מאת: מיכה נצר
במישור החוף של ארץ ישראל פזורים גופי מים באגנים סגורים שנוצרו כתוצאה מרכסי החול והכורכר, שחסמו את המוצא לים. אגנים אלה נקראו בערבית בירכֶה, כלומר ברכת מים, או בָּאצָה (מבוטא באסה), ביצה. כיום נקראים האגנים הקטנים בשם שלוליות חוף והגדולים בשם ביצה. רוב האגנים נוקזו במהלך השנים למניעת מחלת הקדחת מחד ולשטחי בניה מאידך. הנותרים הפכו לשמורות טבע, וביניהם ברכת רוברטס (ליד אשדוד), שלולית חולון, שלולית געש, ביצת פולג וברכת יער. האחרונה היא שריד של ביצת חדרה.
אדמת חדרה בשטח 50 אלף דונם נרכשה על ידי יהושע חנקין לפני כ-125 שנה. האדמה, בשמה הערבי חצ'ירה (מבוטא חדירה), שפרושה הירוקה, נרכשה בזול בגלל הביצה ובגלל בידודה מכל מקום אחר, שבעליה הערבים נטו להפטר ממנה. בסוף שנת תרנ"א – 1891 התישבו הראשונים בחאן ההרוס (כיום מוזיאון במרכז העיר) ובאוהלים סביבו. את חומרי הבניה הראשונים הביאו בים מיפו. חזון המתישבים היה, כמושבה ראשונה על חוף הים, שבמקום יקום נמל עברי. אנשים נפגעו די מהר על ידי מחלת הקדחת שהפילה חללים רבים ואחדים עזבו את המקום. עם הבאת עצי האקליפטוס לארץ נשתלו רבים במטרה ליבש את הביצות, כפי שהאמינו אז, אך מה שעזר באמת היה הניקוז בתעלות שנחפרו מהביצה לים. בגלל הקשיים נעזרה חדרה בברון בנימין רוטשילד, ממקום מושב הפקידות בזכרון יעקב.
כיום מונה חדרה כ-80 אלף תושבים.
על שפת הים בנה חנקין את ביתו וקרא למקום גבעת אולגה (כיום מסעדה קטנה) על שם אשתו. המפרץ הקטן לרגלי הגבעה נקרא מפרץ בנימין על שם הברון.
ברכת יער, היא שארית ביצת חדרה, נשארה והפכה לשמורת טבע.