מאת: רוני כהן
תזכורת – אני בחרתי לתת את תרומתי
ע"י לימוד נוער עם לקות למידה. התוכנית המקורית הייתה נוער בסיכון (עיין ערך
יוסי...) אך המציאות, בעזרתו האדיבה של עודד שמצא את העבודה הזו, הובילה לכיתות י'
של בית ספר מרום ללקויי למידה שנמצא בכפר הירוק.
התוכנית: 2 כיתות י', 12 תלמידים בכיתה, חצי שנה
לכל כיתה, פעם בשבוע שעור כפול.
ההתחלה הייתה אופטימית, באתי לתת להם
שעתיים של כיף. הסברתי שחשוב לי שישתדלו ושייהנו, לא צריך לדאוג לגבי ה'הצלחה' – לקיחת
חלק והנאה זה כל מה שנדרש.
מהר מאד נפלתי לקרקע המציאות. הכיתה
אמנם קטנה אך הפרעות הקשב עושות את שלהן. תוסיפו לזה את חוסר הניסיון לעמוד מול
כיתה והגישה ה'רכה' מדי שהתחלתי בה ומה שנוצר זה מצב של פריקת עול, חוסר משמעת
והכי גרוע מבחינתי, חוסר עניין מצד חלק ניכר מהכיתה. התגובה הייתה הקשחת הגישה וגם
שימוש בעונשים לפי מדיניות בית ספר מה שהביא אותי למצב שאני בפוזיציית ה'איש הרע' –
ממש לא מה שחיפשתי להיות.
במקביל ההתקדמות בניווט נראתה סבירה כל
עוד היינו בתוך גבולות בית הספר – מפה קטנה ב 1:500 במרחב בו הם מכירים כל פינה.
אך כאשר יצאנו לנווט בכפר הירוק הייתה נפילה. חוץ מ 4-5 שהצליחו בד"כ למצוא
את דרכם, השאר התברברו גם כששמתי סרטים לאורך הלג...
עכשיו אני בשיאו של המשבר, לא מצליחים
לנווט, מתקשה לשמור על משמעת, נתקל בחוסר מוטיבציה מייאש. בקיצור – לא כייף בכלל!
מהדהדות באוזני האזהרות של עודד שלא ברור אם ניתן להצליח עם כיתה כזו, של יוסי שלא
מומלץ שילוב של ילדים בעיתיים עם שעור שהוא לא בחירה וכן הסיפורים עם הבעייתיות של
הגיל הזה.
אבל מצד שני לוותר זה לא אופציה. אלו
ילדים שלא מאמינים בעצמם ובמערכת כי המערכת ויתרה עליהם. הם באו למרום כי שם
נותנים להם סיכוי. אני באתי לשם כדי להראות להם שאני מאמין בהם ואם הם יאמינו
בעצמם אז הם יצליחו. אז מתייעצים עם סגל המורים ועם המנהלת הנהדרת והתומכת.
ממשיכים לחפש את האיזון בין קשיחות לאמפטיה, בין דרישה והתעקשות לרכות. וכן
מייצרים כמה שיותר מצבים של אחד על אחד עם כל המתקשים – לזהות את הקושי, לשכנע שיכול
להצליח אם רק ירצה וינסה, להוליך אותו להצלחה ולו הקטנה ביותר, לשבח ולעודד. לאט
ובסבלנות לשנות את מגמת פריקת העול לשיתוף פעולה ומשם להצלחות. לדייק יותר בקושי
התרגילים כך שיתנו הצלחה אך כזו שדורשת מאמץ, אותו מאמץ שהם מסוגלים לתת בשלב הזה.
בנוסף גם עזר יום הורים בו דברתי עם 3
תלמידים והוריהם שלקו בחוסר מוטיבציה מופגן. הם הסכימו לתת מאמץ ואני הבטחתי
'לפתוח דף חדש'.
וכך, לאט ובהדרגה חל שינוי. פחות
הפרעות, יותר השתתפות ורצון ועם זה מגיעים גם הישגים. מוצאים התחנות, מסיימים
ניווט שלם. כמה מאלו שלא הצליחו כלום פתאום מגיעים בין הראשונים. יש שעורים עם
אווירת תחרות חיובית. והכי חשוב – יש תחושה של הישג, גם לתלמידים וגם לי...
היועצת פתאום מספרת לי שתלמידים אמרו
לה שרוצים לצאת לשיחה איתה בשיעור ניווט מבקשים היום – רק לא בניווט!
בשיחת סיכום כשאני שואל אותם מה למדנו
והם אומרים – ניווט, אני מתקן ואומר שלמדנו שאם אנחנו רוצים, מנסים ומשתדלים אנחנו
גם מצליחים. שהמוטיבציה עושה את ההבדל. הראנו שאם הם מאמינים בעצמם ומנסים הם
יצליחו גם בנושאים שקשה להם ונדמה להם שאין סיכוי. כל זה עם סדרת דוגמאות אישיות
לכל אחד. הניסיון האישי שהם חוו הפך את המסר לקליט. זה עבר ונקלט כי זה קרה!
עכשיו אני מלמד את הכיתה השנייה. כל
הלקחים והניסיון מיושמים והכל עובד טוב יותר. ואני מצליח 'להחזיק' את הקבוצה. יש
יותר רצון ואוירה טובה וכתוצאה יש התקדמות מהירה כפליים והישגים גבוהים בהרבה. כבר
יצאתי איתם לפארק הרצליה בו כולם ניווטו בהצלחה (וגם בזמנים מהירים ממה שחשבתי
ותכננתי) ובסיכום אמרו שלא היה קשה. השלב הבא, לקחת אותם ליער.
ובינתיים, תלמידי הכיתה הקודמת (הלומדים
קולנוע בחצי השני של השנה) פוגשים אותי בהפסקות ואומרים שמתגעגעים לניווט...
ןלסיכום, כל מי שעוד לא מדריך לא יודע
מה הוא מפסיד!