לוי שם פרטי

לוי עובדיה שהיה מעמודי התווך של האיגוד, פעיל נמרץ ובלתי נלאה באיגוד במשך למעלה מ 30 שנים (ספורטאי למופת, רכז מועדון עמק חפר, גזבר האיגוד, חבר הנהלה, ממפה ומדריך...) הלך לעולמו היום בגיל 82.
מצורפת כתבה שהתפרסמה בניווטון (אוקטובר 97) וחושפת טפח מדמותו:

תחנה אישית
לוי עובדיה

"התחנה האישית" היא פינה חדשה בניווטון, אשר מעמידה במרכז הבמה את אחד מחברי האיגוד או אדם אחר הקשור לניווט, ומאפשרת לנו הצצה אל עולמו הפרטי, מעט מעבר למה שנחשף בשגרת התחרויות והניווטים.
לוי עובדיה, גזבר איגוד הניווט ונווט ותיק, מתכבד להיות ראשון המבקרים בתחנה האישית. לוי נולד בסופיה, בולגריה בשנת 1933. הוא עלה לארץ יחד עם משפחתו בשנת 1941, ימים ספורים לאחר שהגרמנים השתלטו על בולגריה. את לימודיו האקדמיים עשה בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית ברחובות. בעקבות הצעת גיסתו החל לעסוק בהוראה בזמן לימודיו, כעבודה צדדית עד להשלמת התואר. את העבודה הצדדית הזו הוא ממשיך כבר קרוב ל40- שנה - כמורה לביולוגיה, מחנך וסגן-מנהל בתיכון העירוני (הישן) בהרצליה.
ללוי ולאשתו יהודית שלושה בנים: עוזי, עודד ועופר. כולם (למעט עוזי) נווטים פעילים. תחביביו של לוי, בנוסף לניווט, כוללים איסוף בולים (למרות שעכשיו כבר לא) ושירה במקהלת עמק חפר, במסגרתה הוא משתתף בקונצרטים ובתחרויות בין-לאומיות בחו"ל.

השאלון:
1. מהו זיכרון הילדות המוקדם ביותר שלך?
כשהייתי בערך בן 4, קיבלנו חצוצרות צלולואיד במתנה. התיישבנו מסביב לתנור ותקענו בהן, ואחי כמעט שרף את החצוצרה שלו בגלל התנור.
2. מה רצית להיות כשהיית ילד?
רציתי  להיות הרבה דברים, אבל כבר הספקתי לשכוח.
3. אילו תכונות אתה מעריך?
יושר, כנות.
4. מה מפחיד אותך?
חוסר אונים.
5. מה אתה הכי שונא?
נודניקים.
6. מה הספר האחרון שקראת?
בדיוק עכשיו גמרתי לקרוא את "ראיתי אותם" של דן מרגלית.
7. מה העצה הטובה ביותר שקיבלת?
אני חושב שאף פעם לא נתנו לי עצות טובות.
8. מה העצה הטובה ביותר שנתת?
נתתי הרבה עצות טובות. למשל, היה לי תלמיד אחד "לא מבריק", נגיד בעדינות, שיעצתי לו לא ללמוד ביולוגיה.
9. מה דעתך על הנוער של היום בהשוואה לנוער לפני 20 ו30- שנה?
הנוער של היום יותר מפונק, לא כל כך אוהב להתאמץ, ורבים גם מתעצלים לחשוב לבד.
10. מה אתה הכי אוהב בעבודתך?
ללמד (ביולוגיה), ולהתעסק בנושאים ארגוניים, דבר בו אני טוב.
11. מה מצחיק אותך?
כשמדגדגים אותי.
12. איך הגעת לניווט?
עוזי (הבן הבכור) השתתף בחוג ניווט, ואחריו הצטרפו לניווט עודד ועופר. אני נהגתי ללוות כמדריך את עופר, שהיה אז ילד - ונדבקתי. זה היה במחצית הראשונה של שנות ה80-, שנת 82' או 83'.
13. מהי מפת הניווט האהובה עליך, ומדוע?
מפת יער הנשיא צפון, שהיתה אחת המפות הראשונות שמופו בצורה טובה ואמינה.
14. והשנואה?
נחשונים. בגלל הקקטוסים והחורבות, שמקשים על הריצה.
15. איפה היה הבירבור הגדול ביותר שלך?
באליפות העולם לותיקים באומהולט, שבדיה. זו היתה הפעם הראשונה שניווטתי בחו"ל, ושעה שלמה עברה עד שמצאתי את התחנה הראשונה. עם זאת, מעולם לא הפסקתי ניווט ומעולם לא פסלתי.
16. מהו הדבר שאתה הכי אוהב בניווט?
ההתמודדות האישית.
17. עד מתי תמשיך לנווט?
כל עוד אוכל.
18. מה הפשלה הגדולה ביותר שלך כגזבר?
לא היו פשלות, אף פעם לא חסרה אגורה.
19. לו יכולת, מה היית משנה בנושא הניווט בארץ?
הייתי רוצה לראות יותר מעורבות של אנשים, יותר מוכנות לתרום.
20. אתה צם ביום כיפור?
הרבה שנים כבר לא, אבל עכשיו יש לי אישור מהרופא.
21. מה תאחל לשנה החדשה?
שביבי יסע לאי באוקיינוס השקט ויניח לנו.
22. מה התלונה השכיחה המופנית כלפיך?
שאני קצת תוקפני.
23. מהו הדבר החשוב ביותר בחינוך ילדים?
דוגמה אישית ועקביות.
24. אחרי בריאות, מה הכי חשוב?
צלילות הדעת.
25. מה היית רוצה ללמוד כיום?
מחשבים.
26. איפה בעולם היית רוצה לבקר?
בפארק ילוסטון, ארה"ב.
27. אילו היית בן 21 שוב, מה היית עושה אחרת?
לא בטוח שהייתי עושה משהו אחרת. בן-אדם אוהב לעשות את מה שהוא עושה טוב.

24 שעות

מאת: דורון קינר
ימין משה או ניווט שליחים של 24 שעות?
בשאלה הזו לא היתה  לי התלבטות. למרות שאני אוהב מאד את ירושלים שלנו ועוד לנווט בה, ידעתי כי בימין משה, תמיד אוכל לחזור ולנווט, אך עלי לנסוע שוב לניווט השליחים המיוחד הזה (אחרי הפסקה של עשר שנים), ניווט שבו נטלתי חלק בגרמניה בסוף השבוע האחרון, 16-17.5.15.

הזמנת כרטיס הטיסה (המוזל יש לומר, דרך UP) נעשתה כבר לפני שלושה חודשים, במקביל להודעה שלי בפורום "מי רוצה להצטרף אלי?" כנראה שאיני טוב ממש בשיווק, כי איש לא התעניין אפילו... מי שדאג להרשמתי שם, הוא ידידנו, הנווט הגרמני ברנד וולנברג ,שמגיע אלינו ארצה, כל שנה לפחות פעם אם לא פעמיים.

אז מהו ניווט שליחים של 24 שעות? איך שאל אותי מישהו: " זה כמו המרוץ מהר לעמק?". כן, זה כמו, רק שזה עם ניווט וזה כל ההבדל "הקטן", שהופך את הספורט שלנו לספורט הנפלא ביותר ביקום. בקיצור, ניווט השליחים הזה, החל את דרכו ב 1985 בגרמניה, תחילה אחת לשנה ואחר כך אחת לשנתיים. החוקים פשוטים למדי, ההכנות אליו ממש לא! מבחינת הנווטים, צריך להרכיב צוות של שישה אנשים שעליו חלים התנאים הבאים: חייבות להיות בו שתי נשים, לא משנה באיזה גיל ואסור שיהיו בו יותר משלושה גברים בגילאי 19-34.
בשעה תשע בבוקר בשבת, יוצאים מספרי אחד לניווט בזינוק המוני. זה דומה לשלנו, אלא שניווט השליחים שלנו מסתיים אחרי שלושה נווטים ואילו כאן יש שישה אנשים בצוות, לאחר שמספר שש חוזר, יוצא שוב מספר אחד לשטח וחוזר חלילה, כך במשך 24 שעות עד יום ראשון בבוקר בשעה תשע. ממוצע היציאות של כל נווט בשטח ביום אחד הוא בין 4-6 פעמים כשכל ניווט הוא ניווט מלא לחלוטין!  עוד ביום שלפני התחרות וגם במהלכו, הצוות מחליט בינו לבין עצמו, לא על סדר היציאה שכבר נקבע מראש, אלא לאיזה מבין המסלולים כל אחד יוצא, למשל, ניווט יום ארוך וקל או ניווט לילה, קצר וקשה.

על חווית הניווט באירופה, איני צריך לספר לאלו שמכירים אותה. על חווית ניווט כל 5-6 שעות, זה כבר סיפור מאתגר ואחר ולגמרי, אך כאמור, אם לא הייתי נהנה, לא הייתי משתתף. המארגנים כאמור, "קורעים את התחת" בהתנדבות ובאהבה, כבר 30 שנה. זה תמיד אותו מועדון בעזרת מתנדבים חיצוניים בזמן התחרות ותמיד גם באותו אזור של טורינגיה במרכז גרמניה. אזכיר רק את נקודת ההכנה המרכזית בכל הסיפור והיא הכנת השטח והמסלולים: הוכנו 38 מסלולים שונים וביער פוזרו 186 תחנות... לא פחות! עוד משהו לידיעתכם, להבדיל מאצלנו, רוב היערות בגרמניה הם יערות פרטיים ולא רק שאתה צריך לבקש מהם רשות להיכנס לשיטחם, הם משלשלים לכיסם לא מעט כסף מן הסתם. בניווט אגב, יש גם מסלול ניווט של 12 שעות באותם תנאים. השתתפו בו בעיקר נווטים מגרמניה, אך גם מארצות אחרות באירופה ומניין כל הקבוצות, היה למעלה מ200, כלומר הרבה מעל 1000 איש בתחרות.
השנה, שנת ה 20 לקיומה של תחרות הניווט בארוכה ביותר בעולם מבחינת זמן כולל (להזכירכם, ניווט טיומילה השוודי המפורסם הוא ניווט שליחים של 10 איש, שלא יוצאים לסבבים נוספים),  הודיעו המארגנים שהתעייפו  ושאינם בטוחים שהם רוצים להמשיך עם הניווט. בלחץ הקהל הרב, הם הודיעו לקול תשואות ההמון בטקס הסיום על קיום הניווט ה 21, עם הזרמת דם צעיר וחדש  שיישא בעול הכנת התחרות, כי להזכירכם, זה היה ונשאר כל השנים רעיון וביצוע של מועדון אחד בלבד, לא כמו האורינגן המפורסם, שמאורגן כל שנה על ידי מועדון אחר בשבדיה.

באשר לחוויותי האישיות, כאן לא ארחיב את הדיבור יותר מדי על חווית הראשון בצוות, על ההווי שהתפתח במחנה האוהלים והקראוונים הענק שבשטח כינוס התחרות, לא אספר על המאכלים הבשריים והמתוקים שהיו שם, לא על המקלחת המשותפת, לא על החזירה ושמה סוזי שטיילה לה בשטח "להנאת" כולם, לא על האור בפנס הראש "שנגמר" לי בניווט השני באותו לילה בדיוק אמצע הדרך ושכל מה שהספיק לי כדי לחתוך לסיום, היה פנס אצבע קטן וגם לא על מזג האוויר החם ביום והקר בלילה, אלא רק על דבר אחד: על חווית הניווט בנוף הירוק והמקסים, על תחנות קלות יותר וקשות יותר, על תחושת הצוות ועל תחושת השייכות לספורט שאתה חלק ממנו.



בפעם הבאה בעוד שנתיים, במאי 2017, אסע לשם כנראה שוב ואולי אז, יהיה לנו צוות ישראלי אחד או שניים אפילו! הפעם אהיה שיווקי יותר ואולי, מי יודע...

ISF בטורקיה

מאת: דלית מנסור
קודם כל תודות:
 אנחנו רוצים להודות לאביחי ואמנון- המאמנים שלנו, שעזרו לנו בכל רגע, ידעו להרגיע אותנו כשצריך, ודאגו שתמיד נהיה שמחים. בלעדיכם הנסיעה הזאת לא הייתה מה שהיא! אתם אדירים! בזכותכם הגענו למקום הזה!. בנוסף, רצינו להודות לראש המשלחת אמין, שעזר לנו עם כל הפרטים הטכניים. לרועי ברקוביץ'- הנציג הישראלי בועדת ה-ISF, שהיה איתנו כל הזמן, הרגיע אותנו לפני הזינוק, ותמיד עודד והצחיק אותנו. וכמובן לשלושת המאבטחים שלנו ששמרו עלינו בכל רגע, גם כשלא ראינו אותם
ועכשיו על התחרות...
  השנה יצאנו בנות נבחרת הניווט של תיכון "מור" (יעל גרנות, נינה כליף, נועה עבודי ודלית מנסור) ונבחרת הבנים של "העמק המערבי" יפעת (בר אלקחר, עידן אלקחר, רגב אברהם, עידו בהט וכרמל סט) לאליפות העולם לבתי ספר באנטליה, טורקיה, יחד עם המאמנים אביחי ביאר ואמנון וילנר. הנבחרות היוצאות נקבעו בתחרות מקדימה שהתקיימה בארץ שלושה חודשים קודם לכן.
התחרות כללה שבוע של אימונים, תחרויות, מסיבות והמון הווי חברתי וגיבוש מדינות, הכל במלון חמישה כוכבים דלקס על שפת הים. השתתפו בתחרות 22 מדינות מכל העולם, ב-8 קטגוריות שונות. במהלך השבוע התקיימו 3 תחרויות- מקצה ארוך, מקצה בינוני ו"ניווט ידידות".
הניווטים היו מאוד מאתגרים. השטח היה שילוב של שטח אירופאי מבחינה התבליט ויער ים תיכוני מבחינת התכסית. הצמחייה הייתה דומה לארץ, אך התבליט היה הרבה יותר תלול, עם סלעי ומצוקי ענק, עם הרבה נחלים וגאיות עמוקים. ארגון התחרות היה מאוד מקצועי וכל תחרות התחילה במפת חימום ליד הזינוק שאפשרה להתרגל לשטח.
לוותה בהמון התרגשות ולחץ, אבל המודל שהיה יום קודם לכן ומפת החימום לפני הניווט הרגיעו אותנו. זאת בנוסף לאמנון בכינוס, אביחי בזינוק ושלושת המאבטחים שלנו בדרך. לחלקנו זה היה הניווט הראשון בחו"ל, ולכן היה קשה להתרגל לשטח ולרמה. המסלול דרש בחירות ציר נכונות, והרבה פעמים היה עדיף להקיף מאשר ללכת ישר. בסוף כולנו סיימנו, ועשינו תחקור משותף באותו ערב.
הייתה טכנית מאוד, בשטח מרובה סלעים וגאיות ענקיים. הכינוס היה בגובה 800 מטר בכפר טורקי קטן, וגם פה היה ניווט חימום לפני הזינוק. למרות המרחק הקצר יחסית למסלול הארוך, זה היה ניווט מאתגר פיזית וניווטית. בסוף הניווט פגשנו את הגרסה הטורקית של סאמיה, עם פיתות טורקיות מעולות כמעט כמו בארץ.
התחרות השלישית- "ניווט ידידות":
ניווט שליחים בעיר קמר שליד אנטליה, המורכב משלשות מעורבות של נווטים מכל המדינות, הגילאים והמינים. קיבלנו מפת סקור עם המון תחנות מפוזרות ביער, אותן כל שלשה הייתה צריכה לחלק בין חבריה, כאשר 3 מהן הן תחנות חובה אותן שלושת הנווטים צריכים לנקב ביחד. זו הייתה תחרות מאוד כיפית ומשמעותית, שאפשרה לנו להכיר את המדינות האחרות ולעבוד איתן. האווירה הייתה כיפית ומגבשת, במיוחד ספרינט הסיום בו כל שלשה רצה יד ביד. בסוף התחרות התרחשה החלפת החולצות המסורתית, שם החלפנו חולצות ניווט ישראליות עם נווטים שונים.
היום המרגש ביותר בנסיעה היה ערב יום הזיכרון. באותו יום (יום מנוחה בין התחרויות), הייתה פעילות תרבותית, בה כל מדינה ערכה שולחן עם מטעמים, סמלים ומפות המאפיינות אותה.  למרות שהיינו המשלחת הכי קטנה (9 נערים), הצלחנו לעשות שמח ולהראות שישראל על המפה (תרתי משמע). ישר אחר כך היה מופע ריקודים, בו כל מדינה הכינה ריקוד שמאפיין אותה. מכיוון שזה היה ערב יום הזיכרון והיה לנו מאוד חשוב לציין זאת, הופענו ראשונים ב-19:50 עם ריקוד ההורה – "עוד לא אהבתי די" והצלחנו להרקיד את הקהל. ב19:55 כבר התחלנו את טקס הזיכרון שלנו בחדר במלון, שכלל עמידה בצפירה וסיפורים אישיים של ראשי המשלחת. אמנם פספסנו את שארית המופע, אך המעבר בין השמחה והגאווה הישראלית והצגת מדינתנו לכל העולם, לטקס יום הזיכרון, היה הרגע הכי משמעותי במשלחת, אותו ניקח איתנו לעוד שנים רבות.

בקיצור, הייתה חוויה מדהימה, שלא נשכח. שוב תודה רבה לאביחי ואמנון!