מאת: מודי בוכבינדר
סוף
העלייה והכביש נמצאים בסך הכול 50
מטר
ממני,
אבל
זה נראה כמו הרבה יותר.
עצרתי
לכמה שניות כדי להחזיר נשימה וניערתי חזק
את הרגליים אבל הן התחילו להיתפס בכל זאת.
מצד
אחד אני חייב לנוח דקה ומצד שני כל עצירה
גורמת לרגלים להשתגע,
איך
יוצאים מזה?
צעדתי
לאט את 50
המטרים
האחרונים לכביש וחשבתי שככה בוודאי הרגישו
אלו שהגיעו אל האוורסט בהבדל הקטן שלהם
היה חמצן על הגב ובערך 50
מעלות
יותר קר (ואולי
גם טיפה יותר כושר?).
הגעתי
בשארית כוחותי לסוף העלייה והתחלתי לפסוע
בעיגולים תוך כדי שתיית מים וניעור רגליים.
כל
המחקרים והסיפורים מדברים על אנשים שאינם
מודעים למצבם,
שמגיעים
לאפיסת כוחות.
עשיתי
לעצמי בדיקה מקיפה כדי לוודא שאני לא בדרך
למצב כזה,
פתרתי
כמה בעיות ממעלה שלישית והוכחתי כמה
נוסחאות,
סתם,
בסך
הכול ווידאתי שאני זוכר את היום בשבוע
ושמות בני המשפחה שלי והצצתי במפה כדי
לזכור איפה אני ואיך ממשיכים מכאן.
המסקנה
הייתה שמהמותניים ומעלה (וביחוד
מהצוואר ומעלה)
הכול
תקין.
מהמותניים
ומטה (נו,
טוב,
מהטוסיק
ומטה)
גיהינום
רציני.
שאלתי
את עצמי איך הגעתי למצב הזה.
הכול
התחיל כשלושה חודשים לפני כשמור (חברי
לניווטים ולעבודה)
הציע
שבאופן חד-פעמי
נעשה את מסלול ה-
8 שעות
ונהיה זנב לאריות.
מאחר
ויום ההולדת ה-
59 שלי
חל 4
ימים
אחרי הרוגיין חששתי שאם יאחרו את האירוע
בשנה הבאה אצטרך לזייף את הגיל והסכמתי.
חזרתי
מכנס בחו"ל
רק ארבעה ימים לפני ושמרתי על הרגליים עד
לאירוע עצמו.
חוץ
מכמה בדיקות קלות על מפת התלת-מימד
שמור העלה לרשת לא התכוננתי בשום צורה.
הגענו
לכינוס כחצי שעה לפני הזינוק וכל הקבוצות
כבר עסקו במרץ בתכנון,
חלק
מהקבוצות אפילו ניסו להוכיח את תורת
המיתרים על הדרך.
השיטה
שלי הרבה פחות מובנית.
אני
לא חושב שאני מסוגל להעריך כמה קילומטר
אהיה מסוגל לעשות אחרי 6
שעות
ואיפה בדיוק אפספס תחנה ולכן אני מתכנן
תכנון רופף של יציאה לכיוון שיש בו הרבה
תחנות ודרגות חופש ומתכנן בערך את כיוון
החזרה.
בניווט
עצמו אני לא רץ ובגלל שרוב ההליכה היא על
שבילים אין שום בעיה לעדכן ולשנות את
התכנון תוך כדי התקדמות.
שיטה
זאת הביאה אותי להישגים לא רעים בעבר.
היה
ברור שההחלטה התכנונית המשמעותית ביותר
היא האם לחצות את נחל שורק או לא.
אחרי
כמה דקות עם המפה הבנו שאם אנחנו רוצים
לשחק במגרש של הגדולים חייבים לחצות.
רבע
שעה של בהייה במפה הספיקה לתכנן מסלול
עקרוני ואת הזמן הנוסף העברנו בהכנת
הציוד...
תדריך
קצר וממצה של נועם וקדימה לדרך.
אנחנו
פונים ראשית לתחנה קרובה בעלת ניקוד גבוה
(91
למי
שמסתכל במפה)
בהנחה,
שהתבררה
כמוצדקת,
שלא
בטוח שיהיה לנו זמן וכוח בשבילה בסיום.
תוך
פחות מ-
10 דקות
אנחנו אוספים 9
נקודות
ואם ממוצע התחנות לקילומטר היה הפרמטר
החשוב,
היינו
חותכים כאן את הניווט (ממוצע
54
נקודות
לשעה!!),
מאחר
שלא זה המצב,
אנחנו
ממשיכים דרומה לאסוף תחנה נוספת קרובה
ובעלת ניקוד גבוה בקצה הדרומי של המפה
(98
למי
שעדיין מציץ במפה).
אנחנו
פוגשים שני אנשים לא מוכרים שלמרבה הפלא
ממשיכים דרומה,
לכיוון
קצה המפה,
עד
שאנחנו מבינים שהם סתם מטיילים ושהעולם
לא נגמר 300
מטר
דרומה מאתנו בקצה מפת הניווט.
לאחר
שביקרנו בקצה הדרומי של המפה,
אנחנו
פונים צפונה והולכים על שפת נחל שורק
לאיסוף עוד שתי תחנות בניקוד גבוה (למי
שעדיין תקוע במפה תחנות 95
ו-
92, את
הבלוג הזה אני מקווה שאפשר לקרוא גם בלי
מפה ביד).
הפריחה
משכרת והנוף מדהים,
אבל
אי אפשר להמנע מהמחשבה שעוד מעט אנחנו
צריכים לרדת,
ובעיקר
לעלות,
את
כל הנחל היפה הזה.
אנחנו
יורדים בירידה התלולה אל תחנת הרכבת
ומתחילים את הטיפוס בצד השני.
הטיפוס
בשביל צר ומאוד תלול לאורך צינור.
זה
לא קל,
אבל
פחות משעתיים מהפתיחה כוחנו עדיין במותנינו
ואנחנו מגיעים מתנשמים לקצה השביל
הצר והתלול ועוברים לשביל הרחב והפחות
תלול.
בדרך
לתחנה הבאה (94
אם
לא ניחשתם לבד)
אנחנו
עושים פספוס ראשון כאשר אנחנו חולפים על
השביל לא יותר משני מטר מהתחנה ולא מסובבים
את הראש.
התחנה
גלויה מהצד השני של השביל ואנחנו ממשיכים
עוד כמאתיים מטר לפני שאנחנו מבינים
שטעינו וחוזרים חזרה.
הלכו
להן 5
דקות,
מה
זה לעומת 8
שעות.
משם
אנחנו ממשיכים לקצה הצפוני של המפה
ומתחילים לבדוק אפשרויות.
פנייה
מזרחה תביא אותנו לאזור של תחנות בניקוד
7
שמפוזרות
כל אחת על הר אחר.
אנחנו
מחליטים לדבוק בתוכנית המקורית ללכת
מערבה פחות או יותר על קו גובה.
הבעיה
היא שבגלל ביטול תחנה 54
אין
לנו כאן בעצם שום דרגות חופש ונהיה חייבים
להגיע עד הקצה המערבי של המפה.
בנוסף
לזה,
למרות
שממערב יש שלוחות לא תלולות,
אנחנו
לא מוצאים שום שביל מתאים וחיתוך ארוך
דרך השטח לא נראה כדאי,
כך
שאנחנו רואים שנצטרך בכל זאת לטפס קטע
תלול בדרך חזרה.
הזמן
נראה קצת לחוץ ואנחנו מוותרים על העיקוף
ל-
71 ופונים
לקחת את תחנה ה-
9 האחרונה
(מי
אם לא 94).
3:20 שעות
לתוך הרוגיין אנחנו מסיימים לאסוף תחנות
בפס הזהב של נועם עם שש תחנות בניקוד 9,
הידד!
משם
אנחנו פונים מערבה,
מציצים
על מישור החוף הפרוש באופק,
עוצרים
למלא מים באחת מתחנות המים הרבות המסומנות
במפה ומושכים במהירות מערבה.
חוצים
בתוך הישובים המנומנמים של רמת רזיאל
וכסלון ואוספים בדרך מערבה עד שתי תחנות
(63
ו-
66 אם
אתם עדיין בעניין מספרי תחנות).
מגיעים
לחלקה המערבי של המפה ל "פס"
תחנות
ה-
8.
התחנה
האחרונה בחלק הצפוני היא 84
(סליחה
שכתבתי את מספר התחנה המפורש לא בסוגריים)
ויורדים
דרומה לתחנה הכי מערבית במפה (81,
אלא
מה).
אנחנו
פוגשים את היסעורים שמגיעים לתחנה מיד
אחרינו שרצים בקלילות ואחרי למעלה מ-
5 שעות
נראה כאילו קמו משינה טובה ממש לפני כמה
דקות (אני
קצת מגזים,
אבל
לא הרבה).
זה
המקום לציין שבמשך כל הרוגיין אנחנו
פוגשים מספר זעום של נווטים ורוב הזמן
נמצאים לגמרי לבד בשטח,
לא
ברור האם זה מחמת מיעוט המשתתפים במסלול
ה-
8 שעות
או המסלול השונה שבחרנו.
משם
אנחנו פונים מזרחה בתוך הנחל בדרך
חזרה.
בערך
6
שעות
מהזינוק אנחנו מגיעים לשביל העולה מהנחל
ולא מוצאים אותו.
לאחר
כמה סיבובים ועוד כמה דקות מבוזבזות אנחנו
מוצאים את השביל שתחילתו כמעט מוסתרת
בצמחיה וסימון השבילים מסומן ברור על אבן
בצד ההפוך לכיוון שלנו..
אנחנו
עוברים מתחת למסילת הרכבת בצינור בטון
לא מאוד רחב ומטפסים בסולם קטן בסופו
ליציאה,
מעבר
מדליק לכל הדעות.
ואז
מתחילה העלייה הגדולה אותה תיארתי בפתיחה.
בחלק
הראשון אנחנו אפילו רואים צב נחמד עומד
בצד השביל ומסתכל עלינו.
העלייה,
שהיא
פחות תלולה וגבוהה מהעלייה הראשונה שעשינו
בהתחלה,
נראית
אחרי 6
שעות
ו-
27 קילומטר
לגמרי אחרת.
זה
לוקח פחות מחצי שעה אבל כאמור בפתיחה אני
מגיע למעלה די באפיסת כוחות.
לאחר
מנוחה ושתייה אנחנו ממשיכים מזרחה בדרך
לנקודת הסיום.
השביל
ממשיך בעלייה קלה ואם לרגליים שלי היה דף
בפייס הם היו מעבירות סטאטוס ממצב
"קטסטרופה"
למצב
"מאוד
עייפות".
אנחנו
עוברים פחות מחצי קילומטר (אבל
לפחות שני קווי גובה)
מתחנה
56,
אבל
מוותרים עליה בלי לחשוב פעמיים.
בדיעבד
יתכן שהיינו יכולים לקחת אותה ולעבור שתי
קבוצות אחרות שהיו בסך הכול נקודה מעלינו
בדירוג הסופי.
מאחר
ולא חשבנו שנהיה אפילו קרובים לפודיום
וויתרנו בלי יותר מדי התלבטות.
בדרך
חולף אותנו המחלץ האולטימטיבי האלטרנטיבי
(עופר
אביטל)
ומציע
פינוי במחיר מציאה.
אנחנו
דוחים אותו בבוז.
בכל
זאת אנחנו לוקחים תחנה אחרונה (ניחשתם
-
67) כאשר
גם כאן אנחנו מבזבזים כמה דקות כי אני
יורד מעט נמוך מדי ומור קורא לי חזרה
ומחייב אותי לטפס קצת חזרה לשביל.
הקטע
האחרון עובר דרך נס-הרים.
לרגע
נדמה כאילו אין לנו שום סיכוי להגיע,
אבל
מבט במפה ובשעון וחישוב פשוט מראים שאנחנו
בסדר.
ב-
100 מטר
האחרונים מור מציע שנסיים בריצה,
אבל
אני דוחה את ההצעה על הסף.
בערך
8
דקות
לסיום אנחנו מנקבים את ה finish
אחרי
שעברנו מעט יותר מ-
34 קילומטר,
טיפסנו
מעל קילומטר וניצלנו 98%
מהזמן.
בזמן
שמור עומד בתור לפריקת הכרטיסים,
אני
מנסה למלא קצת מים ומגלה שהזרם בברזיה
בסיום יכול למלא בקבוק בערך בשעה.
בכל
זאת אני משלים קצת נוזלים ואוכל משהו
למרות שאני לא רעב ופונה הצידה להחליף
בגדים ונעליים.
לוקח
לי לפחות 10
דקות
של טריקים משונים עם הרגליים כדי להסיר
את המכנסיים הארוכים והנעליים ולנעול
נעליים וגרביים נקיות כאשר כל תנועה לא
זהירה מיד תוקעת את הרגליים.
אני
קונה לעצמי איזה ברד קר ומסתובב תוך כדי
ניעור רגליים עד לטקס הסיום.
להפתעתי
המוחלטת אנחנו מוכרזים במקום שלישי
בקטגורית גיל ומקבלים כוס מדהימה שמצדיקה
את כל המאמץ (זה
היה בהומור,
לא
להתרגש).
מספר
קטן של קבוצות (מחו"ל
וכמובן היסעורים)
עושות
תוצאות מדהימות מבחינתנו.
עוד
איזה רבע שעה בשטח וקצת אוכל מסמיה ואני
נכנס בזהירות לאוטו ויוצא הביתה.
בדרך
מור מבשר לי שדורדרנו למקום הרביעי,
אבל
אני בשום פנים ואופן לא מחזיר את הכוס!!
תם
ונשלם הרוגיין,
שיחקנו
במגרש של הגדולים ויצאנו בכבוד,
היה
לא קל אבל חוויה.
להתראות
ברוגיין הבא (במסלול
6
שעות!!).
תודה
למאסטרו הראשי נועם ולכל התזמורת שעזרה
לו.
