בדד

מאת: נדב גרנות

"בדד, במשעול אל האין
בדד, בנתיב ללא כלום
בדד, עם הזמן הבורח
והזמן לא שוכח להציב את הגבול"

מחבר: עמשי לוין

חימום

עם קבלת לו"ז השיעורים של קורס המדריכים בווינגייט, אי שם בנובמבר האחרון, הסתבר שהמפגש האחרון, בו הנוכחות חובה וכולל מבחן עיוני ומעשי במתן עזרה ראשונה, מתקיים ביום הראשון של אליפות ישראל. במשך כחודשיים וחצי ניסיתי להשלים עם רוע הגזרה ו"עבדתי" על עצמי חזק: "כולה עוד תחרות", "לא נורא, אז נפספס אליפות אחת". כמובן שהשכנועים העצמיים לא עבדו, וככל שהתקרב מועד האליפות, במיוחד לנוכח ההבטחות למפות מצוינות, מסלולים משובחים ותחזית למזג אוויר נפלא, התחלתי לחשוב על איך אני מצליח לרקוד על שתי החתונות/אוכל את העוגה ומשאיר אותה שלמה/לוקח "המרוויח הגדול" ומחייה את הבובה של מד"א. בשבוע שלפני האליפות, אחרי מספר שיחות תיאום עם עודד ורבין, זיו והאחראי על קורס המדריכים מטעם וינגייט, ובדיקה זמני הנץ החמה באתר חב"ד, העובדות היו ברורות: יתאפשר לי לזנק רק בשישי בבוקר (ולא בחמישי אחרי הנחת התחנות), השמש זורחת ב-6:14, ואני צריך להיות בווינגייט (מרחק של כשעת נסיעה מנווה שלום) ב-9:00. מכאן שהאפשרות היחידה היא לזנק ביום שישי עם אור ראשון!

לג ראשון – אל הקפה

בוקר התחרות התחיל אי שם ב-4:10, כאשר השעון המעורר החל לרטון. משהו בטון הצלצול הבהיר לי שגם השעון לא מבין מה אני רוצה ממנו בשעות לא הגיוניות שכאלה. התלבשתי בבגדים נורמאליים (רק חסר לי שמישהו באמצע הרחוב יראה אותי הולך בבגדים זרחניים קרועים למחצה לפנות בוקר), ויצאתי בשקט מהדירה כדי לא להעיר את האופוזיציה. ב-5 דקות של הליכה עד לרכב לא ראיתי בית קפה אחד פתוח – איפה ההבטחות ל"עיר ללא הפסקה"??? הנסיעה למצפה הראל היתה בחושך מוחלט ותחת טפטוף קל. אני חייב להודות שהדבר היחיד שחשבתי עליו במהלך הנסיעה לא היה הניווט, גם לא איך להגיע לכינוס ביער החשוך ואפילו לא האופוזיציה הנמה, אלא "איפה אני קונה קפה בדרך?" ביקור בתחנת הדלק ובאלונית (הסגורה) במחלף לטרון לא הניב דבר, מלבד מבטו התמוה של המתדלק כששאלתי אותו אם יש איזה מקום לקנות קפה באיזור. ממש יכולתי לראות את העיגול מעל הראש בו כתוב "עזוב אותי באמ'שך!" למרבה המזל חנות המנטה בצומת נחשון התגלתה כפיתרון מוצלח יותר: מיד כשנכנסתי קובי פרץ הושתק, המוכר היה סופר-נחמד, ותוך ארבע דקות הייתי עם קפה ביד אחת ושני חטיפי מארס (הגרסה הלא ספורטיבית לתמרים של נועם רביד) ביד השנייה. זהו, הקיבה נרגעה קצת, עכשיו אפשר להתרכז בלהגיע לכינוס ולזנק.

לג שני – אל הכינוס

את הכניסה לשטח מהכביש הראשי לא פיספסתי למרות העייפות והחושך – את העלייה למצפה הראל אני זוכר מרבע השעה האחרונה של מרתון ההרים האחרון. הרבה יותר נחמד לעשות אותה ברכב מאשר לדדות אותה במהירות על שכבת שלפוחיות. כשהגעתי למצפה שלפתי צילום אוויר שהדפסתי בבית ובו הדרך לכינוס. הניווט לכינוס, בהיעדר שילוט, תאורה וראש צלול, התגלה כמאתגר משחשבתי. אחרי מספר סיבובים באזור הכינוס, החלטתי לעשות את מה שאני תמיד עושה כשאני מתברבר בניווטים – לעקוב אחרי נווטים מוצלחים ממני. חיכיתי לזיו ליד שלושת לולי ההודים (מזרחית למצפה הראל), וניצלתי את הזמן להתארגן לניווט ולהנות מהאור הראשון. בערך בשש זיו הופיע, ואני הנעתי והתחלתי ליסוע אחריו. לאחר כמה עשרות מטרים, כשהוא לא מבין מי התמהוני שעוקב אחריו בשדות, נעצרתי לידו, הזדהתי, זכיתי לברכת "אתה משוגע" והמשכתי לעקוב אחריו. כמו בניווטים אחרים, גם הפעם הסתבר שאפילו הנווטים הטובים ביותר לא חפים מטעויות, ובדרך לכינוס עוד הסתובבנו פעמיים כדי לוודא שאנחנו בדרך למקום הנכון. כשהגענו לשטח הכינוס זיו התחיל לפרוק את ה"זיו-מוביל", אני התחלתי להתחמם, ובינתיים הגיעו עודד ואסיה עם כח תגבור של שני צעירים חייכנים. לאחר מספר דקות עודד וזיו מזניקים אותי מהמקום המיועד של אוהל הזינוק, כאשר עודד חוזר ומתרה לא לפתוח את המפה עד שאגיע לראש הגבעה, וזיו מאיץ בי ב"עדינות" לנקב את הזינוק ולשחרר אותו להמשיך לעבוד על הקמת הכינוס. לאחר סיום שיפצור המצפן ליד ימין והכרטיס ליד שמאל ניקבתי את הזינוק ויצאתי לדרך. עד כה הכל על פי התוכנית, 6:30 - זינוק!

לג שלישי – הניווט

למרות שיש מאחורי כמה עשרות ניווטים, מהרגע של הזינוק נכנסתי לניווט מסוג שעוד לא התנסתי בו – ניווט בדד. הריצה הקלה לאורך הסרטים למשולש שבראש הגבעה היתה המשך ישיר לחימום, ואי אפשר היה שלא להתפעל משפע הרקפות לאורך הדרך. בראש הגבעה פתחתי את המפה לראשונה וכשהייתי צריך להחליט לאן לפנות נתקפתי היסוסים – בהיעדר נווטים אחרים מסביב הרגשתי של חוסר ביטחון בבחירת הציר. כל ההחלטות שאקבל, לטוב ולרע, עלי – אין מי שיטעה אותי, אבל גם אין מי שירגיע אותי בעצם נוכחותו. התחלתי בריצה לתחנות הראשונות, תוך שאני טועה בגדול גם בראשונה (רצתי כמו אידיוט על שביל ופיספסתי את הפנייה הנכונה), וגם בשנייה (אזימוט לא נכון, שוב – כמו אידיוט). בפעמיים האלה הייתי צריך להתרגל להתאפס מחדש על המיקום שלי בלי להביט סביב בתקווה לראות נווטים אחרים מהמסלול שלי – לסמוך רק על עצמי. בתחנות הבאות כבר הורדתי קצב וניווטתי בצורה יותר זהירה. לאט לאט, מתחנה לתחנה, צברתי יותר ביטחון, איתרתי את המנסרות בלי לראות נווטים בסביבתן ובלי לאתר את שבילי הנווטים שהותירו אחרים שקדמו לי בשטח. בכלל, היות והייתי הנווט הראשון בשטח, הצמחייה עוד לא ספגה מאות זוגות ברוקס וסלומון, וכמעט שלא הייתה פיסת עשב אחת רמוסה. השטח היה רענן, מלא במרבדי רקפות ופשוט יפייפה! בשלושת רבעי הדרך עברתי בתחנת הקהל (כשעוד לא היה בה קהל...), זכיתי למספר קריאות עידוד קולניות מעודד (תודה!!), והמשכתי לחמש התחנות האחרונות במסלול. שלוש תחנות לסיום כבר שמעתי אופנועי שטח, סימן לבוקר שהתחיל, ותחנה אחת לפני הסיום חיכתה לי החוויה שאפילו רק בשבילה היה שווה לקום בשעה לא סבירה – שועל קטן החליט ללוות אותי בריצה! ניקוב של תחנה 100, ספרינט סיום איטי ופריקה. החמאתי לעודד על המסלול, קיבלתי מחמאת "תוצאה גרועה" מזיו וטסתי לאוטו להתארגן לנסיעה לווינגייט.  7:55 – יציאה מאיזור הכינוס!

לג שלישי – ווינגייט

הנסיעה מהכינוס לווינגייט היה מהירה - סוף סוף לג אחד בלי ברבורים! תוך כדי הנסיעה שמעתי את שלונסקי וליפשיץ מלהגים בגלי צה"ל, תענוג שנמנע ממני במשך שלושה חודשים בשל קורס המדריכים. ב 8:57 חניתי מול הכיתה וטסתי פנימה – עמדתי בזמנים, הכל בסדר! כמובן שבשעה הבאה הגיעו עוד שני מדריכים לעתיד שלא טרחו להסדיר מראש את ההגעה המאוחרת שלהם, ואף אחד לא התרגש מזה, המשך ישיר לקו ה"רציני" של הקורס...

ספרינט סיום וסיכומים

בסיכומו של יום, תוך חמש וחצי שעות היו מאחורי: ניווט של 5.7 ק"מ, מבחן תיאורטי במתן עזרה ראשונה, ומבחן מעשי בהחייאת בובה לאחר טביעה. מה שיותר חשוב זה שחוויתי חוויה נפלאה של ניווט בשטח פורח ויפייפה, ניווט בדד מאתגר בו אני מסתמך על עצמי בלבד, ללא עזרות והסחות. תודה רבה לעודד ולזיו שאפשרו לי לזנק בשעת בוקר מוקדמת, ולקב"ה שסידר את התפאורה המפוארת. אין ספק,אם לא להיות ראש לשועלים ב H21C, אז לפחות לרוץ ליד אחד מהם זו חוויה אדירה!

weekend

מאת: יובל ברג

לפני כשבועיים יצאתי לכנס מקצועי בסן דייגו. יצא ככה שזכיתי לבלות את הסופ"ש שלפני הכנס בסמוך לעיר, ואז התחלתי לחשוב: מה עושים במקום שיש בו שלל מוזיאונים, גן חיות מהנחשבים בעולם, פארק עולם המים הענקי, שופינג, אוכל טוב (ומשמין, כיאה לאמריקאים), לגולנד, דיסנילנד ועוד כל מיני לנדים אחרים?? ניחשתם נכון: ניווט!

בדיקה ראשונית הראתה שכמות האירועים השנתית של מועדון הניווט המקומי שווה למספר הנווטות בקטגוריה D65 – 2... ולכן יצאתי למסע חיפוש אחר מפות אימון במרחקי נסיעה סבירים והרי לפניכם התוצאה: 6 מפות ביומיים, כאשר את כולן מצאתי דרך מאגר המפות של world of O, אותן מיקמתי לפי Google maps.

 

המשולש (או יותר נכון מגן דוד), מציין את מיקום המלון בו שהיתי. ביום הראשון הייתי במפות 1-3, וביום השני במפות 4-6.

מפה מס' 1: Mission trails

קבעתי מראש איזשהו מסלול, אך כשהתברר לי שהירידה מרוב השבילים אסורה (תופעה שהתבררה אח"כ כנפוצה במפות האחרות), החלטתי פשוט להקיף את השטח ולחפש תוך כדי פריטי נוף מעניינים. הפארק היה מאוד מרשים, שטח פתוח כפי שניתן לראות, אך רובו מוריק מצמחיית קרקע.

מרחק כולל: 8.4 ק"מ, זמן: 56:01

מפה מס' 2: Balboa park
מפת ספרינט קלאסית, כאשר רוב המבנים המסומנים הם מוזיאונים משובחים (אני בחרתי במוזיאון התעופה המצוין, מומלץ!) והיו שינויים קלים בשטח שאילצו אותי להקיף מעט גדרות.

מרחק כולל: 4.25 ק"מ, זמן: 23:01

מפה מס' 3: Point Loma
אחד מחופי הים המרהיבים בעולם, לשון יבשה שיוצאת אל עבר האוקיינוס השקט, עם מצוקים ותעלות שיורדים לחוף, משהו בסגנון של חוף קיסריה.
נפעם מהנוף ומהשקיעה יצאתי לחקור את המפה ללא מסלול מוגדר.

מרחק כולל: 2.18 ק"מ, זמן: 15:59

מפה מס' 4: UCSD
עוד מפת ספרינט מצוינת, שהסתבר בסוף שהיא מתאימה גם למסלול ארוך. קמפוס ענקי ומטופח (לא סתם היא נחשבת לאחת מהאוניברסיטאות הטובות בעולם). את המסלול בחרתי לעשות בשיטת סקור, עם שינוי ציר, אחרי שהסתבר שהשטח צפונית ל39 לא ממש עביר כמו שהוא במפה...

מרחק כולל: 12.24 ק"מ, זמן: 1:14:50

מפה מס' 5: San Dieguito
פארק חביב שמזכיר את הגשרים התלויים בנשר. מסביב לפארק מגרשי גולף מפוארים ובפארק עצמו שבילים צרים ופתלתלים. המטרה כאן היתה לנצל כל שבילון במפה המיניאטורית.

מרחק כולל: 3.5 ק"מ, זמן: 21:07

מפה מס' 6: Lake Poway
המטרה המקורית היתה לאסוף את הנקודות המסומנות בשיטת סקור, אבל הזמן הקצר שהיה לרשותי אילץ אותי להסתפק בצד הדרומי של האגם היפיפה ולהזדרז להחזיר את הרכב ששכרתי לטובת משימות הניווט.

מרחק כולל: 2.64 ק"מ, זמן: 17:03

 אין ספק שהצלחתי להתיש את עצמי כראוי, ולפצות חלקית על העדרותי מאילניה... להדפיס מראש את המפות ולתכנן את המסלולים היה משתלם בסוף וזה רעיון שאני ממליץ לכל אחד שנוסע לחו"ל ויש לו איזה יום-יומיים לנצל במקום לא מוכר.

לגבי הכנס – גם הוא היה מעניין, אבל לא כמו הניווטים J

על המפה - שדה בוקר

מאת: מודי בוכבינדר

הזינוק לניווט יהיה מפתח חניון הרועה, הנחל נקרא על שם הרועה ברברה פרופר שנהרגה לפני 60 שנה ביריות כשרעתה את העדר של הקיבוץ. עליה כתב נתן אלתרמן את אחד משיריו הפחות ידועים:

ארץ ישראל האמיתית

ארץ ישראל הנוהרה

ארץ ישראל שמתמיד

ארץ ישראל הנערה

ארץ ישראל כבדת הראש והסוררת

אשר לא יכילוה ארבעה כתלים

אשר סופת השוק אותה אינה צוררת

אשר עודה שוגה בהבלים

ארץ ישראל שאין לה תקנה

כי אם להיות תמיד במקום הסכנה

ארץ ישראל אשר בין תל ובין ערוץ

ארץ ישראל אשר עם עדר הקיבוץ

ארץ ישראל התמהונית האמיצה

ארץ ישראל החלוצה.

את המצבה לזכרה ניתן לראות באזור הכינוס - מסומן בעיגול.

קיבוץ שדה בוקר עלה לקרקע בשנת 1952 וחלם להיות חוות בוקרים, השם בוקר בא מקאובוי ולא מהשעות שאחרי הזריחה.

כיום הקיבוץ הוא עדיין שיתופי וקיבוצי ומתפרנס בעיקר ממפעל "דביק" לסרטים דביקים, מלול ומחקלאות. החבר המפורסם ביותר של הקיבוץ הוא כמובן דוד בן גוריון. הצריף בו הוא גר נמצא במרחק 5 דקות הליכה מהזינוק. בתוך הבית עצמו ניתן לראות שפע צילומים ומסמכים מתקופת הקמת המדינה ולהתרשם איך חי אז ראש הממשלה. ליד הצריף מוצגת כרגע תערוכת "דוד בן גוריון בשחור לבן ובצבע" – תערוכת קריקטורות על דוד בן גוריון מקום המדינה ועד ימינו – מומלץ. הכניסה למרכז בתשלום (נמוך).

ליד הצריף יש מרכז מבקרים בו ניתן לראות סרט על ימיו הראשונים של שדה בוקר ועל הרועה מהשיר, בנוסף אפשר לקנות יינות שמיוצרים בשדה בוקר. יודעי דבר טוענים שמזג האויר וסוג הקרקע יוצרים יין מיוחד וטעים

 נחל הרועה עצמו הוא נחל חוצה רכס – תופעה מעט יוצאת דופן. אם תסכלו במפה הסרוקה – הקווים החומים הם קווי הרכס כאשר הנחלים יורדים מהם מזרחה או מערבה. הנחל עצמו (המסומן בכחול) חוצה את הרכס מצד לצד. חלק מהנחלים היורדים מזרחה עושים U-Turn באזור חניון הרועה ונשפכים מערבה לנחל הבשור ולים התיכון (זה במקרה ויש בהם מים זורמים – מה שלא קורה הרבה). ישנן מספר תאוריות גיאולוגיות שמסבירות את התופעה שתקצר היריעה (והידע) מלהסבירן.

השטח הוא, כמובן, חשוף ברובו, למעט קצת שיחים בנחל עצמו, אם תחנה מסומנת כסבך אל תצפו למצוא שיח קקטוס או סבך רציני. עד תחילת פברואר ירדו השנה בשדה בוקר בסך הכל 20 מ"מ גשם שזה מעט אפילו יחסית לממוצע רב שנתי שמסתכל על 100 מ"מ מלמטה.

מי שיש לו עוד כמה שעות חופשיות משפע ההצעות לבילויים בסוף השבוע יכול לקפוץ גם לקבר של בן גוריון ואשתו פולה.

אל הקבר מוביל מעין גן מדברי של סלעים וצמחי מדבר. מהקבר עצמו נשקף נוף נחל צין שהוא מהנופים היפים בארץ. ביום של ראות טובה ניתן בקלות לראות את הרי אדום בצד השני של הערבה לפעמים אפילו רואים עליהם שלג. עם קצת מזל אפשר לראות יעלים העולים לרעות בפארק בשעות אחר הצהריים ומאחר והם מאוד רגילים לבני אדם ניתן לצפות בהם ממש מקרוב.

על המפה - אילניה ( סג'רה )

מאת: מיכה נצר

"נגב הגליל", האזור הדרום-מזרחי של הגליל התחתון, משך אליו התישבות יהודית בעליה הראשונה והשניה. לכינוי זה זכה האזור בהיותו יבש כנגב, ולכן נמכר על ידי הערבים במחיר נמוך והוקמו בו יבנאל וכפר תבור (שנת 1901), בית גן (1903) חוות סג'רה (1899) ואילניה (1902). השם סג'רה נלקח משם הכפר הערבי שג'רה ואילניה הוא תרגום שג'רה לעברית. חוות סג'רה היתה מקום הכשרה לעבודה חקלאית לפועלים שעלו ארצה. אחד מבוגרי החווה היה דוד בן גוריון. את השמירה בישובים הטילו על שומרים ערבים וצ'רקסים, שלא אחת עשו יד עם הגנבים. בשנת 1907 הוקם ארגון "בר גיורא", ששם לו מטרה להנהיג שמירה יהודית בכל המושבות בארץ. המטרה הושגה לאט ובשלבים כי שכר השומר הערבי היה נמוך מזה של היהודי. בחוות סג'רה סרב המנהל לקבל שומר יהודי עד שאנשי "בר גיורא" לקחו את סוסתו והוכיחו כי השומר הצ'רקסי אינו ממלא את תפקידו. החווה הפכה בסיס לארגון.

עם גידול הצורך בשמירה יהודית הוקם בשנת 1909 ארגון "השומר" ובו השתלבו שומרי "בר גיורא". השמירה בסג'רה חזרה לידי ערבים. בשנת 1914 התרו אנשי "השומר" במנהל החווה דאז שיעסיק שומרים יהודים וָלא יומת. במלחמת העולם הראשונה נעזבה החווה.

כיום נמצא בחוות סג'רה בסיס של חיל החינוך, המשקם נערים לקראת שרות צבאי, אלה המכונים "נערי רפול" ובראשו עומד חבר איגוד שגם דואג להכניס את הניווט הספורטיבי כחלק מהפעילות הגופנית במקום.

המושבה אילניה נשארה קטנה ולא התרחבה עד שזכתה לתנופה בעשור האחרון.