"מה תעשה עם עוד חתיכת פלסטיק"?
שאל אותי מכר, אחרי שראה את הגביע בו זכיתי בליגת הניווט השנה.
אנחנו בענף ספורט קטן יחסית ויצא לא מעט השנה שחזרתי עם מדליה שציינה את זכייתי בתחרות כזו או אחרת. ובאמת אולי יש בזה משהו ילדותי לצפות לפרס בסיום תחרות עם כל כך מעט משתתפים.
בתור ילד, הפרסים היו בהחלט משהו מעניין ובית הספר עשה בו שימוש תכוף. אז, המורים היו מחלקים מדבקות, או נותנים זכות דיבור, וזה היה לגמרי פרס בשבילי.
אני זוכר את בית הספר כעסקה לא רעה. אתה נכנס לכיתה מוקף בחוקים נוקשים, והרבה לחץ חברתי, אבל זוכה להזדמנות לספק סקרנות אינסופית. לשמחתי ברוב המקצועות תיפקדתי די טוב. אולי יוצא דופן היה החינוך הגופני.
מכיוון שמורי החינוך הגופני ידעו שאני חולה אסטמה, הם הקפידו לבדוק שאני מצויד במשאף ולהזכיר לי לא להתאמץ יותר מדי, ועל כל צרה - השאירו בידי את הבחירה אם להשתתף בפעילויות הכוללות ריצה. במשחקי כדור - ולא משנה אם מדובר בכדורסל, כדורגל כדור יד או כדורעף - לא משנה כמה החליפו את הכדור בשלל צבעים ודוגמאות - היה לי קשה לכוון את הכדור, שלא לדבר על לתפוס אותו, מטבע הדברים היו מציבים אותי במקום שהכי התאים לבעלי קשיים כשלי - השער, מה שהוליד מפגשים טעונים ביני ובין הכדור המתחלף.
עם השנים רוב הילדים השכילו להאריך גפיים וכך גם לזכות ביתרון לא מבוטל בכל ההתנסויות האתלטיות, אני ותומר צברי החלטנו להישאר קומפקטיים ולקבל יתרון במחבואים. ואם בכל זאת הצלחתי להנות ממשחקי הספורט השונים, תמיד היתה תזכורת למצבי בדמות חלוקה לקבוצות: נותנים לשני ילדים לבחור לסירוגין שותפים לקבוצה, כך שהם בוחרים קודם כל בשחקנים הכי טובים, אחריהם בבעלי פוטנציאל לא מבוטל, ולבסוף גם בי.
בכיתה ה' התחלתי להגיע לניווטים בעקבות חוג ניווט של אחי הגדול, שסחף את כל המשפחה (ולמעשה את כל מושב כפר הס הודות לדוידי סגל וגיורא כהן). מדי פעם אחי הגדול היה עוזר לי בניווט, והייתי מגיע לתוצאות יפות.
מכיוון שמדובר בניווט, והכוונה לא היתה למדוד את הצלחת האחים של הנווטים, החליטו לעשות סדר בתחרויות והקפידו על הזנקת הילדים לבד. מכיוון שגם אני וגם מואב גפני מצאנו את עצמינו ללא אחים בצורה מפתיעה, הקפדנו לזנק בהפרש של דקה על מנת לנווט יחד. אני הייתי זה שמזנק באיחור של דקה, וכך יצא ששוב הגעתי להישגים יפים, אבל המצפון שלי הסתכל עלי (ועל המצפן שלי) וידע שזו רק הצגה ושברגע שאנסה לנווט לבדי, אחזור לתסריט שיעורי החינוך הגופני.
וכך היה. באיגוד החליטו להזכיר לכל המשתתפים הסוררים, שאין אפשרות לנווט יחד, ובשנה שלאחר מכן ניווטתי לבד, חדור תחושת אשם על שרימיתי את כולם, ועם תקווה הססנית שאולי אצליח להוכיח את עצמי בכל זאת. צפיתי במואב גפני עושה ניסים ונפלאות בזמן שאני עורך היכרות עם חלקים פחות מוכרים של היער ומתרץ לכל מי שהתעניין שזה בעקבות האסטמה.
זה הספיק לי. המסר נקלט ולכן הודעתי בגיל 14 לאמא שלי שיותר אין בי עניין להגיע לניווטים.
אבל זה לא היה סוף הסיפור, אחרי שעברו מספיק שנים, חזרתי לנווט בגיל 20, מטעמים שונים לחלוטין; נהנתי מהטבע, מהיציאה החוצה, ומהפעלת התאים האפורים.
ובכל זאת - תחרות היא תחרות, וחלק מהכיף זה לנסות להשתפר. בזמן שסגרתי שבתות וחיכיתי לניווט הבא, מצאתי את עצמי קורא כל חומר כתוב שיכולתי למצוא ועוסק בניווט ספורטיבי, הצד המנטלי ריתק אותי, וגרם לי לשפר טכניקות ניווט, במגוון שיטות.
באחת מהפעמים שעילעלתי בניווטון ישן נתקלתי גם בכתבה שבה נווט אמריקאי הפציר בנווטים, בצורה בלתי נתפסת, ומשוללת כל הגיון - להתאמן בריצה. "הגעתי לתוצאות הכי טובות" , כתב שם אותו נווט ביזארי, "דווקא בימים שבהם הייתי סטודנט ורצתי 5 פעמים בשבוע ריצה קלה". רעיון מוזר, חשבתי לעצמי, אבל מכיוון שצה"ל החליט להציב אותי בעיקר בתורנויות של שמירה על שיחים - זה גם רעיון שאני יכול ליישם. התחלתי, בהמון רגשות מעורבים, לרוץ ריצות קלות, בכל יום, ולהפתעתי, אחרי כמה חודשים התחלתי לראות תוצאות - לא הפכתי ליהיות אלוף הארץ, אבל הזמנים השתפרו והניווט נעשה מאתגר יותר, הרבה יותר קשה לנווט כשאתה רץ. אבל האמת היא שראיתי גם תוצאות במקום פחות צפוי - בין תחרויות הניווט.
האסטמה שלי, שהיתה מרימה ראש לפחות פעמיים בעונה, פתאום נעשתה צנועה יותר. חסל סדר התקפים בהם אתה מחשב איזה מילה שווה להוציא מהפה. בנוסף, למרות שלא ביקשתי, באופן כללי השתפר לי מצב הרוח.
מאז הפכו ה"ריצות" (שעדיין שנואות עלי) לתוכנית אימונים מסודרת, שעליה אני מקפיד שנים (תוך תחושה שהיא רק תורמת לי לאיכות החיים) ושבלעדיה לא הייתי מצליח להגיע להישגים שלי בתחרויות ניווט. כשנקראתי עם הזוכים בליגת הניווט השנה, האמת היא שבאמת התרגשתי. שנים שאני מתאמן ומתאמץ בגשם, בקור, וגם כשסתם חם, והנה הגעתי למקום שגם אחרים רואים את השינוי שחילחל אצלי.
מכיוון שהניווט עשה כזו מהפכה בחיים שלי, בחרתי גם ללמד ניווט, מתוך תחושת שליחות אמיתית, שהניווט יכול לתת הרבה יותר לתלמידים מכפי שזה נראה.
אז מה אני אעשה עם עוד חתיכת פלסטיק?
- אני אראה אותה לתלמידים שלי. ואספר להם בדיוק איך קיבלתי אותה.
להתראות בניווט
חגי לדרר חבר איגוד מספר 822
