מאת: רון ברק
מסורת שנמשכת ארבעה מרתוני הרים היא שעופר הגבוה ורון הצלם רצים ביחד ונחשבים בעיניי עצמם כמועמדים לנצחון, בעיני עצמם בלבד כי התוצאות בסיום תמיד מקלקלות קצת את ההתלהבות של הריצה. הפעם ידענו על פי ניתוח המתחרים והחוליות החלשות של כל קבוצה שאנחנו הולכים על כל הקופה, רצים עליה. עופר רץ מרתון של 3שעות ו10 דקות ואני הייתי רץ מרתון לא רע בזמנו[ימי מתושלח].
זה לא מספיק - אז התאמנתי ב לרוץ כמעט שעתיים רצוף ביערות בלפור והסביבה. כשבוע לפני המרתון בעסקה שעוד ילמדו אותה בבית ספר לעסקני ספורט צירף עופר את אחד מנווטי העילית בכל הזמנים שקמו לספורט הניווט בישראל' - הנווט ששלט במרחק הארוך בסוף שנות ה-90 את מתן נפתלי שאמר פעם שהוא בחיים לא יצטרף למועדון עמק יזרעאל והיום גר באלוני אבא והצטרף לקבוצה יזרעאלית רק לניווט הזה...
בבוקר הניווט היה קצת קריר ומתן הרגיע אותנו שעוד מעט יהיה חם כשנרוץ בקצב ממוצע של 8 ק"מ לשעה...
אחר כך קיבלנו את המפות ומיד הבנו שעד היום לא הבנו כלום בתכנון ניווט סקור. הולכים רק על השמנות, רזות מעייפות ואין מה לתפוס אמר מתן והתחיל לעשות שיברים על המפה. הכיוון צפון ואח"כ מערב , בנקודה 208 נעבור אחרי שעתים וחצי ונעשה חושבים.
אני מסתכל על התכנון וחושב לעצמי שמזמן לא הייתי בכושר כל כך טוב וצריך להיות שמח ... ויצאנו לדרך עם כולם.
מתן לא מסתכל על המפה ורצים בתוך נופית כאילו אני רץ עכשיו לבריכה בשריד בעינים עצומות ובול נופלים על שביל אוהד זך שלושים מטרים מנקודה 105 אבל רצים לכיוון הפוך על השביל. ממולנו כל עם ישראל חולף ואני לא מבין איך הם השיגו אותנו ל 105...
הם לא ,אנחנו טועים בכיוון ,מתן אומר שכנראה צריך להסתכל על המפה בניווט עושים אחורה פנה וחוזרים למקום שכבר היינו בו לפני 5 דקות. עכשיו האתגר גדול יותר: צריך לצמצם פערים. מדלגים על הרזות ישר לנקודה 110 ומשם ל 117 פוגשים את נועם ונעמי ודן צ'יזיק ואשתו וזה מעלה למתן את המוטיבציות התחרותיות לגובה. הקצב מהיר ואנחנו נעלמים לנועם ונעמי . אני מבקש להאיט בעליות ...עכשיו יורדים ל-109 ומשם במהלך מבריק יורדים לעדי ומקצרים ל207 . דרך ארוכה מאד עד -209.עכשיו אוספים שתי רזות את 202 ואת 204 שלא לוקחות כמעט אנרגיה ועולים ל-210 ומשם ל-215 . מגיעים ל-208 בדיוק אחרי שעתים וחצי .
פותחים מפות, אני עייף אבל מתן ועופר לא והם הולכים על להגיע ל-420 הנחשקת מכיוון בית לחם הגלילית, אני עייף ולא מגלה התנגדות אמיתית למרות שאני מבקש לרשום לפרוטוכול שגם אם נלך על -206 הקרובה ומשם נתחיל לרוץ ל-420 ומשם יש מה לקחת עד לסיום, גם אז כנראה ננצח בגדול... רציםכמה ק"מ ארוכים ל407 ו-309 ועולים -409 אני מחרחר ומתן מבטיח לי שהכל בראש ול-420 הכל ירידה. קצות האצבעות שורפות בירידה של כעביה ובסוף מגיעים ל-420 ואופיר אומר לנו שכדי מאד שנמהר כי נשארו 20 דקות לסיום הזמן ואני יודע שאין דרך שאני יעלה את העליה לנופית דרך-108 כל כך מהר.
עופר ומתן כאילו כלום ואני ממשיך לרוץ בעקבותיהם .מתן קורא מהשעון שעברנו 34 ק"מ. התחלת העליה לנופית שניהם נעלמים ואני נשאר לבד, עוד חמש דקות זמן גג ואני נתקע .איך מסבירים למי שלא נתקל בקיר הזה שרצים למרחקים ארוכים מפחדים ממנו פחד מוות מה הוא אותו קיר?. אז ככה, פשוט נגמרת האנרגיה הזמינה [הגליקוגן בשריר] ועוברים לפירוק שומנים שהוא פירוק קשה בהרבה, במיוחד בזמן שהגוף באפיסת כוחות. אבל צריך לכבוש את ההר... אני עולה כמה צעדים ונעצר מתיישב ונח, הקימה קשה לי ואני מסתחרר וממשיך לאט. בהפסקה הבאה אני נשכב על סלע ונירדם. עד שנווט שעובר מעיר אותי ושואל אם אני בסדר. אני מבקש ממנו לעזור לי לקום והוא תומך בי במעלה .טוב, זאת הסיבה שישבתי וכתבתי את כל הסיפור העצוב הזה על איך כמעט ניצחנו במרתון ההרים, אני רוצה להודות לנווט שגם אם הייתי מכיר בטח לא הייתי מזהה במצבי באותו רגע.
עכשיו עופר ומתן מגיעים ואני כבר יודע שבסוף הסיוט יגמר. גם דרור החובש וניר יסעור מגיעים ודרור שואל מה לעשות ואני מבקש שיניח לי תחבושת על האגו... כולם מרוצים, מתלוצץ עם רופאיו זה סימן טוב. עופר תוקע לי ג'ל מגעיל ואני אוכל וחושב שליפול על פחמימות עם ניסיון כמו שלי זה ממש חבל ויכולנו להיות... בסוף מגיעים לסיום וכל השרירים נתפסים לי...לא ידעתי שיש כל כך הרבה שרירים בגוף כואב אבל פחות. סופרים נקודות-149 נקודות בסך הכל. ברור שנפסלנו כי הגענו אחרי שעת הגג.
משהו אומר, הניתוח הצליח אבל החולה מת.אני שואל את מתן אם הוא מאוכזב והוא אומר שהכל אנקדוטות וחויות, מה שנכון נכון.
מזל שעופר יהיה בחו"ל במרתון של ה-16 שעות, אני חושב לעצמי ,נלך עם החבר'ה ונהנה מהחיים.