מאת: נועם רביד
מתחנה 90
ואילך התחלנו לראות פה ושם צוותים
נוספים, לאחר
שבשעה הראשונה התרגלנו להיות לגמרי לבדנו.
הגענו -62
(הלג הכי מהיר שלנו ברוגיין)
והמשכנו לעבר הטנק ב-85.
שביל לא מסומן הוביל אותנו לאזור
התחנה, אבל פתאום
התבליט לא התאים לי.
הבנתי שאנחנו ליד כיפה סמויה שמוסתרת
על ידי הספרה 8 של
מספר התחנה. המשכנו
על קו גובה והטנק התגלה על קו הרכס במלוא
תפארתו, אם זו
המילה הנכונה לתאר גרוטאה חלודה.
במהירות רבה ל
העליה ל-75
היתה ארוכה, וכבר
התחלתי להרגיש את החום.
אמנם לא חום מעיק,
אבל גם לא הקרירות הנעימה של הבוקר.
תדירות עצירות השתיה עלתה.
מיד אחרי 75 סגרנו
3 שעות בשטח.
זה נראה לי המון,
אבל עדיין פחות מחצי!
עברנו 22.3 ק"מ,
וכעת הגענו לאזור שעל הנייר הוא הפחות
קשה ברוגיין – האזור המתון של רמת מנשה
.
ב-82
פגשנו את מוטי שור ואשתו יושבים בצל
העץ. המשכנו ל-91
ובדרך התפלאתי איך תושבי יקנעם עילית,
שבתיהם ,
משלימים עם סוללות פסולת הבניין
שמכערות כל כך את שולי עירם.
תחנה 91 ציינה
את הקצה הצפוני של מסלולנו,
ומכאן ואילך היינו במגמת חזרה לסיום.
צופים לנוף יפה כל כך
ל-72
החלטנו לרוץ קטע ארוך יחסית בשטח,
כדי לחסוך גם מרחק וגם טיפוס.
מעט לפני 72 פגשנו
את אנריקו זזינסקי,
שעקץ אותי על ה"ג'נטלמניות"
שבה אני מאפשר לנעמי לסחוב את התיק.
עניתי לו שזה במקום שק קמח,
אבל האמת היא שכבר הייתי מוכן לגמרי
להחזיר לעצמי את התיק,
וכך אכן עשינו כשהגענו ל-72.
מסביבנו עמישראל מינגל בהמוניו,
אבל אנחנו הסתפקנו בשלב זה בהרחת העשן
ואכילת עוד כמה אובלטים.
למה רוגיין הוא
תחרות הניווט הכי מיוחדת שיש?
הוא קורה רק פעם
אחת בשנה. יתר
הניווטים הם בעשרות,
ואפילו אליפויות יש שתיים.
הוא התחרות
הגדולה היחידה בפורמט סקור,
ויש בו את חופש הפעולה המירבי להחלטה,
ואת הצורך לבצע אופטימיזציה מתמדת.
הוא הארוך והקשה
מכולם. אפילו
במקצה הקצר ביותר,
של 5 שעות
"בלבד",
עוברים פי 4 ויותר
מהקילומטרז' של
מסלול שגרתי.
הוא מצריך עבודת
צוות. בכל יתר
האירועים אנחנו מתחרים לבד.
הוא מביא אותנו
לקצה היכולת הפיזית והמנטלית.
בתחרות רגילה אנחנו מתאוששים תוך
כרבע שעה. ברוגיין
נדרשים לכך מספר ימים.
הוא לוקח אותנו
למקומות חדשים, מקומות
שבשגרה (ואפילו
בניווטים) אנחנו
לא מבקרים בהם ולא מכירים אותם.
הרוגיין הוא לא
ניווט אלא מסע.
מסע בארץ, וגם
מסע אל גבולות היכולת האישית.
ומפני שהוא כל
כך מיוחד, הוא גם
מותיר רושם עמוק.
תחרות ניווט רגילה זוכרים לכמה ימים,
אולי לכמה שבועות.
רוגיין זוכרים לשנים,
אולי לכל החיים.
עבור נעמי ועבורי,
ברוגיין יש מרכיב משמעותי נוסף – זהו
יום שבו אנחנו עושים יחד משהו ששנינו
אוהבים, מבלי
להקדיש תשומת לב לילדים או לשום דבר אחר
מלבד התחרות עצמה.
וזה לא רק יום התחרות עצמו,
אלא גם הימים והשבועות שקודמים לו,
בהם אנחנו מתכננים ומתכוננים.
אין שום אירוע אחר בלוח הניווטים
שאנחנו מצפים לו יותר,
ומתרגשים לקראתו יותר.
ההכנות
בשנת 2013
ארגנתי את הרוגיין בדרום שפלת יהודה,
ולכן נעמי ואני לא התחרינו בו.
בשל כך, השנה
היינו אקסטרה-חדורי
מוטיבציה לקראת רוגיין רמות מנשה,
שארגן דן צ'יזיק.
המוטיבציה הזו באה לידי ביטוי בראש
ובראשונה בציפיות שלנו מעצמנו.
השנה, החלטנו,
נלך על כל הקופה.
הכי גבוה שאפשר.
מקום ראשון.
יומרני? בהחלט!
אבל לא הזוי.
אני בכושר טוב,
ללא שינוי משמעותי מהשנים האחרונות,
ונעמי בכושר טוב מתמיד,
הודות לאימוני ריצה שהיא מתמידה בהם
ופעילות ספורטיבית שוטפת ברוב ימי השבוע.
בנוסף, יש
לנו ניסיון רב ערך מרוגיינים קודמים בהם
השתתפנו, גם ברמה
המעשית (מה לוקחים,
איך מתנהלים) וגם
ברמה התודעתית (מה
מרגישים, למה
מסוגלים).
חוץ מזה,
במקצה 8 שעות
אליו נרשמנו לא איתרנו צוותים שנראו לנו
עדיפים עלינו בבירור,
למעט ניר וניצן יסעור (The
NY Team). ידענו שהם חזקים מאיתנו פיזית,
ובשנה שעברה אף התחרו במקצה 16
שעות המפרך, כך
שהם מבינים משהו ברוגיין...
אבל איננו נופלים מהם ביכולת התכנון,
וקיווינו שאם יכוונו נמוך מדי,
או טיפה יוותרו לעצמם,
או ידאגו זה לזה יותר מהנדרש (בכל
זאת, אב ובן),
או קצת יפשלו,
נוכל לעקוף אותם בסיבוב.
אבל שאיפות
ומוטיבציה הן רק נקודת המוצא,
והיה צריך הרבה יותר מזה כדי להצליח.
היה עלינו להתכונן היטב גופנית
ולוגיסטית, כדי
שנוכל למצות את הפוטנציאל שלנו בתחרות.
רתמנו לעזרתנו את רוגיין 2015.
2015?! כן.
בסיום הרוגיין
של 2013 רמזתי
שנותרו לי כמה תוכניות לא ממומשות בדרום
שפלת יהודה, וליתר
דיוק בחבל עדולם. כבר
אז החלטתי שאמשיך למפות את האזור,
מתוך הנחה שישמש לרוגיין 2015.
יריית הפתיחה של הפרויקט החדש היתה
בסוכות, ומאז
המשכתי לצאת לגיחות מיפוי בעצימות נמוכה
אך בהתמדה. מכאן
נבט הרעיון לאחד בין ההכנות לשני הרוגיינים
העתידיים. הזמנתי
את נעמי להצטרף אלי לגיחות המיפוי החורפיות,
כמובן בריצה ולא ברכיבה על אופניים,
וכך השגנו ארבע מטרות:
גם הרווחנו זמן איכות משותף בימי שישי
(הרבה יותר כיף
מסידורים), גם
מיפינו שטחים חדשים ויפים (תיווכחו
בכך בשנה הבאה), גם
התאמנו לרוגיין הקרוב באופן הכי ריאליסטי
שאפשר, וגם תירגלנו
משטר תזונה ושתיה ושיפרנו את אומדן יכולתנו
במאמץ ממושך.
בסך הכל יצאנו
ל-3 גיחות מיפוי
כאלה, אחת בינואר,
אחת בפברואר ואחת במרץ,
וכל אחת ארכה 3
שעות-שטח
בדיוק. לקחנו את
התיק שייעדנו לרוגיין,
עם שתיה ואוכל שהתאימו לרוגיין,
והשתדלנו לרוץ בקצב שנרוץ ברוגיין.
ההבדל היחיד היה שהחזקתי ביד תצ"א
במקום מפה, וההחלטה
לאן לרוץ נבעה משיקולי מיפוי ולא מהצורך
למצוא תחנות.
עכשיו קצת מספרים.
המספר הכי חשוב שצריך להחליט עליו
מראש הוא תקציב הקילומטראז'
– המרחק שרוצים ומסוגלים לעבור במהלך
הרוגיין. המספר
שאיתו "יצאנו
לדרך" כאשר
התחלנו לפנטז על הרוגיין היה 50
ק"מ.
למה? קודם כל
זה מספר עגול ומרשים.
שנית, יחסית
להספק שלנו ברוגיינים קודמים זה נראה
בתחום האפשרי-אם-כי-שאפתני,
שזה התחום שבו רצינו להימצא.
שלישית, כך
חישבנו: 30 ק"מ
ב-4 השעות הראשונות
(8 דקות לק"מ,
בממוצע) + 20 ק"מ
ב-4 השעות האחרונות
(12 דקות לק"מ,
בממוצע) = 50 ק"מ
(9.6 דקות לק"מ).
הקצב הזה אולי נשמע איטי למי שרגיל
לרוץ בפארק ב-5 דקות
לק"מ,
אבל מנסיוננו,
כאשר לוקחים בחשבון את העליות הקשות,
הפסקות השתיה והפיפי,
העצירות למילוי מים,
ההתעסקות עם אוכל והעייפות המצטברת,
הקצב די ריאלי ואפילו מעט מהיר.
את התיאוריה הזו
העמדנו למבחן בגיחות המיפוי/אימון
בשפלת יהודה, ובשלושתן
גירדנו את ה-20 ק"מ
(ב-3
שעות), כלומר
כ-10% פחות מהיעד
הרצוי עבור הרוגיין,
22.5 ק"מ.
ניסינו להבין האם הפער הוא בתכנון או
בביצוע, והגענו
למסקנה ששניהם טעונים שיפור.
בגיחות מיפוי
עוצרים מדי פעם ומתלבטים לאן להמשיך,
בעוד שברוגיין זה נעשה כמעט תמיד תוך
כדי ריצה. גיחות
המיפוי היו בימי שישי,
אחרי שבוע עבודה עמוס,
וללא מנוחה ואכילה מספקת לפני,
וגם לא הקפדנו על משטר שתיה ואכילה
תוך כדי, מה שגרם
להתעייפות מהירה יותר – לקח חשוב לעצמנו.
ולבסוף, ה"רעל"
והאדרנלין לא הגיעו איתנו לגיחות
המיפוי, והמתינו
לרוגיין. כל אלה
הסברים הגיוניים לאיטיותנו היחסית,
אבל חששנו שלמרות כל זאת היעד שקבענו
קשה מדי, ובזמן
אמת יגרום לנו "להתרסק".
לכן החלטנו לסגת מעט ולכוון ל-48
ק"מ,
עם אופציה ליותר – אם וכאשר...
השלב הבא נגע
לתכנון הכללי של המסלול.
ניחשתי שהזינוק יהיה סמוך למיקום שטח
הכינוס של תחרות ארצית במדרך עוז מלפני
כמה שנים. צ'יזיק
הבהיר שאין סיכוי לאסוף את כל התחנות,
ולא פיקפקנו בכך לרגע.
היה עלינו לוותר מראש על חלק מהשטח.
מניתוח הטופוגרפיה,
ועל סמך היכרותי עם חלק המפה שכבר
שימש לרוגיין ב-2007,
העדפתי להימנע מהצד המזרחי של השטח,
שהוא תלול וסבוך יותר,
ולהתמקד בדרום ובמערב,
המתונים והפתוחים יותר (וגם
המוכרים פחות, שמבחינתי
זה בונוס). בגדול
נצא דרומה, נבצע
הקפה עם כיוון השעון,
נעלה צפונה ככל שירשה הזמן,
ונחזור דרומה לסיום.
כל התכנון
התיאורטי הזה כפוף כמובן לפיזור וניקוד
התחנות בפועל, אותו
לא ידענו מראש. אבל
מספר ימים לפני הרוגיין קיבלנו רמז שחיזק
את התכנון העקרוני:
בתיאור התחנות הופיעו תחנה 90
(כיפה) ותחנה
85 (טנק).
ניחשתי שהכיפה היא גבעה 400
הידועה, הנמצאת
בדרום המפה, והטנק
אותר באינטרנט על סמך תמונתו ב"דבר
המתכנן" כ-2
ק"מ מערבית
לגבעה 400. על סמך
זאת הסקתי שהתחנות בעלות הניקוד הגבוה
אכן נמצאות רחוק מהזינוק,
ולכן מסלול היקפי הוא מסלול טוב.
מעבר לתיאוריה,
נעמי דאגה לצד המעשי של ההכנות:
קנתה את כל הציוד שצריך,
סידרה ושיפצרה יפה בתיק (בגיחות
המיפוי בזבזנו יותר מדי זמן על להוציא
דברים מהתיק ולהכניס אותם בחזרה,
ולכן השקענו מחשבה איפה ואיך לשים כל
דבר). אחד הפיתוחים
המקוריים שלנו בתחום הלוגיסטי היה המצאת
תחליף לבר חלבון ולכדורי מלח,
החיוניים במאמץ ממושך מאוד:
לבן של ביצה קשה בתוספת מלח גס.
גם טעים, גם
נבלע במהירות, גם
זמין וזול. עוד
דברים שלקחנו: תמרים,
אובלטים, סוכריות
ג'ל (גו
צ'ומפס),
טבליות איזוטוניות להוספה למים (מוצלח
ביותר), סוכריות
דקסטרוז, ובכל
זאת שני ברים. החלטה
חשובה היתה להכין מראש ליטר מים יותר
מהנדרש, ולקחת
אותו בהתאם לפיזור תחנות המים במסלול.
אם הן יסתדרו טוב,
הבקבוק ישאר באוטו.
אם לא, ניקח
אותו איתנו ונוכל להתמודד עם מרחק גדול
בין תחנות מים. לראשונה
ברוגיינים החלטנו לא לקחת מצלמה,
גם כחסכון במשקל וגם כביטוי למיקוד
במטרה.
השבועות לקראת
הרוגיין הלכו והתמעטו,
והציפיה הלכה והתגברה.
לרוע המזל, ארבעה
ימים לפני הרוגיין הצטננתי והתנזלתי,
ונעמי חטפה מיגרנה שבדרך כלל נמשכת
מספר ימים. ביום
חמישי שלפני הרוגיין לקחתי חופש מהעבודה
למנוחה (יותר
מנטלית מפיזית). אמנם
עשיתי סידורים וטיפלתי בילדים,
אבל גם הצלחתי לאכול הרבה פסטה והלכנו
לישון מוקדם. שישי
הגיע. 24 שעות לפני
שעת ה-"ש".
הנזלת לא הרפתה ממני,
וגרמה לי לעייפות מוגברת (סינוסיטיס
מתבשל). בצהרים
ארזנו הכל ונסענו להוריה של נעמי בכפר
ורדים, שם יישארו
הילדים בשבת. בשישי
אחה"צ כבר לא
החזקתי מעמד והלכתי לישון שעתיים.
השינה שיפרה את הרגשתי,
אבל עדיין הייתי מנוזל.
גם נעמי המשיכה לסבול מכאב הראש.
אלמלא הרוגיין היינו בוודאי נשארים
בבית בשבת, נחים
ולא עושים כלום. אבל
ידענו שכשהרוגיין יגיע "נשים
בצד" את כל
המיחושים והתחלואים – שיחכו למוצ"ש!
החדשות הטובות באותו יום:
ניצן יסעור ניצח בניווט המקומי בהזורע.
מה הקשר? אם
מישהו מהצוות שסימנו כמתחרה העיקרי שלנו
מרשה לעצמו להתאמץ ככה יום לפני הרוגיין,
אולי הם שאננים מדי?
במאמץ רב הצלחנו
להשכיב את הילדים לישון בסביבות 9
בערב, והלכנו
לישון בעצמנו. אבל
אתם יודעים איך זה:
מרוב התרגשות ומחשבות קשה להירדם.
אחרי שעה ארוכה נרדמנו,
אבל כמובן התעוררנו כשעה לפני הזמן
המתוכנן, מחשש
לפספס את השעון המעורר.
ואז שוב קשה להירדם,
ובכל זאת מצליחים להירדם כמה דקות
לפני שהשעון מצלצל,
רק כדי להתעורר משנת חלום...
4:30.
בחוץ חשוך לגמרי.
התארגנו בשקט כדי לא להעיר אף אחד,
וב-5:20 יצאנו
מכפר ורדים. עדיין
חשוך לגמרי, אבל
לא קר במיוחד, מה
שאולי מרמז על כך שצפוי מזג אוויר חמים.
ירח דקיק עלה בשמי המזרח הכהים,
ובהמשך הפציע השחר.
שבילי העפר שאחרי ג'וערה
קירבו אותנו בהתמדה לאזור שבו ניחשנו
שיהיה הזינוק, ובינתיים
עלה חריץ שמש אדומה מעל גבעת המורה,
על רקע שמיים ורדרדים ונוף ירוק של
הרים ועמק. איזו
כניסה מעוררת השראה לשטח!
הגענו.
נאמנים לשאיפותינו הגבוהות נרשמנו
לקטגוריה הפתוחה,
למרות הרמת גבה של איתן.
באנו במטרה לנצח,
ואם לא, העדפנו
להיות זנב לאריות (היסעורים)
ולא ראש לשועלים (קטגוריית
הנשים). עוד קצת
סידורים אחרונים,
וסוף סוף זה התחיל – עם המפות ביד
רצתי לאוטו כדי לתכנן את מסענו הגדול.
מבט חטוף במפה
הבהיר: אין הפתעות
מיוחדות. פיזור
התחנות דומה למה שהערכנו.
ההתחלה דרומה ברורה:
42, 60 ו-74. ההתלבטות
הראשונה היא האם להתפתות ולרדת לפינה
הדרום מזרחית, ולאסוף
שם את 84, 80 ו-65.
לאחר מספר מדידות החלטתי להיצמד בשלב
זה לתכנון המקורי,
להימנע מירידה "מסוכנת"
מזרחה, ולדלג
ישר ל-83. משם ההמשך
ברור: 90, 62, 85, 70, 92, 64,
75, 54, 55 ו-52. עוד
צפונה ל-51, 93, 73, 82
ו-91, וחזרה
דרומה דרך 72, 63, 61
ו-44. כל החצי
הצפוני כפוף להערכה מחודשת באמצע המסלול.
רק שתי תחנות מים בדרך:
F הנוחה ו-D או
E הפחות נוחות.
הבקבוק הנוסף הולך איתנו.
חוט המדידה הראה כ-130
ס"מ,
שזה 32 ק"מ
בקו אווירי ו-48 ק"מ
בפועל, בהנחת
תוספת שמרנית של 50%.
העדפנו לתכנן מסלול שמרני יחסית
ולהוסיף תחנות בסוף,
אם נראה שהולך טוב,
מאשר לכוון גבוה מדי ואז לוותר על
תחנות חשובות בגלל לחץ זמן.
התחרות
נותרו עוד דקות
אחרונות לפני היציאה לדרך.
העמסתי את התיק על הגב (בערך
5 ק"ג
– לא נורא), שיפצרתי
את המצפן וכרטיס הביקורת והלכנו לעבר
משולש הזינוק. קרני
שמש נמוכות האירו את חלקת היער היפה,
וצבעו הכל בגוונים זהבהבים.
בהישמע האות נפוצו הצוותים הנרגשים
לכל עבר. האקשן
האמיתי התחיל.
פתחנו בריצה
דרומה, במעלה
השביל לכיוון 42. עוד
שניים או שלושה צוותים רצו באותו כיוון,
והיתר כנראה בחרו מסלול נגד כיוון
השעון. היתכן
שכולם יודעים משהו שאנחנו לא?
אין טעם להרהר בכך.
היה עלינו לדבוק בתוכנית,
ולבצעה באופן מושלם.
חצינו את השטח הפתוח והבנו שהעשב יבש,
ואין חשש שהנעליים יתרטבו.
לפתע הופיע קטע שביל שלא סומן במפה.
למרות שזה נשמע כמו "אונס
מפה" קלאסי,
הייתי מספיק בטוח בעצמי כדי לקבוע
שאנחנו בסדר והמפה לא.
המשכנו עם השביל והתבליט,
ואכן התברר שצדקתי.
תוך כ-10 דקות
מהזינוק זכינו לנקב את התחנה הראשונה
שלנו.
המשכנו ל-60,
74 ו-83, שאותרו
ללא כל בעיות. תוך
פחות משעה כבר ליקטנו 4
תחנות, ובקצב
מהיר בהרבה מהמתוכנן.
שנינו הרגשנו מצויין וכל הבעיות של
הימים הקודמים כאילו נשכחו (כמעט.
אני נותרתי מנוזל,
וכדי להימנע מגודש מסוכן הייתי צריך
לנשוף החוצה כל הזמן.
מזל שהיינו לבד בשטח...).
בדרך ל-90
נתקלנו בעליה הרצינית הראשונה שלנו.
רצנו באיטיות והלכנו בקטעים התלולים.
לא היה נורא כל כך.
הטיפוס הסופי מכיוון דרום לגבעה 400
(אכן תחנה 90, כפי
שניחשתי בבית) יצר
ציפיה לנוף מדהים,
וזה אכן נגלה לעינינו במלוא תפארתו
ברגע שהגענו לשיא הגובה.
מזכרון יעקב במערב,
דרך רמות מנשה ורכס הכרמל בצפון,
ועד להרי הגליל התחתון במזרח.
אם הייתי יכול לצלם תמונה אחת בכל
הרוגיין, זה היה
כאן. אבל נעמי לא
נתנה לי לעצור אפילו לרגע ולהתענג על
הנוף. בקשיחות
של מ"כית היא
אילצה אותי להמשיך לרוץ הלאה ולמטה,
אל 62.
מתחנה 90
ואילך התחלנו לראות פה ושם צוותים
נוספים, לאחר
שבשעה הראשונה התרגלנו להיות לגמרי לבדנו.
הגענו -62
(הלג הכי מהיר שלנו ברוגיין)
והמשכנו לעבר הטנק ב-85.
שביל לא מסומן הוביל אותנו לאזור
התחנה, אבל פתאום
התבליט לא התאים לי.
הבנתי שאנחנו ליד כיפה סמויה שמוסתרת
על ידי הספרה 8 של
מספר התחנה. המשכנו
על קו גובה והטנק התגלה על קו הרכס במלוא
תפארתו, אם זו
המילה הנכונה לתאר גרוטאה חלודה.
המשכנו מערבה
לכיוון 70 (הלג
הארוך ביותר), כשבדרך
ציינו שעתיים ו-15.7
ק"מ בשטח.
קצב מעולה, טוב
בהרבה ממה שחווינו באימונים,
וגם שמנו לב שאנחנו מצליחים לשמור על
קו ישר יחסית בין תחנות,
כלומר ההערכה המקורית של 50%
היתה מופרזת,
וצפוי שנישאר עם זמן עודף לקראת הסוף.
אחרי 70
ירדנו לכביש המוביל ל-92.
תמה הירידה הגדולה,
וכעת עוברים למגמת עליה.
לנעמי לוקח בדרך כלל שעה פלוס להתחמם",
והנה כאשר רצנו צפונה בעליה המתונה
בשולי הכביש, מצאתי
את עצמי לראשונה רץ מאחוריה,
ולא מצליח להדביק אותה.
זה היה סימן עבורי שאני צריך לאכול
יותר, כדי לא
להתעייף מוקדם מדי.
בתום העליה הקצרה אך המפרכת ל-92
הלכנו לתחנת המים.
היינו הראשונים שהגיעו אליה,
ונאלצנו לגלגל את המיכל הכבד חצי
סיבוב כדי שהברז יהיה למטה.
מילאנו שניים וחצי בקבוקים ואכלנו
מנה של אובלטים.
"
לקראת 64
חצינו את הנחל הראשון שלנו,
וטיפה לפני התחנה פגשנו את ליסה ויובל
משלי – הזדמנות נדירה לתמונה זוגית:
העליה ל-75
היתה ארוכה, וכבר
התחלתי להרגיש את החום.
אמנם לא חום מעיק,
אבל גם לא הקרירות הנעימה של הבוקר.
תדירות עצירות השתיה עלתה.
מיד אחרי 75 סגרנו
3 שעות בשטח.
זה נראה לי המון,
אבל עדיין פחות מחצי!
עברנו 22.3 ק"מ,
וכעת הגענו לאזור שעל הנייר הוא הפחות
קשה ברוגיין – האזור המתון של רמת מנשה
הדרך צפונה ל-54
ול-55 לא היתה
תלולה או קשה במיוחד,
אבל למרות זאת חשתי עייפות ברגליים.
התחלתי להעדיף חיתוכים דרך השטח כדי
לחסוך חצי קו גובה,
ונעמי נזפה בי (בצדק)
ודרשה להיצמד לשבילים אם אין יתרון
משמעותי לחיתוך.
אחרי 55
התחלנו לפגוש מולנו צוותים שגמרו את
החלק הצפוני, וכעת
היו בדרכם לעשות את המסלול שלנו בכיוון
ההפוך. בירכנו
אותם לשלום והמשכנו הלאה.
העליה המתונה והארוכה לאורך הכביש
ל-52 היתה מתישה
במיוחד עבורי. נעמי
הציעה לקחת ממני את התיק,
אבל סירבתי.
הרגליים הרגישו כבדות,
והתקשיתי להחליט לאן להמשיך.
ההתלבטות היתה כזו:
ויתרנו על תחנת המים E
כי עדיין נותרה לנו שתיה,
אבל היינו חייבים לעבור ב-D,
כי אחריה אין שום הזדמנות למלא שוב
מים. העניין הוא
שכדי לעבור במשולש 51-D-93
חייבים "לבזבז"
או טיפוס או מרחק.
בסופו של דבר החלטתי לקחת קודם את 51,
לטפס ל-D ואז
להמשיך ל-93 וממנה
ל-73. אני לא בטוח
שזו ההחלטה הנכונה ביותר,
אבל זה מה יש.
בדרך ל-51 הבנתי
שאני לא שותה מספיק ואולי זו הסיבה לעייפות,
וגמרתי את הבקבוק שלי.
בתחנה 51
חגגנו חצי רוגיין – 4
שעות, במהלכן
עברנו 28.6 ק"מ.
זה כבר התקרב לתכנון האופטימי המקורי
של 50 ק"מ,
שבסוף קוצץ ל-48
ק"מ.
יכולנו להיות מרוצים.
יחד עם זאת,
העייפות הציקה לי.
נעמי שוב הציעה לסחוב את התיק.
אמרתי לה שאני מוכן,
אבל רק לאחר שנמלא את הבקבוקים ב-D.
עלינו בשביל צפוף פרות אל בית הקברות
של רמת השופט, שבאופן
מפתיע היה שוקק חיים.
שתינו המון, ואני
ישבתי קצת בזמן שנעמי מילאה את כל 4
הליטרים שברשותנו.
שמחנו שיש לנו בקבוק נוסף,
כי בטוח נזדקק לו לקראת סוף הניווט.
יצאתי מבית
הקברות מאושש, בעיקר
בזכות העובדה שהתיק עבר לנעמי.
לפתע הרגשתי קליל ונמרץ.
חצינו מספר פלגי מים נחמדים בדרכנו
אל 93, התחנה
השלישית שצ'יזיק
טרח לצלם מראש (הקודמות
היו 90 ו-85),
וממנה המשכנו ל-73.
עלינו לכיוון 82,
ובפאתי יקנעם עילית סיכמנו שעה חמישית,
הדלה ביותר ברוגיין עד כה:
ביקרנו רק בשתי תחנות,
ועברנו 6 ק"מ.
מצד שני, נותרו
לנו עוד 3 שעות
תמימות, ולא היה
לנו ספק שנספיק "לנקות"
את כל הסיבוב הצפוני לפי התכנון,
ועוד ישאר זמן לתחנות נוספות.
חוץ מזה, כבר
עברתי את המשברון שלי והרגשתי ממש בסדר.
ב-82
פגשנו את מוטי שור ואשתו יושבים בצל
העץ. המשכנו ל-91
ובדרך התפלאתי איך תושבי יקנעם עילית,
שבתיהם ,
משלימים עם סוללות פסולת הבניין
שמכערות כל כך את שולי עירם.
תחנה 91 ציינה
את הקצה הצפוני של מסלולנו,
ומכאן ואילך היינו במגמת חזרה לסיום.ל-72
החלטנו לרוץ קטע ארוך יחסית בשטח,
כדי לחסוך גם מרחק וגם טיפוס.
מעט לפני 72 פגשנו
את אנריקו זזינסקי,
שעקץ אותי על ה"ג'נטלמניות"
שבה אני מאפשר לנעמי לסחוב את התיק.
עניתי לו שזה במקום שק קמח,
אבל האמת היא שכבר הייתי מוכן לגמרי
להחזיר לעצמי את התיק,
וכך אכן עשינו כשהגענו ל-72.
מסביבנו עמישראל מינגל בהמוניו,
אבל אנחנו הסתפקנו בשלב זה בהרחת העשן
ואכילת עוד כמה אובלטים.
אחרי 72
עדכנתי את התוכניות.
היה לנו זמן בשפע,
ולכן הוספתי את 53
למסלול. ירדנו
לנקודה הנמוכה ביותר שלנו ברוגיין זה,
וממנה התחלנו לטפס ל-63,
טיפוס ארוך וקשה במיוחד,
במהלכו ציינו את תום השעה השישית.
מ-63
שוב ירידה תלולה,
ואחריה עוד עליה תלולה.
תלולה מאוד. הכי
תלולה שעברנו. בעיצומה
חצינו את רף המרתון (42.2
ק"מ)
ובסיומה כמעט הגענו ל-53.
מסביב לתחנה 53
רבצו מספר נווטים עייפים,
ובינהם התרוצץ עמרי ונדל וצילם
בעליצות. אנחנו,
שנחשבנו כנראה ל"לקוחות
מיוחסים", זכינו
לפורטרט מיוחד:
נותרה עוד שעה וחצי.
הסיום כבר די קרוב,
אפילו קרוב מדי,
בהתחשב בעובדה שרצינו למצות את הזמן
העומד לרשותנו עד תום.
שתי האפשרויות היחידות "לסחוט"
עוד נקודות היו 43
ו-40. לאחר
התלבטות קצרה החלטתי להעדיף את 43,
בזכות קו גובה אחד או שניים פחות
שהיינו צריכים לטפס בדרך חזרה ממנה.
רצנו במורד השביל אל 43,
וחשבנו כמובן על העליה שמחכה לנו
בכיוון ההפוך.
בדרך חזרה למעלה
פגשנו את ענבר ורותם יסעור רצים ל-43.
כבר ראינו אותם קודם לכן בדרך ל-53,
והם נראו מצויין בהתחשב בשעה המאוחרת.
האם יספיקו להגיע לסיום כשנותרה מעט
יותר משעה? אנחנו,
בכל אופן, התכוונו
להגיע בזמן. במסגרת
רכבת ההרים של השעות האחרונות עלינו שוב
כמעט עד 53, וירדנו
בתלילות, רק כדי
לעלות שוב לעבר 61.
מעט לפני תחילת העליה ל-61
נכנסנו לשעה האחרונה של התחרות.
בשעה הקודמת עברנו מעט יותר מ-6
ק"מ,
והעלנו את המרחק המצטבר לכמעט 47
ק"מ.
היעד המקורי של 50
ק"מ כבר
בהישג יד.
העליה ל-61
היתה הקשה ביותר במסלול כולו.
עלינו אותה בהליכה איטית,
צעד אחר צעד,
מביטים בתקווה למעלה ומייחלים לראות
את השביל הגואל.
כשהגענו לבסוף לשביל הגולש ל-61
הרגשתי כאילו הרוגיין כבר מאחורי.
יותר קשה מזה כבר לא יהיה לנו היום.
היה חם ושתינו את כל מה שנותר בבקבוקים.
בשלב הזה, הירידות
היו קשות לנעמי יותר מהעליות,
ולכן בחרתי לרדת מ-61
לכיוון דרום, דרך
היער המעט סבוך, ולא
בשביל תלול כמו זה שעלינו בו.
כשהגענו למטה נותרו לנו עוד כ-2.5
ק"מ,
ושתי עליות בדרך:
ל-44 ולסיום.
עם 45 דקות על
השעון לא היה לחץ זמן.
רצנו באיטיות.
עוד עליה תלולה אחת ו-44
היתה באמתחתנו.
כל הנקודות שלנו נאספו.
רק לחזור הביתה בשלום.
הירידה האחרונה
במסלול הביאה אותנו למרגלות ההר של הסיום.
חתכנו פעם אחרונה דרך השטח,
ומשם על שביל עד לסיום.
היינו עייפים,
במיוחד ברגליים,
אבל לא הגשנו תשושים או סחוטים.
נעמי המשיכה לדרבן ולדחוף עד הרגע
האחרון. את הפיניש
לאוהל האדום, בחלקת
היער שבבוקר היתה מוארת בקרני הזריחה
וכעת הוארה באור אחר הצהריים עשינו בריצה.
השעון נעצר על 7:47
שעות, 51.1 ק"מ.
צברנו 162 נקודות.
מקום ראשון!
יחד עם האושר על
ההישג, חתרתי
למגע עם שווארמה בפיתה של סמיה.
מרוב שהייתי שקוע בלארגן לעצמי אוכל
נורמלי פיספסתי את תחילת טקס הסיום.
התיישבתי על המחצלת של משפחת יסעור
(כולל ענבר ורותם
שהצליחו לחזור בזמן למרות חששותיי)
והשוויתי רשמים עם ניר.
הם עשו מסלול כמעט הפוך לשלנו וצברו
157 נקודות (מקום
שני), אבל חזרו
50 דקות מוקדם
מדי. אם היו לוקחים
עוד שתי תחנות, והם
יכלו לעשות זאת, הם
היו מנצחים. אבל
הם לא, ואנחנו
עקפנו אותם בסיבוב,
כפי שקיווינו.
בתום הטקס התקפלנו
לאיטנו (אחרי 8
שעות של רוגיין המילה "במהירות"
יוצאת לחופשה של מספר ימים),
נסענו ליקנעם ואספנו את הילדים שהוקפצו
לשם מכפר ורדים. השמש
השוקעת סימנה את חזרתה של סינדרלה למעמד
של לכלוכית...
סיכום
25
תחנות,51.1 קילומטרים,
1530 מ' טיפוס
מצטבר (לפי Google
Earth), קצב ממוצע של 9:05
דקות לק"מ
או כ-6.4 קמ"ש.
תכנון המסלול היה טוב מאוד,
אבל לא מושלם (ראו
נספח). הביצוע
היה קרוב למושלם: ללא
טעויות ניווט, בחירות
ציר נכונות, ניהול
טוב של הכוחות, משמעת
מים ומזון, בלי
בזבוז זמן על התעסקויות בציוד.
השעה וחצי שנעמי סחבה את התיק איזנו
את העומס בינינו בצורה טובה,
ובאופן כללי הגבנו מהר ונכון לכל
התפתחות של עייפות.
לא היו דרמות או משברים,
ובוודאי שלא פציעות.
היינו נחושים וממוקדים לכל אורך הדרך,
ופרס רוח הקרב והדבקות במשימה מגיע
ללא ספק לנעמי.
תודות:
לדן צ'יזיק
שמיפה, תכנן וארגן
את הרוגיין.
לזיו,
איתן והעוזרים הרבים שהניחו ואספו
תחנות, הכינו
וקיפלו את שטח הכינוס,
ובאופן כללי תמכו ומימשו את ההפקה
הגדולה הזו.
להורים של נעמי,
ששמרו על הילדים יום שלם (לא
פחות קשה מרוגיין).
נספח:
אופטימיזציית
מסלולים – רוגיין רמות מנשה 2014
לפני 9
שנים נערכה התחרות הארצית האחרונה
בפורמט סקור (חידה:
היכן היא התרחשה?
רמז: המארגן
אז היה המארגן של הרוגיין הנוכחי).
בעקבות אותה תחרות פרסמתי מאמר
שהציג תהליך למציאת מסלול אופטימלי בהתבסס
על זמני הביניים מהתחרות.
כעת אני מבצע ניתוח דומה לרוגיין רמות
מנשה 2014.
לקחתי מטבלת
זמני הביניים שפורסמה בעקבות התחרות את
זמן הביניים הטוב ביותר בכל לג (מבין
הקבוצות הרגליות בלבד,
ועם רוכבי האופניים הסליחה).
חשוב להדגיש: לג
מתחנה א' לתחנה
ב' שונה מהותית
מלג מתחנה ב' לתחנה
א'. הם הפוכים
טופוגרפית, ולרוב
גם מבוצעים בשלבים שונים של הרוגיין
(כלומר בתנאים
אחרים של עייפות),
ולכן יש להתייחס אליהם כלגים נפרדים.
בעזרת זמני
הביניים הטובים האלה בניתי מסלול הגיוני,
שמניב את מירב הנקודות בזמן הנתון
למקצה. תוכלו
לבחון זאת מקרוב ולהתנסות בעצמכם בעזרת
הקובץ שבקישור.
על סמך נסיוני
מהניתוח הקודם, השיטה
הזו מגיעה לתוצאות טובות.
לגים שאף צוות לא עשה הם בהגדרה לגים
גרועים, שמקומם
לא במסלול אופטימלי.
ברוב המקרים זה המצב גם עם לגים שבוצעו
ע"י מספר קטן
של צוותים. הלגים
הפופולריים הם הלגים הטובים,
ורק צריך למצוא את המסלול האופטימלי
שמנצל כמה שיותר לגים כאלה.
הסתייגות:
צוות שעובר לג מסויים בזמן המהיר
ביותר מן הסתם לא עוצר לשתות או לאכול
בדרך. יוצא שהמסלול
האופטימלי נבנה ללא עצירות שתיה ואוכל,
שזה כמובן לא מעשי.
הדרך להתמודד עם זה היא להניח שכל
אותן הפסקות יזומות אורכות במצטבר כחצי
שעה, ולקצץ ערך
זה מהזמן המוקצב למקצה.
נעבור לתוצאות.
מקצה 8
שעות
המסלול האופטימלי
המוחלט הוא: זינוק,
44, 61, 53, 43, 71, 81, 91, 82, 72, 73, 93, 63, 51, 52, 55, 54, 75,
64, 92, 70, 85, 62, 90, 83, 74, 60, 42, סיום.
177 נק' ב-7:32
שעות.
בכיוון ההפוך,
המסלול האופטימלי הוא:
זינוק, 42, 60, 74,
84, 80, 65, 83, 90, 62, 85, 70, 92, 64, 75, 54, 55, 52, 51, 93, 73,
82, 91, 72, 63, 61, סיום.
171 נק' ב-7:28
שעות.
מקצה 5
שעות
המסלול האופטימלי
המוחלט הוא: זינוק,
44, 61, 63, 71, 81, 91, 82, 72, 73, 93, 51, 52, 55, 54, 75, 62, 42,
סיום. 108 נק',
4:30 שעות.
בכיוון ההפוך
שתי חלופות:
זינוק,
42, 60, 74, 84, 80, 65, 83, 90, 62 ,85, 70, 92, 64, 54, 55, 61, סיום.
108 נק', 4:40 שע'.
זינוק,
42, 60, 74, 83, 90, 62 ,85, 70, 92, 64, 54, 55, 52, 51, 61, 44, סיום.
107 נק', 4:30 שע'.
חשוב להדגיש
שהמסלול האופטימלי הוא כזה בדיעבד
ולא מראש. אף צוות
לא מסוגל להעריך במדויק את הזמן שנדרש
לכל לג, ולכן בלתי
אפשרי לחשב אותו בתחילת התחרות.
בנוסף,
המסלול האופטימלי כולל לגים שצוות
סביר יפסול בשלב התכנון,
מפני שהם כרוכים בלקיחת סיכון גדול
בשלב מוקדם. דוגמה
לכך היא הלג מ-53 ל-43
במקצה ל-8 שעות.
רק צוות עם ביטחון עצמי פנומנלי (שלא
לומר מופרז) יבחר
בלג כזה. כך גם
ההתלבטות לגבי תחנות 65-80-84
במסלול שנעמי ואני בחרנו.
פוטנציאל הניקוד הגבוה בשלב מוקדם
לא איזן את החשש מפני אובדן ניקוד בשלב
מאוחר (72-91-82), ולכן
החלטנו לוותר עליו,
למרות שבדיעבד הוא הוכח כמשתלם.
דבר ראוי לציון
הוא שלמרות לחץ הזמן ואי הוודאות בעת
חלוקת המפות, רוב
הצוותים מצליחים אינטואיטיבית "לעלות"
על חלקים גדולים מהמסלול האופטימלי,
והצוותים המצטיינים מצליחים לתכנן
מסלולים שמאוד קרובים לאופטימום (אך
כאמור, קשה עד
בלתי אפשרי להגיע אליו בפועל).
