"בחזרה ליסודות": המדריך למיומנויות הניווט הבסיסיות
במאמר שלפנינו - אחד בסדרה של מאמרים על טכניקות בסיסיות בניווט – עוסק פיטר פלמר בנושא של קווי גובה. לא מעט נווטים בריטיים מגלים רתיעה מפני הקווים החומים המתעקלים על המפה ואחדים נוטים פשוט להתעלם מהם; אבל, כפי שפלמר מסביר, יש לכך מחיר. למה חוּם הוא הצבע החשוב ביותר על המפה. יש מתנדבים?
מפה היא ייצוג דו-ממדי של אובייקט תלת-ממדי, וזאת הסיבה שמְמַפּים משתמשים בקווי גובה כדי לתת לה אשליה של עומק. הערכה והבנה של קווי גובה חיוניות למיומנות גבוהה בניווט. קווי גובה הם קווים המחברים על המפה נקודות הנמצאות על הקרקע בגובה שווה מעל פני הים. הם מאפשרים למי שקורא את המפה לדמיין לעצמו באופן חזותי את צורת השטח עוד לפני שהוא רואה אותו, ומאחר שפני השטח כמעט שאינם משתנים, הנווט יכול להשתמש במידע הזה לתועלתו.
קווי גובה במפות ניווט משורטטים בדרך כלל ברווחים של 5 מטרים (ואפילו 2.5 מטרים בשטחים שטוחים מאוד) והממפה משתדל לרשום אותם באופן שיסייע לנַווט הספורטיבי. פירוש הדבר שלעתים קרובות הממפה נוטה "לעזור" לקו הגובה על ידי הבלטת מאפיין מסוים שלו על חשבון אחר או על ידי הגזמה במִתאר כדי שצורת הקרקע תהיה ברורה יותר.
ביצות ויובלים עשויים להתייבש בקיץ או להפוך לאגמים ולנחלים שוצפים באביב; שבילים ומשעולים צצים ונעלמים במחזוריות קבועה; עצים נכרתים ואחרים נשתלים לפי תכנית העבודה של היערנים; האדם משנה ללא הפסקה את "העיצוב והריהוט" של סביבתו. בעוד כל זה מתרחש, האדמה נשארת קבועה ובלתי משתנה. טכניקת הניווט הטובה ביותר מכירה בעובדה זאת ומתמקדת בתבליט בלבד, תוך התעלמות מהמצבור שהאדם משאיר אחריו.
נווטי-עלית משתמשים רק לעתים רחוקות בגבולות צמחייה או בסימנים מעשי-אדם בתור מעקות, ובמקומם סומכים על כיפות, גבעות, ואדיונים ושלוחות שיובילו אותם אל התחנה. כדאי לחזור ולהדגיש - והדבר נכון גם לגבי הנושא של התמקמות-מחדש - כי הנווטים הטובים הם בדרך כלל אלה המצליחים לדַמות בעיני רוחם את השטח לפי קווי הגובה שעל המפה.
המחשה חזותית של קווי גובה היא היכולת "לראות" תמונה תלת-ממדית של השטח באמצעות עיון דקדקני במפה. יכולת זו מאפשרת לנווט הספורטיבי להשוות את תמונת הקרקע שדימה במוחו עם השטח שהוא רץ בתוכו ולהשתמש במידע הזה כדי למצוא את דרכו עד לתחנה.
"תרגום" של קווי גובה המשורטטים על המפה לתמונה חזותית הוא מיומנות שניתן להתאמן ולהשתכלל בה; גם אם הנווט הממוצע לא יגיע לתמונת שטח מנטלית מפורטת כמו זו שיש לנווט-עילית, די בכך שיתחיל לנווט לפי התבליט ולא בעזרת שבילים, מצפן וספירת צעדים כדי להבטיח ששגיאותיו החמורות תִפחַתנה וכי יפתֵח סגנון ניווט שיישען על עקרונות יציבים.
"נַווט-קווי-גובה" איננו נבהל משטחים כרותים, משבילים שכוסו בצמחייה או מגדרות חדשות. כל עוד "התבליט מתאים למפה" הוא יהיה שבע-רצון. בהרבה אירועי ניווט בסקנדינביה, שטחים שנכרתו זמן-מה לפני התחרות לא הופיעו על המפה כלל, ואיש לא עשה מזה עניין!
בתרשים שלפנינו נראה אזור תחנה אופייני שבו ישאף המתחרה להשיג תמונה מנטלית ברורה של התבליט לפני שיגיע לנקודת התקיפה שלו. במידע הזה יוכל להשתמש כדי לבחור את הדרך אל התחנה או כדי להתמקם-מחדש אם לא מצא את המנסרה בניסיון הראשון.
מובן מאליו שמוּדעוּת לקווי גובה משפיעה על כל העקרונות של טכניקות הניווט האחרות. היא משפיעה על בחירת ציר שיחסוך טיפוס מיותר, והיא מאפשרת זיהוי מעקות שיובילו את הרץ לכיוון התחנה ואליה.
בשטח עתיר קווי גובה קל יותר להתמקם מחדש, וככל שהם מפורטים יותר מסביב לעיגול של התחנה, יהפוך הניווט העדין למשימה קלה יותר מאשר בהסתמכות על מצפן ועל ספירת צעדים.
המבחן העליון לשימוש בטכניקת קווי הגובה מזוּמן למי שמנווט בשטחים סחופי הקרחונים של סקנדינביה, שבהם מִתאר מורכב של קווי גובה מעורב לעתים קרובות עם יערות עבותים אך עבירים. כאן יש צורך בשתי טכניקות שונות המשלימות זו את זו: האחת היא מהמפה לשטח, השנייה – מהשטח למפה.
ביישום הטכניקה הראשונה של "מפה-שטח", הנווט מתכנן את הציר ובוחר מראש נקודות-בקרה לאורך הדרך שבעזרתן הוא מוודא את הציר תוך כדי ריצה. הוא מדמיין את השטח לפני שהוא מגיע אליו וקורא מראש את המפה כדי לדבוק בתכניתו ולא להניח לקרקע או למזל להכתיב את בחירתו במהלך ההתקדמות.
בטכניקה השנייה של "שטח-מפה", הנווט מחפש בשטח תוך כדי ריצה סממנים שאותם הוא יכול לייחס למפה, ובעשותו כך הוא מאשר לעצמו שהוא נמצא בכיוון הנכון. תהא השיטה שהנווט בוחר אשר תהא, חשוב שלא ירוץ באופן סתמי בכיוון הכללי של התחנה בתקווה שבמהלך תנועתו יצוצו לפניו עצמים ש"ישמרו עליו" בדרך. זאת הסיבה שלטכניקה מהמפה-לשטח יש בכורה ועדיפות ברוב תנאי הניווט; ואילו גישת שטח-מפה מקבלת מקום של מיומנות חשובה אך משנית, והיא טובה כגיבוי לטכניקה הראשונה או כבסיס להתמקמות-מחדש. בין בשיטה האחת ובין באחרת, נווט טוב ישתמש בתרשים קווי הגובה כאמצעי ראשון להגיע לתחנה.
מאחר שקווי הגובה כה חיוניים לניווט מוצלח, חשוב מאוד לעודד ילדים ונווטים מתחילים כבר מצעדיהם הראשונים לראות את המפה כייצוג תלת-ממדי של פני השטח ולא רק כאוסף של שבילים מצטלבים ושל סימנים אחרים מעשה ידי אדם.
אני מציע שכאשר מורים מציגים בפני ילדים בפעם הראשונה מפות של בית הספר כיתתם או של אולם ההתעמלות שלהם, המפות תתמקדנה במיקום ובגודל של העצמים, כמו גם בקווים של קירות, חלונות ומסדרונות.
דגמים מחול, עץ או פוליסטיירין יכולים לסייע בהדמיית קווי גובה ולשפר את המיומנות של המחשתם המנטלית. כאשר לוקחים ילדים לשטח בפעם הראשונה יש לעודד אותם לזהות ולהעריך את התבליט גם אם הם נמצאים עדיין בשלב המוקדם של ניווט בעזרת מעקות.
ככל שניסיונם גדל, אפשר לצפות מילדים לזהות ולנקוב בשמן של צורת תבליט בסיסיות כמו ערוץ ושלוחה, ולפתֵח את סגנון הניווט שלהם לפי הנתונים הגאולוגיים ופרטי המפה. קיימים תרגילים רבים לחזק ולאמן את המוּדעוּת לקווי גובה ואת המיומנות להמחיש אותם במחשבה:
מעקב אחר קווי גובה במסלולים קוויים; תרגול על מפות שמסומנים בהן רק קווי גובה; תרגילי שינון וזיכרון של קווי גובה ואפילו מיפוי מעשי פשוט. תרגיל מצוין לתכלית זאת הוא לחלק נווטים לזוגות ולהטיל על נווט אחד מהשניים להניח תחנות ולשרטט מפת קווי גובה שלפיה יוכל שותפו למצוא אותן. גם פרקטיקה של תליית מנסרות לפי קווי גובה כחלק מתרגילי אימון יכולה להוות התנסות רבת ערך למתאמנים.
נראה שההבדל הגדול ביותר בין נווטים בריטיים לסקנדינביים הוא שהאחרונים מנווטים בפועל לפי קווי גובה כל הזמן. נזכרתי בכך כאשר נתתי טרמפ בקיץ האחרון לנווט שוודי בסקוטלנד. כאשר נסענו בתוך אחד היערות הופתעתי לגלות כי אֶריק – שלא כמו נווט בריטי שנוטה לתכנן לפי עיקולי הדרך או לפי מפגשי שבילים ביער – עקב במפת הניווט שלו אחרי הדרך שעשינו לפי הגבעות והתלוליות שלאורכה!
כמו בפיתוח של כל מיומנויות הניווט, הניסיון מביא להשתכללות ולשיפור. לפיכך, בין שאתם עוסקים באימון פיסי או טכני, התבוננו מראש במפה וּוַדאוּ את מיקומכם לפי קווי הגובה. בדרך זאת תהיו נווטים אמתיים ולא רק "אַצָנֵי שבילים". אם יש משמעות כלשהי ל"חזרה ליסודות", הרי היא לחזור ולהתמודד עם צורות היסוד של השטח. ככלות הכול, זוהי תמצית הניווט.