על המפה - בית קשת צפון

מאת: מיכאל נצר
בשנת 1945 הסתיימה מלחמת העולם השניה. היישוב היהודי בארץ ישראל חזר ודרש מממשלת בריטניה בזמן המלחמה ולאחריה לקיים את הבטחתה ולהקים מדינה יהודית בארץ ישראל. השלטון הבריטי דחה את הדרישה ואז פתח היישוב במאבק שעיקרו בשלשה תחומים: התישבות, עליה והגנה. במסגרת ההתישבות הוקמו במזרח הגליל 6 קיבוצים של הפלמח, פלוגות המחץ של ארגון ההגנה. היישובים, מדרום צפונה, היו: בית-קשת, חוּקוֹק, עמיעד, ביריה, עין-זיתים ומשגב-עם. יישובים אלה היו האחזויות בקרקע מצד אחד ומחנות אימונים במחתרת מצד שני. בנוסף על אלה הוקמו באזור גם מנרה ורמות-נפתלי וכולם יחד היו נקודות מפתח לאחר מכן במהלך מלחמת הקוממיות. רמות-נפתלי, מנרה ומשגב-עם על גבול לבנון בלמו את צבא לבנון בנסיון הפלישה שלו לארץ. ביריה ועין-זיתים היו נקודות הקשר לצפת במהלך המלחמה ומשם יצאו אנשי הפלמח לשחרור צפת. חוקוק ועמיעד על כביש טבריה – ראש-פינה שמרו על הקשר עם צפת, מטולה ועמק החולה. קיבוץ בית-קשת היה קרוב יותר לכביש הראשי ממקומו היום. בחודשי המלחמה הראשונים היה הקיבוץ בסיס יציאה לפעולות תגמול כנגד כפרים ערביים שפגעו בתחבורה היהודית. באחד המקרים ארבו ערבים משבט הזבֵּיחים, שונאי יהודים מימים-ימימה, לסיור הפלמח ובקרב נפלו 3 מחברי בית קשת. עם השתלטות "ההגנה" על האזור ברחו הזביחים לעבר-הירדן. במקומם יושב כיום שבט שיבלי. לאחר המלחמה עבר בית-קשת למקומו הנוכחי על גבעת הקרב. במקום הישן נותר בית הבטחון של הקיבוץ כאתר זכרון ומורשת.

שלום מפה א

מאת:רן בלגלי
מפות ניווט הן הבסיס לכל הפעילות שלנו, הן צריכות להיות מדוייקות, משורטטות עפ"י כללים נוקשים וצריכות לתת לנווט התחרותי את המידע שיאפשר לו לבחור את הציר המהיר ביותר ולהגיע לתחנת הניווט ללא "הפתעות מיותרות" של מידע חסר/עודף, חוסר דיוק, אחידות לקויה, סימון לא ברור ושרטוט רשלני.
על מנת להכין מפת ניווט טובה, ממפה טוב צריך גם להיות נווט טוב; בעל נסיון רב בספורט הניווט המבין את דרך חשיבתו של נווט תחרותי שצריך לקרוא את המפה במהירות גבוהה ולקבל החלטות מורכבות בשברירי שניה בזמן מאמץ גופני.
מפה טובה היא תוצר של שעות עבודה רבות בשטח ושעות עבודה רבות אל מול המחשב. מפה טובה היא ענין של הרבה נסיון, כשרון וסבלנות של ברזל. מפה טובה תשמש אותנו שנים רבות ורק בזכותה ניתן באמת להבין את המורכבות והאפשרויות הגלומות בספורט הניווט, ספורט שבו ההבחנה בדקויות חוסכת דקות.
קורס מיפוי ראשוני לחבר'ה ותיקים בענף מתקיים בימים אלה ושיעורי הבית שקיבלו התלמידים היו: להכין מפת ניווט בשטח פארק קטן הסמוך לביתם עד למפגש הבא, שבו ייפגשו ממפה מקצועי מצ'כיה ויתמודדו עם מורכבות שטח טבעי.

רן בלגלי ממועדון רמת השרון, חניך בקורס ותושב פתח תקוה החליט לשתף אותנו בחוויות שעובר, בהתלבטויות ובמורכבות ההכנה של מפה, גם אם זו פשוטה למדי.

כבר מה-"בוקר טוב" של דוידי בתחילת ההשתלמות הבנתי שאני, או בפנים או בחוץ. לא חשבתי על משהו באמצע. כשהתחלנו להסתובב כתימהונים הסופרים צעדים כל מספר דקות בין שבילי הקיבוץ היה לי ברור שב"מלבס" זה לבטח לא יעבור ללא הרמת גבה. התלבטתי על גודל הפרוייקט והחלטתי ללכת על משהו גדול קצת יותר מהמצופה מ- סגן ראשון לתת ממפה מתחיל. התחלתי למפות את הפארק בכניסה לפתח תקוה.
באותו בוקר של יום שישי הסתבר לי כי מיפוי פארק קשה יותר ממיפוי יער (ולא שיש לי ניסיון ביערות), הבעיה במיפוי הפארק נעוצה במיוחד במצב הסחת הדעת ע"י אמהות המגיעות בבוקר יום השישי לטיול באזור. זה הזמן לגילוי נאות על המצאות אב בודד אחד באחד המתקנים. נעבור לעיקר... כבר כשהתחלתי להתאים בין התצ"א לשטח ראיתי כי התצ"א תלויה בזוית הצילום שלה ופריטים כגון סככות ומגרשים מקבלים עיוות בצילום מלמעלה. התחלתי לסמן עצים בודדים, מתקנים ופסלים. לא היתה לי בעיה מיוחדת, אך כאשר התחלתי להתקדם, ראיתי כי במקומות מסויימים צפיפות הסימונים עלולה להכביד על המפה והחלטתי לוותר. רגע! הרי בתחילת הפארק כן סימנתי, איך אפשר לסמן במקום אחד מתקן ובשני לא? הרעיון של דוידי לגבי המחק עבד שעות נוספות.
עץ דקל סומן כ-X, ועץ נמוך יותר בעיגול. עד מהרה הפך הנייר השקוף הזה (דוידי, הצילו) לשרבוטים שנראו דומים יותר למשחק ה- X בריבוע. וכך בעודי מסתובב כמודד מוסמך, של מחלקת המדידות הארצית מינימום, הלכתי רשמתי ומחקתי לסירוגין, עד שפשוט נמאס לי והחלטתי לחשוב פעם נוספת בבית.
בבית העלתי את התצ"א לתוכנה. עדיין זכרתי לבצע זאת, אך מהר מאוד קלטתי שהזמן בקטגוריית הקצרצר+, כשלמדנו על התוכנה (שהיה מתקצר יותר אם נמרוד לא היה מגיע לאסוף אותנו מהדשא בקיבוץ) ממש לא מספיק לי, והטלפון הראשון לזיו לא אחר לבוא. קיבלתי מזיו מספר טיפים נוספים להפעלת התוכנה, עוד שניים שלושה מיילים, ויש תוצאות. בתחילה סימנתי את השבילים. כשהתחלתי למלא את צבעי השטח שמתי לב כי הם מסתירים את הפריטים ולכן אשאיר זאת לסוף התהליך. רוב הזמן המושקע בפרוייקט הלך על השימוש בתוכנה, מצב של חוסר ניסיון (עכשיו כבר יש יותר). כעת כאשר השבילים, המגרשים, העצים והמתקנים מסומנים ברובם, אנצל את היום השמשי מחר ואסיים את הרישום לפריטים שהתלבטתי לגביהם ולליטוש אחרון.

בראש של דן

מאת:זיו נוימן
חוזרים לפינה שבה מנסה כותב שורות אלו להיכנס לראשו של הנווט באמצעות התבוננות מעמיקה לנבכי ציר הGPS ללא ידיעתו של הנווט ולפעמים גם ללא הסכמתו.
הפעם ננתח את ציר הניווט של דן צ'יזיק מנתיב הל"ה, נתיב הריצה פורסם בבלוג האנגלי של דן בצורה נסתרת למדי כשהוא מסווה את העניין בין שורות הבלוג, מה שאומר כי דן עשה טעויות רבות (ניתן להסיק זאת גם מהתוצאה שלו) והוא לא גאה במסלול שלו כפי שהוא יודע להיות גאה בדברים רבים אחרים וטובים אותם הוא דואג להנציח ולהבליט. אבל, כנווט אמיתי הוא גם לא מתעלם מהעובדה שטעויות הן הכלי הטוב ביותר להתקדם בניווט הבא. טעויות שרצוי להביא לידיעת הציבור על מנת שגם זה יילמד משהוא מהטובים בתחום.
דן מגיע לנתיב הל"ה ללא לחץ של תחרות היות ומטרתו העיקרית היא אימון בשטח המדמה את שטחי הניווט של אליפות ישראל, התחרות היחידה שבה הוא ישתתף בקטגוריה H40 כמתחרה מן המניין. דן בוחר לרוץ את המסלול הארוך, מסלול שיאפשר לו צבירת קילומטרים נוספים בשטחי עמק האלה "בין שוכה לבין עזקה" מקום הקרב המיתולוגי של דוד בגולית הפלישתי.
מפת הניווט של נתיב הל"ה משולה במקרה זה לגולית הפלישתי: מסורבלת, כבדה, איטית וקוראת תיגר"וַיֵּצֵא אִישׁ-הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת: גָּבְהוֹ, שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת. ה וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל-רֹאשׁוֹ, וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ; וּמִשְׁקַל, הַשִּׁרְיוֹן--חֲמֵשֶׁת-אֲלָפִים שְׁקָלִים, נְחֹשֶׁת. ו וּמִצְחַת נְחֹשֶׁת, עַל-רַגְלָיו; וְכִידוֹן נְחֹשֶׁת, בֵּין כְּתֵפָיו. ז וחץ חֲנִיתוֹ, כִּמְנוֹר אֹרְגִים, וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ, שֵׁשׁ-מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל; וְנֹשֵׂא הַצִּנָּה, הֹלֵךְ לְפָנָיו.." כאן בדיוק צריך הנווט להתנהג בדיוק כמו דוד האדמוני: להלחם בפשטות, בזהירות, עם הכלים אותם הוא מכיר ולא לקחת סיכונים מיותרים "וַיַּחְגֹּר דָּוִד אֶת-חַרְבּוֹ מֵעַל לְמַדָּיו וַיֹּאֶל לָלֶכֶת, כִּי לֹא-נִסָּה, וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-שָׁאוּל לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה, כִּי לֹא נִסִּיתִי; וַיְסִרֵם דָּוִד, מֵעָלָיו. מ וַיִּקַּח מַקְלוֹ בְּיָדוֹ, וַיִּבְחַר-לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי-אֲבָנִים מִן-הַנַּחַל וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר-לוֹ וּבַיַּלְקוּט--וְקַלְעוֹ בְיָדוֹ; וַיִּגַּשׁ, אֶל-הַפְּלִשְׁתִּי".


דן דווקא התחיל את הקרב טוב, אבל, הרצון להכנס לגוב האריות (סבך) ללא מורא תוך כדי הסתמכותו על כח עליון "אַתָּה בָּא אֵלַי, בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן; וְאָנֹכִי בָא-אֵלֶיךָ, בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ" היה בעוכריו. בדרכו ל 4, דן לא הבחין שירד נמוך מדי למרות שקפל הקרקע מודגש בהמשך הגדר ומכאן עד לטעות מקבילה המרחק קצר. הרצון לשמור על הקו הישר במיוחד בקרב נווטים בעלי נסיון לא תמיד שיקול נכון, הצד הטכני שבו ריצה של לגים קצרים צריכה להיות קצרה ולאו דווקא בטוחה יכולה להיות לרועץ במיוחד בשטחים שדורשים ניווט אינטנסיבי.




המשך הניווט סביר עם טעויות קלות פה ושם עד שמגיעים שוב לשטח "המעניין", כאן מחליט דן החלטה שגויה בדרך לתחנה 12ובמקום להמשיך מערבה עד הגדר שתוליך אותו לתחנה הוא מחליט משום מה לקצר את הדרך ונקלע שוב לטעות מקבילה. מה גורם לנווט מנוסה כמו דן לעשות את הטעות הזו ? כנראה, הביטחון בנסיון יכול להיות מכשול, קיצור הדרך ועזיבת המעקה לפני הזמן יכולה להכניס לורטיגו גם את המנוסים ביותר, במיוחד בשטחים שבהם פרטי נוף רבים וראות מוגבלת. כדאי לזכור שהזמן שאנו מאבדים בניווט לא מדוייק עולה בהרבה על הזמן המועט שנפסיד בשמירה על הקשר עם המפה. כאן כנראה דן איבד לחלוטין את הריכוז (2 טעויות גדולות בניווט אחד) ויוצא לא נכון לתחנה 13 תוך שמנסה לתקוף אותה מהצד הצר, כלומר מלמעלה מבלי לדעת בין אילו גדרות אבן הוא נמצא, אם היה מגיע ממזרח, הרי שהיה יכול לדעת בודאות היכן הוא נמצא לכל אורך הלג.

דוגמא נוספת לבחירת תנועה ארוכה ולא קו ישר היא הריצה מ 17 ל 18, אם מלכתחילה היה רץ על השביל הצפוני היה נע יותר מהר וגם מגיע לאותה נקודת תקיפה(סלע) מבלי לאבד זמן וכח.

לסיכום: אפילו נווטים טובים ומנוסים צריכים לסמוך על המפה ולהתאים את בחירת הציר לאופי השטח, גם אם זה נוגד את החשיבה הבסיסית שלהם: קצר=מהר.

על המפה - נתיב הל"ה

מאת: מיכה נצר
השבוע לפני 63 שנה, בחודש שבט תש"ח, ינואר 1948, נפלו 35 אנשי הגנה בדרכם לגוש עציון. היה זה כחודש וחצי לאחר החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל ופתיחת המלחמה של ערביי ארץ ישראל להשמדת הישוב היהודי כאן. בראשית המלחמה היו בארץ עשרות ישובים יהודיים מבודדים ונגד אלה כיוונו הערבים את עיקר התקפותיהם לרצח וכיבוש. כשלא צלחו אלה תקפו את שיירות האספקה לישובים מבודדים וביניהם ארבעת יישובי גוש עציון: כפר עציון, משואות יצחק, עין צורים ורבדים, כ-15 ק"מ מדרום לירושלים. לאחר מספר התקפות ערבים על היישובים והתחבורה אליהם נותר הגוש עם מספר לוחמים קטן ואספקה דלה.
במצב זה החליט ארגון ההגנה לשלוח מחלקת לוחמים, אנשי החי"ש והפלמח, עם ציוד לעזרת הגוש. המחלקה נערכה בהר טוב, ויצאה לדרכה בשעות הלילה בדרך הררית קשה כ-30 ק"מ על מנת להגיע לגוש לפנות בוקר. 38 לוחמים יצאו לדרך אך נותרו 35, ל"ה, לאחר ששלושה נאלצו לחזור. לקראת בוקר נתקלה המחלקה בשני ערבים מבוגרים, אך הניחה להם להמשיך במעשיהם. אלה הזעיקו את תושבי הכפרים הסמוכים לתקיפת המחלקה. 35 הלוחמים הדפו את התקפות הערבים עד שאזלה התחמושת ונפל האחרון בהם. גופות החללים עברו התעללות קשה לפני שנמסרו לקבורה בכפר עציון.
גוש עציון החזיק מעמד עד שנפל בידי צבא עבר הירדן 4 חודשים לאחר מכן ביום ההכרזה על עצמאות ישראל. גופות הל"ה עם גופות יתר חללי הגוש הובאו למנוחת עולמים בהר הרצל בהתאם להסכם שביתת הנשק עם ירדן.
במבצע "ההר" לקראת סיום המלחמה נפל בידינו ללא קרב הכפר הערבי בית נטיף לאחר שתושביו עזבוהו. בבתי הכפר נמצא ציוד שלל שנלקח מגופות הל"ה.
על חורבות בית נטיף הוקם הקיבוץ נתיב הל"ה לזכר לוחמי מחלקת ההר. שם ננווט השבוע.