מאת: אורי אס-קורלנדר
כבר באמצע השבוע, כשהתברר שאני מבלה את יום שישי רק עם אלישבע הקטנה (5 ח' וחצי), שמתי עין על הניווט ברכסים. בדיוק גיליתי כמה נוח לי איתה (ולה איתי?) במנשא הכיס, זה ממש קרוב הביתה לחיפה, ויאפשר לי לנווט ולה – לטייל... בדרך צצו בעיות מינהלה והורות שונות, כשהתחזית לגשם מאיימת יותר מכל. את חמישי בערב ושישי בבוקר ביליתי עם עין אחת פקוחה על מכ"ם הגשם (למדתי מנועם רביד, תודה), וגם אחרי שיצאתי מהבית אישתי המשיכה לעדכן על מצב העננים.
בשמונה הכל נראה נהדר, אבל בשמונה וחצי צץ ענן שחור גדול, שאפשר היה לראות אפילו מהכרמל, לא רק מהמחשב. המשכתי לנסוע, בזמן שאלישבע נרדמה, וסיפרתי לעצמי שמקסימום נחכה באוטו שהגשם יגמר... במקום להקיץ אחרי 20 דקות, כרגיל, אלישבע ישנה שעה פלוס, נהנית מתשומת הלב של אבא שנמנם לידה באוטו והחזיר מוצץ כשצריך, ובינתיים התברר שהעננים נעלמים מבלי להוריד גשם, כנראה בגלל השמש המחממת. כשהיא התעוררה חגרתי את הרצועה הארוכה של המנשא, הכנסתי אותה פנימה – עם הגב אליי, והלכתי לרישום. תיאמתי מראש עם רוני את "המקרה המיוחד" שלי במייל, למרות שבלאו הכי הייתי מתקבל בסבר פנים יפות; רשמתי את אלישבע לניווט (חבל לדפוק את התוצאות במקומית...) ויצאנו לדרך.בתיק היו לי מעיל ומטרייה (למקרה גשם), ציוד החיתולים ההכרחי, בגדים להחלפה בשבילה, חלב בשבילה וגם גזייה ומים בשביל לחמם לה את החלב. זה, בנוסף לתינוקת של שבעה קילוגרם, טפו-טפו-טפו. לקח לי כמה דקות להתאפס על השביל שיוצא מקרחת היער של הזינוק, והתפתלנו בשביל המסומן אל תחנה 1. עד שהגענו אל סבך רציני בדרך, כבר הזעתי בטריקו ארוכת השרוולים ובמכנסיים חסיני הקוצים שלי, וממש שקלתי לוותר. "מה עבר לך בראש?", "כל המפה ירוק כהה..." ועוד אמירות מסוג זה חלפו בראשי כשהחלטתי לנסות ולהמשיך בשביל לפחות לתחנה 1. שתיים-שלוש תחנות, ונחזור הביתה.
עד שהגענו לתחנה 1, ניסיתי להרוויח מהקצב האיטי לפחות את קריאת המפה באופן סדיר. אני לא יכול להגיד שזיהיתי את כל הקרחות בסבך, אבל מצד שני – אני גם לא אמור. בעצם, זה היה תרגיל בהפשטת מפה, הפוך על הפוך: אתה רואה את כל הפרטים אם תרצה ואם לא, אבל כדאי שתתעלם מהם, כי הם בעצם לא נחוצים לך. עשר ועשרים על השעון, גררתי את אלישבע שלוש שעות וחצי מהארוחה האחרונה, והיא היתה כבר עצבנית. אחרי שניקבתי, חילצתי בקושי את הגזיה מהתיק, תוך שאני כמעט מפיל את אלישבע מהמינשא ומפזר חפצים שונים, והעמדתי מים לחימום הבקבוק.
לא יכולתי להתעלם מהסיטואציה המוזרה במקצת: נווטים חולפים בריצה ובהליכה, מזרחה ומערבה, ואני יושב על השביל, עם בקבוק ביד ותינוקת בחיקי, מחליף תנוחה בשביל להסתיר לאלישבע את השמש. בכל זאת, זה לא הדנונה והתפוח שנתתי לאחותה הגדולה בניווטים כאלה; היה בזה משהו מאוד ביתי – בלב הסבך, עם העמק מאחוריי.
כשאלישבע סיימה, ארזתי בקושי את מה שפיזרתי, והמשכנו לצעוד בדרך. בהתחלה עוד לא ידעתי לאן נגיע, אבל אחרי שניקבתי את 3, החלטתי לוותר על 5 ו-6 הרחוקות, ולקחת את 7-8-9-10 בדרך חזרה לסיום. הירידה מארבע אל הוואדי, בחיתוך לשבע, איפשרה לי ניווט ממש עדין, בין הסבכים בדרך למטה. אפשר לראות על המסלול שזיגזגנו בין הירוק-כהה, ירדנו מדרגות סלע, עד השביל שביער. כאן כבר היה לי יותר ביטחון עצמי, אבל עדיין היו רגעים מפחידים מאוד, על משטחי סלע חלקלקים מגשם, עם קוצים חדים וילדה ישנה במינשא. ניזהרתי מאוד, ובעיקר הלכתי לאט.
גם בקצב צב, כמו כשאני רץ (גם כן ריצה...) היה לי קשה בהתחלה להתאפס על המיקום המדויק שלי בשביל... גם אחרי שהזדהיתי שם, התברברתי קצת בדרך לשבע, אבל דווקא בגלל הקצב האיטי התאפסתי מהר. משם הכל עבר בניחותא אל הסיום. "אל תרוץ, אל תרוץ", קראו לעברי בחרדה כשרצתי מ-100 אל הסיום. "תשים לה כובע" התחננה-דרשה סבתא רוני דה-קוסטה-בק. עוזי שוויצר היה גאה בי, כמו שלא היה (ולא יהיה) גאה בניווט שלי מעולם. הלכתי מהר לאוטו, והחלפתי לאלישבע את הבגדים הרטובים – לא מגשם, מהזיעה שלי...
