מאת: מאיה פקר רינת
"אוי ואבוי" נשבר קולו של גיל אתמול בערב כשהתברר לו שבזמן שהוא תכנן להיות ברומא עם הבנים בתחרות ניווט בדיוק נפתחת ליגת הניווט הישראלית לשנת 2017-2018. הידיעה הזו שמה אותו בהכי "דילמה לצוער" של על מה לוותר: על ניווט בחו"ל עם הבנים אותם הוא מנסה להדביק בכל כוחותיו בחיידק הניווט או על הליגה הישראלית ממנה נעדר בשלוש השנים האחרונות. ההיעדרות הייתה מעשית בעיקרה כי דרך דוידי והפורום האינטרנטי הוא הקפיד להתעדכן וכשהגיע לביקורים בארץ תמיד, באורח פלא, היה בדיוק ניווט שהוא הצליח להשתחל אליו.
ספורט הניווט הוא ה- ספורט של גיל. האיירון מן היה מטרה להשיג ויעד לכבוש והישג להתגאות בו אבל הלב, התשוקה והעניין שלו נמצאים בספורט הזה של הניווט.
בערך הדבר הראשון שהוא עשה כשעלתה אפשרות סינגפור על הפרק (לפני חצי עשור תכף..) היה לבדוק מה מצב הספורט הזה במדינת סינגפור והוא מאוד התאכזב לגלות שהספורט הזה כמעט לא היה קיים. כשהגענו לאי הוא די מהר מצא "קצה חוט", חבר למקומיים וביחד איתם עשה כמה צעדים מאוד משמעותיים לבניית התשתית לפיתוח הספורט בסינגפור וכתבתי פה לא פעם על הייבוא של דוידי לששה שבועות במצטבר להכנת מפות ניווט של האי.
בכלל כל מקום שאנחנו עוברים בו, בסינגפור או בטיולים שלנו, נבחן בעיניים של גיל תחת השאלה האם זהו תא שטח מתאים לניווטים. אוסטרליה למשל, לדעתו, היא "גן עדן" לנווטים מבחינת תוואי השטח ותנאי מזג האוויר. "אח איזה מפת ניווט אפשר לעשות פה" הוא נאנח במהלך הנסיעות הארוכות אחת לחצי שעה.
ואני? בחיי שניסיתי במשך שנים ארוכות להיענות להפצרותיו לקחת חלק בספורט הזה. אגב, הוא עדיין לא התייאש מלנסות ולרתום אותי אבל היום עיקר משאבי השכנוע שלו מופנים לילדים (עיין ערך ניווט ברומא עם גלידה ופיצה..).
ניסיתי. גם כדי לרצות אותו ולשאת חן בעיניו, גם כי הוא כל כך נלהב אז חשבתי שבטח יש בזה לא מעט, גם כי הוא פיזר הבטחות על טיולים רומנטיים בחו"ל בעקבות ניווטים ומנווטים, גם כי יש משהו מקסים ושובה לב בקהילת הנווטים החנונית, גם כי.. אבל זה לא הולך. אני וניווטים זה לא. כבר לא. מעולם לא. אני יודעת לקרוא מפה ולנווט אני אפילו יודעת גם לרוץ אבל ביחד, לרוץ ולנווט בו זמנית, זה לא הולך לי. או שחושבים (מה שנדרש בניווט) או שרצים. השילוב הנדרש בין השניים הוא לא בשבילי.
אבל ניווט הוא לא רק ניווט ואמנם אני לא מנווטת ברגליי אבל את "הניווט" כמושג מארגן לחיים אני, כמו גיל, בהחלט מאמצת כי יש הרבה ב"חכמת הניווט":
כשאני מאבדת את הדרך, להלן "מתברברת", אני נזכרת בכלל יסודי בכל ניווט והוא לחזור לנקודה האחרונה בה ידעתי איפה אני נמצאת ומשם לנסות ולהמשיך מחדש,
כך אני מנסה לזכור שצריך לתכנן מסלול הגיוני שיאפשר לעבור בכל הנקודות מבלי לבזבז אנרגיה מיותרת של הלוך ושוב, בדבר הזה אני נכשלת חדשות לבקרים ו"תופרת" מרחקים מעשיים ומטאפוריים ממש סתם,
כך אני מקפידה להיעזר במצפן, הפנימי שלי לא תמיד מכוייל אבל המצפנים החיצוניים שלי, גיל והדס, לעולם מדוייקים ותמיד יצביעו בלי לסטות ואפילו לא במעלה אחת על הצפון לא משנה באיזה חלק של כדור הארץ הם נמצאים,
אני בהחלט מנסה לנתח לאחור וללמוד מהטעויות. אחרי כל ניווט דוידי וגיל היו יושבים במשך שעות ועושים "הפקת לקחים" ומנתחים באיזמל עדין את הניווט,
אני משתדלת לזכור שיש ימים שסתם לא הולך ושיש מפות ניווט שקשה "להתחבר" אליהן,
אני מנסה לאמץ את
התודעה של הנווטים שכל העניין הוא הדרך על כל משמעויותיה וכשמנסים לעשות "קיצורי דרך" התוצאה היא שבדרך כלל פוסלים את הניווט והתוצאה לא נחשבת.
וכן, גם עכשיו, בזמן הרגיש הזה, כשאני מחפשת את הדרך שלי ושלנו חזרה הביתה אני מנסה להיעזר בכללי הניווט הבסיסיים שהחיים במחיצת נווט אדוק לימדו אותי, אלו שמעלה ועוד:
לא "לאנוס" את המפה ולכפות אותה על השטח והמציאות,
לנסות לחשוב על כל תחנה (נקודה) בנפרד אבל גם על הדרך כמכלול,
לא לצפות שכל פריט בשטח יופיע על המפה כי יש גבול לרזולוציה בה יכולה המפה להיות ולכן יש תמיד גם אי וודאות ו"הפתעות",
לזכור שאפשר להשתפר לא רק בין ניווט לניווט אלא גם בתוך הניווט עצמו. ואפילו אם התברברת בדרך לנקודה אחת זה לא אומר שצריך להתייאש ושכל הניווט הלך פייפן,
וגם, ואולי הכי חשוב, ליהנות מהדרך.
ובמקרה, או שלא, בזמן האחרון, נפלו עיניי על הדברים הנפלאים של מאיר שלו שרק לכאורה ממעיטים מחשיבותו של מאמץ הניווט בדרך הביתה:
"מעניין איך הן מוצאות את דרכן הביתה" תהה האנגלי,
התינוק אמר "יש להן חוש ניווט",
"אין להן" אמר האנגלי. "הן לא יודעות למצוא את הדרך לשום מקום אחר פרט לשובך שלהן. זה לא ניווט, ניווט הוא היכולת למצוא את הדרך מכל מקום ולכל מקום, ובעיקר למקומות שאינך מכיר, ואילו החזרה הביתה, איך אומר זאת, נערי, דומה לציות שהכל מצייתים לכוח המשיכה. כמו שהנחל יודע את הדרך אל הים בלי מפות, וכמו שאבן מושלכת לא זקוקה למצפן כדי לשוב אל האדמה".
(מאיר שלו, יונה ונער..)
ועבורי זה אולי גם וגם.
גם אתן לדרך להוביל אותי הביתה כי "חכם השביל מההולך בו" וגם כי הדרך הביתה צרובה בתוכי ולא נדרש עבורה מאמץ מודע אבל אני גם לא אזנח את עקרונות הניווט ואמשיך להיעזר במפה, במצפן, ובתוואי השטח.