ניווט שליחים בוינה

 Vienna Orienteering Challenge
Vienna O Challenge - Austria's most fun orienteering sport event

מודי בוכבינדר

אני שונא זינוק המוני וגם ניווט שליחים הוא לא הפורמט האהוב עלי.

כשהזינוק ההמוני מתקיים בפארק ירוק באמצע וינה והשמש מציצה אחרי בוקר גשום זה קצת משפר את החוויה אבל זה עדיין זינוק המוני לשליחים.

ניווט השליחים מתקיים בזוגות כאשר כל אחד עושה שני מקטעים לסירוגין ואותה מפה מכילה ארבעה מסלולים שונים ועוברת מיד ליד.

הזינוק מאורגן למופת ובהתאם לצוות המצומצם שמארגן את האירוע. הנווטים הראשונים בכל זוג עומדים על קווים שצוירו על האדמה בהתאם למספרי החזה. ואני עומד על הקו שמסמן את מספרי ה 60 (אין קשר לגיל). כל שורה מסודרת פנימית על פי המספרים בתוך העשיריה

שתי דקות לפני הזינוק עוברים שלושה אנשים ומחלקים תוך דקה את המפה המתאימה לכל אחד לפי הסדר.

עוד דקה, ספירה לאחור ויציאה לדרך.

מאחר והקווים מסודרים לפי קצב הריצה השורות הראשונות (שורות העשרים ושלושים) יוצאות כאילו הזנב שלהם בוער ואנחנו בשורות היותר אחוריות קצת יותר לאט. בדרך למשולש ההתחלה אנחנו חוצים בזהירות את מסילת הרכבת הקטנה שעוברת ממש בתוך הפארק וממנה ביקשו מאיתנו להיזהר. מדובר ברכבת לילדים שנוסעת בערך בקצב שאני רץ בסוף ניווט ביום טוב ועדיין רכבת.

בתמונה אפשר לראות אותי ואת אופק חוצים (בזהירות!) את מסילת הרכבת אחרי הזינוק.

אני מוודא שאני על המפה הנכונה, כאמור יש ארבע מפות שונות על אותו הנייר, ורץ לתחנה הראשונה.

בתוך הפארק מתרוצצים כמובן הרבה נווטים ואני לוקח עוד שניה או שתיים כדי לוודא מספרי תחנות, לפסול בניווט שליחים זה ממש לא נעים.

הניווט לא קשה במיוחד והפארק ירוק ומלא בריכות נוי, עצים ופרחים, ראו את התמונה למטה. לפני כמה שעות סיימנו ניווט רגיל בקצה אחר של הפארק עם גשם שוטף (אנחנו מדברים על אוגוסט!) והרגלים עדיין לא חזרו לאיתנן ויש גם קצת בוץ כשחותכים בין השבילים הסלולים.

העז הכי משמעותית בניווט (לא יודע אם בכוונה) היא שלוש תחנות שנמצאות כמעט באותו הקו ללא שינוי כיוון. התחנה האמצעית נמצאת באזור כהה יחסית במפה ודי קשה לראות אותה. בעבר כבר נפלתי על מצבים כאלו ודילגתי על תחנה. הפעם אני תופס את התחנה ומנקב ללא בלבול.

הסיום נמצא סביב אגם קטן על איזה גבעה קטנה ומבוצבצת עליה נמצאת תחנה 100 (בווינה זה בעצם תחנה 99) כדי  להרוג סופית את הרגלים. הריצה מהתחנה האחרונה לסיום היא מסביב לאגם ומאפשרת לבן זוגי לניווט ולמועדון, ניר קלקשטיין להיכנס לעמדת החלפת המפות. אני מוסר לו את המפה בשארית כוחותיי ומתפנה לנשום קצת וללכת לפרוק את הכרטיס. רגע אחד של מתח עד שאיש המחשבים מאשר שהקטע שלי תקין וניקבתי את כל התחנות. כל קטע הוא של כקילומטר וחצי כך שיש לי פחות מעשר דקות לנשום לפני שניר מסיים את הקטע שלו ואני מתחיל את הקטע הבא שלי.

אני מתייצב באזור ההחלפה ומחכה לראות את ניר מגיע לנקודת הסיום.

לא עובר זמן רב כשאני רואה אותו עובר על אותה גבעה מסביב לאגם ורץ לסיום ואני נכנס לאזור ההחלפה ומחכה לו.

אני מקבל את המפה ורץ למשולש. תוך כדי הריצה אני בודק פעמיים שאני בצד הנכון של המפה ופעמים נוספות שאני במפה הנכונה בתוך הצד שלי. אני מרים את הראש לקראת המשולש בדיוק לראות את הרכבת המפורסמת (רכבת שהוזכרה במערכה הראשונה תגיע במערכה השלישית) נוסעת לה בנחת ממש ליד המשולש, הפסים עוברים ממש על הדשא. אני מאיט קצת כדי לתת לה לעבור וממשיך לרוץ.

הרגלים די כואבות אבל זה הקטע האחרון בסוף שבוע עמוס ניווטים בווינה ואני משתדל לא להפסיק לרוץ. העז הפעם מחכה בסיום כשאני מנקב את התחנה שממש קרובה לתחנת הסיום ונדמה לי שאני רק צריך לרוץ לתחנת הסיום. אני מעיף מבט במפה ומגלה שהכינו לי ממש בסיום עוד לולאה קטנה של שתי תחנות נוספות. אני חושק שיניים ועושה על אדי הדלק האחרונים את שתי התחנות הנוספות ומעביר בשמחה לניר את המפה לחלק הרביעי ואחרון.  פורק שוב את הכרטיס ומאושר לגלות שהכול תקין והולך הצידה לשתות קצת ולנוח. לא עובר זמן רב לפני שניר מסיים ואנחנו שמחים לדעת שסיימנו בהצלחה בלי פסילה (היו קצת פסולים בגלל הפורמט)

התחרות והפרסים מיועדים לזוגות מעורבים בלבד כך שאנחנו לא מועמדים למדליה, יש גם זוגות הרבה יותר מהירים מאיתנו. אנחנו מסיימים במקום הרביעי המכובד (ואחר כך משום מה מתדרדרים למקום החמישי), בתוצאה סבירה מבחינתנו.

הניווט הזה הוא הגראנד פינאלה של סוף שבוע מאוצים בווינה. הספקנו לעשות שני אימונים, שלושה ניווטים (כולל אחד ממש במרכז העיר) ובסיום, כאמור, שליחים. למרות שלא היו משתתפים רבים במיוחד היה ייצוג להרבה מאוד מדינות וגם כ- 30 ישראלים.

את כל סוף השבוע הארוך ארגן וניהל עודד ורבין הבלתי נלאה שדאג שכולם ידעו איזה אוטובוס מביא אותם לזינוק, איזה דברים מעניינים אפשר לעשות בעיר וגם ארגן לנו ניווט אימון פרטי אחד.

בגלל הניווטים הקצרים יחסית והתחבורה הציבורית המעולה בווינה היו לנו גם הרבה שעות חופשיות.

הספקנו להיות בשוק אוכל צמחוני, כמה מוזיאונים, סיורים מודרכים, מעיינות חמים, סדנה להכנת שטרודל, קניות, שיטוט במדרחוב ולאורך הדנובה, ארוחות, פאבים ועוד. ובטוח שכחתי איזה בילוי. כמובן שאף אחד לא עשה הכול וכל אחד בחר מה שמתאים לו.

תם ונשלם סוף שבוע מהנה ועמוס בווינה, עוד כמה שעות ממריאים הביתה, להתראות בשנה הבאה.

הדרך אל הגמר רצופה במוקדמות טובות

 

אליפות אירופה - אסטוניה 2022

ניצן יסעור

מידל תמיד היה הסגנון המועדף עלי. אני חושב שזה מקצה יפיפה שמזקק את כל מה שאני אוהב בניווט. הוא מהיר, הוא טכני, הוא מגוון והוא דורש ריכוז ושליטה לאורך כל הדרך.

אחרי אליפות העולם בצ'כיה בשנה שעברה שבה לא הצלחתי לעלות לגמר אחרי התחלה טובה וטעות ענקית בחלק הראשון של המסלול של מוקדמות המידל - חזרתי וניתחתי את כל הריצות ממקצי המוקדמות בהן התחרתי בשנים האחרונות.
מצאתי מאפיין אחד שחזר שוב ושוב.
טעות גדולה בשליש המסלול הראשון.
זיהיתי שהמקום שבו אני נוטה לטעות הוא בסיום השליש הראשון של התחרות.
שמתי לב שאני מתחיל את התחרויות מצוין, בקצבים ובמיקומים שפוטנציאלית מעלים אותי לגמר אבל בתחנות 5/6/7 (תלוי באורך המסלול ובאופי התחנה) אני עושה טעות גדולה שמוציאה אותי מהמשחק.
אז מה קרה שם כל השנים? אני מתחיל זהיר, אני אוהב לצבור את הבטחון שלי בהתחלה, להזכיר לעצמי שאני מצליח למצוא את התחנות, לקרוא את המפה ולזרום נכון בשטח. וברגע שאני כבר מתחיל להרגיש את הזרימה ואת הבטחון - אז אני טיפה משחרר. ואז קורות הטעויות.
התובנה הזו היתה צעד חשוב ואסימון גדול שנפל לי.

בשנה שחלפה מאז, רצתי 5 תחרויות מידל ברמה בינלאומית שבהן הצלחתי לשמור על הריכוז ולדלג על המכשול הטכני/מנטלי של סוף השליש הראשון של המסלול.
הוכחתי לעצמי שאני יכול לסיים מסלול מידל בשליטה ובלי קטסטרופות.
בתחילת חודש יולי רצתי תחרות מידל באיטליה שהייתה אחת התחרויות המוצלחות שלי, ובאמצע חודש יולי הגעתי להשתתף בתחרויות המבחן באסטוניה בהן גם הצלחתי לרוץ מידל באופן שבו אני רוצה בקצב ובריכוז שמאפשרים לי להשאר בשליטה מלאה במשך כל הניווט.
בסך הכל תחרויות המבחן והאימונים המקדימים סיפקו לי פידבק טוב מבחינת השליטה היחסית בשטח והיכולת להתנהל עם השטח האסטוני העדין (מבחינת הטופוגרפיה) והברוטלי (מבחינת סבך הצמחייה).
עקבתי אחרי האימונים של הנבחרות השונות באסטוניה וראיתי שכולם מתמודדים עם אותו האתגר - מציאת הדרך הנכונה לפצח את השטח האסטוני בצורה טובה.
מההכנות על המפות הישנות והנתונים לגבי מיקום הסיום ומיקום הזינוק האפשרי ניתן היה ללמוד ולהעריך שהיער יהיה סבוך, ושהחלק האחרון יהיה יחסית פשוט ומהיר.
האסטרטגיה הייתה לפתוח בצורה זהירה ולהגביר מהירות באזור שמאפשר לקחת קצת יותר סיכונים ולסחוט הכל ב500-600 מטרים האחרונים.
בעצם צריך לעבור רק 12-13 תחנות בשטח הקשה ושם הניווט המסוכן נגמר.

עם פרסום רשימות הזינוקים החלוקה למקצים היה נראה שהמזל יכול היה להיות טוב יותר.
קספר פוסר המדורג במקום הראשון בעולם מזנק 2 דק לפני.
כמות השמות שחזקים ממני במקצה שלי גדולה מהחזקים ממני בשאר המקצים. על הנייר הערכתי שבאופן ריאלי אוכל לסיים את מקצה המוקדמות במקום ה22-25.
הזכרתי לעצמי שהאימונים שעשיתי היו טובים, שאני יכול להצליח לנווט בשטח הזה בזרימה טובה, שאני מזנק יחסית מאוחר ואולי אוכל להנות מיתרון של מעבר של רצים רבים לפני ביער ובסבך.
ובכל מקרה - אין לי שליטה על האחרים ועל הדירוג והמיקום הסופיים, אלא רק על הביצוע האישי שלי.

זינקתי.
לקחתי את המפה ורצתי למשולש.
בריצה לתחנה 1 שקשקתי… רק לא לעשות טעות עכשיו. עברתי לאט ובזהירות מפריט לפריט, בדקתי את המצפן הרבה יותר מהרגיל. וכשהגיעה סופסוף התחנה - הלחץ ירד. התחלתי להיכנס לזרימה שחיפשתי ותרגלתי באימונים - מצאתי את הדרך שמאפשרת לי ריצה בטוחה, עם פרטים בולטים וייחודיים שעוזרים לי לשמור על הכיוון ומאפשרים לי לנוע בשטח בביטחון.

נכנסתי לרוטינה שרציתי - לתכנן קדימה, לנווט מסודר, למצוא את התחנה, להרים את הראש ולהציץ לכיוון אליו אני מתכנן לצאת, לבדוק קוד, לנקב, לוודא שהניקוב נקלט, מצפן, ויאללה לפריט הבא שאני רוצה לזהות, לאורך הלג להרים את הראש ולחפש את הדברים הגדולים שאפשר לראות מרחוק למרות הצמחייה הסבוכה ולהרגיש ברגליים את הטופוגרפיה.

ככה בקצב נוח ובטוח לאט לאט הכל זרם טוב, תחנה 5 עברה בשלום, תחנה 6 עברה בשלום, ואז הגיעה תחנה 7. כל כך נלחצתי מזה שתחנות 5,6 הלכו טוב שהנה עכשיו חייבת להגיע הטעות. האטתי ל2-3 שניות נשימה עמוקה, מצפן, בדיקה נוספת שאני מזוהה לחלוטין - וממשיכים. את הניווט לתחנה 7 לא ביצעתי באופן מיטבי אבל בצורה שנתנה לי בטחון וודאות לאורך כל הדרך. הייתי צריך את זה.

תחנה 8, לג קצר - עוברת בשלום, תחנה 9 לג ארוך יחסית - מזהה שאפשר לנצל את הלג ולפשט אותו - רק צריך לצאת לשטח הפתוח, לראות את הפינה של היער בצד השני, לעבור אותה ולטוס על שביל.
הגברתי מהירות ונתתי לראש טיפה לנוח ולרגליים לעבוד.

בתחנה 9 התחלתי לראות את הגב של האיטלקי שזינק 4 דקות לפני.
רצף של לגים קצרים באזור שטוח עם מעט פרטים להיאחז בהם - בעיקר שימוש במצפן.
בדרך ל-12 הבנתי שזה הזמן שלי, עקפתי את האיטלקי, לקחתי את תחנה 13 בצורה יחסית זהירה והגברתי מהירות כמתוכנן החל מחציית הכביש לקראת התחנה האחרונה.

כמו שצפינו שתי התחנות האחרונות היו בשטח פשוט יחסית. בחרתי לרוץ בציר שמאפשר ריצה בטוחה ואגרסיבית, לא לקחת סיכונים מיותרים ולסחוט את מה שנשאר.

ראיתי את ה100, נתתי את כל מה שנשאר.
לא רציתי לפספס את הגמר בשנייה.
בריצה לסיום שמעתי את החברים מעודדים (אמרו משהו על גמר אבל אולי הם סתם מסתלבטים עלי כדי שארוץ מהר שם בסיום).
כשחציתי את קו הסיום ידעתי שהיה לי ניווט טוב ושאני יכול להיות מרוצה.
ואז שמעתי את  הכרוז אומר שסיימתי עם ניווט מצוין ואני ממוקם כרגע בסיום במקום השביעי במקצה בתוצאה שללא ספק תספיק לגמר.
התרגשות עצומה, לא יכולתי לעצור את הדמעות…
פרקתי את הכרטיס, קיבלתי את התוצאה הרשמית.
מקום 10 מובטח. יש גמר!

בדיעבד הסתבר לי שכמעט תפסתי את קספר פוסר, ניקבתי את תחנה 7 רק 20 שניות אחרי שהוא היה בה.
אני כל כך שמח שלא ראיתי אותו ויכולתי להמשיך בקצב שלי בלי להילחץ ולהתחרפן מזה שאני תופס את פוסר ב2 דקות...
הוכחתי לעצמי שעם הכנה טובה, עבודה נכונה וריכוז אני יכול לשלוט בניווט לאורך כל הדרך.
כמה כיף לנווט!