מאת: נועם רביד
אני
חושב שאני חולה.
אין סיבה לדאגה -
זה לא מאוד מדבק.
אני אפילו לא יודע איך
נקראת המחלה, אבל
הסימפטום העיקרי ברור למדי:
דחף מתמיד,
כמעט בלתי נשלט,
להכין מפות לרוגיין.
זה התחיל ב-2012,
כאשר התנדבתי לפרויקט
המיפוי לקראת רוגיין 2013
בלוזית.
באותו זמן לא ידעתי למה
בדיוק אני נכנס,
אבל עם הזמן "נשאבתי"
לכך לחלוטין,
ואפשר להגיד שהתמכרתי
לחוויה הנעימה של גילוי חבלי ארץ חדשים
בישראל. למעשה,
האזורים האלו ממש לא חדשים,
ובוודאי שאני לא הראשון
שמגלה אותם, אבל
בכל זאת, התחלתי
עם תא שטח ענקי שלא הכרתי בכלל (למעט
אזורים מצומצמים שבהם כבר היו מפות ניווט
רגלי), וכעבור
כחצי שנה הגעתי לרמת היכרות אינטימית של
כל שביל וכל תא שטח.
אני כמובן לא מתיימר להשתוות
למגלי העולם הנודעים מהעבר,
אבל מהזווית הצרה והאישית
שלי זה מרגיש מספיק קרוב.
עם
סיום רוגיין 2013,
שמבחינתי כמארגן היה מוצלח
מאוד, חשבתי
לזמן קצר שבאתי על סיפוקי,
אך עד מהרה הבנתי שההפך
הוא הנכון. היעד
הבא ניבט אלי וקרא לי מכל גבעה בחלקה
המזרחי של מפת לוזית:
חבל עדולם.
אזור גדול ולא מוכר,
מהבתוליים והשמורים ביותר
בארצנו, וללא
מפת ניווט אחת לרפואה שתפוגג במעט את
המסתורין. אך
מתבקש היה להרחיב את מפת לוזית מזרחה,
וכך נולד לו פרויקט חדש.
הפעם,
בשונה מרוגיין לוזית,
החלטתי להגביל את עצמי
למיפוי בלבד, ואת
ארגון התחרות (ובפרט
תכנון וסימון התחנות)
להעביר לאחריותו הבלעדית
של פבל לויצקי,
שממילא הביע התעניינות
בארגון הרוגיין של 2015
(כל אחד והמחלות שלו).
בצורה זו אוכל להנות לא רק
מהמיפוי עצמו,
אלא גם מהשתתפות בתחרות.
בקיץ 2013
סיכמתי עם פבל ש"ניקח"
את רוגיין 2015.
זה נתן לי למעלה משנה של
עבודה על המיפוי,
כאשר המטרה היתה להשלים
את המפה לקראת ראש השנה תשע"ה
ולהשאיר לפבל כחצי שנה לתכנון וארגון
התחרות. אז
קדימה לעבודה.
השלב
הראשון היה להגדיר את גבולות המפה החדשה,
ולהכין את חומר הבסיס (קווי
גובה + תצ"א)
כהכנה לגיחות המיפוי בשטח.
כלקח מהמפה הקודמת השתדלתי
שהמפה תהיה "עגולה"
ויפה,
ללא בליטות ומובלעות ככל
האפשר. הגבול
הדרומי היה ברור – כביש 35
(מבית גוברין לכיוון מחסום
תרקומיא), וכך
גם המזרחי – הקו הירוק והחלק המזרחי של
עמק האלה (עד
צומת עציונה).
החלק הצפוני מוגבל ע"י
רמת בית שמש הנבנית,
וממשיך ליער זכריה ולשדות
מיכה. הגבול
המערבי עובר לאורך הכביש העולה צפונה
מבית גוברין לבית ניר,
ממשיך לאורך כביש 353
עד לוזית,
ומשם דרך תוואי נחל האלה
עד לשדות מיכה.
גודל השטח המיועד למיפוי – 74
ק"מ
"בלבד",
והמשמעות מבחינתי היתה
מיפוי רגוע ונינוח,
בוודאי בהשוואה למפת לוזית.
ראשית,
מדובר בכשני שלישים בלבד
מהשטח של לוזית.
שנית,
עמדה לרשותי שנה שלמה,
לעומת חצי שנה בפעם הקודמת.
שלישית,
הנסיון שצברתי יסייע לי
לעשות את העבודה טוב יותר.
מצד שני,
יש באזור המיפוי רק שני
אזורים שמופו לניווטים בעבר:
יער זכריה ונתיב הל"ה,
כך שרוב רובו של השטח הוא
מיפוי חדש.
התוכנית,
בגדול,
היתה למפות בקצב נמוך לאורך
עונת הניווטים (ככל
שיאפשרו ימי שישי הפנויים)
משהו כמו שליש מהשטח,
ואת היתר בקצב מוגבר בקיץ.
היעד,
כאמור,
היה לסיים את עבודת המיפוי
עד לראש השנה.
הפעם לא היה איתי שותף קבוע
(כמו
יוחאי שפי במפה הקודמת),
אבל מצד שני,
נעמי הסכימה יותר בקלות
שאצא לגיחות לבד,
מה שפישט את ההיערכות
והלוגיסטיקה.
סדר המיפוי היה בגדול משדות
מיכה מזרחה ודרומה,
עם כיוון השעון.
הנה האופן שבו זה בוצע
בפועל:
|
|
שם הגיחה
|
תאריך
|
רכוב/רגלי
|
שותף/ה
|
אורך
(ק"מ)
|
|
1
|
שדות מיכה
|
26/9/13
|
רכוב
|
דני
|
17.4
|
|
2
|
סינגל זכריה
|
19/10
|
רכוב
|
-
|
27.2
|
|
3
|
שדות זכריה
|
6/12
|
רכוב/רגלי
|
-
|
6.5
|
|
4
|
תל ירמות
|
20/12
|
רגלי
|
-
|
15.1
|
|
5
|
נתיב הל"ה
|
10/1/14
|
רגלי
|
-
|
18.4
|
|
6
|
חרבת קיאפה
|
17/1
|
רגלי
|
נעמי
|
19.4
|
|
7
|
צומת האלה
|
28/2
|
רגלי
|
נעמי
|
19.2
|
|
8
|
תל שוכה
|
14/3
|
רגלי
|
נעמי
|
19.6
|
|
9
|
עמק האלה
|
20/4
|
רכוב
|
-
|
30.7
|
|
10
|
חרבת קנים
|
9/5
|
רגלי
|
נעמי
|
19.4
|
|
11
|
סינגל קנים
|
23/5
|
רכוב
|
דני
|
23.1
|
|
12
|
נווה מיכאל
|
31/5
|
רכוב
|
-
|
30.5
|
|
13
|
חרבת עתרי
|
13/6
|
רכוב
|
-
|
29.2
|
|
14
|
גבעת ישעיהו
|
4/7
|
רכוב
|
-
|
29.9
|
|
15
|
צפרירים
|
26/7
|
רכוב
|
-
|
29.9
|
|
16
|
חרבת בורגין
|
8/8
|
רכוב
|
-
|
28.8
|
|
17
|
יער נחושה
|
15/8
|
רכוב
|
-
|
27.3
|
|
18
|
חורש עדולם
|
22/8
|
רכוב
|
-
|
30.9
|
|
19
|
הר אזרוע
|
24/8
|
רכוב
|
-
|
24.7
|
|
20
|
מערות בית גוברין
|
29/8
|
רגלי
|
נעמי
|
18.0
|
|
21
|
סינגל עדולם
|
6/9
|
רכוב
|
דני
|
28.6
|
כך
נראה השטח הממופה עם כל המסלולים מה-GPS
מולבשים על Google
Earth:
כמה סיפורים מהשטח:
גיחה
3: בוץ!
כל
המיפוי תוכנן להתבצע ברכיבה על אופניים.
זה גם יעיל יותר,
וגם מאפשר לחוות בצורה
מהימנה את עבירות השבילים לאופניים (כי
זה מידע שהמפה אמורה לספק).
שתי הגיחות הראשונות,
שבוצעו בסתו,
אכן עברו בצורה חלקה.
הגיחה השלישית תוזמנה
לחופשת חנוכה.
גשם כבד ירד ביומיים שלפני
המועד המתוכנן,
אבל הלילה שקדם לגיחה היה
יבש, והערכתי
ש"יהיה
בסדר". חניתי
בקצה מושב זכריה ותיכננתי לרכוב בשדות
הסמוכים. כבר
אחרי כמה עשרות מטרים של רכיבה הבנתי
שטעיתי. שביל
הכורכר בשולי המושב היה רך ורטוב באופן
מחשיד, וכשהגעתי
לשדות עצמם הצמיגים התכסו בשכבה של בוץ
דביק. בהתחלה
עוד הצלחתי לדווש,
אבל די מהר האופניים היו
מפוצצים בבוץ,
ונאלצתי לעבור להליכה.
אחרי כמה מטרים גם זה כבר
לא עבד (הגלגלים
נתקעו ולא הסתובבו מרוב בוץ במזלגות),
ונאלצתי להרים את האופניים
(שהיו
כבדים מאוד בגלל הבוץ)
ולשאת אותם על כתפיי תוך
דשדוש בבוץ דביק.
כבר הזכרתי את הבוץ שהיה
שם?
מדי
פעם הגעתי לשביל קצת פחות בוצי,
או ל"אי"
של עשב,
וניסיתי לנקות את האופניים
עם מקל כדי להשמיש אותם לרכיבה.
זה לא עזר.
לא התחשק לי לחזור (תסמונת
הנווט המבורבר)
ולכן ניסיתי להגיע לכיוון
צומת עזקה. הידיים
כבר כאבו לי מעומס המשא,
אך לבסוף הגעתי לכביש
המיוחל. שם
ניקיתי את האופניים ביסודיות (יחסית),
והצלחתי לגרום לגלגלים
להסתובב. רכיבה
לאורך הכביש העיפה עוד קצת בוץ מהאופניים,
אבל אז הגיע הזמן לרדת
בחזרה לשביל,
ותוך כמה שניות שוב התמלאו
האופניים בבוץ.
למרות זאת לא התייאשתי,
והמשכתי ללכת עם האופניים
לצידי. קיוויתי
שבאזור גבעי יותר הסלעים יאפשרו רכיבה,
אבל המצב לא השתפר,
וחוץ מהבוץ גם נהיה יותר
תלול. בסופו
של דבר, אחרי
עוד כמה נסיונות התנעה עליתי על שביל פחות
בוצי, עם
חול "זיפזיף"
מלא אבנים קטנות.
האבנים נתפסו על הבוץ שכבר
ציפה את האופניים,
אבל עוד הצלחתי לדווש כי
הייתי בירידה.
הדיווש הצריך יותר ויותר
כח, למרות
הירידה, אבל
התעקשתי ולא נשברתי.
בסוף,
מי שנשבר היו אופניי
המיוסרים. האוזן
המחזיקה את מעביר ההילוכים האחורי לא
עמדה בעומס ופשוט נקרעה.
נגמרה הרכיבה להיום.
למזלי
הייתי קרוב לכביש.
הרמתי את האופניים בסחיבת
פצוע עד לכביש,
ומשם צעדתי איתם על השוליים
בחזרה לכיוון זכריה.
בשלב מסויים התחילה ירידה,
אז רכבתי בניוטרל (אי
אפשר לדווש).
בכניסה לזכריה נכנסתי
למוסך הצמוד לתחנת הדלק,
ואיש טוב הסכים לשטוף לי
את האופניים ולהסיר את כל הבוץ עם זרנוק
רב עוצמה. בדרך
הביתה אישפזתי את האופניים לתיקון,
והחלטתי שעד האביב אני
עובר למיפוי רגלי.
גיחה
8: הצד
היפה של החורף
לאחר
שתי גיחות מיפוי רגליות מוצלחות,
ושטח שהתחיל להוריק בעקבות
גשמי דצמבר, הצעתי
לנעמי להצטרף אלי לגיחות המיפוי כאימון
והכנה לרוגיין 2014.
במהלך ינואר,
פברואר ומרץ תירגלנו את
כושרנו ובדקנו את הציוד האוכל והשתיה,
ועל הדרך נהנינו מהשטח
היפהפה והבלתי מוכר.
הגיחה המיוחדת ביותר היתה
האחרונה מבין השלוש.
גשם
מפתיע פקד את הארץ באמצע מרץ (והציל
את האביב לאחר עצירת גשמים ארוכה מנשוא).
התחזית צפתה שבצהרי יום
שישי יתבהר, ולכן
קבענו להגיע לשטח ב-14:30,
ולרוץ שלוש שעות (בדומה
לגיחות הקודמות).
בדרך מהבית דרומה התחיל
גשם באזור אשדוד,
אבל המשכתי לסמוך על התחזית.
הגענו לעמק האלה,
וגשם.
חנינו למרגלות תל שוכה
(נקודת
המוצא המיועדת)
ועדיין גשם,
ויורד בחוזקה.
בכלל לא בא בחשבון לרוץ
ככה. ישבנו
באוטו וחיכינו,
תוך חשש שאם נצא מאוחר מדי
אנו עלולים להסתבך עם חושך בסוף הגיחה.
מבט מערבה הראה שהענן האפור
עומד להיגמר,
ואחריו שמים כחולים.
אחרי 20
דקות של המתנה באוטו פסק
הגשם באחת. התארגנו
במהירות, והתחלנו
לטפס במעלה התל.
עד שהגענו למעלה יצאה השמש
ממערב, וכך
נגלה לעינינו המראה היפה ביותר מכל גיחות
המיפוי: ממזרח
שמיים קודרים וגשם על הרי יהודה;
ממערב שמיים כחולים;
למרגלותינו,
שטוף שמש ורחוץ,
עמק האלה על מטעיו,
שדותיו ואנטנותיו;
מסביבנו פריחת אביב בשלל
צבעים מנצנצת באור השמש הרך.
לצערי,
התמונה שצילמנו בטלפון של
נעמי נמחקה, ולכן
אין בידי תיעוד לרגע קסום זה.
אבל הרושם היה כה עז,
עד שהיינו חייבים לחזור
לאותו מקום גם למחרת,
ועברנו חלק מהמסלול עם
הילדים.
גיחות
11, 21: סינגל
זוגי
בשטח
החדש של המפה יש שלושה סינגלים מוסדרים
של קק"ל.
את הראשון,
סינגל זכריה,
גיליתי במקרה עם דני אחי
בגיחה הראשונה (באמת
גיליתי, כי
זה התרחש זמן קצר מאוד לאחר פריצת הסינגל
בשטח), ובגיחה
השניה רכבתי לכל אורכו.
שני הסינגלים האחרים ותיקים
ומוכרים יותר,
וארוכים בהרבה:
סינגל עדולם וסינגל קנים.
מכיוון שיותר כיף לרכוב
סינגל עם עוד מישהו,
החלטתי לשמור את שני
הסינגלים האלה לרכיבה עם דני.
מיפיתי את כל השטח מסביבם,
אבל השארתי אותם כמעט
בשלמותם לגיחה המשותפת.
גיחת
הסינגל הראשונה היתה באחד מימי שישי אחה"צ
בחודש מאי. הצלחתי
"לתפור"
מסלול מעגלי המבוסס על
החלקים הצפוניים של שני הסינגלים.
קצב הרכיבה היה איטי מהרגיל,
כי דני פחות בכושר וגם פחות
מיומן טכנית ברכיבה.
בשלב מסויים הבנתי שצריך
לוותר על חלק מהמסלול המתוכנן,
וטוב שהיתה לי תוכנית מוכנה
לקיצור. למזלנו,
רוב הדרך חזרה (על
הסינגל, כמובן)
היתה בירידה.
חזרנו לאוטו אחרי השקיעה,
ודני,
שהתלונן על שרירי הרגליים
שלו במשך כל השבוע שאחרי,
נהנה מאוד למרות זאת.
גיחת
הסינגל השניה התקיימה בתחילת ספטמבר,
והיתה הגיחה שחתמה את מיפוי
מפת עדולם. הפעם
לא ניתן היה לתכנן מסלול מעגלי שכולו
סינגל, ולכן
סיכמנו שנרכב יחד על הסינגל עד סופו,
ואני אחזור לבד להביא את
האוטו ולאסוף את דני.
הפעם הייתי מוכן נפשית
לקצב האיטי יותר,
וגם לקחתי מצלמה כחלק
מ"אווירת
סוף הקורס"
ששרתה עלי.
רכבנו כ-3
שעות,
ואז הגיע הזמן לחזור.
השארתי לדני הנחיות רכיבה
לבריכת מים סמוכה שמצאתי בגיחת מיפוי
קודמת, וטסתי
במעלה השביל המוביל אל האוטו.
כשחזרתי כעבור כ-40
דקות מצאתי את דני משכשך
בעומק הבריכה שמח ומאושר (ורועד
מקור!). כל
מה שחסר זה בקבוק בירה צוננת שהוצאתי
מהצידנית, וכך
חגגנו את סיום המיפוי בסטייל.
גיחה
15: רעשי
רקע
מבצע
"צוק
איתן" שיבש
לי במקצת את התוכניות (לאחרים
הרבה יותר, אני
לא מתלונן). בהתחלה
חשבתי שחבל עדולם הוא השטח הכי בטוח בארץ,
ואין שום הגיון בשיגור
רקטות לעברו, אבל
אחרי ששמעתי ברדיו על אזעקות בנתיב הל"ה
ויישובים נוספים באזור החלטתי לא להסתכן
בצורה מיותרת (וחשוב
מכך - לא
להלחיץ את נעמי)
ונשארתי בבית.
לקראת סוף החודש כבר לא
יכולתי להתאפק,
והחלטתי לצאת לגיחת מיפוי
בשבת בבוקר, מלחמה
או לא. מקסימום,
אם תהיה אזעקה אשכב לצד
האופניים. הגעתי
למושב צפרירים בשעה 6:00,
ומיד כשיצאתי מהאוטו הבנתי
שזו לא "שבת
בבוקר" רגילה.
מה שונה?
במקום ציוץ ציפורים נשמעו
רעמי תותחים (רחוקים
כ-45 ק"מ,
אבל נשמעים היטב)
ורעש מטוסי קרב בשמים.
הלכה האווירה המיוחדת,
ובמקומה נדחפו קולות
המציאות הצורמים.
לא היו אזעקות באזור באותו
יום, אבל
הדי המלחמה לא נתנו מנוח לפסטורליה
המקומית. כעבור
זמן נדמו הבומים.
לא חשתי בכך מיד,
אבל בשלב מסויים פשוט שמתי
לב שהשקט חזר.
ההסבר התקבל רק במהלך
הנסיעה הביתה,
כששמעתי חדשות.
הפסקת אש (אחת
מהן) נכנסה
לתוקף בשעה 8:00
והצילה לי את הגיחה.
גיחה
19: ערפל
הקרב
חדי
העין בוודאי הבחינו כי תמונת מסלולי ה-GPS
לא תואמת לגמרי את גבולות
המיפוי המתוכנן,
אלא חורגת דרומה.
קצת לפני סוף המיפוי,
בתחילת אוגוסט,
התגבשה אצלי החלטה ספונטנית
להרחיב את שטח המפה מדרום לכביש 35.
הסיבות לכך:
א.
כי אפשר;
ב.
כי זה "מעגל"
את המפה בחלקה הדרומי והופך
אותה לאסתטית יותר;
ג.
כדי למשוך עוד קצת את המיפוי
המהנה.
רוב
התוספת היא חלק משטח אימונים של צה"ל,
אבל בפועל האימונים מתבצעים
דרומה יותר (מחוץ
למפה) והשטח
המיועד למיפוי הוא רק אזור חיץ,
ובכל מקרה,
בסופי שבוע אין שום סיבה
לדאגה. אמנם
המועד שבחרתי למיפוי האזור "נפל"
על יום ראשון,
בעת חופשת סוף אוגוסט
שלקחתי, אך
מהיכרותי עם הצבא היה ברור שלא ייתכנו
אימונים ביום ראשון מוקדם בבוקר (סוג
כזה של יעילות קיים רק בקורס טייס),
ולכן יצאתי לשטח רגוע.
מה
שהפתיע אותי בכל זאת היה מזג האוויר.
ערפל סמיך כיסה את האזור
וביאס אותי שלוש פעמים:
גם הסתיר את הנוף בשעות
הבוקר המוקדמות והיפות,
גם העלה את הלחות ל-100%
וגם הצטבר על משקפיי כך
שכל כמה דקות נאלצתי לעצור ולנגב.
ומתוך הערפל הגיחה פתאום
הפתעה נוספת – קבוצת חיילים בריצת בוקר
(ביום
ראשון ב-6:30!).
אמרתי יפה בוקר טוב והמשכתי
לרכוב, אבל
מאותו רגע הטרידה אותי המחשבה שאפגוש
חיילים באימון רציני יותר,
ויחד עם הערפל זה יצר תחושה
לא נעימה. בצמוד
לגבול המפה הדרומי יש "כפר
ערבי" שהקים
צה"ל
לאימוני לוחמת שטח בנוי.
הכפר הזה,
כמו תפאורה חסרת חיים,
היה מחזה סוריאליסטי
בערפילי הבוקר,
והוסיף למועקה,
אבל בסופו של דבר שום דבר
לא קרה, ולא
נתקלתי באף אחד.
גיחה
20: סיור
פרטי בגן לאומי
לגיחת
המיפוי האחרונה (למעט
סינגל עדולם)
צירפתי את נעמי.
השטח שנותר הספיק בדיוק
לגיחה רגלית נינוחה למדי,
ולקחתי גם מצלמה כדי לתעד.
את הקינוח השארנו לסוף:
ביקור חצי-פיראטי
בגן הלאומי בית גוברין,
שחלק קטן ממנו הוכנס לתחומי
המפה במסגרת ההרחבה הדרומית.
עברנו
ליד המון כרמים עמוסים לקראת קטיף,
וגם ליד ה"כפר
הערבי" שללא
ערפל נראה הרבה פחות מאיים,
ובסוף עלינו בשביל הנכנס
לגן הלאומי מצידו האחורי.
פנינו לעבר מערות הפעמון.
לקחתי בתיק כסף למקרה
שנידרש לשלם בכניסה,
אבל לא היה אף אחד,
אז פשוט נכנסנו והתחלנו
לטייל בתוך המערות,
רק שנינו.
שקט וקרירות נעימים קידמו
את פנינו, מעורבבים
בשריקת הרוח ובמשק כנפי יונים.
השקט הזה הוא מבחינתי
"תרועת
החצוצרות וצלצול הפעמונים"
של סוף המיפוי.
המיפוי
במספרים:
שטח
מפת רוגיין עדולם 2015
– 128 קמ"ר
(82 קמ"ר
מתוכם במיפוי חדש)
אורכן
המצטבר של כל גיחות המיפוי – 493.8
ק"מ
זמן
נטו בשטח בכל גיחות המיפוי – כ-63
שעות
קילומטר
רבוע אחד של מפת רוגיין שווה,
בממוצע,
ל...
6
ק"מ
של שבילים למיפוי
40
דקות של מיפוי רכוב,
או שעה של מיפוי רגלי
5
שעות עבודה (הכנת
חומר בסיס,
היערכות לגיחה,
נסיעה,
מיפוי בשטח,
שרטוט שבילים,
שרטוט שטח)
בסיכומו
של דבר, המיפוי
התבצע ממש לפי התכנון.
שליש מהשטח מופה עד לסוף
עונת הניווטים,
והיתר בחודשים מאי-אוגוסט,
כשאפילו המלחמה לא הפריעה
יותר מדי. היתה
גיחה אחת כושלת (בגלל
הבוץ), מעבר
לכך אף לא פנצ'ר
אחד (טפו-טפו).
המפה עדיין לא גמורה (עוד
נשארה עבודת שרטוט של חלק מהשטח),
אבל לצרכי תכנון התחרות
היא כבר מוכנה,
ולכן,
כפי שהתחייבתי,
העברתי לפבל את קובץ המפה
בערב ראש השנה תשע"ה.
בעבודה קשה הרווחתי את
הזכות להתפאר בהיכרותי הטובה עם חבל
עדולם, ואין
לי ספק שזהו אחד המקומות היפים והמתאימים
ביותר לרוגיין בארץ.
ומה
הלאה? את
המפה הזאת כבר אין הרבה לאן להרחיב,
ונראה שדרום שפלת יהודה
מוצתה לצורכי רוגיין.
אבל הדחף להמשיך נותר
בעינו, ולכן,
עוד בטרם הסתיימה העבודה
על מפת עדולם כבר איתרתי אזור אחר בארץ,
מעניין ומתאים,
שיהווה הזירה לפרויקט
המיפוי הבא, לקראת
רוגיין 2017 או
2018. בינתיים
אני לא מגלה היכן הוא נמצא (שתהיו
במתח), אבל
בעוד שנתיים כבר תדעו...
הישוב ביתר חדל להתקיים כישוב יהודי, תושבים חדשים הגיעו, קם הישוב בתיר ובליבו פועם זכרון מימים עברו, זכרון עמום אבל מעיד על עברו: "חירבת אל יהוד״ הוא השם שנישא בפי בני המקום - תושביו הפלסטינים.
מסתבר שממפה צרפתי נרתם לשימור הסביבה הייחודית הזו כנגד פגיעתה של גדר ההפרדה ומתן דחיפה להכרה של אונסקו באזור באמצעות הכנת מפת ניווט ספורטיבית. המטרה: באמצעות המפה יגיעו תיירים שיכירו את האזור והאנשים אם כפעילות ספורטיבית / תיירותית / נופש...
הפרוייקט לווה גם בקירוב האוכלוסיה הצעירה (תלמידים) והדרכתם בניווט ספורטיבי, עקרונות קריאת המפה ופעילות ניוט מהנה כאמצעי להכרות טובה יותר עם הטבע, ההסטוריה ואופיו של המקום במרחב.
