מאת: דן צ'יזיק
מדרון חשוף במעמקי אזור
האגמים של אנגליה (Lake
District), גשם שוטף,
רוח סערה, ואני
מתרוצץ הלוך-חזור
ומנסה לשמור על חום הגוף.
בארץ – המשפחה ברמת ישי,
מלחמה וטילים.
השנה – 2006 (2014).
המלחמה – מלחמת לבנון השניה (צוק
איתן). המשפחה –
אביטל ואיילה, אחרי
שברחנו ממעלות המופגזת להורים שלי (רוני,
אלון ומתן, ובעצם
גם איילה). שטח
הניווט – Swindale. אפילו
זה לא השתנה.
זהו היום הראשון של תחרות
ה-Lakes 5 Days, המתקיימת
אחת לארבע שנים עם בערך 2,000
משתתפים בכל פעם.
השתתפתי בה כבר ארבע פעמים מאז 1994,
ופספסתי רק את מהדורת 2010
עקב החלטה פטריוטית לנסוע עם נבחרת
הנוער ל-JWOC במקום.
השנה קיבלתי "פס"
מרוני כדי שאוכל לצאת לחופש וגם להשקיע
קצת בניווט בשביל עצמי.
התאמנתי חזק במהלך הקיץ,
כהמשך לעונה די מוצלחת,
ועכשיו אני בתחרות.
למה אנגליה?
קודם כל, אני
חצי בריטי, אז זה
בגנים שלי. אבל
חוץ מזה, יש משהו
קסום באזור האגמים שמושך אותי חזרה בכל
פעם – האגמים, ההרים
הירוקים המתנשאים לכל עבר,
חצויים על-ידי
קירות אבנים אינסופיים ונחלים שוצפים,
מנוקדים בכבשים לבנות....נכון
שאני מתחיל לכתוב כמו זיו?
מספיק.
שטחי הניווט פה מופלאים.
יש את השטחים הפתוחים,
הממוקמים ברכסי ההרים ונגישים רק
אחרי טיפוס של קילומטרים,
ויש את היערות הנטועים באזורים נמוכים
יותר. כמעט כולם
בשטח פרטי, כך
שכל תחרות פה מוכתבת על-ידי
אילוצים ומקבלים בה תערובת של שטחי ניווט
מדהימים וכאלה שהם משעממים יותר.
להערכתי ניווטתי כאן כבר על 30
מפות שונות – וברובן נהניתי מאד.
אז מה היום?
אתמול נחתתי במנצ'סטר,
וגיליתי שכבר לא מחלקים מפות כבישים
בהשכרת הרכב, כי
לכולם חוץ ממני יש GPS
בטלפון. אפילו
להראות לי לא היה להם.
עם קצת זכרון ואינטואיציה עליתי על
שילוב האוטוסטרדות הנכון (M56-M60-M61-M6)
והגעתי בשלום לאכסניה ב-Grasmere,
בול באמצע אזור האגמים.
חדר משותף עם עוד שלושה (אוסטרלי
ושני סינגפורים),
שרותים ומקלחת במסדרון,
מטבח מאובזר היטב לבישול עצמי,
והכי חשוב – חדר ייבוש,
כי תמיד, תמיד
רטוב פה.
בוקר יום ראשון.
אני קם מאוחר,
מתארגן לאט, אוכל
טוב, ויוצא לדרך.
הזינוק שלי לקראת אחת,
אז יש זמן לחוש את השטח,
וטוב שכך. הרוח
חזקה והגשם שוטף לפרקים,
וזה כשאנחנו בכינוס – לזינוק יש 2.6
ק"מ הליכה
עם 180 מטר טיפוס,
ושטח הניווט הוא על קו הרכס.
המארגנים מחייבים משרוקית לכל משתתף
(ובודקים),
אבל להפתעתי לא מחייבים מעיל (היו
דברים מעולם). אני
מברר ומגלה שאפשר להשאיר בגדים בזינוק
ולאסוף אותם אחר-כך,
אז אני לוקח מעיל גשם לדרך ובקבוק
מים, ויוצא אל
ההר.
שתי מילים על ארגון
הניווטים כאן: הבריטים
קשוחים, ומי שזה
לא מוצא חן בעיניו שלא יבוא.
כעקרון אין מים במסלולים (תשתו
גשם), ולרוב גם
לא בזינוק ובסיום – פשוט מפני שאי אפשר
להגיע למקומות האלה עם רכב.
המרחקים ארוכים,
הטיפוס מרובה,
ובמקרים רבים יש שעה הליכה בעליה
לזינוק, וקצת
פחות זמן לחזרה מהסיום (רק
מפני שזה בירידה).
היום הוא בדיוק יום כזה.
בזינוק הגשם מצליף וכולם
מסתתרים בצל קיר אבנים אסטרטגי.
אני מעדיף להשאר בתנועה,
ותופר את ביצת החימום הלוך-חזור
כמה פעמים. חמש
דקות לפני הזינוק אני מוריד את המעיל,
מכניס לשקית שנטמנת לה בצמוד לקיר,
ומתייצב במשפך.
רוב האנשים מסביבי מנווטים עם מעילי
רוח/גשם כלשהם,
אבל אני יודע כמה אני מתחמם בניווט
והמעיל האטום שלי לא מתאים לזה.
אני יוצא.
השטח – מה שנקרא "Fells"
– דשא פתוח, בחלקו
ארוך, עם מעט
פרטים סלעיים והרבה ביצות רדודות.
עד תחנה 2 הכל
בסדר, ואז אני
פונה דרום-מערבה,
חוטף את מלוא עצמת הרוח בפנים,
ופשוט נעצר. בקושי
ניתן לרוץ בכביש מול רוח כזאת,
אבל עכשיו צריך לרוץ נגדה בעליה,
ועוד בביצה, בלג
ארוך. אולי זה לא
כל-כך כיף לנווט
כאן...
הניווט עובר
די טוב, מלבד
פספוס אחד קטן (אולי
30 שניות)
בתחנה 5. רוב
הזמן אני רץ ישר, עם
סטיות קטנות כדי לעקוף עד כמה שאפשר את
הביצות. בדרך
צריך לחצות גם כמה נהרות (אולי
כשאין גשם הם נחלים)
ולהזהר לא להיסחף – למצב הרטיבות זה
לא משנה. בנהר
שבין 12 ל-13
(ליד השביל) אני
אפילו מצליח לשקוע עד החזה ולחטוף התכווצות
ספונטנית בשריר התאומים,
אבל יוצא בשלום (גם
השלט של האוטו וה-GPS
בחיים). בדרך
עוברים אותי כמה נווטים שהם כנראה מהמסלול
שלי, ואני תוהה
אם איזה חודש אימונים על קרקע כזאת לא היה
משפר לי את הביצועים.
אני גם מברך על כך שעברתי את גיל 45:
לפני 8 שנים
רצתי בקטגוריה M35 וזה
היה במסלול מספר 2,
שהוא השני באורכו אחרי M21.
הפעם אני שוב במסלול מספר 2
– M21, M35 ו-M40 רצים
כולם במסלול מספר 1.
למזלי אני כבר M45.
אגב דז'ה
וו – השוואה למפה מ-2006
מגלה שבשתי תחנות ביקרתי גם אז:
3 ו-12. עולם
קטן...
ב-2006
נסעתי לתחרות עם רוני ובר אחרי אליפות
העולם בדנמרק, וביום
שחזרנו נכנסה לתוקף הפסקת האש.
אני חוזר בשבת הקרובה.
לינקים:
אתר התחרות www.lakes5.org.uk
המסלולים בבלוג
שלי dchissick.wordpress.com
דז'ה
וו – מספר 2
בקיץ 1994
יצאתי עם דניאל גוטמן
לאליפות עולם לסטודנטים בשווייץ,
יחד עם דרור בן-אהרון
(אז
רכעז מועדון טכניון)
כעסקן/מלווה.
את המסע התחלנו ב-Lakes
5 Days שאז התקיים בפעם
הראשונה,
וטוב שכך – זה היה מחנה
אימונים מצוין.
האינטרנט עוד היה
בחיתוליו,
וכל הסידורים בוצעו
דרך חברים של המשפחה שלי שהתגוררו אז
באנגליה.
חשיפה ראשונה לניווט
באגמים -
קשה לאמר שהשגנו תוצאות
טובות,
אבל למדנו הרבה.
לפי הסטנדרטים
של הימים ההם,
התחרויות של היום הן
"לחלשים"
(ביטוי נפוץ אצלי
בעבודה).
חמישה ימים ברציפות
–בלי יום מנוחה – של מרחק קלאסי,
על מפות 1:15,000.
בסוף היום השלישי אני
שפכתי מנוע לגמרי:
לקראת סוף המסלול,
אחרי לג ארוך שכלל בערך
120 מטר
טיפוס,
הגעתי בזחילה לתחנה
ופשוט נשכבתי לידה לנוח.
אחרי שתי דקות קמתי
והמשכתי במסלול,
שלמזלי נשארה ממנו רק
ירידה.
היום הרביעי
היה ב-Simpson
Ground, יער נטוע ברובו
על תבליט מעניין אבל סבוך למדי.
הגעתי מאושש ומפוקח,
ואני לא זוכר הרבה מלבד
העובדה שזו היתה התוצאה הטובה ביותר שלי
באותו שבוע,
ושירד גשם.
עכשיו אני
חוזר לראשונה לאותה המפה.
הסטנדרטים,
כאמור,
השתנו -
מרחק בינוני,
1:7,500, רמת מיפוי אחרת
לגמרי,
ועשרים שנות נסיון
שנוספו,
אז ברור שאני יכול
לעשות תוצאה טובה,
לא?
לא.
מזג האויר
שונה לגמרי מאתמול:
מעונן חלקית,
נעים,
עם קצת רוח.
ההליכה לזינוק קצרה
יחסית,
ואני מתעסק בה עם סידור
מצלמת הראש.
בדרך עובר אותי ידידי
Nick
Barrable, שביקר בארץ
באליפות ישראל וטחן את ה-M40
אתמול,
ומספר לי שהוא איבד
מגע אתמול ונעזר בי מרחוק כדי להתאפס.
מתברר שהוא חשב שאנחנו
באותו המסלול,
אז מזל שהיתה בדיוק
תחנה משותפת.
אני מזנק.
היער לא קל,
ויש המון עצים נפולים
שאינם מסומנים במפה ומפריעים לתנועה.
השטח הפתוח זוועתי –
בגלל זה מסומנים עליו פסים ירוקים.
אני מסתדר בסדר עם
הניווט,
עד לתחנה 3.
אז,
התת-מודע
שלי מחליט ש"ביצה
= שטח
פתוח"
ואני ממשיך לאורך
הנחל/ביצה
בלי להבין שאני צריך כבר לחתוך ימינה
לתחנה.
בסוף אני מגיע לשביל
ומתקן חזרה,
אבל הלכו 4-5
דקות.
בתחנה 7,
דז'ה
וו.
אותה טעות מחשבתית
בדיוק כשאני בדרך הנכונה לתחנה גורמת לי
לחשוב שסטיתי מזרחה מדי,
ואני "מתקן"
מערבה,
כדי לגלות שאין לי מושג
לאן הגעתי וכדאי לחזור לדרך המקורית שלי.
עוד 2
דקות לפחות.
שאר המסלול
היה בסדר,
אך איטי – קשה לי עם
השטח הלא יציב,
גזעי העצים והביצות,
במיוחד עם הקרסוליים
החלשים שלי.
הביצות שוחקות,וזאת
שבין האגמים בדרך ל-10
צורחת אותי בבוץ סמיך
עד מעל לברכיים.
רק הנחל בדרך לתחנה
האחרונה מנקה סופית את הרגליים – אני
אפילו לא מחפד לעבור מעליו,
אלא פשוט קופץ פנימה
בנקודה העמוקה ביותר שאני רואה.
זה רק מים.
אני מסיים את
המסלול (3.9
ק"מ)
ב-53
דקות לא ממש מכובדות.
מקום 26,
ותיקון הטעויות היה
מעלה אותי רק למקום 21
– הבריטים האלה רצים
מהר ביערות שלהם.
כנראה שזו תהיה התחרות
שתימחק לי מהתוצאה הסופית,
שכן ארבע המיקומים
הגבוהים ביותר מתוך החמש נחשבים.
המטרה עכשיו ברורה –
לנסות להשאר ב-15
הראשונים.
הסרט,
אגב,
יצא מצוין,
אך היער שיבש את קליטת
ה-GPS
ובסוף יהיה סרט בלי
מסלול צמוד – אני אחפש דרך להצמיד לפחות
קטעי מפה.
דז'ה
וו – מספר 3
את Grizedale
Forest הכרתי לראשונה
ב-1995,
אז הגענו למחנה אימונים
של נבחרת הנערים (עמיר
רוג,
ערן כפיר,
סער צרוק,
אורן יניב,
מואב גפני,
ולירון ריגבי)
בדרך להשתתפות בתחרות
בסקוטלנד.
זהו המקביל ליער בן-שמן
שלנו,
רק עם עבירות ותבליט
של דרך בורמה.
מרכז המבקרים מוכר
מפות ניווט עם תחנות קבועות,
ומלבד זה יש עוד כמה
מפות בשטח היער.
באותה הנסיעה
תיאמנו מראש שלל מפות אימון,
ובאימון הראשון הגיעה
לפגוש אותנו Carol
McNeill האגדית – האורים
ותומים של הניווט הבריטי,
ובעצם המקבילה לאנדרה
קוצר אצלנו (אולי
קצת יותר מבוגרת).
אני לא אתפלא אם יש לה
יותר מדליות מאליפויות עולם לותיקים מאשר
יש ל-Simone
Niggli מאליפויות עולם
רגילות,
וזה לוקח יותר זמן
להשיג כי לא מחלקים 4
בכל אליפות...
בקיצור,
אנחנו מחכים בחניון
קטן ומצפים ממנה להגיע ברכב,
ופתאום היא מופיעה
בריצה מאיזה שביל,
עם תיק מלא במפות –
וכבר אז היא היתה די מבוגרת.
אני די בטוח שהיא רצה
איזה 20
ק"מ
הלוך-חזור
בשבילנו.
אותו מחנה
אימונים היה מלא חוויות,
אבל לא אלאה אתכם בכולן,
כי אפשר לכתוב על זה
ספר.
יער Grizedale
התגלה כיער מעובד
טיפוסי,
אמנם עם תבליט מעניין,
אבל מלא בקטעים צפופים
שלא דוללו,
עצים נפולים,
ענפים על הקרקע,
בוץ וביצות.
הוא לא השתנה מאז.
היום שטח
הכינוס צמוד לזינוק ולסיום,
ויש לי זמן לנוח היטב
בבוקר לפני התחרות,
ולהתכונן בנחת בשמש
נעימה.
עד-כדי
כך נעים,
שאני רץ עם חולצת ניווט
קצרה בלבד.
היער קשה,
אפילו מגעיל בקטעים,
אבל זה חלק מהאתגר.
הרגליים שלי לא מותאמות
לקפיצה מעל לכל הענפים והעצים,
ואני מדשדש לי בנחת
בהליכה משולבת בריצה,
ובלי טעויות גדולות,
על מסלול של 6.3
ק"מ
וקצב של מעל 13
דקות לק"מ
(85:05).
עם קצת מזל,
אני אסיים במקום 20.
בסיום יש גם
זמן לשיחה ארוכה עם Nick,
שהוא חובב ישראל ידוע.
הוא,
אגב,
נפסל – וטוען ששתי
תחנות היו על גבעה,
צד צפון-מערב,
ובמרחק 40
מטר אחת מהשניה (פחות
מהמותר),
רק שלאחת היה תאור תחנה
"סבך"
ולכן זה כאילו בסדר.
אני די בטוח שמדובר
בתחנה 12
שלי,
כי מצאתי את התחנה
השניה קודם (ובדקתי
את המספר),
והוא צודק.
שלא תגידו שזה קורה רק
אצלנו...
כנראה שהוא ינצח את
M40L
בכל מקרה,
אם לא ייפסל שוב.
בכל מקרה,
הוא מעוניין להגיע
לאליפות ישראל גם בשנה הבאה,
כשהיא תהיה גם אליפות
הים התיכון,
ומנסה לשכנע את המועדון
(השוודי)
שלו לבוא.
דיברנו גם על המצב
המדיני-מלחמתי,
והמלצתי לו לחכות כמה
שבועות כדי שכולם ישכחו מרצועת עזה לפני
שהוא מתחיל לנסות לשכנע אותם.
אני מקווה שהוא יצליח.
מחר יום מנוחה.
אילו הייתי ספורטאי
רציני הייתי צריך לתת לרגליים לנוח,
או לצאת לאחת משתי מפות
האימון שעומדות לרשותנו,
אבל אם הגשם שכבר התחיל
וצפוי להיפסק בבוקר לא יתארך אני אנצל את
ההזדמנות לטיול רגלי ארוך בהרים,
כי הנופים פה באמת
מרהיבים ואני לא יודע מתי תהיה ההזדמנות
הבאה.
דז'ה
וו – מספר 4
בשנת 2002
אירגנתי קבוצה לנסיעה
ל-Lakes
5 Days, ומי שרצה הצטרף.
בסוף נסענו שבעה אנשים
– רונן שורר,
נמרוד כהן,
סרגיי צ'רניאבסקי,
אינה פיינגולד (היום
זבולון,
אז חברה של סרגיי),
ערן כפיר,
רוני חריש (שבינתיים
התחתנתי איתה,
אבל אז לא היה בינינו
כלום.
באמת),
ואנוכי.
מצאנו בית להשכרה במחיר
מצחיק קצת מחוץ לאזור האגמים ממזרח,
ומשם יצאנו לניווטים.
בסיום התחרות
נותר לנו יום חופשי לפני הטיסה הביתה,
אז חיפשנו תעסוקה
והחלטנו לצאת לטיול.
מצאנו מסלול באחת
מהחוברות שבבית,
התארגנו ויצאנו לדרך.
כמובן שלא היה לנו ציוד
טיולים,
אז לקחנו נעלי ומכנסי
ניווט,
מעילי פליז,
וכמה תיקים עם בקבוקי
מים,
והתחלנו לטפס על
Blencathra
(868 מ').
למזלנו,
מזג האויר היה סביר,
והכל עבר בשלום.
יש תמונה קבוצתית נפלאה
מהפסגה,
כולל כבשה שאוכלת מהיד
של ערן,
והרבה ערפל.
העליה היתה קשה – לא
בגלל התלילות (כושר
היה לכולנו)
אלא בגלל המורכבות,
מה שבפי האנגלים נקרא
Scrambling
ואנחנו הבנו תוך-כדי
שפירושו זחילה על הסלעים.
הירידה היתה אימתנית
– נוחה,
אבל תלולה ושוברת
ברכיים:
600 מטר של שכרון חושים.
בקיצור,
חוויה.
היום,
יום ה"מנוחה"
של התחרות,
החלטתי לבצע טיול דומה,
רק לבד.
הפסגה הרצינית הנגישה
ביותר מהאכסניה היא Helvellyn
(950 מ'),
אז הצטיידתי היטב,
השארתי את פרטי המסלול
באכסניה (אני
הרפתקן לפעמים,
אבל לא אידיוט),
ויצאתי לדרך מאוחר
בבוקר,
כי התחזית אמרה שהגשם
ייפסק לקראת הצהריים.
דרך אגב – לבשתי מכנסי
ניווט (היה
זוג נוסף בתיק)
ונעלי ניווט (לא
אלה עם המסמרים).
אכן הגשם פסק,
וסיימתי טיול מרהיב
שכלל 12.3
ק"מ
ולפחות 900
מ'
טיפוס,
ערפל כבד בפסגה,
והרבה מפגשים מעניינים.
הכנה טובה למחר – יש
400 מ'
עליה עד לזינוק ועוד
315 מ'
במסלול.
דז'ה וו – מספר 5
דז'ה וו – מספר 5
שנת 1998
היתה שנת שיא בשבילנו ב-Lakes
5 Days. מעל 20 ישראלים
השתתפו בתחרות,
בקבוצות שונות,
שאת הגדולה שבהן אירגנתי יחד עם פבל
לויצקי והנוער של החוג שלי – 10
אנשים בשתי מכוניות גדולות:
אני, פבל,
סרגיי צ'רניאבסקי,
אולגה אנטין,
איילת טורטל, ערן
כפיר, סער צרוק,
נדב אינטרשטיין,
ליאור צאושו,
ומאור פריאל. היו
שם גם משפחת פאר,
משפחת אריעם, מתן
נפתלי ודניאל גוטמן,
ואני לא זוכר מי עוד.
מזג האויר לא האיר פנים,
והיום השני נדחה ליום המנוחה,
והפך ליום הרביעי.
באותו יום גם היה מזג אויר גרוע,
והעבירו הודעות לכל האכסניות בסביבה
שהזזינוקים נדחים בשעתיים.
אבל התחרות התקיימה – על Silver
How, הר אימתני וחשוף,
בקור, גשם
ורוח כבדים. מתחם
הקמפינג שהיה סמוך לחניה (ומלא
בנווטים) הוצף
על-ידי הנהר שעלה
על גדותיו, המארגנים
חייבו כל משתתף לנווט עם מעיל עליו או
איתו, ורק לצאת
מהאוטו היה צריך אומץ – אבל התחרות
התקיימה.
ההליכה לזינוק כללה 3
ק"מ
אלכסוניים על שביל עזים במדרון,
עם 300 מטר
טיפוס – שעה ורבע בבוץ.
מדי פעם מישהו היה מחליק מהשביל 10-20
מטר במורד המדרון,
ונעצר בשרכים השופעים שם.
הירידה מהסיום היתה דומה,
רק ישירה יותר – תאורטית יכולת לשבת
על התחת, לתת
דחיפה ולהגיע במסלול מהיר לחניה.
מהניווט עצמו אני לא
זוכר הרבה – סחבתי רגל עם שריר מתוח,
אז ניווטתי בנחת עם מעיל גשם עלי
ונהניתי מהנוף. החוויה
היתה מדהימה, והונצחה
בכתבה ארוכה מאד בניווטון,
שעוד לא מצאתי אותה כדי לשחזר.
היום הרביעי השנה היה
דומה, אבל במזג
אויר הפוך – יום מהמם,
שמש זורחת, ורוח
קלילה. הטיפוס
לזינוק כלל 400 מ'
עליה, שכמעט
את כולם ראו מהחניה וזה לא נראה טוב.
לקחתי את הזמן,
השארתי לעצמי 45
דקות להתאוששות למעלה (החלטה
טובה), ויצאתי
לדרך. בגדול,
זה היה כמו לטפס את מצדה,
רק תלול יותר...
הניווט עצמו היה מדהים
– שטח מטורף, שנראה
תלול מאד במפה אבל במציאות קצת פחות גרוע,
עם עבירות של 100%,
מלא תבליט עדין,
ושלל פרטי-נוף
סלעיים. ויש גם
איזה שביל או שניים.
בשביל ניווט כזה שווה לטפס את מצדה.
את המסלול שלי אפשר לראות בבלוג,
ויהיה גם וידאו.
דז'
וו – מספר 6
מתוך ארבע פעמים שהשתתפתי
בתחרות הזו בעבר,
סיימתי רק פעמיים.
ב-1998 מתחתי
שריר, צלעתי ביום
הרביעי וויתרתי על היום החמישי,
וב-2002 שפכתי
מנוע ביום השני (נדמה
לי – אולי זה היה היום הראשון.
ל-M21L היו 14
ק"מ בלי
מים, ופרשתי אחרי
11) וביומיים שאחרי
(גם בהרים הגבוהים)
עסקתי בצילום ובריצת בקרה אחרי הנשים
שבקבוצה (אינה
ורוני).
גם הפעם לא סיימתי.
באכסניה אחרי היום הרביעי,
הקרסול שלי החליט שנמאס לו והפך אותי
תוך כמה דקות מנווט בריא לגמרי לסמרטוט
שלא יכול לדרוך על הרגל וצריך לשלוח את
אחד מהשותפים לחדר לבקש קרח.
אחרי הקרח, כדור
נגד כאבים, ושינה
מאד ארוכה, אני
עכשיו יכול ללכת,
לאט, אבל
לניווט לא נסעתי. מחר
אני חוזר הביתה טיפה מאוכזב מהגורל (בכל
זאת נמחקה לי שישית מהחופשה),
אבל לא מעצמי או מההחלטה להגיע לכאן.
כנראה שאבוא לטייל ב-Lake
District עוד לפני 2018,
אז (בתקווה)
תיערך תחרות ה-Lakes
5 Days הבאה.
