מאת: דורון קינר
ימין משה או ניווט שליחים של 24 שעות?
בשאלה הזו לא היתה לי התלבטות. למרות שאני אוהב מאד את ירושלים שלנו ועוד לנווט בה, ידעתי כי בימין משה, תמיד אוכל לחזור ולנווט, אך עלי לנסוע שוב לניווט השליחים המיוחד הזה (אחרי הפסקה של עשר שנים), ניווט שבו נטלתי חלק בגרמניה בסוף השבוע האחרון, 16-17.5.15.
הזמנת כרטיס הטיסה (המוזל יש לומר, דרך UP) נעשתה כבר לפני שלושה חודשים, במקביל להודעה שלי בפורום "מי רוצה להצטרף אלי?" כנראה שאיני טוב ממש בשיווק, כי איש לא התעניין אפילו... מי שדאג להרשמתי שם, הוא ידידנו, הנווט הגרמני ברנד וולנברג ,שמגיע אלינו ארצה, כל שנה לפחות פעם אם לא פעמיים.
אז מהו ניווט שליחים של 24 שעות? איך שאל אותי מישהו: " זה כמו המרוץ מהר לעמק?". כן, זה כמו, רק שזה עם ניווט וזה כל ההבדל "הקטן", שהופך את הספורט שלנו לספורט הנפלא ביותר ביקום. בקיצור, ניווט השליחים הזה, החל את דרכו ב 1985 בגרמניה, תחילה אחת לשנה ואחר כך אחת לשנתיים. החוקים פשוטים למדי, ההכנות אליו ממש לא! מבחינת הנווטים, צריך להרכיב צוות של שישה אנשים שעליו חלים התנאים הבאים: חייבות להיות בו שתי נשים, לא משנה באיזה גיל ואסור שיהיו בו יותר משלושה גברים בגילאי 19-34.
בשעה תשע בבוקר בשבת, יוצאים מספרי אחד לניווט בזינוק המוני. זה דומה לשלנו, אלא שניווט השליחים שלנו מסתיים אחרי שלושה נווטים ואילו כאן יש שישה אנשים בצוות, לאחר שמספר שש חוזר, יוצא שוב מספר אחד לשטח וחוזר חלילה, כך במשך 24 שעות עד יום ראשון בבוקר בשעה תשע. ממוצע היציאות של כל נווט בשטח ביום אחד הוא בין 4-6 פעמים כשכל ניווט הוא ניווט מלא לחלוטין! עוד ביום שלפני התחרות וגם במהלכו, הצוות מחליט בינו לבין עצמו, לא על סדר היציאה שכבר נקבע מראש, אלא לאיזה מבין המסלולים כל אחד יוצא, למשל, ניווט יום ארוך וקל או ניווט לילה, קצר וקשה.
על חווית הניווט באירופה, איני צריך לספר לאלו שמכירים אותה. על חווית ניווט כל 5-6 שעות, זה כבר סיפור מאתגר ואחר ולגמרי, אך כאמור, אם לא הייתי נהנה, לא הייתי משתתף. המארגנים כאמור, "קורעים את התחת" בהתנדבות ובאהבה, כבר 30 שנה. זה תמיד אותו מועדון בעזרת מתנדבים חיצוניים בזמן התחרות ותמיד גם באותו אזור של טורינגיה במרכז גרמניה. אזכיר רק את נקודת ההכנה המרכזית בכל הסיפור והיא הכנת השטח והמסלולים: הוכנו 38 מסלולים שונים וביער פוזרו 186 תחנות... לא פחות! עוד משהו לידיעתכם, להבדיל מאצלנו, רוב היערות בגרמניה הם יערות פרטיים ולא רק שאתה צריך לבקש מהם רשות להיכנס לשיטחם, הם משלשלים לכיסם לא מעט כסף מן הסתם. בניווט אגב, יש גם מסלול ניווט של 12 שעות באותם תנאים. השתתפו בו בעיקר נווטים מגרמניה, אך גם מארצות אחרות באירופה ומניין כל הקבוצות, היה למעלה מ200, כלומר הרבה מעל 1000 איש בתחרות.
השנה, שנת ה 20 לקיומה של תחרות הניווט בארוכה ביותר בעולם מבחינת זמן כולל (להזכירכם, ניווט טיומילה השוודי המפורסם הוא ניווט שליחים של 10 איש, שלא יוצאים לסבבים נוספים), הודיעו המארגנים שהתעייפו ושאינם בטוחים שהם רוצים להמשיך עם הניווט. בלחץ הקהל הרב, הם הודיעו לקול תשואות ההמון בטקס הסיום על קיום הניווט ה 21, עם הזרמת דם צעיר וחדש שיישא בעול הכנת התחרות, כי להזכירכם, זה היה ונשאר כל השנים רעיון וביצוע של מועדון אחד בלבד, לא כמו האורינגן המפורסם, שמאורגן כל שנה על ידי מועדון אחר בשבדיה.
באשר לחוויותי האישיות, כאן לא ארחיב את הדיבור יותר מדי על חווית הראשון בצוות, על ההווי שהתפתח במחנה האוהלים והקראוונים הענק שבשטח כינוס התחרות, לא אספר על המאכלים הבשריים והמתוקים שהיו שם, לא על המקלחת המשותפת, לא על החזירה ושמה סוזי שטיילה לה בשטח "להנאת" כולם, לא על האור בפנס הראש "שנגמר" לי בניווט השני באותו לילה בדיוק אמצע הדרך ושכל מה שהספיק לי כדי לחתוך לסיום, היה פנס אצבע קטן וגם לא על מזג האוויר החם ביום והקר בלילה, אלא רק על דבר אחד: על חווית הניווט בנוף הירוק והמקסים, על תחנות קלות יותר וקשות יותר, על תחושת הצוות ועל תחושת השייכות לספורט שאתה חלק ממנו.
בפעם הבאה בעוד שנתיים, במאי 2017, אסע לשם כנראה שוב ואולי אז, יהיה לנו צוות ישראלי אחד או שניים אפילו! הפעם אהיה שיווקי יותר ואולי, מי יודע...