מאת: נועם רביד
פרידה מהשטח
עבודת השטח לקראת הרוגיין נגמרה סופית! חודשי הקיץ והסתיו
(מאי-נובמבר) הוקדשו למיפוי השבילים, ואילו חודשי החורף (דצמבר-ינואר) נוצלו לטובת
סימון התחנות, ועל הדרך גם עדכון שבילים ומיפוי פרטי נוף מיוחדים בקרבת התחנות.
בהתחלה חשבתי שיהיה צורך ב-6-7 גיחות סימון תחנות, אבל בסופו
של דבר הקצב בפועל היה גדול בהרבה מהמשוער, והסתפקנו במחצית מהאומדן המקורי – 3
גיחות וחצי בלבד. התחלנו בחצי-גיחת גישוש בה סימנו רק 5 תחנות (בשעתיים). זה היה
אמנם קצר, אבל בעקבות גיחה זו הבנתי שהעסק פשוט למדי, ויצריך פחות השקעה משתכננתי.
הגיחה השניה והשלישית כבר היו בהספק מלא, עם 11 ו-10 תחנות בהתאמה. בדרך הביתה
מהתחרות הארצית במשואה סימנתי עוד שתי תחנות כשכל המשפחה ממתינה לי באוטו, ושבוע
לאחר מכן יוחאי ואני ניצלנו את הפסקת הגשם הארוכה שייבשה את השבילים, ובגיחה ארוכה
במיוחד סימנו את כל 17 התחנות הנותרות. כעת יש בשטח 45 סרטים צהובים עם מספרי
תחנות והכיתוב "רוגיין 2013". ב-22/3 יתווספו אליהם גם מנסרות ומנקבים
אלקטרוניים, וכמה שעות אחר כך יתחיל הרוגיין.
סימון התחנות היה עבורי שלב מהנה במיוחד. ראשית, הריצה הקלה
בשטח, במיוחד כאשר הוא חורפי וירוק, מוצאת חן בעיני יותר מאשר הרכיבה המהירה
והמאומצת בחודשי הקיץ. שנית, יש כאן הכנה אמיתית של הרוגיין, ולא רק עבודה על
התשתית. ושלישית, בכל פעם שנמצא פריט נוף יפה ומיוחד, והמנסרה נתלית עליו באופן
חגיגי לצורך צילום דוגמנות, עוברת בי תחושת אושר והישג, כאילו אני משתתף בתחרות
עצמה ומגיע אל התחנה ממרחק רב.
כשאני חוזר הביתה מגיחת מיפוי (וגומר לטפל בילדים/לאכול/להתרחץ)
אני מתיישב ליד המחשב ומתחיל לפרוק את הזכרון. לא, אני לא מתכוון לשעון ה-GPS או למכשיר
אלקטרוני אחר. אני מריץ בראש "שידור חוזר" של נתיב סימון התחנות שעברתי
לפני מספר שעות, נזכר בכל הדברים שהשתנו בדרך מאז שמיפינו אותם ובכל פרטי הנוף
שאיתרנו בסביבת התחנות, ומעדכן את כל מה שצריך במפה.
בחזרה אל שולחן השרטוט
אחת הסיבות שבגללן הזדרזתי לגמור עם סימון התחנות היתה הרצון
להתמקד בעבודה הגדולה באמת שעלי להשלים לפני הרוגיין: השרטוט. בסוף שלב המיפוי
הכילה המפה את כל הכבישים, השבילים, הנחלים, קווי המתח וקווי הגובה, וגם פרטי נוף
נקודתיים בולטים. אבל חוץ מזה היא היתה לבנה, ולא בגלל שהשטח כולו מיוער, אלא מפני
שעדיין לא צבעתי אותו. מה שנדרש הוא להוסיף את כל השדות, היערות, השטחים
החצי-פתוחים, המטעים ושטחי הבור הסבוכים יותר או פחות שמעניקים למפה את צבעיה.
כדי שתבינו את שיטת העבודה שלי עלי להסביר קודם את לוגיקת
הצבעים של תוכנת OCAD, בעזרתה אני מכין את המפה. ב-OCAD מוגדרת היררכיה של כל הצבעים, וצבע
בהיררכיה גבוהה יותר יכסה תמיד צבעים בהיררכיה נמוכה ממנו. לכן, החלטתי להתחיל את מלאכת
השרטוט מהשטחים בהיררכיה הגבוהה ביותר, ולהמשיך במורד היררכיית הצבעים. היתרון של
שיטה זו הוא שאת הצבעים "רמי הדרג" אני ממילא חייב לשרטט במדויק (אחרת
יסתירו צבעים בדרג נמוך יותר), וככל שאתקדם אוכל "לחפף" יותר עם דיוק
השרטוט, כי הצבעים הגבוהים יכסו על החריגות בצבעים הנמוכים החופפים להם. סדר
הצבעים מודגם ברשת הבאה:
הצבע הגבוה ביותר בהיררכיה, אשר מכסה את כל האחרים, הוא
הירוק-זית (שטח פרטי/מיושב). אחריו שטחי השדות, המטעים, וכן הלאה, עד לצבע הנמוך
ביותר בהיררכיה, הצהוב (שטח חצי פתוח), אותו מכסים כל הצבעים האחרים. אז קדימה,
לשולחן השרטוט...
עבודת השרטוט ארוכה ומשעממת, אבל אין מה לעשות, זה מה שהופך את
המפה השלדית למפת ניווט אמיתית. לאחר למעלה מחודשיים של שרטוט לפרקים, ערב פה-ערב
שם-סופ"ש פה-סופ"ש שם, גמרתי לצבוע את כל הזית והכתום, כלומר את כל
השטחים המתורבתים (יישובים וחקלאיים), וכעת נשארו לי "רק" השטחים
הטבעיים. במספרים מדובר על כ-40 קמ"ר (מתוך 116), כלומר כשליש מהמפה. לכאורה
זה מעט, אבל בגלל השיטה שתיארתי, השרטוט אמור להיות קל יותר עם התקדמותו, וגם אין
לי יותר "הסחות" בדמות גיחות לשטח.
הנה שתי דוגמאות מהמפה שכבר יש:
מתחיל להיראות כמו הדבר האמיתי, נכון?