להזריח את המפה

מאת:זיו נוימן
דלת המשרד נפתחה קמעה וראש עם תלתלי שיבה הציץ פנימה, "אני מחפש את הצפון" הוא אמר לי "אולי מצאתם אותו?", "עוד אחד מהקיבוצניקים התמהוניים" חשבת לעצמי, אבל משהו בו בכל זאת היה מסקרן ופיתחתי עימו שיחה קלה שעד מהרה הובילה להבנה שמדובר באיש אשכולות, אולי מוזר, לוחמני במקצת, אבל מאידך, אחד כזה שניתן ללמוד ממנו כמה דברים שלא חשבתי עליהם בעבר: מושגים בעברית הקשורים לספורט שלנו.

נתחיל בעבר: אבותינו הקדומים היו מציירים את המפות כשהן פונות בכלל למזרח וזה גם מקור השם אורינטציה - התמצאות במרחב (אוריינט=מזרח) וממנו גם נגזר ספורט הניווט ORIENTEERING. טוב אולי לא ציירו מפות ואולי כן אבל המזרח נבחר להיות הכיוון העיקרי היות וזה הכיוון שממנו עולה השמש, זהו מקור החיים ותחילת היום. (בלטינית Oriri = לעלות, השמש עולה)
מזרח
הכיוון העיקרי בעבר, כפי שציינו לכיוון מזרח- "קדימה" ולא הצפון כפי שקיים בימינו, מה שהוביל גם לשמות שאר רוחות השמיים ביחס למזרח. בתורה מצויין המזרח כ"קדמה" על שם העם הקדמוני שישב בצד המזרחי של הארץ
וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם.
-- בראשית כה, ו
עוד מושגים כנראה נשאבו מהכיוון קדימה כמו:
"ימי קדם" ימי העבר שניתן לראותם ולדעת עליהם היות ומצויים מולנו, לעומת "אחרית הימים" ימי העתיד המצויים מאחורינו ולא ניתן לראותם.
וגם בארמית: "מקדמת דנן" =מימים עברו
אפילו בהמנון הלאומי שלנו "ולפאתי מזרח קדימה, עין לציון צופיה".

שאר שמות כיווני הרוחות נשאבו גם הם ממיקומם היחסי למזרח ולכיוון בו יש להסתכל על המפה.
מערב=אחור  ישעיה ט' י"א " אֲרָם מִקֶּדֶם וּפְלִשְׁתִּים מֵ אַחוֹר..."
צפון=שמאל (ובערבי שמאליה)  בראשית י"ד ט"ו : " וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִ שְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק .
דרום=ימין  שמו"א כ"ג י"ט "וַיַּעֲלוּ זִפִים אֶל שָׁאוּל הַגִּבְעָתָה לֵאמֹר הֲלוֹא דָוִד מִסְתַּתֵּר עִמָּנוּ בַמְּצָדוֹת בַּחֹרְשָׁה בְּגִבְעַת הַחֲכִילָה אֲשֶׁר מִימִין הַיְשִׁימוֹן "

בימינו הכיוונים של שושנת הרוחות מכונים בהתאם למיקומה של השמש בשמיים ורצוי גם לכוון את ראש המפה לצפון על מנת שנוכל לנווט ללא טעויות.

המסע אל מרתון הרים 2013


מאת: נועם רביד
הכל בגלל פבל. או בגלל שקינאתי בפבל. וגם בגלל הרוגיין של 2011. נתחיל מההתחלה...
באביב של 2011 התקיים הרוגיין באזור שפלת יהודה, "בין צרעה לאשתאול". השתתפתי עם נעמי במקצה הארוך ביותר, של 12 שעות, והחוויה הותירה בנו רושם עמוק. ההשתתפות בניווט בסדר גודל כזה היתה עבורנו התנסות ראשונה מסוגה, וכמובן שהשאירה טעם של עוד. את הרוגיין הזה ארגן למופת פבל לויצקי, וגם טרח לתעד בבלוג את שלבי ההכנה הארוכים שקדמו לתחרות.
בסיום התחרות ובשוך ההתרגשות החלטתי שגם אני רוצה להיות כמו פבל. להיות מאחורי הקלעים של התחרות הגדולה הזאת, למפות, לתכנן, להכין את הכל, לדעת לפני כולם מה הולך להיות, ובסוף לראות איך המשתתפים מתאמצים ומתמודדים עם האתגר. קנאת סופרים תרבה חוכמה, וקנאת מארגני ניווטים תרבה... הנאה? שיהיה.
"זרעי הפורענות" נזרעו, אם כן, בסוף מרץ 2011, אבל לקח להם מספר שבועות לנבוט. כי מה יעזור לי שאני רוצה לארגן רוגיין אם אין לי שטח מוגדר? התחלתי לחשוב. חיפשתי אזור גדול, שיוכל להכיל בקלות רוגיין של 12 שעות, שטח בעל ערכי טבע, נוף והיסטוריה, רצוי גם מיוער לפחות בחלקו, לא מישורי מדי ולא תלול מדי, עם הרבה שבילים ומעט כבישים ראשיים, בלי יותר מדי יישובים ושטחים חקלאיים, ואם אפשר - שיהיה גם חדש ומעניין.
בארצנו הקטנה והצפופה זו לא משימה פשוטה, אבל גם לא בלתי אפשרית. נזכרתי באזור שריגים, אותו הכרתי היטב בעקבות תכנון אליפות ישראל באותה שנה. באחת הפעמים בהן עברתי במקום עם המשפחה לקראת האליפות צילמתי את התמונה הבאה:

הילדים כמובן חמודים, אבל זה לא העניין. מה שחשוב זה הרקע. למעט הגבעה הקרובה בצד שמאל וחלק מזו שבמרכז, אשר נכללות במפת שריגים, כל שאר הנוף היה מבחינתי ארץ לא נודעת. שטח עצום שמעולם לא ניווטתי בו וגם לא טיילתי בו, ונראה שיכול להתאים לרוגיין. אותו הדבר היה נכון גם למפת משואה הסמוכה, שאף היא השקיפה על אזור רחב ידיים בלתי מוכר המשתרע מערבה.
בקיצור, התבשלתי עם המחשבות האלה זמן מה, בדקתי איך נראה האזור בתצלומי לוויין, ולבסוף, בתחילת מאי גמלה בלבי ההחלטה, ולאחר שקיבלתי אישור עקרוני מנעמי שלחתי את המייל הבא:

השטח הענקי הזה משתרע מיער חרובית בצפון ועד ליער המלאכים בדרום, וכולל גם את מפות תל עזקה, שריגים ומשואה בחלקו המזרחי. יומרני מאוד מצידי, אבל זו רק הצעה ראשונית. מה אכפת לי להתפרע?
התשובה מזיו לא איחרה לבוא, ובסטנדרטים שלו היא היתה מעודדת מאוד. הוא טרח למדוד את השטח (בערך 167 קמ"ר) והציע להסתפק בחציו הצפוני, מפאת גודלו. במשתמע, וחס וחלילה לא במפורש, זה אומר שהוא הסכים לעצם הצעתי לארגן רוגיין בשטח זה!
כך, פחות או יותר, קיבלתי (או לקחתי) בעלות על ארגון הרוגיין לשנת 2013. (הרוגיין של 2012 כבר היה משוריין ומתוכנן לאזור הכרמל, וממילא זה לא היה ריאלי שאספיק לבצע הכל תוך פחות משנה. המשימה מאתגרת למדי גם לשנתיים של עבודה.)
ואחרי שתקעתי יתד בחלקה "שלי", ביקשתי מזיו את חומר הבסיס למפה והתחלתי לחשוב ולפנטז על המשימה העומדת לפני. רק מחשבות ופנטזיות, כי ידי היו מלאות בעבודה על מחוייבויות קודמות: הכנת מפת כפר ורדים לניווט אופניים, ומיד לאחר מכן הסבת מפת פארק הירקון לניווט אופניים. העבודה על שני הפרוייקטים האלה הסתיימה לקראת סוף דצמבר 2011, ורק אז התפניתי סוף סוף לדבר הגדול באמת. מאז חלפו כבר למעלה מ-3 חודשים, בהם בשקט-בשקט התחיל לקרום עור וגידים הרוגיין של 2013.
היה לי ברור מראש שבדומה לפבל, גם אני אתעד את שלבי העבודה לקראת הרוגיין, אך לא רציתי לפרסם שום דבר לפני אפריל כדי לא לגנוב את ההצגה מרוגיין 2012. אבל כעת, כשרוגיין 2012 הוא כבר חלק מהזכרון הקולקטיבי, הבמה כולה שלי, ואני מזמין אתכם להצטרף אלי למסע הגדול לקראת רוגיין 2013. אם תרצו – המסע שלי לקראת המסע שלכם. מדי מספר שבועות תתפרסם בניווטונט כתבה נוספת בסדרה, ותוכלו לקרוא מה אני עושה וכיצד. לצד תיאורים טכניים של העבודה אפרט גם את מחשבותי, שיקולי והחלטותי לאורך הדרך, אביא רשמים ותמונות מסיורי המיפוי, ואספק הצצות וטעימות מהמפה ומשאר המרכיבים שיעשו את הרוגיין הבא. אל דאגה – לא אחשוף יותר מדי, כדי שלכולם תהיה סיבה טובה להתייצב בזינוק ביום התחרות.
אז, קדימה אל רוגיין 2013!

סיכום רוגיין 2012 - החוליה החזקה


מאת: נועם רביד

יש לי סימפתיה לניווטים ארוכים. אני גם ממש מחבב ניווטי סקור. בנוסף, וללא קשר לנ"ל, אני אוהב מאוד את נעמי, אשתי. לכן, כאשר פעם אחת בשנה מסתדרים הכוכבים ודואגים לי לניווט סקור ארוך באמת עם נעמי, אך טבעי שזה יהיה אירוע הניווט המועדף עלי.
זהו, במילים אחרות, הרוגיין. ניווט המתבצע בצוותים של שניים או יותר, במשך 4 שעות או יותר, שבו צריך לבחור ולבקר בכמה שיותר תחנות הפזורות בשטח. בשנה שעברה השתתפנו, נעמי ואני, במקצה של 12 שעות באזור יערות אשתאול. השנה התקיים הרוגיין (או מרתון ההרים, בשמו העברי התקני) באזור בקעת הנדיב, בשטח שבין כביש ואדי מילק בצפון לגבעת עדה בדרום, ובין זכרון יעקב במערב לכביש 6 במזרח. זהו שטח קטן יותר בהשוואה לשנה שעברה, ולכן צומצמו גם שעות הניווט בהתאם, ונאלצנו "להסתפק" במקצה של 7 שעות. איך שהכל יחסי! פתאום זה נראה קצרצר לעומת מה שעשינו בעבר...

ההכנות לרוגיין היו פשוטות יחסית. נרשמנו כצוות תחת השם השאפתני "החוליה החזקה". מבחינת ציוד ניצלנו את נסיוננו ואת לקחינו מהשנה הקודמת, ולקחנו איתנו בערך את אותם הדברים:
אוכל ושתיה - תמרים, בייגל'ה, סוכריות ג'ל אנרגיה, בארים עתירי חלבון ושני בקבוקי ליטר וחצי, שבהתחלה הכילו מיץ תפוחים ובהמשך מולאו במים.
ביגוד – מכנסי ניווט, חולצות מנדפות זיעה, כובע מצחיה. הפעם ויתרנו על ביגוד חם או גרביים "ספייר", כי הערכנו שלא יהיה בהם צורך.
ציוד אלקטרוני חיוני – כרטיס ביקורת אלקטרוני ל"ניקוב" התחנות, טלפון נייד לחירום, שעון GPS לתיעוד המסלול ולמדידת קילומטרז' בזמן אמת, מצלמה להנצחת הרגעים היפים.
ציוד צליחת נחלים – עיון מקדים במפת אזור התחרות גילה מספר נחלים אותם יהיה עלינו לחצות במהלך הניווט, נחלים אשר בעונה זו של השנה, ובמיוחד לאחר גשמי הברכה בחודש האחרון, צפויים לשפוע מים. אחד הנחלים, נחל דליה, נמצא ממש קרוב לזינוק, ומאוד לא רצינו להרטיב את נעלינו ולדשדש ספוגי מים קרים כבר בקילומטר הראשון. היה עלינו למצוא משהו שיענה על הדרישות הבאות:
א. מאפשר חציית נחלים תוך שמירה על נעליים יבשות.
ב. פשוט ומהיר לתפעול.
ג. קל לנשיאה ובעל נפח קטן.
ד. ניתן לשימוש מספר פעמים לאורך המסלול.
ה. זול.
האמצעי המופלא שמתאים לכל הנ"ל הוא... שקית זבל. לקחנו ארבע כאלה, אחת לכל רגל, דחסנו אותן לשקית קטנה נוספת, כדי שלא ירטיבו את התיק לאחר השימוש – וזהו. גאוני, לא?
הדבר הקריטי האחרון שהצטיידנו בו, אם כי לא ממש לקחנו לשטח – בייביסיטרית אשר התייצבה אצלנו בבית בשעה 5 בבוקר, ואיפשרה לנו לצאת לדרך בראש שקט. הותרנו מאחור שני ילדים ישנים ואחד ער, עם הנחיות להפריע לנו רק במקרה של הזעקה לחדר מיון. היא לא התקשרה...

בדומה להכנת הציוד, גם ההכנה הטקטית לא היתה מסובכת במיוחד, ושוב נסיון העבר שירת אותנו היטב. קבענו לעצמנו "תקציב מרחק" של מרתון (42.2 ק"מ) כיעד מינימלי, ויעד יומרני של 45 ק"מ. למי שתוהה כיצד אנחנו קובעים זאת, אני יכול לומר שפשוט מחליטים, ואחר כך בשטח נותר רק לבצע. עזרה לנו כמובן הידיעה שברוגיין לפני שלוש שנים עברנו מעל 42 ק"מ ב-8 שעות.
עוד הבנו, שאם ברצוננו לשאוף לפודיום (ואנחנו תמיד שואפים לכך) עלינו לרוץ בקצב מהיר במונחים של רוגיין, כדי להספיק "לדחוס" את המרחק הזה ב-7 שעות. מה זה קצב מהיר? 7-7.5 קמ"ש בממוצע בארבע השעות הראשונות, ו-5 קמ"ש לאחר מכן.
הדבר הבא שחשבנו עליו מראש הוא כיוון ההתקדמות הכללי. מיקום הזינוק בתוך אזור הניווט הקל עלינו את ההחלטה: הולכים נגד כיוון השעון. זה אומר שתהיה לנו עליה קשה בתחילת המסלול, ולאחר מכן גלישה הדרגתית וארוכה דרומה ומערבה, "ניקוי" התחנות באזורים החקלאיים המישוריים יחסית שבדרום המפה, ולאחר מכן עליה מתונה בדרך חזרה צפונה. את האזור שמצפון לזינוק השארנו כאופציה, בהתאם לקצב ההתקדמות וההרגשה לקראת הסוף.
ואחרונים חביבים – ה"יריבים". בכל רוגיין כדאי לסמן צוות מתחרה עיקרי, שאותו רוצים לנצח, לפחות בשאיפה. הבחירה בצוות "רוני (חריש) ודני (צ'יזיק)" היתה קלה, אך לא היו לנו אשליות לגבי יחסי הכוחות בינינו. ידענו מרוגיינים קודמים שלאורך זמן רוני חזקה יותר מדני, ותמיד מצליחה "לשפוך" אותו לקראת הסוף. מצד שני, היה ברור שדני חזק ומהיר יותר מנעמי, ולכן צפינו שכצוות יהיו עדיפים עלינו. זה לא אומר שלא קיווינו לנצח, אבל במקביל היינו מוכנים להסתפק בלתת להם פייט טוב.
שווה לציין שכמעט כל מלאכת ארגון הציוד וההחלטות הטקטיות נעשתה בערב התחרות ממש, כי במהלך כל אותו שבוע, כולל בשישי אחה"צ, היינו כל כך עסוקים עם עבודה/ילדים שלא הצלחנו להקדיש תשומת לב להכנות. אבל העיקר שבשבת בבוקר נכנסנו לאוטו בזמן, ורק אז התחלנו סוף סוף להרגיש שאנחנו ברוגיין.

שמש אדומה זרחה מעל הרי השומרון כשעברנו ליד נתניה, אבל אזור הכינוס בסמוך לבת שלמה היה עדיין מוצל. חנינו בשולי מטע גדול ופורח, שבסוף אותו יום דמה יותר למגרש חניה תל אביבי, אבל בשעה מוקדמת זו היה עדיין ריק. קור מפתיע צרב את פנינו, אבל ההליכה לנקודת הזינוק עם כל הציוד לניווט ולאחריו חיממה אותנו במקצת. הגענו לאוהל הרישום כ-10 דקות לפני מועד חלוקת המפות, והאזור היה ריק למדי: רבים מהצוותים עדיין התארגנו באזור החניה או עשו את דרכם לכינוס. נרשמנו, קיבלנו חולצות (למה שחורות?!) וכבר הגיע הזמן לקחת את המפות. האקשן התחיל.
לכל תחנה ברוגיין יש ניקוד משלה, ובשנים הקודמות החוקיות היתה שהתחנות ה"שמנות" היו קרובות לזינוק וה"רזות" רחוקות, או להפך. והשנה? לא זה ולא זה. תחנות עם ניקוד גבוה ונמוך פוזרו באופן די אחיד בכל השטח. למרות זאת, חתיכות הפאזל התחברו במהירות, והמסלול שנראה לנו כמתאים ביותר החל להתגבש: נקודת החציה הקרובה של נחל דליה הובילה לתחנה 301 (ניקוד התחנה כספרת האחדות), וממנה המשך טבעי ל-303, 302, 304 ו-802. לאחר מכן 803 ו-702 (בשלב זה התעלמנו מתחנות 801/701 ששוויין נמוך), ואז 705 היקרה ו-704. תחנת המים הסמוכה היתה ההמשך המתבקש, ואחריה ל-603 עם חציה של נחל תנינים בשולי המפה (ויתור על 601). תחנות 602, 604, 504, מים ו-503 השלימו את השלב הראשון של התכנון. כמה יצא עד עכשיו בקילומטרים? שלפתי את חוט המדידה והתחלתי למדוד, וכאן נעשתה הטעות היחידה שלנו ברוגיין כולו, אשר בהמשך התבררה כקריטית. החוט הראה 55 ס"מ, שעל פי קנה המידה תורגמו לכ-15 ק"מ. כל כך מעט? איך זה יכול להיות? מדדתי וחישבתי שוב, והתוצאה בעינה. היתכן שהכל קצר כל כך? זה לא הגיוני ולא מסתדר, אבל אם אכן זה המצב, הרי שניתן לאסוף בקלות גם את 801 ו-701. סיכמנו שכך נעשה, ובהתאם לקצב ההתקדמות והעייפות נחליט לקראת 503 האם ניקח את 502 ו-703 או שנחתוך צפון-מזרחה לעבר הסיום תוך איסוף התחנות שבדרך.
במפתיע סיימנו את התכנון תוך פחות מ-20 דקות, וכבר יכולנו לארגן סופית את התיקים. אכלתי את הבננה המסורתית והסרתי את מעיל הרוח. אמנם קריר בלעדיו, אבל בקרוב הוא יהיה מיותר. נכנסתי למשולש הזינוק, איפסתי את הכרטיס, ובהינתן האות הפעלתי את שעון ה-GPS ויצאנו לדרך.

פתחנו בריצה קלה במורד השביל ולאחר כקילומטר של חימום טוב הגענו לנקודת החציה הראשונה של נחל דליה. שלפנו את שקיות הניילון, לבשנו אותן וחצינו בזריזות, כשמסביבנו צוותים עצרו בהיסוס, ואז חצו בלית ברירה והרטיבו כליל את נעליהם. איבדנו כדקה על הפרוצדורה, אבל בשביל היובש בנעליים זה היה שווה. העליה המתונה הלכה ונעשתה קשה יותר, עד שעברנו להליכה. השביל המוביל אל התחנה היה תלול ומצוקי במיוחד, ובדיעבד התברר כעליה הרצינית ביותר שעברנו ברוגיין כולו. הגענו מתנשפים לתחנה הראשונה וניקבתי אותה בסיפוק. נקודה אחת בכיס.
מכאן המשכנו בקצב טוב לתחנות הבאות. רצנו בעיקר על שבילים, וחתכנו דרך השטח רק לצורך קיצורים הכרחיים. קצת לפני תחנה 802 ראינו את רוני ודני ("הסדין האדום" שלנו) עושים הפסקת אוכל במטע הזיתים. נופפנו לשלום והמשכנו בדרכנו. כשחזרנו לאותו מקום לאחר ניקוב התחנה הם כבר לא היו שם. מעט לפני תחנה 801 ציינו בסיפוק שעה במסלול, עם 5 תחנות ו-7.5 ק"מ לזכותנו – בדיוק לפי התכנון.
בדרך לתחנה 803 נזכרתי שיש עלי מצלמה, אז כדי שלא ארגיש שהיא מיותרת צילמתי קצת את הנוף וקצת את נעמי:


בירידה המתונה לאורך קו המתח הגבוה מ-702 ל-705, כאשר בדקתי את המרחק המצטבר בחלוף שעתיים של ריצה (14 ק"מ וקצת), נפל לי פתאום האסימון, והבנתי את הטעות שעשיתי לפני הזינוק: השנתות בחוט המדידה סומנו כל 10 ס"מ (ואף וידאתי זאת ביום שישי), אבל כאשר מדדתי את המסלול על המפה חישבתי לפי 5 ס"מ. בצורה זו הפך מסלול של 110 ס"מ ל-55 ס"מ בלבד, כלומר טעות של 100% באומדן המרחק! הבנתי שעשינו הערכת יתר מסוכנת, וכנראה לא היינו צריכים לקחת את 801/701, אלא שזה כבר היה מאוחר מדי. לפחות עכשיו המרחקים נראו הגיוניים, ולכן החלטנו להמשיך בתכנון המקורי, ולהשאיר את ההתלבטויות ואת בקרת הנזקים לצמתי ההחלטה בהמשך.
מתישהו אחרי תחנה 704 התחלתי להרגיש את הדגדוג הזה ברגליים, שמאותת שהן מתחילות להתעייף. הקפדנו לאכול ולשתות כמה שצריך, אבל בכל זאת הזמן עושה את שלו. תחנת המים הגיעה לנו בול בזמן. מילאנו את בקבוקי השתיה הריקים, אכלנו עוד קצת ונעמי התפנקה בשירותים מסודרים ונקיים להפליא.
הדרך ל-603, על דרך עפר ראשית ארוכה ועמוסת ג'יפים, היתה משעממת ומעט מתישה, וחציית נחל תנינים סימנה את הגעתנו לנקודה הנמוכה ביותר במפה. מעט אחרי תחנה 603, בעודנו רצים באיטיות רבה במעלה השדות של מושב אביאל, חלפו להן 3 שעות מהזינוק, במהלכן עברנו כמעט 21 ק"מ. יעד המרתון נראה ריאלי ועם זאת מאתגר, בהתחשב בעליות המצפות לנו וברוח המזרחית שנשבה מולנו ועשתה את החיים קצת יותר קשים. המשכנו בריצה קלה אך איטית בין השדות והמטעים הפורחים:

מזג האוויר החל להתחמם ולכן הגדלנו את מספר עצירות השתיה. בשלב הזה התחלנו לפגוש צוותים שניווטו בכיוון ההפוך (עם כיוון השעון), והראשונים שבהם היו האחים נמרוד ותומר כהן, שבסופו של דבר הוכרזו כמנצחים הגדולים של הרוגיין כולו. אחרי תחנה 604 חצינו את אחד מיובליו של נחל תנינים, ושוב השקיות עשו את העבודה. ככל שהתקרבנו לתחנה 503 גברה ההתלבטות האם להמשיך לכיוון צמד התחנות 502/703. היינו בדיוק 4 שעות בשטח, ועברנו כ-27.5 ק"מ בסך הכל. בקצב ההתקדמות הנוכחי שלנו איסוף שתי התחנות הנוספות היה צפוי לקחת לפחות 25 דקות, ולכן בסופו של דבר החלטנו לוותר, ולא להסתכן באיחור שיעלה לנו ביוקר.
לאחר קבלת ההחלטה המשמעותית הזאת, תכנון המסלול עד לסיום היה די פשוט: 402, 403, 404, 204, 203, 103, 102 ו-101. תחנה 202 סומנה כאופציה בסבירות נמוכה למימוש, ושאר התחנות לא הצדיקו את המאמץ.
טיפוס ל-402
בדרך לעמיקם עצרנו למילוי מים ולהפסקת שירותים באתר "מי קדם", ולאחר מכן המשכנו בשולי הכביש, בעליה מתונה מאוד אך מעייפת, מול רוח מזרחית נגדית. נעשה חם. ממרכז עמיקם התחילה עליה תלולה למדי לכיוון תחנה 402, אותה עלינו באיטיות:
בסוף העליה חצינו שדה עשב זרוע פרות והגענו לתחנה. יחד איתנו, מהכיוון השני, הופיעו רוני ודני. עצרנו יחד בצילו של עץ אלון להפסקת התרעננות משותפת. היה ברור שהם בחרו ציר שונה מאיתנו בשלב כלשהו, אבל כללי האתיקה הניווטית מנעו מאיתנו להשוות מסלולים. נפרדנו מהם לשלום בדרכנו לתחנה הבאה, אבל המשכנו לפגוש אותם שוב ושוב כמעט עד סוף הרוגיין.
השביל היורד לעמיקם התברר כסבוך הרבה יותר מהמצופה, ונאלצנו לפלס את דרכנו בתוך הירק שמילא אותו. לנעמי התחילו להיתפס שרירים מדי פעם ("צירי לידה ברגליים", כלשונה), שגרמו לה לעצור למספר שניות עד לחלוף הכאב. ביציאה מעמיקם ציינו את סוף השעה החמישית, במהלכה עברנו רק 5 ק"מ וביקרנו בשתי תחנות בלבד – זו היתה השעה האיטית והדלה ביותר שלנו בכל הרוגיין.
בתחנה 403 פגשנו שוב את רוני ודני, וגם בדרך ל-404. בעליה לכיוון 204 עברנו במטע מכוסה יריעות, והרגשנו על בשרנו את אפקט החממה. החום העיק, וכבר לא נותרו לנו נקודות מים למילוי הבקבוקים. כמובן שלא היה שום הגיון במשמעת מים, ולכן שתינו בהתאם לצורך, וקיווינו שמה שיש לנו יספיק עד הסוף. אפרופו סוף, נוצרה פתאום תחושה של התכנסות לקראת הסיום. מסביבנו ראינו צוותים רבים במגמה צפונה, והרגשנו שאנחנו מתקרבים לשלבים האחרונים של הרוגיין.
אחרי תחנה 204 החלטנו כצפוי לוותר על 202, וירדנו בירידה תלולה בשטח סבוך, שהיתה קשה במיוחד לנעמי ולשריריה הנתפסים באופן שרירותי. עליה קצרה הובילה לעבר תחנה 203. מאחור ראינו את רוני ודני נושפים בעורפנו, אבל זאת היתה הפעם האחרונה שראינו אותם לפני הסיום. הבנו שנשיג אותם בזמן, אבל כמובן שלא ידענו האם אנחנו משיגים אותם בנקודות, וזה מה שקובע...
חציית הנחל האחרונה של היום היתה בדיוק בנקודה שבה צלחנו לראשונה, כ-6 שעות מוקדם יותר. קבוצה גדולה של מטיילים עמדה משני צידי הנחל. חלקם עברו עם הנעליים, וחלקם עברו יחפים, ובאופן כללי התלבטו מה השיטה הטובה ביותר לחצות. אנחנו נעמדנו לידם, שלפנו בנונשלנטיות את השקיות, לבשנו אותן במיומנות, וחצינו. אחרי שניה של השתאות זכינו לגל של מחיאות כפיים על הביצוע המקורי! קיפלנו את השקיות בפעם האחרונה, והמשכנו בדרכנו. שלוש תחנות ועליה אחת גדולה הפרידו בינינו לבין הסיום.
רצנו באיטיות במעלה השביל, ותוך כדי כך "חגגנו" 6 שעות בשטח ו-38.5 ק"מ במצטבר. בשנה שעברה זו היתה רק נקודת החצי של הניווט (כזכור, 12 שעות). קשה להאמין שעוד המשכנו כך 6 שעות נוספות. הקצב היה אז איטי יותר, ובכל זאת...
אבל השנה נותרה לנו רק שעה. לא היה ספק שנעמוד ביעד המרתון שהצבנו לעצמנו, אך לא נעבור אותו בהרבה, כי כבר כמעט לא נותרו עוד תחנות לקחת. הגענו לתחנה 103, הצפונית ביותר במפה, והשקפנו על הגשר-לשום-מקום מעל כביש 70 הסמוך. המשכנו ל-102 וממנה בירידה תלולה מאוד ל-101, התחנה האחרונה שלנו, תמונת ראי לעליה התלולה בדרך לתחנה הראשונה.
עוד קצת ריצה, וכבר ראינו מכוניות חונות, וידענו שהסיום קרוב מאוד. עצרנו את השעון בתחנת הסיום אחרי 6 שעות ו-42 דקות של ניווט, במהלכן עברנו 42 ק"מ ו-550 מ'. מרתון, ועוד קצת.

עייפות רגעית תפסה אותי בהמתנה לפריקת כרטיס הביקורת, אבל מהר מאוד התעשתתי. הלכתי לדוכן המאכלים הדרוזיים והזמנתי פיתה עם זעתר וקופסת עלי גפן ממולאים. אחרי שאכלתי חצי משניהם כבר הרגשתי הרבה יותר טוב. בכלל, השנה לא תקפה אותי תשישות בסיום כפי שקרה לי בשנים קודמות, וגם התאוששות השרירים היתה מהירה. ביום שאחרי הרוגיין עוד הרגשתי היטב את הרגליים, בעיקר בעת ירידה במדרגות, אבל בזה זה נגמר. אולי באמת אחרי שעושים רוגיין של 12 שעות, 7 שעות זה "כלום"... נעמי היתה יותר עייפה ממני, גם במהלך הניווט וגם אחריו, אבל למרות זאת עמדה באתגר בכבוד רב, במיוחד בהתחשב בעובדה שלא התאמנה בצורה מיוחדת לקראת התחרות.

והתוצאה? צברנו 66 נקודות מתוך 77 אפשריות, שהספיקו למקום החמישי הכללי (מבין כל הקבוצות) והשני בין הזוגות המעורבים. רוני ודני צברו 69 נקודות, שהקנו להם את המקום השני הכללי. למעשה עשינו מסלולים כמעט זהים, פרט לכך שהם ויתרו על 801/701, ולקחו את 502/703. בהחלט יתכן שאם לא הייתי טועה עם חוט המדידה לפני הזינוק היינו בוחרים בדיוק את אותו המסלול, ואז הכל היה נקבע לפי הזמן...
לסיכום: עברנו מרתון+, לא היו לנו שום טעויות ניווט, לא בניווט הגס ולא באיתור התחנות, רצנו בקצב טוב לכל אורך המסלול, לא נפצענו במהלך הניווט או בעקבותיו, נהנינו ממזג אוויר מצויין ומהטבע בשיאו, וכמובן זכינו לחוויה זוגית ארוכה ונהדרת, כזו שרק הרוגיין יכול לספק.

מרתון הרים (2012) - אהבה לחיים


מאת: יונתן כץ
יום שישי, 14:06, 23/03/2012, יום לפני הרוגיין, הטלפון מצלצל.....
ואזה:”אני בדרך לבית-החולים, התרסקתי בתחרות וצריך לתפור את הזרוע"
יונתן:”אבל מחר הרוגיין וסיכמנו שאתה לא מתרסק"
ואזה:”אני כנראה לא אגיע מחר"
          :
          :
ואזה:”אז אתה בכל זאת מתכוון להגיע?”
יונתן:”גם אם היית מת, הייתי מגיע לרוגיין". יונתן הוא איש מאוד נחמד וחברי.....
אז השנה הרוגיין התחיל אחרת, ואזה התנקנק ואין בן\ת זוג 24 שעות לפני התחרות. מיד פניתי לאחד מפלאי-הטבע בעולמנו, האינטרנט. באתר הרוגיין יש כל מיני "רווקים" מבוקשים  המחפשים בני-זוג למטרה מוזרה....
האופציות היו די מצומצמות, התקשרתי לדוד קדוש והנה למחרת אנו בתחרות (לואזה שלום רק 10 תפרים בזרוע).
בשנה שעברה למדתי שהרוגיין זה בעצם טיול אפניים, בגלל הצורך לנווט הקצב הממוצע נמוך (10 קמ"ש במקרה הטוב) ולכן כל אחד יכול. רק כדאי לדעת לנווט.
התברר שדוד גם מנווט, גם רוכב מעולה, וגם מכיר את המקום, מושלם כדי לעבור את הטיול בשלום. פצחנו ברכיבה יחד עם רוב הרוכבים שועטים יחדיו על השביל. במפה הנקודה מסומנת כפינת יער, אבל זו בעצם ערמת אבנים בתוך היער שלא היה סיכוי למצאה אם היינו לבדנו, קצת קשה להבין מהעיגול במפה את המיקום המדויק.
בנקודה הבאה שוב היה קשה להבין את המיקום המדויק של הנקודה (אולי כדאי לסמן את מרכז המעגל בנקודה אדומה במפות בקנה מידה גדול מ-1:20,000),ולאחר סריקה קצרה עם שותפים רבים הנקודה נמצאה. אאוריקה....
בהמשך הנקודות היו קלות והכל זרם חלק, דוד המתין לי בסבלנות בעליות והרגשתי את הקוצים שלו שרוצים לשחרר את מצערת הגז ולהמריא, למזלי צריך גם לנווט פה.
אמרנו שלום לעמיקם, סבבנו את ההר העגול, פרחים בכל מקום וזהר דשא ירקרק. הותרנו אבק לרצים המהלכים ובירכנו את הגלגלים. זרמנו לפארק אלונה, ובסינגל הפרות בנקודה 503 עברנו לרגלי, צמחי הענק של הקידה השעירה עוטפים ומחבקים בקוציהם את העוברים, איך בדיוק חשבו שניתן לרכב בסינגל הזה? באיזור הנקודה פגשנו זוג מיואשים שסרקו בלאות את השטח, אך למזלנו נחתנו בדיוק על הנקודה והמשכנו הלאה.
עברנו בגן אהוד אפרתי (ז"ל) למילוי מחדש, הגמלים שתו לרוויה, הג'לים רוקנו והמשכנו הלאה. כאן האופניים של דוד התחילו לדבר, “די נמאס", והשרשרת נתקעה פתאום. עצרנו, חקרנו, שימנו והמשכנו. ואז הגיעה המנוחה, אם כי לא הנחלה, בעלייה ל-704 נקרעה השרשרת. למביני עניין ייקח שתי דקות להוציא חולייה לשים חיבור מהיר ולהמשיך בדרך. אך אנו לא מבינים ולא בעניין, אין לנו חולייה לחיבור מהיר, אך לפחות בידינו מפתח שרשרת. ניסיונות החיבור הכושלים לא רוממו את מצב הרוח, ואז הגיעה רוח גבית, אלעד כהן (הצדיק  שיחיה) עבר בשעטה בירידה, זרק חולייה לחיבור מהיר והמשיך בדרכו, המון תודות. עוד רבים וטובים עברו ושאלו אם אפשר לעזור ובסופו של דבר לאחר עיכוב של יותר מחצי שעה אנו שוב בתנועה.
אספנו עוד שפע של נקודות והגיע הזמן לשוב. בחציית נחל דליה שוב בירכתי את הגלגלים כאשר ראיתי את הרצים האמיצים חולצים את נעליהם בפני המים הצוננים בעוד אנו מתגלגלים עם רגליים באוויר.
ההשתתפות ברוגיין הרכוב היא טיול שווה לכל נפש. אם היססתם לגבי יכולתכם לעשות זאת אז אל פחד, העצימות נמוכה, הקצב איטי, ואפשר להנות כל הדרך. הספיקו שבועיים של אימונים על האופניים, פעמיים בשבוע, עד ארבע שעות רכיבה. בכל מקרה אם קשה מידי אז אפשר לסיים את הטיול מוקדם.
תודה ענקית למארגנים, שהרימו את האירוע. היה נהדר, להתראות בשנה הבאה.  

מפי ממפים - בקעת הנדיב

מאת: עוזי אבנר
ההיתקלות  
שריקות באוויר, משהו מכאיב פוגע בי ברגלים, אני אינסטקטיבית מתכופף. חטפתי משהו! אני בקו האש, חמוש בלוח עם תצלומי אויר ועטים. שדה קוצים סביבי, מאחורי דרך העפר אותה עזבתי לרגע קט כדי לזהות את שולי השטח הפתוח. מסתכל במהירות מסביב, אין נפש חיה, רק רעש משאיות מכביש מס' 70 המרוחק מאות מטרים. למזלי אני עם משקפיים כך שלעיניים שלום. מה קורה כאן? מי יורה לעזאזל ולמה? אני ממשיך קדימה ושוב חוטף דקירות חדות. נעצר והדקירות פוסקות. לכל הרוחות והשדים מה זה? מסתכל סביב ומה מסתבר? הקוצים עמוסי זרעים התכופפו עם תנועתי ביניהם ושולחים לכל עבר את משאם, זרעים משוננים, חדים עם צורה של חץ, עלי! אני חוטף את הזרעים האלה.איזה מכה, אכלתי אותה!, אם אמשיך קדימה, אחטוף, אם אחזור, אחטוף גם. כל נווט יודע כי אם התברברת תחזור למקום האחרון בו היית מזוהה, העניין הוא שאינני כלל בסיטואציה הזו.  מה עושים? אין זמן! שטות שנכנסתי בכלל לכאן (אבל לא ראיתי בתצלום את גבול השטח...) המצב יותר גרוע שאני עם מכנסיים.. קצרות, אמצע הקיץ, חם. אין ברירה, לחזור לדרך ממנה באתי, לפחות המנוולים הקטינו את מלאי התחמושת שמחכה לי ואחטוף פחות בדרך חזרה..זהו, 1:0 הפעם לטובתם. באסה. ובכן, אל גבול השטח אני מגיע במהירות ומקיף מסביב דרך החורשה הקרובה. מסמן בתצלום ומסתלק. נתראה באביב 2012.
המחלף
רחש מהסבכים, מיד מופיעים בדהרה בדילוגים קלים מספר צבאים, אני מתקדם מהר סמוך לגדרות הכביש 70 ובהמשך מופיע מחלף מפואר, רק שאין כבישים המוליכים אליו, ללא דרכים ושבילים אליו, רק גשר ל"תפארת רמת מנשה ונחל תות". הצבאים חולפים במהירות ליד המחלף, על הגשר מעט אדמה ועשבייה צהובה, הצבאים נעלמים אי שם.
תקרית שירלי
גבעות רמת מנשה נמוכות, בעיקר שטחים פתוחים והתקדמות המיפוי מאוד מהירה, על תצלום האויר רואים מבנה כלשהו וכתם כהה, דרכו עוברת הדרך מזרחה על רכס רמת מנשה, יש שדות שוממים, ברקע כלי רכב על כביש 70 , פה ושם תלולית עפר גדולה, אני מתקרב למבנה, זוהי חוות עיזים וכבשים, גדרות, עץ יחיד, מתבן קטן וריחות של דיר. אני מתקרב במהירות, פעיית הכבשים והעיזים וריח צאן באויר , מאוד משונה, כלבים לא רצים לתקוף אותי וגם אין בעלי חווה מסביב, אני עוצר לסמן את הדרוש, ממשיך הלאה, איך זה שאין נביחות מאחורי?, משונה מאוד! בהמשך היום השמש כבר קופחת, אני מזיע כהוגן ובדרכי על דרך צדדית בשולי רמת מנשה חש חזרה לישוב בת שלמה, טרטור רכב נשמע ומתקרב אלי, הרכב מתקרב ואני נחפז לעבור על השטח לפני שיהיה חם מדי והמים יאזלו. לאחר דקות ארוכות טנדר רעוע ומאובק מגיע אלי. הכרות קצרה עם הנהגת, אני הממפה של האיזור מאיגוד הניווט, לגברת קוראים שירלי והיא מהחווה. והיא עצבנית וכועסת. מה אני בורח? ממנה? ולהיכן אני ממהר? הו כן, כן, הכלבים שלה ברחו מהחווה, אולי ראיתי כלבים משוטטים? לא, לא ראיתי וגם לא שמעתי! מיד מתבהרת תמונת המסתורין של החווה הנטושה מכלבים.
מתקפת חלזונות
  יום קייצי והמיפוי מתקדם במהירות, אני בשיפולי רמת מנשה סמוך לנחלי מועד ומנשה, יובלים של נחל דליה, שטחים טרשיים לאורך הנחלים, שדות חיטה, שטחים פתוחים ואני מתקרב כדי לזהות מעברים בנחלים. הנחלים סבוכים בחלקם עם צמחיית פטל, שומר ושיח אברהם. מולי גשרים ענקיים של כביש 6 והמולת זרימת רכבים. מה אלו העמודים –זקופים? ובהירים במדרונות הנחל? אני מתקרב.. כרבולות משונות על העמודים.. אלו חלזונות על גבעולי קוצים!, כל קוץ עטוי בהמוני חלזונות, מחזה משונה.  
השכמה
ערפילי בוקר מעל עמק בת שלמה, גבשושית על הדרך כמעט חוסמת לי את המעבר בשביל היציאה מבת שלמה, דמדומי הבוקר וקשה להבחין מה זה. אני מתקרב, זה כלב מגודל מנומנם , דומה ללברדור מעורב, חבטה קלה בצלעותיו עם מקל ארעי והשביל פנוי, אחרי מספר נחירות \נהימות. מי זה שמטריד כאן בשעה כל כך מוקדמת?.
אילוצים שכאלה להתרטב או לא? שאלה טובה ביום קייצי חם, הדרך החוצה את נחל דליה עוברת במים, לא ברור מה עומק המים, אולי חלקלק, מצפה לי יום מיפוי ולהסתובב בגרביים ונעלים רטובות זה רעיון גרוע, רק לחשוב על קולות הסוויץ' שילוו אותי עם כל צעד וצעד..מנסה מעבר אחר, אולי שם אפשר לדלג על כמה אבנים לחוף מבטחים.. על התצלום יש כתם כהה המלווה את הנחל לאורכו, פה ושם קו לבן החוצה את הכתם. הקוים הלבנים אלו דרכי העפר והכתם הכהה..שיחים? עצים? עדיין לא ירדתי לטיבו. גם במעבר הקרוב מימי הנחל  אינם מבטיחים בשורות. הגיע זמן לאכול משהו לבוקר, אין כמו קפל קרקע מזדמן קטן לשבת ולשלוף את פרוסת הלחם מרוחה בגבינה ומלפפון. באסה, חתיכת המלפפון נופלת לפתע בין ענפים קרובים ואני מושיט את היד לתפוס לפני שתיפול למים. אוי! הרגשה של משהו צובט\דוקר באצבעותי!, לא נעים בכלל, תופס את המלפפון בזריזות ומחזיר את היד, הנזק: קצת דם ושריטות. מבט קרוב על ענפי השיח: גבירותי ורבותי-זהו פטל! בכבודו ובעצמו, זה "הכתמים הכהים" בתצלום האויר! שוטף את המלפפון במימי הבקבוק ועכשו אפשר להתפנות לארוחה שמחכה לי. ממשיכים? בוודאי, אבל בתנאי שאתה תעבור את הנחל לצידו השני, אולי יש עוד מעבר בהמשך הנחל? יש מעבר, אבל אותו הסיפור..מים זורמים שלא ברור עומקם ועד כמה חלקלקים..ליתר בטחון אני נועץ את לוח תצלום האויר בתרמיל, מכניס העטים לכיס, כך שיש  ידיים פנויות להתמודד באומץ עם המעבר הרטוב, קצת בוץ טובעני, קריר ברגליים ושקשוק מים עם כל צעד קדימה, מטר ועוד מטר , המים מגיעים מתחת לברכיים.. יש! עברתי! לנער את הרגליים לא עוזר, כל צעד דריכה נשמע "סוויץ' " מים בנעליים, לא נורא יש דברים גרועים מאלה...
הקוצרים בחופזה
רעש מחריש אוזניים מלווה קומביין ירוק שמגיח מאי שם. קציר חיטה באמצע הקיץ? מה קרה לחקלאי? שכח לקצור בזמן? טנדר מאובק מתקרב למכונה והטרקטוריסט מזנק אל הטנדר החולף לידי ועוצר. אלו ג'ימי ועומר מרמות מנשה, אני שואל איך זה שקוצרים מאוחר כל כך? אז השדות האפורים היו רטובים מדי עקב גשמים מאוחרים העונה, הם מציעים להצטרף יותר מאוחר לקפה, יפה מצידם, אם אהיה בסביבה יותר מאוחר אז בשמחה...
מארב רטוב
יום חם, קצב המיפוי סביר , יש מים לשתות והגיע הזמן לחזור לבת שלמה, מקום היציאה של היום. כדי לחזור צריך גם לחצות שוב את נחל דליה ולהשתכשך בתענוג במים..זהו מקום חצייה אחר מהבוקר, מתכונן למעבר..תצלומי האויר בתרמיל והידיים חופשיות לכל תעלול אפשרי. אבל משהו גדול בצבע חאקי נמצא מולי, בתוך המים. כן זהו האמר צבאי, נחום, מדריך הנהיגה מתרגל את הנהגים היושבים לידו, טוב, צריך לתת הסברים, אבל למה במים?, במעבר הנחל? חושב רגע,לעבור מעל הרכב? לא בא בחשבון, גבוה מדי. לנסות לעבור בצד הרכב? אינני מתכוון להישרט שוב מהפטל ... היד שתפסה את המלפפון.. עדיין כואבת. היי נחום, אפשר להמשיך את התדריך לנהגים גם מחוץ למים?..כן, יש רצון טוב, אני מתרחק אחורה, נותן להם להתקדם מחוץ לנחל ועכשיו תורי לעבור...
מארב לוהט
פאתי היישוב עמיקם, מצאתי מקום טוב לחנייה מוצלת לרכב, יש יתרון,אתה חוזר בצהריים לרכב שאיננו לוהט, המים ברכב ניתנים לשתייה. התארגנות אחרונה ולדרך, אבל איפו לוח תצלום האויר? הנחתי אותו על הרכב לרגע, הוא נעלם..מבט מסביב מגלה את הלוח זרוק על האדמה לידי, איך הגיע לשם? מתכופף מרים ומניח אותו באותו מקום על הרכב ולרגע מסובב את מפתח הרכב, נשמעת חבטה והלוח? כמטה קסם שוב למטה על האדמה. מסתכל מהר מסביב, אין נפש חיה, שוב פעם סורק במבטי ותוך כדי מרים שוב את הלוח. משהו זז ואני בהיכון.. אופס!, יש חתול תעלולן על גג הרכב.
אבש'ה
להתחכך עם חקלאים בשטחי המטעים שלהם זה לא מציאה גדולה, יש חשדנות באוויר. מטעי משמש ורימונים, גדרות תיל חוצצים בינם לגבעות טרשיות, מדי פעם תלתלית (קונצרטינה)! מתוחה לרוחב הדרך. טנדר אפור עוצר לידי, שאלות קצרות, זהו אבש'ה מעמיקם, מתארגן בהכנות לקטיף. אתה מהחברים מהמנהל? לא? אם כך אז מה אתה עושה פה?
מסעדה בצמרת
עצי אלון בשלכת בגבעות בקעת הנדיב –כן,דבר נפוץ מאוד, אבל משהו בעץ האלון הגבוה שבצד השביל צד את עיני כבר מרחוק. יש על העץ חפץ כלשהו, רק כאשר התקרבתי לעץ והרמתי את הראש מעלה התבררה התעלומה: יש בצמרת העץ שולחן וכסאות (חסר רק מלצר ולקוחות...) במהלך המיפוי היו עוד מספר "מסעדות צמרת" כאלו. מעניין איזה תפריט מגישים שם...
אנשי חו"ל בזכרונה
רוכבי אופנים במשעולי הגבעות זה דבר שהתרגלתי אליו, אתה שומע אותם מתקרבים כי הם מדברים ביניהם בצעקות, לפי הקולות אתה יודע היכן הם..אני בצד המערבי של רמת זכרונה, סמוך לזכרון יעקב. קבוצת הרוכבים שהגיחה לעברי מעבר לפיתול מגיעה ברכיבה איטית, עוצרים לידי, מחכים לאחרונים בקבוצה..יש רוכבים מזכרון יעקב , האחרים הם "האחרונים" מחוץ לארץ. אני מתפלא, רגע, אבל כולכם מדברים עברית שוטפת, מי כאן מחו"ל? ובכן..הם התכוונו לרוכבים מגבעתיים..פעם ראשונה שהם כאן ומתלהבים מהאויר הצח והנוף.
כמעט התנגשות
בקר בשטח יש בגיוון רב, חלק עם "דבשת " משונה וקרניים משוננות, יש גם קבוצות הרועות בשטח. אתה שומע לעיתים גאייה או טפיפות רגליים על האדמה, כאשר מתקרבים, הם בורחים בדרך כלל הצידה. מה לגבי הגדרות? -לעיתים יש כאלו שלא מיועדות לבקר אלא לרוכבים-מטיילים, כבר נתקלתי בחסימות שבילים על ידי גזם מטעים ותלתליות, ערמות גבוהות כך שלא ניתן להתקרב לגדר עצמה. הגבעות המשתפלות  במתינות מצפון לכביש אביאל-עמיקם נקראות "סינדיאנה", סבכים עבירים עם שטחים פתוחים ודרכי עפר המתמזגות עם הכביש לעמיקם. במעלה השביל, ליד הגבעה, עומדת פרה שופעת, הזנב נמרץ והראש מוטה מטה, רושם עצבני משהו, בניסיוני הדל כרפתן מבית הספר התיכון זה לא שהיא עצבנית, מישהו עיצבן אותה. אני הולך בתנועה חפוזה, מולה , מאוד מוזר, היא איננה זזה ממקומה, משמיעה נהמות שלא נשמעות כמו גאיית פרה, זאת בסך הכל פרה עצבנית,  אני אומר לעצמי וממשיך.., תהיה התנגשות? אני מטר ממנה.. היא נסוגה הצידה, מבט מהיר לצדדים מגלה עגל רטוב וקטן מאחורי השיח.
זה מאיר
מטעי בקעת הנדיב, עצי שקד מכוסים ביריעות , מטעי השסק עטויים ברשתות ירוקות, לא נוחים למעבר, צפוף ביניהם. יש פה ושם עובדים המכוסים מכף רגל ועד ראש, נביחות כלבים וטרקטור מתקרב אלי, כלב עובר לידי, עוד כלב אחד.. ועוד..עשרה כלבים! רצים אחרי עגלה  וטרקטור.  כל חלקה מעובדת כאן, בצמידות גדולה לגבעות סבוכות נמוכות. עוד טרקטור מתקרב אלי בינות למטעים ועוצר. פנים שזופות, שערות לבנות וכובע מצחייה. זהו מאיר, מתפתחת שיחה קצרה. כן, המטיילים בסופי שבוע עם טרקטורונים, ג'יפים, אופני הרים משתוללים וגורמים לחקלאים נזקים, זה גם הסיבה לגדרות והתלתליות סביב השטחים המעובדים. מאיר מדבר בכעס על מטייל פלמוני אשר היה צמא מאוד, לא מצא ברז מים אז שיחרר את השעון. הלכו ככה 400 מטר קוב מים !.
שולה
אני נחפז בדרכי במדרון המזרחי של זכרון יעקב, מולי חורשות מוריקות ולרגליהן עמק קטן, דרך עוברת במרכזו, קוי מתח גבוה ומצוקים נישאים בשיפולי העמק. צעקות ילדים בעמק המחצבות, "שולה", "שולה" כולם מתרוצצים, רצים לפני קירות מרשימים של אבן המתרוממים לגבהים של 10-15 מטר. מי זאת שולה? מה כל ההתרוצצות המשוגעת על הבוקר?
ובכן, התקרבתי למקום, יש ריחות נעימים של קפה באוויר וניחוחות מאפים שקשה קשה להישאר אדישים נכחם. הילדים לפתע מקיפים אותי, מי אתם? זו כיתה מזכרון יעקב שיצאו לגלישת מצוקים כיתתית, ושולה? זו כמובן המורה!! הכירות קצרה, מציעים לי כיבוד קל, (בכל זאת רק בוקר וצריך למהר.. בטן כבדה לא תועיל עבורי..) המורה שולה שולטת במצב ושולחת קבוצה קבוצה עם המדריכים והרתמות לגלוש \לטפס על קירות המחצבה, והאוכל? אוי הריחות., והקפה, מה יהיה?
המלכודת
בשולי עמק שפייה עצי אלון על גבול סבכים, הגבול ביניהם איננו ברור ואני נכנס מעט בין העצים כדי לסמן בתצלום אויר שבידי. משהו נוצץ לוכד את עיני ואני מתקרב קמעה, בצל העצים מונח משהו מתכתי מרושת, כלוב בצידו האחד דלת עליונה פתוחה ועל האדמה בצידו השני מוטה לוח מתכתי מבהיק מקרני השמש הבודדות שחודרות מבעד לענפים. מצלם וממשיך. מעביר לזיו את המיקום. זכור לי מאירוע שטח שטח האחרון במגידו, בו הודגמו אמצעים עבריינים לתפיסת חיות.  עובר זמן מה והטלפון מצלצל, על הקו מפקח טבע איזורי, שואל למיקום מדוייק של המלכודת. עוברות מספר דקות, כן, מצא אותה, מודה לי מאוד.
היה צריף
בכניסה לבת שלמה מבנה\צריף ובו סופר מרקט של היישוב, היו מספר פעמים לאחר יום מיפוי בשטח הייתי עוצר אצלו לקפה טוב. זהו זיו, בחור חייכן, לשעבר מכפר הס, כן, מכיר גם את משפחת לדרר. יום אחד בדרכי החוצה מהשטח אני שם לב למשהו אחר בבת שלמה, מבנה הצריף חסר!, איננו! מסתבר כי הצריף הישן סולק ממקומו בעבודות שיקום, אבל יש מבנה אחר קרוב לכניסה. יש קפה.



בסך הכל רציתי להחזיר ת'תחנות בשלום

ניווט בארי המבוטל - חוויות מהשטח

בשבע, שבע ושלושים,
נכנסנו דרך הטרשים
לשדה האש והטילים
של גבעות בארי.

מול ערוצים מבותרים
ותחנות מעל שישים
אני וכמה נווטים
על גבעות בארי.

עמוד השחר עוד לא קם
וערפל סמיך כמו דם
אך אנו כבר היינו שם
בגבעות בארי.


בין הבתרונות והפרחים
השארנו רק את הסרטים
ורצנו אבודי חושים
אל גבעות בארי.

"באותו רגע נורה קאסם מעזה. בנס לא נפגענו. חששתי שהעזתים יירו קסאמים נוספים. מישהו היה צריך לרוץ מלמעלה ולנווט. לא היה לי זמן לשאול מי מתנדב. שלחתי את איתן. איתן לא היסס לרגע. עלה למעלה והתחיל להפעיל את המצפן. לפעמים היה עובר אותי והייתי צריך לרוץ יותר מהר. ככה עברנו איזה שלושים תחנות איתן היה מנווט מלמעלה ואנחנו אספנו את התחנות מבפנים, עד שהגענו למאה"

עשן עלה מן הגבעה
השמש במזרח גבהה
חזרנו אל הקפה של בית קמה
מגבעות בארי.

על המפה - בארי - מכרות הגופרית


מאת: מיכה נצר

"ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת", כך מתאר המקרא את ארץ ישראל. גופרית, לפי אותו מקור, באה מן השמים על סדום ועמורה.
במלחמת העולם הראשונה, בשנת 1917, התקדם הצבא הבריטי עם גדודי אוסטרליה וניו-זילנד (אנזאק) ממצרים לעבר ארץ ישראל. מול עזה נעצרה ההתקדמות למשך שמונה חודשים. היתה זו הזדמנות למהנדס המכרות ל"ל ויליאמס, סרן בצבא, ללמוד את השטח ולגלות מרבצי גופרית בתוך סלעי הכורכר. לאחר המלחמה, עם כינון המנדט הבריטי, חזר ויליאמס ארצה וקבל זכיון לכריית הגופרית. בשותפות עם בעלי הון ערבים ובריטים הקים את "חברת מכרות הגפרית בע"מ". בראשית שנות ה-1930 בנתה החברה את מפעל ההפקה עם ציוד הכרייה וההובלה, באר וברכת מים, כביש גישה, משרדים ושיכון לעובדים. המהנדסים ומנהלי העבודה היו בריטים והעובדים היו תושבי עזה ובדואים מהסביבה. החל משנת 1936 הפיק המפעל גופרית ברמת נקיון מעל 95%. מעפרה שתכולתה עד 45%. במלחמת העולם השניה, בשנת 1942, חדל המפעל לפעול בגלל קשיים  כלכליים. בשש שנות פעולתו שיווק המפעל כ-8000 טון גופרית.
במלחמת העולם השניה הפקיע חיל האויר הבריטי את שטח המפעל והקים עליו בסיסי תחמושת לצורכי המלחמה בצפון אפריקה. שרידי הבסיס פזורים בשטח.
בשנת 1945 מכרה חברת הגופרית את השטח ומתקניו לחברת "תנובה אקספורט".
עם הקמת מדינת ישראל נערך במקום סקר גיאולוגי ונמצא כי ניצולו אינו כדאי מבחינה כלכלית.
ממפעל הגופרית הנטוש נבזז רוב הציוד. לאחרונה הוכרז המקום כאתר לשימור.

בדד


מאת: נדב גרנות

"
בדד, במשעול אל האין
בדד, בנתיב ללא כלום
בדד, עם הזמן הבורח
והזמן לא שוכח להציב את הגבול"
מחבר: עמשי לוין

חימום
עם קבלת לו"ז השיעורים של קורס המדריכים בווינגייט, אי שם בנובמבר האחרון, הסתבר שהמפגש האחרון, בו הנוכחות חובה וכולל מבחן עיוני ומעשי במתן עזרה ראשונה, מתקיים ביום הראשון של אליפות ישראל. במשך כחודשיים וחצי ניסיתי להשלים עם רוע הגזרה ו"עבדתי" על עצמי חזק: "כולה עוד תחרות", "לא נורא, אז נפספס אליפות אחת". כמובן שהשכנועים העצמיים לא עבדו, וככל שהתקרב מועד האליפות, במיוחד לנוכח ההבטחות למפות מצוינות, מסלולים משובחים ותחזית למזג אוויר נפלא, התחלתי לחשוב על איך אני מצליח לרקוד על שתי החתונות/אוכל את העוגה ומשאיר אותה שלמה/לוקח "המרוויח הגדול" ומחייה את הבובה של מד"א. בשבוע שלפני האליפות, אחרי מספר שיחות תיאום עם עודד ורבין, זיו והאחראי על קורס המדריכים מטעם וינגייט, ובדיקה זמני הנץ החמה באתר חב"ד, העובדות היו ברורות: יתאפשר לי לזנק רק בשישי בבוקר (ולא בחמישי אחרי הנחת התחנות), השמש זורחת ב-6:14, ואני צריך להיות בווינגייט (מרחק של כשעת נסיעה מנווה שלום) ב-9:00. מכאן שהאפשרות היחידה היא לזנק ביום שישי עם אור ראשון!

לג ראשון – אל הקפה
בוקר התחרות התחיל אי שם ב-4:10, כאשר השעון המעורר החל לרטון. משהו בטון הצלצול הבהיר לי שגם השעון לא מבין מה אני רוצה ממנו בשעות לא הגיוניות שכאלה. התלבשתי בבגדים נורמאליים (רק חסר לי שמישהו באמצע הרחוב יראה אותי הולך בבגדים זרחניים קרועים למחצה לפנות בוקר), ויצאתי בשקט מהדירה כדי לא להעיר את האופוזיציה. ב-5 דקות של הליכה עד לרכב לא ראיתי בית קפה אחד פתוח – איפה ההבטחות ל"עיר ללא הפסקה"??? הנסיעה למצפה הראל היתה בחושך מוחלט ותחת טפטוף קל. אני חייב להודות שהדבר היחיד שחשבתי עליו במהלך הנסיעה לא היה הניווט, גם לא איך להגיע לכינוס ביער החשוך ואפילו לא האופוזיציה הנמה, אלא "איפה אני קונה קפה בדרך?" ביקור בתחנת הדלק ובאלונית (הסגורה) במחלף לטרון לא הניב דבר, מלבד מבטו התמוה של המתדלק כששאלתי אותו אם יש איזה מקום לקנות קפה באיזור. ממש יכולתי לראות את העיגול מעל הראש בו כתוב "עזוב אותי באמ'שך!" למרבה המזל חנות המנטה בצומת נחשון התגלתה כפיתרון מוצלח יותר: מיד כשנכנסתי קובי פרץ הושתק, המוכר היה סופר-נחמד, ותוך ארבע דקות הייתי עם קפה ביד אחת ושני חטיפי מארס (הגרסה הלא ספורטיבית לתמרים של נועם רביד) ביד השנייה. זהו, הקיבה נרגעה קצת, עכשיו אפשר להתרכז בלהגיע לכינוס ולזנק.

לג שני – אל הכינוס
את הכניסה לשטח מהכביש הראשי לא פיספסתי למרות העייפות והחושך – את העלייה למצפה הראל אני זוכר מרבע השעה האחרונה של מרתון ההרים האחרון. הרבה יותר נחמד לעשות אותה ברכב מאשר לדדות אותה במהירות על שכבת שלפוחיות. כשהגעתי למצפה שלפתי צילום אוויר שהדפסתי בבית ובו הדרך לכינוס. הניווט לכינוס, בהיעדר שילוט, תאורה וראש צלול, התגלה כמאתגר משחשבתי. אחרי מספר סיבובים באזור הכינוס, החלטתי לעשות את מה שאני תמיד עושה כשאני מתברבר בניווטים – לעקוב אחרי נווטים מוצלחים ממני. חיכיתי לזיו ליד שלושת לולי ההודים (מזרחית למצפה הראל), וניצלתי את הזמן להתארגן לניווט ולהנות מהאור הראשון. בערך בשש זיו הופיע, ואני הנעתי והתחלתי ליסוע אחריו. לאחר כמה עשרות מטרים, כשהוא לא מבין מי התמהוני שעוקב אחריו בשדות, נעצרתי לידו, הזדהתי, זכיתי לברכת "אתה משוגע" והמשכתי לעקוב אחריו. כמו בניווטים אחרים, גם הפעם הסתבר שאפילו הנווטים הטובים ביותר לא חפים מטעויות, ובדרך לכינוס עוד הסתובבנו פעמיים כדי לוודא שאנחנו בדרך למקום הנכון. כשהגענו לשטח הכינוס זיו התחיל לפרוק את ה"זיו-מוביל", אני התחלתי להתחמם, ובינתיים הגיעו עודד ואסיה עם כח תגבור של שני צעירים חייכנים. לאחר מספר דקות עודד וזיו מזניקים אותי מהמקום המיועד של אוהל הזינוק, כאשר עודד חוזר ומתרה לא לפתוח את המפה עד שאגיע לראש הגבעה, וזיו מאיץ בי ב"עדינות" לנקב את הזינוק ולשחרר אותו להמשיך לעבוד על הקמת הכינוס. לאחר סיום שיפצור המצפן ליד ימין והכרטיס ליד שמאל ניקבתי את הזינוק ויצאתי לדרך. עד כה הכל על פי התוכנית, 6:30 - זינוק!

לג שלישי – הניווט
למרות שיש מאחורי כמה עשרות ניווטים, מהרגע של הזינוק נכנסתי לניווט מסוג שעוד לא התנסתי בו – ניווט בדד. הריצה הקלה לאורך הסרטים למשולש שבראש הגבעה היתה המשך ישיר לחימום, ואי אפשר היה שלא להתפעל משפע הרקפות לאורך הדרך. בראש הגבעה פתחתי את המפה לראשונה וכשהייתי צריך להחליט לאן לפנות נתקפתי היסוסים – בהיעדר נווטים אחרים מסביב הרגשתי של חוסר ביטחון בבחירת הציר. כל ההחלטות שאקבל, לטוב ולרע, עלי – אין מי שיטעה אותי, אבל גם אין מי שירגיע אותי בעצם נוכחותו. התחלתי בריצה לתחנות הראשונות, תוך שאני טועה בגדול גם בראשונה (רצתי כמו אידיוט על שביל ופיספסתי את הפנייה הנכונה), וגם בשנייה (אזימוט לא נכון, שוב – כמו אידיוט). בפעמיים האלה הייתי צריך להתרגל להתאפס מחדש על המיקום שלי בלי להביט סביב בתקווה לראות נווטים אחרים מהמסלול שלי – לסמוך רק על עצמי. בתחנות הבאות כבר הורדתי קצב וניווטתי בצורה יותר זהירה. לאט לאט, מתחנה לתחנה, צברתי יותר ביטחון, איתרתי את המנסרות בלי לראות נווטים בסביבתן ובלי לאתר את שבילי הנווטים שהותירו אחרים שקדמו לי בשטח. בכלל, היות והייתי הנווט הראשון בשטח, הצמחייה עוד לא ספגה מאות זוגות ברוקס וסלומון, וכמעט שלא הייתה פיסת עשב אחת רמוסה. השטח היה רענן, מלא במרבדי רקפות ופשוט יפייפה! בשלושת רבעי הדרך עברתי בתחנת הקהל (כשעוד לא היה בה קהל...), זכיתי למספר קריאות עידוד קולניות מעודד (תודה!!), והמשכתי לחמש התחנות האחרונות במסלול. שלוש תחנות לסיום כבר שמעתי אופנועי שטח, סימן לבוקר שהתחיל, ותחנה אחת לפני הסיום חיכתה לי החוויה שאפילו רק בשבילה היה שווה לקום בשעה לא סבירה – שועל קטן החליט ללוות אותי בריצה! ניקוב של תחנה 100, ספרינט סיום איטי ופריקה. החמאתי לעודד על המסלול, קיבלתי מחמאת "תוצאה גרועה" מזיו וטסתי לאוטו להתארגן לנסיעה לווינגייט.  7:55 – יציאה מאיזור הכינוס!

לג שלישי – ווינגייט
הנסיעה מהכינוס לווינגייט היה מהירה - סוף סוף לג אחד בלי ברבורים! תוך כדי הנסיעה שמעתי את שלונסקי וליפשיץ מלהגים בגלי צה"ל, תענוג שנמנע ממני במשך שלושה חודשים בשל קורס המדריכים. ב 8:57 חניתי מול הכיתה וטסתי פנימה – עמדתי בזמנים, הכל בסדר! כמובן שבשעה הבאה הגיעו עוד שני מדריכים לעתיד שלא טרחו להסדיר מראש את ההגעה המאוחרת שלהם, ואף אחד לא התרגש מזה, המשך ישיר לקו ה"רציני" של הקורס...

ספרינט סיום וסיכומים
בסיכומו של יום, תוך חמש וחצי שעות היו מאחורי: ניווט של 5.7 ק"מ, מבחן תיאורטי במתן עזרה ראשונה, ומבחן מעשי בהחייאת בובה לאחר טביעה. מה שיותר חשוב זה שחוויתי חוויה נפלאה של ניווט בשטח פורח ויפייפה, ניווט בדד מאתגר בו אני מסתמך על עצמי בלבד, ללא עזרות והסחות. תודה רבה לעודד ולזיו שאפשרו לי לזנק בשעת בוקר מוקדמת, ולקב"ה שסידר את התפאורה המפוארת. אין ספק,אם לא להיות ראש לשועלים ב H21C, אז לפחות לרוץ ליד אחד מהם זו חוויה אדירה!