גיל הזהב אבל אף פעם לא מאוחר מדי להתחיל לעסוק בספורט, וודאי לא בספורט הניווט בו טווח הגילאים הוא שמונה עד שמונים.