מאת: נועם רביד ההכנות
כאשר הכריז פבל לויצקי, מארגן מרתון ההרים לשנת 2011, על קיום מקצה 12 שעות, החלטנו נעמי ואני שזה המקצה אליו נירשם. למה?
ראשית, בגלל החידוש והאתגר. ניווט של 12 שעות זה משהו שטרם חווינו, והיינו סקרנים מאוד ללמוד על בשרנו איך זה מרגיש וכיצד נתמודד עם הלילה, עם האורך, ועם הקושי שבוודאי יגיע. שנית, כי כך נוכל להעצים את החוויה הניווטית: נגיע להרבה מקומות חדשים, נראה הרבה נוף ופריחה, ונרוויח מקסימום זמן איכות ביחד וללא הילדים. למעשה, החלק הזה של "בלי הילדים" הוא זה שבו השקענו את מירב המאמצים לקראת הניווט. היינו צריכים למצוא בייביסיטר מתאימה, שתסכים לשמור על שלושה ילדים בגילאי 8, 5 ו-2 מיום שישי בלילה ועד שעות אחר הצהריים שלמחרת (למה לא סבא וסבתא, אתם שואלים? כי גם הם משתתפים במרתון ההרים...). כל הרגילות שלנו לא הסתדרו, ונאלצנו לחפש בקדחתנות בייביסיטר חדשה. למזלנו, מצאנו מישהי ממש טובה (הפרטים חסויים, כדי שלא יגנבו לנו אותה), והספקנו להכיר לה את הילדים במספר הזדמנויות לפני יום התחרות. זה אמנם סיפור קצר יקר, אבל שווה את ההשקעה (והרבה יותר זול מצימר זוגי, למשל, שלא מתקרב בכלל לחוויה של מרתון הרים). הכנות נוספות נגעו לתזונה במהלך הניווט. הבנו שכדי לשרוד ולהצליח נהיה חייבים להזין את עצמנו באופן קבוע בפחמימות, חלבונים ונוזלים. בדקנו מגוון רחב של ברים, אבקות, ג'לים ומזונות סטנדרטיים, ולבסוף הרכבנו את התפריט הבא:
- שני בקבוקי ליטר וחצי מיץ, שנמלא במים כאשר יתרוקנו (בלי אבקות, שמאוד חששנו מטעמן הידוע לשמצה)
- כ-15 תמרים (אני ממליץ על זן מג'הול) - בייגלה מלוח - מבחר חטיפי חלבון בטעמים שונים (מנסיון העבר, הם לא טעימים כפי שנדמה מהעטיפה, ולכן רצוי שכל אחד יהיה בטעם קצת שונה)
- שתי שקיות ג'ל (לנסיון, כי כולם הזהירו מטעמם הדוחה, וצדקו)
- שתי שקיות סוכריות גומי אנרגיה (טעים ומוצלח מאוד)
המרכיב השלישי בהכנות נגע לציוד. להלן הדברים שלקחנו עימנו:
- ביגוד: נעלי ניווט של סלומון, מכנסי ניווט רגילים, חולצה מנדפת זיעה ומעליה מעיל רוח דק. ההנחה היתה שבהתחלה יהיה לנו קצת קר, אבל בהמשך לא נצטרך להיסחב עם הרבה בגדים כאשר יתחמם.
- תיק הרכיבה שלי שימש ככלי הקיבול לכל השתיה, המזון והציוד. הכל נכנס בקושי, אבל נכנס.
- ללילה: פנסי ראש. במקום לקנות במיוחד שאלנו זוג מאבא שלי, ורק החלפנו סוללות כדי שחס וחלילה לא יגמרו לנו באמצע הלילה. ליום: כובעים וקרם הגנה.
- שני טלפונים ניידים.
- גרביים להחלפה, שיהיה.
- גז מדמיע, כדי שנעמי תהיה רגועה להסתובב בלילה במקומות שכוחי אל.
- ממחטות נייר, פלסטרים.
- שעון GPS, כדי שנקבל משוב על המרחק המצטבר ועל קצב ההתקדמות.
- חוט מדידה, להערכת אורך המסלול בשלב התכנון.
- מצלמה. לא ממש ציוד הכרחי, אבל בכל זאת רצינו לתעד את החוויה המשותפת.
- מעט כסף, מתוך כוונה תמימה (שלא התממשה) לקנות מיץ או "אספרסו כפול" באחת מתחנות הדלק במפה.
הכל יחד שקל פחות מ-5 ק"ג, ובהשוואה לשנה שעברה, בה סחבתי תינוק בן שנה במנשא על הגב, זה ממש כלום.
כמה מילים על ההכנה התכנונית. בהתחלה עוד התייחסנו למרתון ההרים כאל טיול זוגי חוויתי, ולא הקדשנו מחשבה לאסטרטגיית הניווט. אבל בהתקרב המועד, נדבקנו, כצפוי, בחיידק התחרותי, וקבענו לעצמנו קווים מנחים לתכנון המסלול: - הנתון החשוב ביותר הוא "תקציב" הקילומטרז' – איזה מרחק אנחנו חושבים/רוצים/מסוגלים לעבור במהלך התחרות? במרתון ההרים הראשון שלנו, שנמשך 8 שעות, קבענו לעצמנו יעד של "מרתון" (כלומר 42 ק"מ), ועמדנו בו עם קצת עודף. לכן הפעם הצבנו את הרף על 60 ק"מ.
- הדבר הבא שחשבנו עליו הוא מגמת הניווט הכללית. שטח הניווט מתאפיין בהרים ויער בחלקו המזרחי, ובשטחים חקלאיים ותבליט מתון בחלקו המערבי. העדפנו להתחיל את הניווט בחלק המזרחי, מכמה סיבות:
א. מנסיון העבר, ולא רק שלנו, אין "לשמור כוחות" להמשך. כשרעננים וחזקים צריך להתמודד עם האזורים הקשים יותר, כלומר עם ההרים.
ב. רצינו להשאיר את השטח הקל יותר לסוף, כי אם נצטרך לתת עוד קצת מעצמנו, נוכל לעשות זאת רק בשטח המתון.
ג. התבליט והשבילים הברורים מסייעים לניווט בחושך.
ד. החלק המערבי פחות מוכר, וגם נופי יותר, ולכן יש עדיפות ויזואלית להשארתו לשעות היום. בקיצור, מכל הסיפור הזה יצא שהחלטנו על ניווט בכיוון השעון.
- תובנה אחרונה וחשובה היתה ההכרה שפונקציית המטרה שלנו היא הניקוד הסופי, ולא מספר התחנות, המרחק המצטבר או כל פרמטר אחר. לכן החלטנו שנתמקד בתחנות בעלות ניקוד x ומעלה, כאשר באופן שרירותי לגמרי קבענו x=10, ולכן התכנון היה לאסוף את תחנות 1-25, פלוס/מינוס תחנות בהתאם לפיזור בפועל, ותחת אילוצי התקציב שקבענו.
ומה לגבי הכנה גופנית? ויתרנו על כך לחלוטין. אני בכושר טוב, ונעמי, שהיא ה"חוליה החלשה" בצוות שלנו ולא מתאמנת בריצה כלל, תתבסס על הכושר הטבעי שלה, על כח רצון בשפע, ועל מוטיבציה גבוהה, שכבר הוכיחו עצמם בעבר.
ביום חמישי שלפני המרתון נזכרנו באיחור מה שזה הלילה האחרון שלנו לפני התחרות. הלכנו לישון מאוחר מהרצוי, והתעוררנו מוקדם מהרצוי (הילדים...). במהלך יום שישי עסקנו בהכנות אחרונות – אריזת התיק, סידור הבית והכנתו לבייביסיטר, שתיה ו"העמסת פחמימות" (שם מקצועי לאכילה מרובה), ואפילו הצלחנו לגרד עוד כמה שעות שינה לפני הצהריים, לפנות ערב ובערב. ב-11 בלילה הגיעה הבייביסיטר, וקיבלה מאיתנו תדריך "עליית משמר". כעבור כחצי שעה יצאנו סוף סוף מהבית, אל עבר ההרפתקה הגדולה.
המרתון
כשהתחלנו לנסוע חשבנו מתי היתה הפעם האחרונה שהיינו על הכביש ביום שישי בלילה, בשעות בהן חוגגים הבליינים. מכיוון שהיציאה הקבועה שלנו היא לניווט (בשבת בבוקר), שנינו לא הצלחנו להיזכר בתשובה. עד תל אביב התנועה היתה ערה למדי, אבל בכביש מס' 1 התחלנו להיכנס לאווירת הלילה. ירדנו במחלף לטרון, וחשבנו על זה שעוד כמה שעות נחזור לשם, ברגל. השקפנו מכביש 3 צפונה לעבר השטח (אולי פבל הציב תחנה מתחת לאיזה פנס?), אבל חוץ משחור לא ראינו כלום. הירח צפוי לזרוח 18 דקות אחרי חצות, ובינתיים הכל חשוך לחלוטין. פנינו בצומת נחשון, וכעבור כמה דקות כבר חנינו במגרש החניה במצפה הראל.
יצאנו מהרכב, ומכת קור טפחה על פנינו. הלכנו לשולחן המזכירות, וזיו, בפנים מחייכות לשם שינוי, מסר לנו את טופס הרישום ואת חולצות התחרות, אותן נלבש בגאווה החל מעוד 12 שעות. חזרנו לאוטו, לסידור ובדיקה אחרונה של הציוד.
10 דקות לפני אחת בלילה נתן פבל תדרוך כללי נינוח לפני חלוקת המפות. הוא המליץ לא לחצות ישובים ושדות מוקשים, וכולם הקשיבו וחייכו. ואז ניתן האות. עם המפות ביד רצנו לאוטו החמים, וראינו לראשונה איזה תבשיל מחכה לנו. האקשן מתחיל!
יש 31 תחנות בשטח, ולכל אחת ניקוד ביחס הפוך למרחקה מהזינוק (הקרובות שוות יותר). התחנות פזורות בתבנית קלאסית על קודקודי מצולעים משוכללים, עם תחנה נוספת במרכז כל מצולע. כך יש הכי הרבה אפשרויות לבחירת ציר, והכי הרבה התלבטות. המרחק בין כל שתי תחנות סמוכות נע בין 1.2 ל-2.5 ק"מ בקו אווירי.
על פי התכנון המוקדם רצינו להתחיל בכיוון השעון, ולקחת את תחנות 1-25. התחלנו לחשוב על מסלול, ומדדנו את אורכו בעזרת החוט שהכנו. מהר מאוד הבנו שהתקציב שלנו לא מספיק, וצריך לקצץ בתוכנית היומרנית. ויתרנו מיד על תחנה 25, הצפונית ביותר, והחלטנו להתחיל עם תחנה 4, שנראתה תחנה ראשונה קלה ונוחה, וממנה להמשיך צפונה לכיוון לטרון, מזרחה לרכסי פארק קנדה, חזרה דרומה ליערות דרך בורמה ואשתאול, משם דרך מסילת ציון לגיחה קצרה ביער הקדושים, ואז מערבה עד לתחנה 7.
בתחנה 7 קבענו צומת החלטה ראשון: האם ממשיכים לתחנה 20 ליד אשתאול וממנה ל-13, או שמוותרים על 20. מתחנה 13 תכננו להמשיך צפון-מערבה עד לכפר אוריה, עוד מערבה עד לתחנה 11, ואז לעלות בחזרה דרום-מזרחה לתחנה 9.
בתחנה 9 קבענו צומת החלטה שני: האם להמשיך לתחנה 16 מעל צרעה, וממנה ל-18, או שמוותרים על 16. מתחנה 18 המסלול פשוט: איסוף כל התחנות המערביות, ואז 10, 3, 1 וסיום.
במקום לתכנן ולמדוד מסלול מדוייק, הסתפקנו במדידת המרחק האווירי בין התחנות שבחרנו, והוספנו 20% "פקטור מציאות". זה יצא קצת יותר מ-60, ובשלב הזה הסתפקנו בכך. לא הרגשנו איך הזמן טס, וכבר 5 דקות לזינוק. הורדנו בזריזות את הביגוד החם ולבשנו את מעילי הרוח. שמתי תיק על הגב, מצפן ומפה ביד, פנסים על הראש, ואנחנו מוכנים. התקבצנו סביב הזינוק ואיפסנו את הכרטיס האלקטרוני. בשעה 1:30 בדיוק לחצתי על הסטופר בשעון ה-GPS ויצאנו לדרך.
קצב ההתקדמות תוכנן להיות קצת מעל 5 קמ"ש. אני העדפתי ללכת הליכה נמרצת, כדי למנוע פגיעה בברכיים, ונעמי העדיפה ריצה קלה, שנוחה לה יותר מהליכה מהירה. זה יוצא בערך אותו קצב, כך שלא נוצר בינינו קונפליקט. בפועל, התחלנו שנינו לרוץ כדי להתחמם.
מסביבנו עוד היו כמה צוותים שהלכו והתפזרו בהדרגה, ותשומת הלב הופנתה למראות המוזרים בתאורת פנסי הראש: שדות חיטה בצבע תכלת מטאלי (בגלל הטל), שיחים מנוקדים בפריחה לבנה (או שאולי אלו עלים בהירים?), שביל כורכר לבן זרוע שלוליות שחורות.
אט אט התחמם הגוף. נעמי לא רצתה לנווט בלילה ולכן הופקדתי אני על קריאת המפה והשטח. היא רצה כמה מטרים לפני, ואני ניווטתי מאחוריה, וכיוונתי אותה בהוראות שנסכו ביטחון בשנינו: עוד מעט שביל מתפצל ימינה, בקרוב מתחילה עליה, התחנה משמאל לסיבוב. נכנסו בפעם הראשונה לשטח לצורך הגעה לתחנה. בסריקה עם הפנס התגלה מרחוק מחזיר אור שסימן את המנסרה – הראשון והאחרון שנתקלנו בו. חזרנו לשביל והמשכנו בדרכנו. אחרי שהתרגלתי לתנאים, הניווט בלילה לא היה מסובך במיוחד. השתדלתי ללכת על בטוח, בלי חיתוכים וקיצורים הרפתקניים. התחנה השניה התגלתה כשקע סלעי ענקי, שבקושי מצאנו את התחנה מסתתרת בתוכו, ועוד יותר בקושי ירדתי לנקב אותה. פבל לא מתפשר במילימטר.
בדרך לתחנה השלישית פגשנו מאפיין משמעותי נוסף של מרתון ההרים השנה: הבוץ. גשם חזק ירד ביומיים שלפני התחרות, והשטח כולו ספוג מים. במיוחד בעייתיים השבילים למרגלות ההרים ובשולי השדות, וממש צריך להתאמץ כדי לא להיכנס בחושך לתוך מלכודת בוץ רטובה וחלקלקה. הקצב ירד להליכה זהירה. חצינו את נחל נחשון והתחלנו לטפס לעבר מנזר לטרון. ניקבנו את התחנה באנדרטת חטיבה 7, ואז נעצרנו להפסקת אוכל ראשונה של שני תמרים.
כעבור מספר דקות נמצאנו שוב במחלף לטרון, כפי שהבטחנו לעצמנו כשעתיים וחצי מוקדם יותר. ליד חומת אמאוס, מעברו השני של המחלף החלטנו לבצע את החיתוך הראשון דרך השטח ובמקביל לחומה (בדיעבד – מיותר). מצאנו שבילון שהוליך אותנו במעלה הגבעה, אבל בכל זאת ספגנו לא מעט טל מהעשב. התקרבנו עד לגבול שדה המוקשים וממנו עלינו לתחנה הרביעית.
בדרך לתחנה הבאה החלטתי לחזור לקצה שדה המוקשים, ולחתוך לשביל שמתחתיו, כמובן לא דרך השדה עצמו. נעמי נלחצה מהירידה משבילים ליד שדות מוקשים בחושך (במיוחד כשמסביב יש שלטים גדולים שמזהירים בדיוק מפני זה), וזה דווקא עורר והמריץ אותה (השעות הקטנות של הלילה השרו עליה עייפות). החיתוך הסתיים ללא קטיעה (...), והמשכנו בשלום בדרכנו תוך לעיסת סוכריות גומי אנרגטיות (עם קפאין!) שהמריצו אותנו עוד יותר.
התחנה שלפנינו, 23, היתה על פסגת גבעה רמה, שסינגל צר מוליך אליה. חששתי שנתקשה למצוא את הסינגל הזה, אבל לשמחתנו הוא אותר ללא בעיות. טיפסנו עוד ועוד, עד שלבסוף הגענו לכיפה ומצאנו את התחנה בנקודה הגבוהה ביותר, ליד מערום אבנים שפבל כנראה הקים בעצמו. ממערב נשקף נוף עוצר נשימה – אורות גוש דן מאשדוד ועד תל אביב ממלאים את האופק – ומהצד השני הרי ירושלים. אנחנו נמצאים פחות מקילומטר מכביש מס' 1 בואכה שער הגיא, אבל מרגישים באמצע שומקום. נזכרתי בפלוגת לוחמי תש"ח, שיצאו מדרך בורמה בדרכם להפתיע את הלגיון הירדני המגן על לטרון, טעו בניווט ונכנסו בואדי הלא נכון, הישר לביצורי הירדנים (התיאור המלא בספרו של אלישיב השמשי). זה היה ממש כאן למטה, בואדיות שחצינו בדרך לתחנה, ובשדה המוקשים שעברנו קודם. תחושה מיוחדת אפפה אותנו בנקודה הזאת. היה שווה להגיע.
אבל אין זמן ליותר מדי נוסטלגיה ורומנטיקה. הדרך אצה לנו, והיא עדיין ארוכה מאוד. ירדנו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, ולא רק טופוגרפית. כאן התחילו לנו שלוש שעות של "נאחס". העליה ל-23 חיממה אותנו, אבל הירידה, חלקה בתוך עשבים ספוגי טל הרטיבה וקיררה אותנו. מפלס הבוץ עלה וקצב ההתקדמות ירד. חשבנו שיצאנו מזה כאשר עלינו על מחלף שער הגיא וניגבנו רגליים על הכביש, אבל הגרוע מכל היה עוד לפנינו: שני מעברים מתחת לגשרים מוצפי בוץ ומים. הימרתי על הצד השמאלי וצלחתי בשלום את הגשר הראשון, אבל בגשר השני כבר נכנסתי עם רגל אחת קומפלט לתוך המים. אוף. ההמשך על השביל לא היה הרבה יותר טוב – חוץ מרעשי הדשדוש המוזרים שבקעו לי מהנעל המשכנו להתמודד עם הבוץ הדביק, וממש ייחלנו לתחילת העליה לתחנה 17.העליה היתה תלולה, וחלקה האחרון עבר בחיתוך דרך שטח סבוך למדי. הגענו לשביל הנכון, והתחלנו ללכת לאורכו לקראת התחנה. ציפינו שהתחנה תימצא בקלות, אבל נאלצנו ללכת הלוך ושוב מספר פעמים, וכמעט כבר התקשרנו לפבל להתלונן, כאשר איתרנו אותה חבויה בתחתית מצוק לצד השביל. נקודת האור היחידה בשלב הזה היתה – האור. בפנותנו מזרחה ביציאה מהתחנה הבחנו לפתע בשמים המתבהרים. הלילה מסתיים.
עד שהגענו לתחנה הבאה (12) כבר היה מספיק אור כדי לקרוא את המפה ללא פנס, ולכן כיבינו את האורות והכנסנו את הפנסים לתיק. המשכנו לאורך נחל מאיר, דרך מסילת ציון, לכיוון תחנה 21, אחת משתי תחנות בשטח שאינן סמוכות לשביל. הטיפוס לתחנה היה מייגע מאוד בגלל התלילות והעבירות הבעייתית, ורטוב מאוד בגלל הטל. אפילו הגישה לתחנה היתה קשה, כשנדחקתי דרך פתח החורבה ובקושי ניקבתי את התחנה. הירידה היתה רטובה ומתישה באותה מידה, ולמרות הפריחה היפה מסביב וקרני השמש הראשונות שהפציעו, הרגשנו שהבחירה בתחנה הזאת היתה טעות.בשלב הזה כמעט נגמר לנו המיץ בבקבוקים, ולכן בדרך לתחנה 19 עצרנו בבית הקברות של מסילת ציון כדי למלא מים. למרבה אכזבתנו, השיבר היה סגור ולא הצלחנו לפתוח אותו. בלית ברירה שתינו את מה שנשאר לנו, שלחנו SMS לפבל, והמשכנו ל-19. נזכרתי באליפות העולם לניווט רכוב שנערכה כאן לפני כשנתיים, וזו היתה בדיוק הדרך לזינוק. בהמשך למגמת ה"נאחס" פיספסנו את המצבה של תחנה 19, ונאלצנו לחזור אחורה ולחפש אותה.
בדרך לתחנה 7 היה לי זמן לחשוב על הכאב המתפתח לי ברגל ימין (הנעל לחצה על העצמות ב-3 צירים – אין לאן לחמוק), וזה הפריע בעיקר בהליכה בעליה, בירידה ובמישור. מה נשאר? ריצה קלה. אז רצנו. וגם הבטנו מדי פעם בנוף שהציץ מבעד לעצים. בשעה הזאת ובעונה הזאת זה נראה קצת כמו חו"ל.
תחנה 7 נמצאה בקלות, וגם פתרנו את הרמז המצורף לתחנה, מה שדירבן אותנו להתייחס ברצינות לחידת המסלול. בגלל מצב המים, וגם בגלל קצב ההתקדמות, היה ברור שתחנה 20 לא באה בחשבון, והמשכנו לתחנת המים הקרובה ליד תרום. כשסובבתי את הברז בבית הקברות של תרום נשאתי תפילה לאלוהי הברזים, והוא שמע את תחינתי. מים קרים פרצו החוצה, ושטפו את חששותי. שתינו לרוויה, מילאנו את הבקבוקים וקינחנו בתמרים. המשכנו מחוזקים ומעודדים בדרך לתחנה 13. ה"נאחס" נגמר. אחרי תחנה 13 ציפתה לנו עוד עליה אחת תלולה, ואחריה ירידה ארוכה וממושכת עד לכפר אוריה, עם תחנות 5 ו-2 בדרך. עברנו לריצה קלה והתחושה היתה טובה. לפתע הבחנו בצוות דני ונטע מתקרב אלינו. נטע נראתה עייפה, ודני שאל אם אנחנו סובלים כמותם. מתוך נימוס עניתי שכן, אבל האמת היא שלא הרגשנו עייפים במיוחד, ובכל מקרה שמחנו שהחלק התלול של המסלול ברובו כבר מאחורינו. גלשנו במהירות לתחנה 5, ובה ציינו את מחצית זמן הניווט. 6 שעות חלפו ביעף, 6 שעות עוד לפנינו. כשהתקרבנו לתחנה 2 יצאנו סוף סוף מהיער והנוף נפתח. שדות ירוקים, השפלה ומישור החוף פרושים למרחוק, פריחת אביב – מה צריך יותר? מרחוק ראינו אפילו את מצפה הראל – נקודת הסיום, אבל הדרך לשם עוד היתה ארוכה. הרמז בתחנה 2 לא חידש דבר, והחלטנו לסכם את התובנות בנוגע לחידה: היה ברור שמדובר על קו המים של "מקורות" לירושלים, אבל היו גם רמזים על יוסף שילוח, ואולי על נקבת השילוח. זה לא ממש התחבר. היה לי ברור שהתשובה היא שמו של קו המים, אבל מה לעשות – אין לי מושג מהו. שלחתי לזיו SMS עם התשובה "קו המים של מקורות לירושלים", ושישבור את הראש האם זה מספיק. זה לא הספיק. היה לפחות צוות אחד שידע את התשובה המלאה: "קו השילוח", מערכת אספקת המים לירושלים, שנבנתה בימי מלחמת העצמאות על ידי חברת "מקורות" ועוברת בשטח המפה. היינו קרובים... בדרך לתחנה 11 פגשנו צוות עליז של חברי המועדון שלנו, ונעזרנו בהם לצילום שתי תמונות זוגית - היחידות שלנו ביום ארוך זה. תחנה 11 מוקמה בצד הרחוק של שדה חיטה, ותהינו האם יש בשדה שבילים שיחסכו לנו את העיקוף. לא היו – תעודת כבוד לכל הנווטים שהקפידו על דרך ארץ. מעברה השני של תחנה 11, אשר נגלה אלינו רק כאשר הגענו אליה – שדה פרגים אדום-אדום ומרהיב ביופיו, כמו שלא ראיתי מעולם. היתכן שמגדלים פרגים בשדה מיוחד? היה שווה להגיע. מכאן והלאה – הסוף לחיוכים. עברו למעלה מ-7 וחצי שעות, ולפנינו מתרוממות גבעות תלולות בהן נמצאת תחנה 9, והעליה ארוכה ותלולה. נעמי כבר היתה עייפה, אבל עדיין רצה בקצב ההליכה שלי. בעליות החזקנו ידיים ועלינו יחד. הנוף יפה, אבל לחץ הזמן מתחיל לנקר. הגענו ל-9, ולנקודת ההחלטה. נראה לי שיש לנו זמן "לעקוץ" את תחנה 16, כי היא בערך בקו הגובה של תחנה 9, ולכן מחיר ההגעה אליה לא גבוה. נעמי נענתה לאתגר, והחלטנו להמר על 16. לקחנו את 16. בינתיים נגמרו לנו המים שמילאנו בתרום, ושמנו פעמינו לתחנת המים שליד מנזר דיר ראפאת. איתרנו את הכיפה וחצינו אותה עד שמצאנו את הג'ריקנים שהחביא פבל. פתחנו את זה שנראה הכי פחות כמו מיכל של חומר כימי, ומילאנו את בקבוקינו. ביציאה מתחנת המים חלפו בדיוק 9 שעות מהזינוק. חישוב זריז של המרחק שנותר לנו ושל קצב הריצה שלנו גילה שאנחנו עדיין בתחום האפשרי, אבל בקושי. המגמה היא ירידה, אז רצנו. עוד תמר ועוד בר, הבייגלה כבר מזמן נגמר. הקפדנו לאכול ולשתות לפי הצורך, וזה החזיק אותנו ברמת אנרגיה טובה, למרות שהשרירים כבר היו עייפים והריצה נעשתה כבדה. מתחנה 18 הגענו לעמק נחל שורק ואיתרנו בקלות את תחנה 26 על גדת הנחל. מכאן לתחנה הבאה הפרידו כ-2.5 קילומטרים של שדות מעובדים, שצריך היה לעבור פחות או יותר בקו ישר, עם חציה של נחל שורק לקראת הסוף. בחירת הציר בשלב הזה היתה למצוא את השביל הפחות בוצי, ולנסות לרוץ בו כמה שיותר. החיטה התחלפה בגפן, ושוב בחיטה, ואז הגענו לנחל. 
להפתעתנו, הנחל היה ברוחב של מספר מטרים, זרם בחוזקה, ולא הותיר כל סיכוי למעבר יבש. אולי זה לא היה צריך להפתיע בהתחשב בגשמים העזים של הימים הקודמים, אבל הזרם הותיר אותנו אובדי עצות, לפחות לכמה שניות. זה שחוצים, היה ברור, אבל ממש לא רציתי לחזור ולהטביע את הנעליים אחרי שכבר כמעט התייבשו לגמרי משלוליות הלילה ומטללי הבוקר. החלטנו – עוברים יחפים. המים זורמים, לא נראים מזוהמים, והריח סביר. חלצנו נעליים וגרביים, קיפלנו מכנסיים, החזקנו ידיים וצלחנו את האמזונס הקטן. נהנינו מקרירות המים וגם קיבלנו עיסוי דוקרני מהאבנים בקרקעית. בצד השני ניגבנו את הרגליים עם הגרביים הישנות, ולבשנו במקומן את גרבי הגיבוי שלקחנו איתנו. איזה שדרוג בתנאים! כמעט כמו להתחיל את המרתון מחדש. חציית הנחל עלתה לנו בעשר דקות יקרות ולא מתוכננות, ולחץ הזמן הפך מורגש יותר. כל שנותר לנו היה לרוץ כמיטב יכולתנו, ולקוות לטוב. שלפנו מהתיק את שתי שקיות הג'ל, ולמרות טעמן (צדקו המלעיזים) שאבנו אותן עד תום. קטפנו את תחנה 24 והמשכנו צפונה לכיוון טל שחר. הפעם חציית הנחל היתה על גשר גדול ויבש. למרות שהמשיכה לרוץ, נעמי כבר סבלה, והיתה עייפה מאוד. בקצב בו רצנו היה ברור שנצטרך לוותר על חלק מהתחנות לקראת הסוף. חצינו באלכסון את מטעי הזיתים בדרך לתחנה 22, ומשם פילסנו דרכנו לעבר תחנה 15, צומת ההחלטה האחרונה. אבל כששאלתי את נעמי איך להמשיך מכאן, התשובה כבר היתה ברורה מאליה: אין לנו זמן וכח אלא למסלול הקצר ביותר – הישר לסיום דרך תחנה 3, וגם זה יהיה קשה. בפועל, זה היה קשה מאוד. נותרו לנו עוד 5 קווי גובה לטפס עד לתחנה 3, וגם בוץ וקצת חיתוכים דרך מטע ויער. לנעמי, עם שני גידים מתוחים, הקטע הזה היה ממש עינוי, אבל היא סבלה בשקט (לפעמים זה טוב להיות פולניה...). החזקנו ידיים בעליות וזה עזר לה להמשיך, אבל הקצב היה איטי והתחלתי לדאוג שנאחר. מבחינתי איחור הוא כשלון, ומאוד לא רציתי שזה יקרה לנו. בסוף העליה שאלתי בחשש האם היא מסוגלת לרוץ, וברוב גבורה היא נענתה בחיוב. עם תחנה 3 באמתחתנו, כל שנותר היה להגיע לסיום בזמן. התלבטתי האם לקצר דרך הראל, אבל בסוף החלטנו להישמע לעצתו של פבל, ולא לקחת סיכון שהשער בצד השני של הישוב יהיה סגור. עקפנו מצפון, ונאלצנו לעלות עוד שני קווי גובה מייגעים. מראש הגבעה כבר זיהינו את מגדל של מצפה הראל, שנראה קרוב ורחוק בעת ובעונה אחת. חצינו בפעם האחרונה שדה עשבים, וכל דריכה גרמה לנעמי כאב. פחות מ-10 דקות לתום 12 השעות ניצבנו בפני הקילומטר האחרון. לפנינו נפרש שביל מישורי, ובסופו עליה קצרה עד למצפה ולסיום. הסיום המתקרב פתח אצל נעמי מאגר רזרבי נסתר, והיא החלה לרוץ, אמנם לאט, אבל בקצב מספיק מהיר שבקושי הצלחתי לעמוד בו. קצת כמו בתחילת המסלול, מצאתי את עצמי כמה מטרים מאחוריה נותן הוראות ניווט, רק שהפעם זה היה בכוחות אחרונים. לא נשארו לי יותר רזרבות, וכשהמחוג שלי הגיע לאפס נכנסתי לתחום כח הרצון. בקושי רב הרמתי את הרגליים, ולא הצלחתי לסגור את הפער בינינו. הגענו לסינגל המוביל אל המצפה. עוד 300 מ', עוד 4 דקות. הבנתי שנגיע בזמן, וברגע שהבנתי זאת לא מצאתי עוד כח לרוץ, ועברתי להליכה. הלכנו עד למגדל, שנראה כעת שונה לגמרי מאיך שנראה לפני 12 שעות, חצינו בהליכה את מגרש החניה, ורק בעשרים המטרים האחרונים נעניתי לקריאותיה של נעמי וחזרתי לרוץ, עד לסיום. ניקוב. פריקה. סוף. אחרי הניווט
לקחתי כמה נשימות ארוכות, וללא כל שהיות נוספות הלכתי לעשות את הדבר היחיד שהיה לי בראש באותו רגע – לאכול. נעמדתי בתור לפיתה של סאמיה, ואחרי כמה שניות ביקשתי שרפרף והתיישבתי בתור. איזו עייפות! איזה רעב! לא יכולתי לחכות יותר. חטפתי קופסת עלי גפן ממולאים והתחלתי לאכול. הפיתה המיוחלת הגיעה, והתחלתי לטרוף אותה. בינתיים נעשה לי קר (ככה זה כשאין רזרבות), ולכן מיהרתי עם נעמי לאוטו החם, שחנה כל היום בשמש. התיישבתי על הכיסא, השענתי אותו קצת לאחור, והמשכתי לאכול את הפיתה בהנאה. ואז קרה משהו שלא קרה לי מעולם: נרדמתי תוך כדי לעיסת הפיתה. ישנתי ככה חצי שעה (הרגיש כמו דקה), ולפתע נעמי העירה אותי לטקס הסיום. בלעתי את את מה שהיה בפה (...), החלפתי את הנעליים בסנדלים (איזו הקלה!), לבשתי בגד חם, ויצאתי לטקס. הסתבר לי שצברנו 309 נקודות, וסיימנו במקום השני בקטגורייה המעורבת: ראשונים מבין הישראלים, אבל מפגרים בנקודה (!) אחרי הזוג המנצח מלטביה. בלתי אפשרי שלא להתאכזב במצב כזה, אבל מצד שני גם היינו מאוד גאים בעצמנו על ההישג המרשים. עברנו 65 ק"מ ו-300 מ' ב-11 שעות, 57 דקות ו-55 שניות. בתום הטקס פינקתי את עצמי בכוס מיץ טובה של דרור, ולבסוף, כדי שלא ארדם תוך כדי נהיגה הביתה, קניתי לעצמי עוד צ'ופר קטן, המצדיק את שמה של קבוצתנו – אספרסו כפול. אינני חובב קפה, וכמעט אף פעם איני שותה קפה, אבל את המעגל הזה הייתי חייב לסגור...
סיכומים
ההכנות: חוץ מהגז המדמיע, כל מה שלקחנו עימנו נוצל היטב. אכלנו את כל האוכל (נשאר תמר אחד), שתינו את כל השתיה (3 פעמים), לבשנו את כל הבגדים (לא בבת אחת), צילמנו במצלמה ושלחנו SMS בטלפון. לפעם הבאה: קצת יותר בייגלה, עוד סוכריות גומי, בלי ג'ל בכלל. חטיפי החלבון מגעילים, אבל אין להם תחליף.
הניווט: יעד הקילומטרז' שקבענו מראש היה יומרני אך ריאלי. עובדה שעמדנו בו, ואף התעלינו עליו. הרצון לאסוף 25 תחנות לא היה ריאלי - לקחנו "רק" 22 תחנות. המסלול שבחרנו היה טוב, אבל הותיר מקום לשיפור. היכן טעינו? עדיף היה לוותר על התחנות מצפון לכביש מס' 1 (אבל 23 כל כך מיוחדת...) ועל תחנה 21 ביער הקדושים. במקומן יכולנו לקחת את 20, 10 ו-1, שהיו מקדמות אותנו בעוד 12 נקודות. לחילופין, היה עלינו לוותר על תחנה 16, ובמקומה לקחת את 10 או 1, ואז היינו מרוויחים 4 או 8 נקודות, בהתאמה. אלו כמובן חישובים בדיעבד, המעידים על פיזור התחנות החכם, אשר גרם לנו להתלבט וגם לטעות. הניווט בפועל עבר באופן חלק כמעט לגמרי, וכמות הטעויות, הן בניווט הגס והן בניווט העדין היתה מינימלית.
העלות: - הרשמה לתחרות (כולל שתי חולצות שוות) – 90 ש"ח. - אוכל ושתיה לניווט – 150 ש"ח. - אוכל ושתיה בסיום הניווט – 80 ש"ח. - בייביסיטר – 600 ש"ח. עלות כללית 920 ש"ח. הרבה יותר יקר מניווט רגיל, אבל ראו את הסעיף הבא. החוויה: קשה לתאר את עוצמת החוויה של האירוע. ההתרגשות בשבועות/ימים/שעות לקראת התחרות (וגם אי-הוודאות והחשש מהבלתי נודע). הניווט עצמו, על שלל המראות, התחושות והמחשבות שליוו אותנו מתחילתו ועד סופו. הביחד הזה של נעמי ושלי (בלי הילדים! כל שקל לבייביסיטר היה שווה), בילוי זוגי נטו, בטבע, בלי הפרעות, עם שיתוף פעולה הדוק במשהו ששנינו אוהבים. האתגר הפיזי הגדול, שמעולם לא התנסינו בו קודם, והגאווה הגדולה על העמידה בו. הידיעה שאין דבר העומד בפני הרצון, מנסיון. הזכרונות. מעכשיו, בכל פעם שניסע בכביש מס' 1 בין לטרון לשער הגיא, ניזכר בלילה ההוא, הבוצי, וזה יראה לנו אחרת לגמרי. לתמיד.
תודות:
לפבל לויצקי, על ההשקעה האינסופית במפה האיכותית (טובה מכל מפות המרתון שקדמו לה), על התכנון והביצוע המעולים, ועל החוויה הנהדרת שסידר לנו. לכל חברי הנהלת האיגוד שסייעו וקידמו את ההכנות לאירוע. לזיו על התמיכה הלוגיסטית. לנווטים שעזרו להניח ולאסוף את התחנות. לנעמי שותפתי למרתון ולחיים, שהלכה איתי (וגם רצה) לכל אורך הדרך, פשוטו כמשמעו, הפתיעה בנחישותה ובכושר עמידתה, ובלעדיה לא הייתי נהנה כפי שנהניתי.
