מאת: נועם רביד
ציפיה
ארוכה
לפעמים,
הציפיה
לדבר משתווה לדבר עצמו,
או
אפילו גדולה ממנו.
במקרה
של רוגיין 2016,
הציפיה
היתה ארוכה במיוחד,
ארוכה
בהרבה מאירוע שנמשך 8
שעות
"בלבד".
רוגיין
חבל עדולם תוכנן במקור להיערך ב-2015,
אבל
בוטל ברגע האחרון בגלל שרב ואובך,
שלא
איפשרו את קיום התחרות.
בהתחלה
עוד חשבתי שאולי התחרות תידחה לאפריל
2015,
או
לסתיו,
אך
בסוף פשוט השלמתי עם העובדה שהרוגיין
נדחה בשנה שלמה.
אבל חוץ
מהשנה שחיכיתי בסבלנות כמו כולם,
ציפיתי
לרוגיין הזה יותר מכולם,
כי
אני הוא זה שמיפה את השטח.
התחלתי
לעבוד על המפה בתחילת 2014,
וגמרתי
סופית את העבודה בדצמבר של אותה שנה,
כאשר
שלחתי לפבל לויצקי,
מארגן
הרוגיין,
את
הקובץ הסופי של המפה המוכנה (תיאור
תהליך המיפוי כאן).
פבל
הוסיף למפה בהמשך פרטים רבים בסמוך לתחנות
שבחר,
אבל
העדכונים האלה כבר נעשו ללא מעורבותי.
אם
להודות על האמת,
האכזבה
שלי מביטול רוגיין 2015
נבעה
יותר מהעובדה שלא אוכל לראות את המוצר
המוגמר (המפה
שלי)
במשך
שנה נוספת,
ופחות
מביטול האירוע עצמו...
אבל למרות
כל הציפיה,
יש
חיים גם בלי הרוגיין,
ולכן
המחשבות עליו נדחקו לירכתי התודעה.
רק
בסוף ינואר 2016,
כשנפתחה
סוף סוף ההרשמה,
המחשבות
על הרוגיין יצאו לאוויר העולם,
כמו
שד מבקבוק.
שלב
ההכנות
אחד הדברים
שמייחדים את הרוגיין מאירועי ניווט אחרים
הוא שההכנות אליו מעסיקות את נעמי ואותי
הרבה מאוד,
ומהוות
עבורנו חלק בלתי נפרד מהתחרות.
אנחנו
הולכים תמיד על המקצה הארוך ביותר (8
שעות
במקרה זה),
וגם
שואפים לפודיום.
ברוגיין
הקודם
(רמות
מנשה 2014)
הצלחנו
להפתיע את כולם וגם קצת את עצמנו,
כשניצחנו
בסיכום הכללי,
כולל
את הצוות החזק יותר של ניר וניצן יסעור.
אבל
למרות היותנו "המחזיקים
בכתר",
היומרות
שלנו השנה היו נמוכות יותר.
ראשית,
ניר
וניצן יסעור לא צפויים לחזור על הטעות
שלהם מהפעם הקודמת,
ולא
יוותרו לעצמם.
חוץ
מזה,
נעמי
פחות בכושר,
ולא
רצה באופן קבוע.
לכן,
נקודת
המוצא שלנו לתכנון היתה צנועה יחסית.
יחד עם
זאת,
לא
ויתרנו לחלוטין על התחרותיות.
ברשימת
הקבוצות איתרנו מספר קבוצות חזקות
בקטגוריית הנשים (לפחות
אישה אחת בקבוצה).
דן
צ'יזיק
החליף את רונן שורר בבחורה לא מוכרת בשם
ורוניקה,
שלרוץ
היא בטוח יודעת,
כי
אחרת צ'יזיק
לא היה לוקח אותה.
יש
את קבוצת "ציפורים
נודדת"
שתמיד
מצליחה להשיג ניקוד גבוה,
והיו
שני צוותים זרים,
מלטביה
ואסטוניה,
שהן
מדינות חזקות ברוגיין.
לא
ידעתי למה לצפות מהצוותים האלה,
אבל
זה עזר לנו להגביר את המוטיבציה.
בהתקרב
מועד התחרות עלינו הילוך בהכנות.
שבועיים
לפני הרוגיין יצאנו לריצת מיפוי ביער
המלאכים (לקראת
ניווט אופניים שאני מארגן שם במאי).
זו
היתה הריצה הארוכה הראשונה של נעמי מזה
זמן רב,
ועזרה
לנו "להסיר
חלודה",
אבל
השטח הספיק לפחות משעתיים של אימון.
בשבת
שלאחר מכן,
שבוע
לפני התחרות,
יצאנו
ל"מודל"
הכי
ריאליסטי שיכולנו לארגן,
בחלקה
המערבי של מפת לוזית,
הצמודה
למפת הרוגיין (כאן
אציין שלמרות שאין אמברגו על שטח הרוגיין,
ומותר
להיכנס אליו לפני התחרות,
לא
רציתי לעשות זאת כי זה יהווה "ספוילר"
ויפגום
בהנאה שלי ביום האירוע.
יתרה
מזאת,
אף
על פי שקובץ המפה נמצא אצלי במחשב,
לא
פתחתי אותו ולא הסתכלתי בו אפילו פעם אחת
מאז ששלחתי אותו לפבל בסוף 2014.
רציתי
להשתוות ליתר המשתתפים,
עד
כמה שניתן.)
יצאנו
מהבית עם שחר,
והגענו
ליער חרובית ברבע לשבע,
כשאפילו
הרוכבים משכימי הקום עוד לא גדשו את המקום.
"זינקנו"
ב-7:00
בדיוק,
כמו
ברוגיין,
כדי
לחוות תנאים דומים לתחרות,
וכמובן
לקחנו איתנו תיק עם שתיה ומזון ל-3
שעות,
שזה
מה שהקצבנו לעצמנו לחזרה הגנרלית.
האימון
הזה היווה הכנה גם לילדינו,
שנשארו
לבדם בבית,
עם
הוראות להסתדר בעצמם,
לא
להתקשר אלינו,
ולקחת
לאכול מה שהם רוצים...
תפרתי
מסלול מאולתר עם כמה שיותר עליות בדרך,
כדי
לתרגל תנועה בשטח גבעי.
מזג
האוויר היה קריר ונעים,
והעשב
רטוב מטל.
בשעה
הראשונה גמאנו 8.5
ק"מ
(כיוונו
ל-8).
בשעה
השניה שמרנו במפתיע על אותו קצב,
ובשעה
השלישית ירדנו ל-8
קמ"ש,
שעדיין
נחשב קצב מהיר,
בוודאי
לשעה שלישית.
בתום
3
שעות
עברנו מעל 24
ק"מ.
לא
ציפינו ליכולת כזאת!
הכושר
של נעמי היה טוב מהמצופה,
והבנתי
שצריך לכייל מחדש את התכנונים.
במקור,
חשבתי
על תקציב קילומטראז'
דיאטטי
של 45
ק"מ,
אבל
כעת הרשיתי לעצמי לעדכן את היעד ל-52
ק"מ.
אם
לפני שנתיים עברנו 51.5
ק"מ,
והשנה
השטח פחות תלול,
אז
אפשר יותר!
למדנו עוד
דבר חשוב בזכות המודל:
שהרצועה
הימנית של התיק משפשפת לי את החזה באופן
מעצבן.
צריך
תיק אחר,
נוח
וטוב יותר.
ואם
כבר קונים תיק חדש,
נעמי
פתחה לדיון את נושא השלוקר.
ברוגיינים
קודמים לקחנו מספר בקבוקים של ליטר/ליטר
וחצי,
שהיה
צריך להוציא ולהכניס בכל פעם שרצינו
לשתות.
מה
יקרה אם נרוץ עם שלוקר גדול,
שיאפשר
לשנינו ללגום תוך כדי הליכה,
ולחסוך
התעסקות עם התיק?
יש
פוטנציאל להתייעלות,
אבל
אין נסיון בשימוש קודם.
הסכמתי
לשקול.
במהלך
השבוע קנינו תיק חדש (של
שורש),
אבל
היינו חייבים לבדוק אותו,
כי
אין מצב שאני יוצא לרוגיין עם ציוד שלא
נבדק בתנאי שדה.
לכן,
ביום
שישי אחה"צ,
חצי
יממה לפני הזינוק,
יצאנו
לריצת אימון קצרה בשכונה עם ארבעה בקבוקי
מים מלאים ושלוקר ריק.
רצנו
כקילומטר,
ווידאתי
שהתיק נוח ולא משפשף.
זה
"וי"
אחד.
אחר
כך מזגנו שלושה מהבקבוקים לתוך השלוקר,
ורצנו
כך עוד חצי קילומטר.
היה
קל למלא את השלוקר,
יותר
נוח לרוץ איתו,
והשתיה
ממנו התבררה כפשוטה.
זה
"וי"
שני.
השלמנו
בהצלחה את בדיקת הציוד!
גם ברשימת
המתחרים חלה התפתחות מעניינת.
עם
פרסום רשימת הקבוצות הסופית נודע לנו
שהצוות של ניר וניצן יסעור התפרק (ניצן
נאלץ להשתתף באימון נבחרת),
וזה
הציב אותנו לפתע בעמדה קדמית,
עם
סיכוי רציני למקום ראשון כללי.
על קו
הזינוק
עד שעת ערב
מאוחרת עסקנו באריזת הציוד והאוכל.
שלוקר
מלא (3
ליטר)
ועוד
בקבוק של ליטר,
כי
חייבים מינימום של 2
ליטר
למשתתף.
הכנו
בקבוק נוסף,
שיילקח
איתנו כתלות בפיזור תחנות המים בדרך.
תמרים,
סוכריות
ג'לי
אנרגיה,
סוכריות
דקסטרוז,
בר
חלבון וחלבוני ביצה קשה עם מלח גס.
הפעם
ליהקנו לתפקיד הפחמימה המובילה עוגיות
עבאדי מלוחות,
שנוסו
בהצלחה מרובה במודל (החליפו
את הבייגלה ואת האובלטים,
שייבשו
לנו את הפה ברוגיינים קודמים).
נעמי
לקחה גם כדורי מגנזיום,
כדי
להימנע מהתכווצויות שרירים שהפריעו לה
בעבר.
התלבטתי
האם ללבוש חולצת דרייפיט קצרה או ארוכה,
ולבסוף
בחרתי בארוכה,
כי
מזג האוויר היה צפוי להיות קריר,
אולי
אפילו גשום במקצת,
ולא
רציתי שיהיה לי קר בחצי השני של הרוגיין,
כשהגוף
כבר עייף.
השתמשתי
בנעלי הניווט הרגילות שלי (סלומון
שחוקות),
וזה
היה הציוד המצ'וקמק
היחיד שלקחתי,
אבל
האמנתי שיחזיקו מעמד עוד חמישים ומשהו
קילומטר.
הלכנו
לישון ב-22:15,
ונרדמנו
יחסית מהר (רק
חצי שעה של מחשבות...).
השעון
המעורר צלצל כעבור שש שעות.
הכנות
של בוקר,
ויצאנו
מהבית ב-5:10.
הדרך
היתה חשוכה,
וגם
כשהגענו לנקודת הכינוס למרגלות מצפה
משואה שלטה העלטה,
ורק
התבהרות קלה נצפתה בשמי המזרח.
אלו
הדקות האינטימיות של הרוגיין:
ראשוני
המשתתפים מתקבצים,
וזיו,
פבל
והמארגנים מקבלים את פניהם באווירה
ידידותית ונטולת לחץ,
כמעט
רומנטית,
בשונה
מניווטים רגילים (מי
בכלל מעז להתקרב לזיו בארצית?...).
אז
גם פגשנו צמד מתחרים חדש,
שלא
הופיע ברשימת הקבוצות שהתפרסמה מראש:
אלכסיי
מרצ'נקו
ודניאל קרן.
אלכסיי
הוא נווט מהטובים בארץ,
ודניאל
קרן הוא רץ אולטרה ששמו יצא למרחוק.
קבוצה
שבה אלכסיי הוא החוליה
החלשה היא
קבוצה חזקה מאוד-מאוד,
ובוודאי
חזקה בהרבה מאיתנו.
אם
לא תקרה להם תקלה מצערת,
ברור
לגמרי שהמקום הראשון מונח בכיסם,
ולנו
נותר להתחרות על המקום השני.
הבוקר עלה
בהדרגה,
וחשף
שמיים אפורים,
שלפתע
החלו להמטיר רסס דק של טיפות.
אבל
דקות הקסם הרגועות האלה נגמרו באחת,
כשפבל
הכריז שאפשר לקחת את המפות.
מעכשיו
-
תחרות
נטו.
החלק הכי
קריטי ברוגיין הוא תכנון המסלול.
המסלול
צריך להתאים ליכולת הפיזית של מתכנניו
(כלומר
בהתאם לקילומטראז'
שהחליטו
עליו מראש),
גמיש
במידה,
וכמובן
ממקסם את הניקוד הנצבר לאורכו.
בשונה
מההכנות המדוקדקות שלנו בתחום הכושר
והציוד,
דווקא
בנוגע למסלול די חיפפתי בהכנה מראש.
אמנם
אני מכיר את השטח והמפה הכי טוב מכולם,
אבל
הידע הזה לא מקנה לי שום יתרון לגבי המסלול
ה"נכון"
או
הרצוי.
ראשית,
מבלי
לדעת את פיזור ניקוד התחנות אין שום דרך
לתכנן מסלול (ופבל
היה מאוד דיסקרטי,
ולא
הדליף רמזים).
שנית,
אין
עדיפות מובהקת,
פיזית
או ניווטית,
לאף
אחד מאזורי המפה,
במיוחד
כשהזינוק במרכזה.
לכן,
השיקול
שלי היה יותר תיירותי מתחרותי:
להתחיל
לכיוון מזרח,
כדי
לא לפספס את חבל עדולם היפה,
ואחר
כך להמשיך נגד כיוון השעון,
כי
זה נותן יותר אופציות להמשך.
חמוש
בתובנה דלה זו רצתי עם המפות לאוטו (בגלל
הטפטוף הטורדני),
ופרשתי
אחת מהן על ברכיי.
התענגתי
לכמה שניות על המפגש הראשון עם המפה שלי,
מפגש
שחיכיתי לו שנה וחצי,
וקדימה
לעבודה.
תחנות
ה-90,
ה"שמנות
ביותר"
(ניקוד
התחנה כספרת העשרות שלה),
מוקמו
במקומות הרחוקים ביותר,
אבל
תחנות 80
ו-70
היו
פזורות גם בקרבת הכינוס,
מה
שיצר,
כצפוי
וכמתבקש,
התלבטות
לגבי המסלול האופטימלי.
נאמן
להחלטתי המקורית,
התוויתי
די בקלות את תחילת המסלול מזרחה,
ולאחר
מכן צפונה.
ההתלבטות
החלה מאזור אדרת והלאה:
האם
להמשיך צפונה לכיוון רמת בית שמש,
או
לפנות מערבה לעבר פארק בריטניה?
בתחילה
סברתי שהאפשרות השניה עדיפה,
אבל
נעמי טענה שיש לנו מספיק תקציב קילומטראז'
כדי
"לנקות"
את
צפון המפה,
העשיר
בנקודות.
תכננתי
את המסלול בהתאם,
וכשמדדתי
הבנתי שהצדק עימה.
המסלול
היה די ברור עד לאזור שדות מיכה,
ומשם
חשבתי להמשיך דרומה לכיוון לוזית,
אבל
לא טרחתי לתכנן את השליש האחרון של המסלול
בפירוט רב,
כי
ממילא יש אי-וודאות
לגבי הזמן והכוח שיישארו לנו כשנגיע לשם.
דילמה
נוספת נגעה לתחנות המים לאורך המסלול.
היו
מעט מאוד תחנות מים רחוקות,
והיינו
חייבים להתחשב בכך בעת התכנון.
תחנה
F
ליד
נתיב הל"ה
שולבה במסלול,
ונזקקנו
לתחנת מים נוספת בשלב מאוחר יותר – G,
או
שנחליט בהמשך...
שקלנו
האם לקחת את תחנה 81,
הקרובה
לזינוק (ולסיום),
בתחילת
המסלול או בסופו.
לבסוף
החלטנו לדחות סיפוקים,
כי
לא רציתי להסתכן עם תחנה קשה על ההתחלה,
עמוק
בתוך יער סבוך ובתנאי תאורה לא אופטימליים.
נותרו עוד
דקות ספורות לזינוק.
יצאנו
מהאוטו,
העמסתי
את התיק על הגב וחבשתי את כובע המצחיה
כנגד הטפטוף.
השמיים
עדיין היו אפורים,
אבל
אור הבוקר כבר היה מספק.
פבל
ספר לאחור למען הדרמה,
והנה
הגיע רגע הזינוק.
לחצתי
על הסטופר בשעון,
ויצאנו
לדרך בריצה קלה.
שמונה
שעות מתחילות עכ—שיו!
כל ההתחלות
קלות
יעדנו
הראשון – תחנה 73.
ההתרגשות,
הקרירות
והירידה המתונה בכביש הנוח דחפו אותנו
לקצב מהיר במיוחד,
כצפוי
בתחילת הרוגיין,
ותוך
שתי דקות מצאנו עצמנו ראשונים,
לפני
מספר מצומצם של צוותים שרצו לאותו הכיוון
(איכשהו
כבר התרגלנו שבחירת הציר שלנו לא מצטיינת
בפופולריות).
תוך
כדי ריצה בחנתי לעומק את מיקום התחנה –
קצה שביל – ונזכרתי,
וממש
ראיתי לנגד עיני,
איך
הגעתי ברכיבה לקצה השביל הזה,
בגיחת
מיפוי שהתקיימה בקיץ 2014.
בהתקרבנו
לתחנה התלבטתי האם לחתוך ישירות אליה,
או
להאריך ולרוץ על שבילים בלבד.
נראה
לי שזיהיתי ספק-שביל
בתוך העשב (אולי
של מניח התחנה),
ובשונה
מהאימון שלנו באזור חרובית,
צמחיית
הקרקע כאן לא היתה צפופה ומגודלת.
לכן
החלטנו לחתוך,
ולא
בפעם האחרונה.
ניקבנו
ראשונים את תחנה 73,
והמשכנו
דרומה לכיוון חרבת מדרס.
עקפנו
את הישוב צפרירים לאורך הגדר,
חצינו
שדה עשב,
הרטבנו
את רגלינו בטללים,
ועלינו
חיש אל הקולומבריום של תחנה 82.
שוב
תחושת "דז'ה-וו"
וזיכרונות
מתקופת המיפוי.
זה
הפך למאפיין קבוע עבורי ברוגיין השנה,
יחד
עם בדיקה מתמדת ש"המפה
בסדר"
ושאין
שינויים משמעותיים בשטח.
פעם
ממפה – תמיד ממפה...
פנינו
מזרחה,
והמשכנו
בקצב טוב לעבר 43,
בהתחלה
על הכביש ולאחר מכן על הסינגל.
לאחר
מכן ירדנו אל הכביש השומם,
והמשכנו
לרוץ עליו לעבר 53
ו-93.
לפתע
הגיח רכב מולנו.
היה
זה פבל
לויצקי,
שכנראה
חזר מהנחת תחנת המים ב-E.
עצרנו
כדי שיוכל לצלם אותנו,
והמשכנו
בדרכנו.
מעט
לאחר מכן ציינו את סוף השעה הראשונה,
עם
מעל 8.5
ק"מ
– קצב טוב מאוד,
הודות
לתנאים האופטימליים ולהרבה ריצה על כביש.
בתחילת
העליה ל-53
התלבטתי
לרגע האם שווה להשקיע ולטפס במיוחד אליה,
אבל
החלטנו לא לוותר וטיפסנו – עליה רצינית
ראשונה בניווט.
הגעתי
אל המערה ולא ראיתי את התחנה.
רק
כשפניתי לאחור הבחנתי בה מסתתרת בין
השיחים,
כ-10
מ'
מהמערה.
ירדנו
בריצה מהירה,
ועברנו
שוב ליד תחנת מים E,
אך
לא הזדקקנו למילוי ולכן לא עצרנו בה.
כן
הקפדנו לעצור כל 20-30
דקות
לשתיה ו/או
ל"מנת
קלוריות".
מערת הקבורה
בחורבת בורגין (תחנה
93)
היתה
הנקודה הדרומית ביותר שלנו במהלך הרוגיין.
כעת
ציפתה לנו דרך ארוכה צפונה,
לאורך
צידה המזרחי של המפה.
בעליה
לחורבת עתרי (תחנה
65)
ירד
מולנו זוג הנווטים הלטבי.
מכיוון
שירדו בהליכה (ולא
רצו)
מחקתי
אותם מרשימת "האיומים
הפוטנציאליים".
ניקבנו
את תחנה 65
(כמו
לבקר אצל מישהו בבית מלפני 2500
שנה),
וחתכנו
צפונה לכיוון חרבת ריבוא ותחנה 64.
בדרך
הסתיימה השעה השניה.
הקצב
ירד ל-8
קמ"ש,
אך
בהתחשב בעליות ובחיתוכים,
זה
עדיין טוב.
תחנה
64
נמצאה
בלב אזור קקטוסים טרשי,
שאפילו
אני לא הגעתי אליו בשלב המיפוי...
המשכנו
צפונה לעבר 83,
ונזכרתי
בגיחת המיפוי המשותפת שלי עם נעמי בדיוק
באותו אזור,
לפני
שנתיים.
גם
תחנה 83
היתה
מוחבאת,
ואם
לא הייתי בטוח שאנחנו נמצאים בצומת השבילים
הנכון,
הייתי
מתקשה למצוא את התחנה מתחת לעץ צדדי.
בדרך
ל-83,
וגם
אחריה,
נתקלנו
בדילמה אמיתית:
האם
לעבור ב-42
או
לוותר עליה.
זה
שהיינו חייבים לעבור ב-F,
זה
ברור.
אמנם
לא היינו במחסור מים,
אבל
היינו צפויים להיות במחסור בהמשך אם לא
נמלא בה.
אבל
הגעה ל-42,
הגם
שאינה מצריכה טיפוס כלל,
מחייבת
השקעה של כ-2
ק"מ,
והזמן
הזה עלול להיות חסר לנו בהמשך.
מה
חשוב יותר:
4 נקודות
ביד,
או
גמישות לקראת סיום?
בלב
כבד ולאחר התלבטות ארוכה בחרנו באפשרות
ב',
ודילגנו
על 42.
לפחות
עברנו שם באותה גיחת מיפוי מלפני שנתיים...
על הכביש
היורד מאדרת הצלחנו לשפר את הקצב הממוצע,
שקצת
צנח בשעה השלישית.
עברנו
ליד קיבוץ נתיב הל"ה,
ועלינו
במדרון התלול אל בית הקברות,
תחנת
המים הראשונה שלנו.
החסרון
היחיד של השלוקר הוא שקשה לדעת כמה מים
נשארו בו מבלי להוציא אותו.
כעת
נוכחנו לדעת שיש בו עוד כליטר (שתינו
רק 3
ליטר
בכמעט 3
שעות).
מילאנו
את השלוקר והבקבוק ל-4
הליטרים
שעימם זינקנו.
זה
הלך די מהר,
אבל
בכל זאת לקח כ-5
דקות.
תעתועי
זיכרון
איך שיצאנו
מבית הקברות,
והמשכנו
לעלות בדרכנו ל-63,
ציינו
את סיומה של השעה השלישית,
בקצב
שירד לכ-6
קמ"ש
בלבד.
כדי
לעמוד ביעד נצטרך להגביר קצב בהמשך,
או
לשמור עליו ולא לרדת יותר.
העבודות
בצד המזרחי של נתיב הל"ה
מעט היקשו על הניווט,
אז
נצמדנו לגדר הישוב והמשכנו לאורכה עד
שיצאנו משטח ההרחבה.
עליתי
בביטחון צפונה,
מצפה
לפגוש את התחנה בקרוב,
והנה,
מסתבר
שהזיכרון יכול גם לתעתע,
והיכרות
טובה עם השטח אינה ערובה לניווט נטול
שגיאות.
מרוב
שאננות שאני יודע היכן התחנה,
"אנסתי"
את
השטח כדי שיתאים לזיכרון שלי.
בנוסף,
חשבתי
שהתחנה היא על סלע,
במקום
על עץ כפי שמסומן במפה.
חיפשנו
פה ושם,
עלינו
קצת,
והגענו
לשביל שבכלל לא היה "אמור"
להיות
שם.
רק
אז החלטתי להתנתק מהזיכרון ולהתייחס למפה
ולשטח,
בקיצור
– לנווט.
הצפנתי,
"סידרתי"
את
התבליט,
וההמשך
היה פשוט:
עוד
כ-100
במורד
השביל,
והעץ
הנכון נמצא בעמק מימין.
הטעות
לא היתה גדולה,
אבל
מיותרת לגמרי.
התחנה
הבאה,
92, נראתה
קלה על הנייר – הדרך לתל ירמות פשוטה
וברורה,
כך
חשבתי.
אולם
מהר מאוד הבנו שלא כך המצב.
עוד
בכביש מאדרת הבחנתי בצלקת גדולה שנפערה
מצפון-מערב
לנתיב הל"ה,
צלקת
לבנה ומכוערת של כביש חדש שנחצב בהר,
ועולה
מן הסתם לכיוון רמת בית שמש הנבנית ונבנית.
הכביש
הזה לא היה כאן כשמיפיתי את השטח,
והוא
סימן מבשר רעות מבחינתי.
כאשר פנינו
מערבה לאחר תחנה 63,
נכנסנו
הישר לתוך אתר בנייה ענקי.
הדחפורים
נגסו בהרים ללא רחם,
פרצו
דרכים,
מילאו
עמקים ושיטחו הרים.
"והיה
העקוב למישור":
נבואת
ישעיהו מתגשמת לנגד עינינו,
כאשר
הקב"ה
עובר לגור בקרית-קודש
רמת בית שמש.
בלית
ברירה צעדנו בישימון מעשה-ידי-אדם
זה,
ולי
נותר רק הזיכרון להתרפק עליו:
גבעות
יפות של חורש ובתה,
של
שבילים צרים בעמקים,
של
עשב,
פרחים
וצבאים.
כל
אלה נהרסו לעד,
בעבודת
חישוף כה יסודית,
שאפילו
את האדמה החומה גירדו מן הסלעים לפני שאלה
נכתשים לחצץ.
רק
המפה היא עדות אילמת למה שהיה.
והזיכרון
שלי.
כך הגענו
לתחנה 92
בראש
התל,
ואחריה
ל-52.
הדרך
לא חשובה,
רק
רציתי להסתלק מהאזור הנוראי הזה כמה שיותר
מהר.
מעט
אחרי 52
הסתיימה
השעה הרביעית,
בקצב
של מעט יותר מ-6
קמ"ש.
עד
כה עברנו כמעט 29
ק"מ.
כאשר
חצינו את הכביש בדרכנו לתחנה 72
עזבנו
סוף סוף את "שטח
ההשמדה",
ולא
הסתכלתי אחורה.
הפער
בין מה שהיה שם למה שיהיה שם הוא בלתי
נסבל,
בלתי
נסלח.
עליות...
את
ה"אוטוסטרדות"
של
רמת בית שמש הנבנית ניצלתי לתכנון מדוקדק
יותר של המשך המסלול.
השאלה
היתה לאן ממשיכים אחרי 72
ו-91.
בתוכנית
המקורית,
הדי
חפיפניקית,
הכוונה
היתה לקחת את 41,
85 ו-95,
ואז
לחזור לכינוס דרך כמה שיותר נקודות,
ככל
שיתיר הזמן.
אבל
כעת היה ברור שהתוכנית הזו לא ריאלית,
בעיקר
בגלל המים,
שבשום
אופן לא יספיקו לנו לסיבוב כזה.
היינו
חייבים עוד תחנת מים בדרך,
והאפשרות
הפשוטה ביותר היא G,
בכניסה
לזכריה.
הבעיה
היא שמצד אחד תחנה G
היתה
קרובה מדי (לפחות
3
שעות
לפני הסיום)
ומצד
שני רחוקה מדי (הצריכה
הארכה משמעותית).
גם
B
ו-C
לא
באו בחשבון,
ולכן
האפשרות הסבירה היחידה שנותרה לנו היא
לחזור לכינוס (D).
החלטנו
שכך נעשה,
וניקח
בדרך את 71,
62 ו-81.
בינתיים
היינו עוד הרחק מאחור,
בדרך
ל-72.
חתכנו
דרך היער ומצאנו את התחנה בקלות,
ואז
המשכנו מערבה,
גם
כן דרך היער.
הקטע
הזה היה יותר סבוך ופחות נוח.
המשכנו
דרך השטח,
לאורך
קו המתח,
לכיוון
91.
באוכף
נזכרתי איך מיפיתי את האזור הזה בגיחה
הראשונה מתוך 21,
אי
אז בספטמבר 2013.
גלשנו
בסינגל זכריה ללא קשיים מיוחדים עד ל-91,
כשמולנו
חולפים עוד ועוד צוותים של המקצה הקצר.
הירידה
דרומה לעבר נחל האלה עברה בריצה קלה,
אבל
איך שחצינו את הערוץ והתחלנו לעלות,
הרגשנו
את העייפות.
בכל
זאת,
כבר
5
שעות
בשטח...
ועם
זאת,
האתגר
הפיזי הגדול ביותר עד כה ניצב מולנו במלוא
הדרו – תל עזקה.
בחרנו
להאריך בעליה בכדי למתן את השיפוע,
אבל
הקטע האחרון אל התחנה היה תלול מאוד,
ובלתי
נמנע.
טיפסנו
צעד אחר צעד,
וחשבתי
איך לפני כחודשיים נמצאתי באותו המקום
בדיוק,
בניווט
123
תחנות,
והרגשתי
יותר עייף מאשר עכשיו.
תזונה
נכונה במאמץ היא דבר חשוב...
תוך כדי
עליה ציינו את סוף השעה החמישית.
למרות
המאמץ המצטבר,
שמרנו
על קצב של כמעט 6.5
קמ"ש,
בעיקר
בזכות הירידות הארוכות.
אני
עדיין הרגשתי טוב,
אבל
נעמי החלה לגלות סימני עייפות.
בעליות
היא כבר לא רצה בכלל,
וגם
בקטעים המישוריים ובירידות היתה איטית
יותר.
בכל
פעם נפתח בינינו מרווח שהלך וגדל,
עד
שעברתי להליכה וחיכיתי שתתקרב.
הדרך ל-62
היתה
פשוטה ונוחה,
ואיפשרה
לי לחשוב קדימה.
פתאום
קלטתי שעדיף לנו להגיע קודם לכינוס,
ורק
אחר כך לתחנה 81,
וממנה
ל-61
ו-85.
בהמשך
ננסה לקחת את 95,
אם
יהיה זמן,
וממנה
לחזור לסיום דרך 45
ו-35.
ככה
סידרנו לנו לופ נחמד לקינוח,
שאפשר
לקצר במידת הצורך.
בינתיים
עלינו ל-62,
ועודדתי
את נעמי שזו העליה הקשה האחרונה במסלול.
גלשנו
מטה לשריגים,
חצינו
את הכביש והמשכנו לעבר הכינוס.
סיבוב
אחרון וגמרנו
קצת מוזר
להגיע לאזור הכינוס באמצע התחרות.
היו
הרבה יותר מכונית מאשר כשזינקנו מוקדם
בבוקר,
אבל
פחות אנשים:
בעיקר
צוות המארגנים,
ועוד
כמה משתתפים ש"סגרו
את הבסטה"
בשלב
מוקדם מהמתוכנן.
מיד
הרגענו את פבל ואת יתר הסקרנים שהכל בסדר
איתנו,
ושאנחנו
רק עוצרים רגע למילוי מים.
ניצלתי
את היותנו בכינוס כדי להשאיר באוטו כמה
דברים מיותרים (כובעים,
בקבוק
ריק)
ולקחת
עוד עוגיות עבאדי,
ונעמי
מילאה בינתיים 2
ליטרים
בשלוקר (שוב
הגענו לתחנת מים עם ליטר אחד).
"ביזבזנו"
קצת
מעל 5
דקות
על סידורים,
ויצאנו
שוב לדרכנו בדיוק בחלוף השעה השישית,
כאשר
מאחורינו כבר 41
ק"מ.
בדרך לתחנה
81
התחלנו
לפגוש,
כצפוי,
צוותים
של המקצה הקצר בדרכם לסיום.
מרוב
ברכות הדדיות כמעט התבלבלתי בדרך.
בהתקרבנו
לתחנה ביקשתי מנעמי לחפש שביל נווטים
העולה צפונה לתוך היער,
ואיך
שגמרתי את המשפט ראיתי את השביל מולנו.
המשכנו
לאורך גדר האבן,
ומצאנו
את התחנה בקלות.
ההמשך
צפונה היה הרבה פחות טריוויאלי,
עם
עצים נפולים ויער צפוף.
טוב
שלא ניסינו להגיע אל התחנה מהכיוון ההפוך,
וגם
טוב שלא לקחנו אותה ראשונה בבוקר.
גם תחנה
61
הצריכה
ניווט עדין בשטח,
למרות
שלא סומנה כתחנה רגלית-בלבד.
עברנו
בזהירות את גדרות האבן,
והגענו
אליה די בקלות.
מעט
אחריה פגשנו את ניר וענבר יסעור הולכים
בכיוון ההפוך מאיתנו,
וקצת
הצטערתי שלא ניצן הוא זה שרץ עם ניר,
כי
אז התחרות היתה מעניינת יותר...
למרות שלא
היו לנו בעיות מיוחדות עם שתי התחנות
האחרונות,
הן
בכל זאת לקחו זמן,
והשאיפה
להגיע לתחנה 95
(ולחזור
בזמן)
הפכה
לבלתי ריאלית.
גם
45
נראתה
יומרנית,
בגלל
מיקומה הבעייתי הרחק משבילים ובין שדות,
והשארתי
אותה בסימן שאלה.
חצינו את
הכביש ורצנו לאורך השדה לכיוון 85.
תחנה
85
היתה
על שביל-פרות
העובר ביער נמוך ומעצבן,
שכאשר
מיפיתי אותו (עם
אופניים)
קיללתי
כל מטר בגלל עבירותו הגרועה.
גם
הפעם התקדמנו בשביל באיטיות ובהליכה
שפופה.
בשלב
מסויים השביל התחיל להתפצל,
ונאלצנו
להסתכל גם לצדדים כדי לא לפספס את התחנה.
למרות
הזהירות,
כאשר
הגענו לגבול הצמחיה בו ציפינו למצוא את
התחנה,
היא
לא היתה שם.
הלכנו
קצת אחורה,
ואחר
כך קדימה על שביל הפרות,
ותחנה
אין.
התחנה לא
במקום – בכך לא היה לי ספק.
אבל
איפה היא כן נמצאת?
לא
רציתי להפסיד את הניקוד שלה (8!),
אבל
הדקות נקפו,
והתחלתי
להילחץ.
תוך
כדי החיפושים נכנסנו לשעה השמינית והאחרונה
של הרוגיין,
ועברנו
מעל 46
ק"מ.
על
45
כבר
ויתרתי מזמן,
וכעת
התחלתי לחשוש שמא נאחר לסיום.
בלית
ברירה הרמנו ידיים והחלטנו לעזוב לכיוון
הסיום.
אבל
אם כבר יוצאים,
אז
לא באותו שביל פרות מעצבן,
אלא
לאורך גבול הצמחיה.
ולפתע,
כעבור
כ-30
מטרים,
מה
אני רואה לשמאלי?
את
תחנה 85!
זעקת
הפתעה,
שמחה
והקלה.
התחנה
אמנם לא במקום,
אבל
המזל האיר לנו פנים.
המאמץ
לא היה לשווא.
מציאת
התחנה עודדה אותנו,
והפיחה
בנו מרץ מחודש.
המטרה
כעת היתה להגיע בזמן לסיום,
מרחק
של כ-5
ק"מ,
רצוי
עם תחנה 35
בדרך.
בהחלט
אפשרי,
אם
לא נתפרק לפתע.
חצינו
את הכביש בפעם האחרונה,
ורצנו
לאורך השדה,
מעט
באיטיות – בהתחשב בעליה המתונה ובעייפות
המצטברת זה טבעי – אבל רצנו.
ואז
עלתה בי מחשבה נועזת – אולי נוותר על 35,
וניקח
במקומה את 74?
תוספת
של כקילומטר וחצי וכ-50
מ'
טיפוס,
אבל
גם תוספת ניקוד משמעותית.
בקצב
הנוכחי שלנו הערכתי שזה אפשרי,
אם
כי בדוחק.
התלבטנו
עד לרגע האחרון,
ולבסוף
החלטנו –המעז מנצח,
ואנחנו
הולכים על 74!
העליה היתה
ארוכה ומתישה.
אחרי
62
הבטחתי
לנעמי שגמרנו עם עליות קשות,
אך
מסתבר שטעיתי.
כמו
בכל רוגיין טוב,
לקראת
הסוף יש עוד עליה קשה אחת...
טיפסנו
וטיפסנו,
וסוף
סוף הגענו לשביל הפונה לתחנה (והמישורי,
לשם
שינוי).
מולנו
הופיעו צ'יזיק
וורוניקה,
אותם
ראינו בפעם הראשונה היום.
הם
היו בדרכם לסיום לאחר שעברו ב-74,
ואנחנו
כדקה מאחוריהם.
ניקבנו
חגיגית את תחנה 74,
האחרונה
בהחלט,
ונותרו
לנו עוד 20
דקות
כדי לעבור את 1500
המטרים
האחרונים עד לסיום.
איום
האיחור הוסר סופית.
עלינו
(באיטיות)
עד
לשביל הראשי,
ושם
פתחנו בריצה מהירה יחסית,
כי
נעמי כבר ממש רצתה להגיע לסיום.
האמת,
גם
אני.
לא
הייתי מותש,
ורק
כפות הרגליים קצת כאבו,
אבל
אחרי כמעט 8
שעות
הרגשתי שעשיתי את שלי,
והגיע
הזמן לנוח.
עקפנו
את צ'יזיק
וורוניקה,
תוך
החלפת מידע על הקילומטרז'
המצטבר
(מה
זה משנה עכשיו?).
הם
עברו כ-50
ק"מ,
ואנחנו
כ-52.
עליה
קטנה אחרונה,
והגענו
לכביש היורד לסיום.
לא
מיהרנו,
אבל
רצנו
בכל זאת.
הגענו
לכינוס בשנית,
הפעם
לסיום,
כמו
שצריך.
עצרנו
את השעון על 7:53:30
שעות.
המרחק
הסופי עמד על 52.6
ק"מ.
עשינו
זאת.
סיכום
צברנו 131
נקודות.
למשך
כ-3
דקות
היינו במקום הראשון הכללי,
אבל
אז הגיעו אלכסיי
ודניאל,
והפציצו
עם 144
נקודות
(ומעל
60
ק"מ).
ליגה
אחרת.
אנחנו
הסתפקנו במקום השני הכללי,
כפי
שקיווינו בבוקר.
בשונה
מרוגיינים קודמים,
לא
הייתי עייף במיוחד.
שמחתי
כמובן לשבת,
אחרי
8
שעות
רצופות של ריצה/הליכה/עמידה,
ונהניתי
לאכול
אוכל רגיל ולשתות בירה שחורה.
נעמי
היתה יותר עייפה ממני,
אבל
גם כן לא במצב של תשישות.
שטח
הכינוס היה במצב התרוקנות מתקדם – רבים
ממשתתפי המקצים הקצרים יותר כבר ארזו
ונסעו הביתה.
אנחנו
נשארנו לטקס האינטימי (אך
היוקרתי!),
ואחריו
ארזנו לאיטנו את חפצינו.
דאגתי
לקחת חבילה של מפות
עודפות (אחת
למסגור)
ונפרדנו
לשלום מכל המארגנים.
הנסיעה
הביתה לא היתה קשה במיוחד,
והילדים
הסתדרו מצויין בלעדינו.
הכל
עבר בשלום.
מבחינה
ספורטיבית עמדנו ביעד שלנו.
המסלול
שתכננו לעצמנו היה טוב,
קיבלנו
החלטות נכונות לאורכו,
ושמרנו
על גמישות שאיפשרה לנו לעשות התאמות
ושינויים תוך כדי.
היתה
לנו טעות ניווט אחת (ליד
63),
וכמה
פספוסים קטנים,
אבל
שום בירבור ושום בחירת ציר גרועה (זו
תהיה פדיחה על המפה שלי...).
גם
הלוגיסטיקה עבדה מצויין.
הקפדנו
על אכילה ושתיה כמו שצריך,
ונשארנו
מרוכזים ורעננים (יחסית)
בכל
הרוגיין.
המגנזיום
חסך מנעמי את התכווצויות השרירים,
וזה
היה חשוב.
בדיעבד,
סחבתי
ליטר שתיה עודף לכל אורך הדרך,
אבל
בפועל אין לכך משמעות,
מפני
שבשום שלב לא הייתי יותר עייף או יותר
איטי מנעמי,
ולפחות
היינו רגועים שלא נתייבש.
אכלנו
מהכל,
והעבאדי
היה ממש הברקה.
עבאדי
עם חלבון ביצה זה הדבר היחיד מכל מה שסחבנו
שהייתי מוכן לאכול גם למחרת הרוגיין.
התכנון של
פבל היה מעניין ומאתגר,
עם
הרבה אפשרויות והתלבטויות,
כפי
שמעידות בחירות הציר השונות מאוד של
הצוותים המובילים.
פיזור
תחנות המים לא היה ידידותי במיוחד,
אבל
גם זה משהו שצריך לדעת להתמודד איתו
ברוגיין...
מזג האוויר
היה מושלם לסוג כזה של תחרות,
והטבע
במיטבו (שבוע
לאחר מכן צבעי הקיץ התחילו להשתלט).
הפער
היחיד שהרגשתי בהשוואה לרוגיינים קודמים
הוא שאת התחושה הנהדרת של גילוי מקומות
חדשים החליפה תחושת דז'ה-וו,
שגם
היא נעימה,
אבל
לא באותו אופן.
אך
מכיוון שחוויתי את תחושת הגילוי יותר
מכולם בעת המיפוי,
אני
לא יכול להתלונן.
תודות:
קודם
כל לנעמי,
שהיתה
שותפה מלאה להכנות,
לביצוע,
ולהחלטות
בדרך,
והוכיחה
שוב שהרצון מכתיב את היכולת.
לפבל
לויצקי,
שהרים
במו ידיו את הארגון המקצועי של הרוגיין.
לכל
המארגנים
שאיפשרו את קיום התחרות – זיו,
איתן,
מניחי
התחנות,
אוספי
התחנות,
חובש,
חילוץ,
ועוד.
להתראות
ברוגיינים הבאים!