מאת: הראל גינת
יום שישי – היום שלפני מחר
הניווט מתחיל ביום שישי באתר הניווט. בשביל המתחילים, להגיע למקום חדש זה
גם חלק מהניווט. איפה זה בדיוק הר גחר?. אהה.. זה ע''י קיבוץ הזורע, וואלה.. בעצם
זו פעם שנייה שלי, בפעם הראשונה קראו לזה פשוט "הזורע". זה היה כשחנינו
בקיבוץ ומשם נסענו לזינוק במוניות שירות. נדחסנו כמו סרדינים. כנראה, כשאין הרבה
מה לעשות, הראש עובד. בתא המטען נווט אחד העלה את השאלה המתמטית המתבקשת: כמה
נווטים יכולים להיכנס בנפח של ואן אחד?. במושב הקדמי, חיוך טיפשי נישא על פניו של נווט,
שעל ברכיו ישב נווט נוסף. "נראה לי שהוא נהנה מזה, זה קצת מחשיד.." פלט נווט
שעל-ידו. צחקוקים מכל עבר הביאו לריחוף האוטו כאילו קשור היה לאיזה בלון הליום
גדול. הפעם היה צריך להגיע ישירות להר גחר. כביש 2 צפונה, 70 ימינה לזיכרון, בצומת
התשבי פרסה ימינה ל-66. מכיר, יודע, זוכר.
נסיעה לארוחת יום שישי אצל ההורים. אני
מגיע חצי שעה לפני, מסדר את התיק למחר כדי שהכל יהיה מוכן בבוקר ללא עיקובים
מיותרים. כל דקה בבוקר, שווה לסדר-גודל אחד יותר של חניה רחוקה יותר מהכינוס. מנצל
את הכבדות של ארוחת הערב ונרדם מוקדם. תוך זמן קצר השחר מפציע. אני משכים לפני
השעון המעורר בסלולרי ומכבה אותו. בוקר טוב עולם. יום טוב היום, יום של ניווט.
יום שבת – שבת קודש
לאחר מקלחת הבוקר והגלח''צ, מגיע ארוחת הבוקר המסורתית שאליה מתלווה כדור
הריטלין. היום צריך להיות מרוכזים. נסיעה. מעל גבי גלי האתר, שבת עברית ללא
פרסומות, שירי ארץ ישראל הישנה והטובה. אני רואה אנשים בלבן שמים פעמיהם בתכליתיות.
אלא הולכים להתייחד עם הקדוש-ברוך-הוא. אחריהם אני רואה את הרצים המיוזעים. כל פעם
שאני רואה אותם בא לי לעצור ולהגיד להם: יאלה, בואו, כנסו לאוטו, כמו שאתם, לא חבל
לרוץ סתם כך על הכביש?. בכביש המהיר, מכונית עם איתות חרום, נוסעת באיטיות בשול
הימני. סימן המבשר את דבוקת האופניים בלבוש האחיד שתבוא לאחר-מכן. איזה דו-קיום.
כל אחד מקדש את השבת בדרכו שלו. ואני?, אני נוסע להר גחר. בחיים לא הייתם מצליחים
להעיר אותי בשבת לפני ארוחת הצהריים. והנה, אני מוצא את עצמי זו תחילת השנה
השלישית, נוסע למקומות שלא הייתי, בכבישים שלא הכרתי. הכביש פתוח, האוטו שט על פני הכביש. Flow. לפחות בנסיעה
לניווט.
הניווט – משחק של ריכוז
בזינוק ראיתי את זיו. סביר שיזנק דקה או שתיים אחריי. אני מתכונן לתחרות
ניווט כנגדו אחד על אחד, ללא ידיעתו. אני מהרהר,
אם אני אגיע לתחנה הראשונה לפניו הרווחתי את לחמי להיום. בדרך לתחנה 5
ראיתיו בזווית העין רץ כאיילה. הצצה לגרמין מאשרת: אכן זמן שיא. "זה לא ניגמר
עד שזה לא ניגמר" מישהו כבר היטיב לנסח לפני. אמרה שמקבלת משנה תוקף בארוך. התרסקות
האופוריה לא איחרה לבוא. זה לא המסלול הארוך שקשה. זה אני שמאתגר את עצמי ע''י
טעויות ריכוז וחזרה למשחק מנקודה אקראית. נלחם על כל לג, לא מפסיק. כולם טועים, אני
מקווה.., השאלה מי טועה פחות.
בלג 14-15 טעות פסיכולוגית? למה אוטומטית
לרדת לשביל התחתון כשברור שצריך לעלות עוד טיפה לשביל העליון?. זה החוסר החמצן
אחרי תקיפה מלמטה?, באג בעין שלא מסתכלת על שטח "מוסתר" ע''י המספר?. יש
הרבה תשובות שצריך לספק לועדה. תעזוב את זה עכשיו!. תתרכז!. נו!, תמשיך הלאה, השעון
רץ!.
תחנה 100 (הפעם 50) וספרינט לסיום.
פוטו-פיניש (הפעם ללא מצלמות). מרגיש לי כמו תפוז סחוט טוב. הניווט הזה הוציא ממני
את כל מה שיש בתוכי. וסה''כ אני בחור די רזה, אין לי הרבה. לאחר שתייה מרובה, אני
חוזר לאיתני. הראש כמו חדש, גדוש חוויות. מדהים כל פעם מחדש כמה הניווט הוא דבר מרוכז.
צריך יום אתגר בדרום כדי להגיע לאפקט דומה.
הבית – ועדת אגרנט
אני חוזר עם קרע חדש במכנס שדומה פחות ופחות לדבר המקורי שקניתי. מקלחת.
ארוחת צהריים. מנוחת הלוחם. שקט מתוח שלפני הסערה. ועדת אגרנט חוקרת את הגרמין.
מי אשם במחדל?!, מי נתן את ההוראה?!, אני רוצה שמות!. אני רוצה לדעת איך התקבלו
ההחלטות!, אני רוצה לדעת על שיגרת האימונים!. במסקנות דו''ח הביניים הועדה לא מצאה
דופי בכושר הגופני. בריצה תמיד הייתי בסדר. לא אצן, אבל בסדר. זו האומנות היא
קובעת. האומנות שבמשחק.