מאת: נועם רביד
יש לי סימפתיה לניווטים ארוכים. אני גם ממש מחבב ניווטי סקור. בנוסף, וללא קשר לנ"ל, אני אוהב מאוד את נעמי, אשתי. לכן, כאשר פעם אחת בשנה מסתדרים הכוכבים ודואגים לי לניווט סקור ארוך באמת עם נעמי, אך טבעי שזה יהיה אירוע הניווט המועדף עלי.
זהו, במילים אחרות, הרוגיין. ניווט המתבצע בצוותים של שניים או יותר, במשך 4 שעות או יותר, שבו צריך לבחור ולבקר בכמה שיותר תחנות הפזורות בשטח. בשנה שעברה השתתפנו, נעמי ואני, במקצה של 12 שעות באזור יערות אשתאול. השנה התקיים הרוגיין (או מרתון ההרים, בשמו העברי התקני) באזור בקעת הנדיב, בשטח שבין כביש ואדי מילק בצפון לגבעת עדה בדרום, ובין זכרון יעקב במערב לכביש 6 במזרח. זהו שטח קטן יותר בהשוואה לשנה שעברה, ולכן צומצמו גם שעות הניווט בהתאם, ונאלצנו "להסתפק" במקצה של 7 שעות. איך שהכל יחסי! פתאום זה נראה קצרצר לעומת מה שעשינו בעבר...
ההכנות לרוגיין היו פשוטות יחסית. נרשמנו כצוות תחת השם השאפתני "החוליה החזקה". מבחינת ציוד ניצלנו את נסיוננו ואת לקחינו מהשנה הקודמת, ולקחנו איתנו בערך את אותם הדברים: אוכל ושתיה - תמרים, בייגל'ה, סוכריות ג'ל אנרגיה, בארים עתירי חלבון ושני בקבוקי ליטר וחצי, שבהתחלה הכילו מיץ תפוחים ובהמשך מולאו במים.
ביגוד – מכנסי ניווט, חולצות מנדפות זיעה, כובע מצחיה. הפעם ויתרנו על ביגוד חם או גרביים "ספייר", כי הערכנו שלא יהיה בהם צורך.
ציוד אלקטרוני חיוני – כרטיס ביקורת אלקטרוני ל"ניקוב" התחנות, טלפון נייד לחירום, שעון GPS לתיעוד המסלול ולמדידת קילומטרז' בזמן אמת, מצלמה להנצחת הרגעים היפים.
ציוד צליחת נחלים – עיון מקדים במפת אזור התחרות גילה מספר נחלים אותם יהיה עלינו לחצות במהלך הניווט, נחלים אשר בעונה זו של השנה, ובמיוחד לאחר גשמי הברכה בחודש האחרון, צפויים לשפוע מים. אחד הנחלים, נחל דליה, נמצא ממש קרוב לזינוק, ומאוד לא רצינו להרטיב את נעלינו ולדשדש ספוגי מים קרים כבר בקילומטר הראשון. היה עלינו למצוא משהו שיענה על הדרישות הבאות:
א. מאפשר חציית נחלים תוך שמירה על נעליים יבשות.
ב. פשוט ומהיר לתפעול.
ג. קל לנשיאה ובעל נפח קטן.
ד. ניתן לשימוש מספר פעמים לאורך המסלול.
ה. זול.
האמצעי המופלא שמתאים לכל הנ"ל הוא... שקית זבל. לקחנו ארבע כאלה, אחת לכל רגל, דחסנו אותן לשקית קטנה נוספת, כדי שלא ירטיבו את התיק לאחר השימוש – וזהו. גאוני, לא?
הדבר הקריטי האחרון שהצטיידנו בו, אם כי לא ממש לקחנו לשטח – בייביסיטרית אשר התייצבה אצלנו בבית בשעה 5 בבוקר, ואיפשרה לנו לצאת לדרך בראש שקט. הותרנו מאחור שני ילדים ישנים ואחד ער, עם הנחיות להפריע לנו רק במקרה של הזעקה לחדר מיון. היא לא התקשרה...
בדומה להכנת הציוד, גם ההכנה הטקטית לא היתה מסובכת במיוחד, ושוב נסיון העבר שירת אותנו היטב. קבענו לעצמנו "תקציב מרחק" של מרתון (42.2 ק"מ) כיעד מינימלי, ויעד יומרני של 45 ק"מ. למי שתוהה כיצד אנחנו קובעים זאת, אני יכול לומר שפשוט מחליטים, ואחר כך בשטח נותר רק לבצע. עזרה לנו כמובן הידיעה שברוגיין לפני שלוש שנים עברנו מעל 42 ק"מ ב-8 שעות.
עוד הבנו, שאם ברצוננו לשאוף לפודיום (ואנחנו תמיד שואפים לכך) עלינו לרוץ בקצב מהיר במונחים של רוגיין, כדי להספיק "לדחוס" את המרחק הזה ב-7 שעות. מה זה קצב מהיר? 7-7.5 קמ"ש בממוצע בארבע השעות הראשונות, ו-5 קמ"ש לאחר מכן.
הדבר הבא שחשבנו עליו מראש הוא כיוון ההתקדמות הכללי. מיקום הזינוק בתוך אזור הניווט הקל עלינו את ההחלטה: הולכים נגד כיוון השעון. זה אומר שתהיה לנו עליה קשה בתחילת המסלול, ולאחר מכן גלישה הדרגתית וארוכה דרומה ומערבה, "ניקוי" התחנות באזורים החקלאיים המישוריים יחסית שבדרום המפה, ולאחר מכן עליה מתונה בדרך חזרה צפונה. את האזור שמצפון לזינוק השארנו כאופציה, בהתאם לקצב ההתקדמות וההרגשה לקראת הסוף.
ואחרונים חביבים – ה"יריבים". בכל רוגיין כדאי לסמן צוות מתחרה עיקרי, שאותו רוצים לנצח, לפחות בשאיפה. הבחירה בצוות "רוני (חריש) ודני (צ'יזיק)" היתה קלה, אך לא היו לנו אשליות לגבי יחסי הכוחות בינינו. ידענו מרוגיינים קודמים שלאורך זמן רוני חזקה יותר מדני, ותמיד מצליחה "לשפוך" אותו לקראת הסוף. מצד שני, היה ברור שדני חזק ומהיר יותר מנעמי, ולכן צפינו שכצוות יהיו עדיפים עלינו. זה לא אומר שלא קיווינו לנצח, אבל במקביל היינו מוכנים להסתפק בלתת להם פייט טוב.
שווה לציין שכמעט כל מלאכת ארגון הציוד וההחלטות הטקטיות נעשתה בערב התחרות ממש, כי במהלך כל אותו שבוע, כולל בשישי אחה"צ, היינו כל כך עסוקים עם עבודה/ילדים שלא הצלחנו להקדיש תשומת לב להכנות. אבל העיקר שבשבת בבוקר נכנסנו לאוטו בזמן, ורק אז התחלנו סוף סוף להרגיש שאנחנו ברוגיין.
שמש אדומה זרחה מעל הרי השומרון כשעברנו ליד נתניה, אבל אזור הכינוס בסמוך לבת שלמה היה עדיין מוצל. חנינו בשולי מטע גדול ופורח, שבסוף אותו יום דמה יותר למגרש חניה תל אביבי, אבל בשעה מוקדמת זו היה עדיין ריק. קור מפתיע צרב את פנינו, אבל ההליכה לנקודת הזינוק עם כל הציוד לניווט ולאחריו חיממה אותנו במקצת. הגענו לאוהל הרישום כ-10 דקות לפני מועד חלוקת המפות, והאזור היה ריק למדי: רבים מהצוותים עדיין התארגנו באזור החניה או עשו את דרכם לכינוס. נרשמנו, קיבלנו חולצות (למה שחורות?!) וכבר הגיע הזמן לקחת את המפות. האקשן התחיל.
לכל תחנה ברוגיין יש ניקוד משלה, ובשנים הקודמות החוקיות היתה שהתחנות ה"שמנות" היו קרובות לזינוק וה"רזות" רחוקות, או להפך. והשנה? לא זה ולא זה. תחנות עם ניקוד גבוה ונמוך פוזרו באופן די אחיד בכל השטח. למרות זאת, חתיכות הפאזל התחברו במהירות, והמסלול שנראה לנו כמתאים ביותר החל להתגבש: נקודת החציה הקרובה של נחל דליה הובילה לתחנה 301 (ניקוד התחנה כספרת האחדות), וממנה המשך טבעי ל-303, 302, 304 ו-802. לאחר מכן 803 ו-702 (בשלב זה התעלמנו מתחנות 801/701 ששוויין נמוך), ואז 705 היקרה ו-704. תחנת המים הסמוכה היתה ההמשך המתבקש, ואחריה ל-603 עם חציה של נחל תנינים בשולי המפה (ויתור על 601). תחנות 602, 604, 504, מים ו-503 השלימו את השלב הראשון של התכנון. כמה יצא עד עכשיו בקילומטרים? שלפתי את חוט המדידה והתחלתי למדוד, וכאן נעשתה הטעות היחידה שלנו ברוגיין כולו, אשר בהמשך התבררה כקריטית. החוט הראה 55 ס"מ, שעל פי קנה המידה תורגמו לכ-15 ק"מ. כל כך מעט? איך זה יכול להיות? מדדתי וחישבתי שוב, והתוצאה בעינה. היתכן שהכל קצר כל כך? זה לא הגיוני ולא מסתדר, אבל אם אכן זה המצב, הרי שניתן לאסוף בקלות גם את 801 ו-701. סיכמנו שכך נעשה, ובהתאם לקצב ההתקדמות והעייפות נחליט לקראת 503 האם ניקח את 502 ו-703 או שנחתוך צפון-מזרחה לעבר הסיום תוך איסוף התחנות שבדרך.
במפתיע סיימנו את התכנון תוך פחות מ-20 דקות, וכבר יכולנו לארגן סופית את התיקים. אכלתי את הבננה המסורתית והסרתי את מעיל הרוח. אמנם קריר בלעדיו, אבל בקרוב הוא יהיה מיותר. נכנסתי למשולש הזינוק, איפסתי את הכרטיס, ובהינתן האות הפעלתי את שעון ה-GPS ויצאנו לדרך.
פתחנו בריצה קלה במורד השביל ולאחר כקילומטר של חימום טוב הגענו לנקודת החציה הראשונה של נחל דליה. שלפנו את שקיות הניילון, לבשנו אותן וחצינו בזריזות, כשמסביבנו צוותים עצרו בהיסוס, ואז חצו בלית ברירה והרטיבו כליל את נעליהם. איבדנו כדקה על הפרוצדורה, אבל בשביל היובש בנעליים זה היה שווה. העליה המתונה הלכה ונעשתה קשה יותר, עד שעברנו להליכה. השביל המוביל אל התחנה היה תלול ומצוקי במיוחד, ובדיעבד התברר כעליה הרצינית ביותר שעברנו ברוגיין כולו. הגענו מתנשפים לתחנה הראשונה וניקבתי אותה בסיפוק. נקודה אחת בכיס.
מכאן המשכנו בקצב טוב לתחנות הבאות. רצנו בעיקר על שבילים, וחתכנו דרך השטח רק לצורך קיצורים הכרחיים. קצת לפני תחנה 802 ראינו את רוני ודני ("הסדין האדום" שלנו) עושים הפסקת אוכל במטע הזיתים. נופפנו לשלום והמשכנו בדרכנו. כשחזרנו לאותו מקום לאחר ניקוב התחנה הם כבר לא היו שם. מעט לפני תחנה 801 ציינו בסיפוק שעה במסלול, עם 5 תחנות ו-7.5 ק"מ לזכותנו – בדיוק לפי התכנון.
בדרך לתחנה 803 נזכרתי שיש עלי מצלמה, אז כדי שלא ארגיש שהיא מיותרת צילמתי קצת את הנוף וקצת את נעמי:
בירידה המתונה לאורך קו המתח הגבוה מ-702 ל-705, כאשר בדקתי את המרחק המצטבר בחלוף שעתיים של ריצה (14 ק"מ וקצת), נפל לי פתאום האסימון, והבנתי את הטעות שעשיתי לפני הזינוק: השנתות בחוט המדידה סומנו כל 10 ס"מ (ואף וידאתי זאת ביום שישי), אבל כאשר מדדתי את המסלול על המפה חישבתי לפי 5 ס"מ. בצורה זו הפך מסלול של 110 ס"מ ל-55 ס"מ בלבד, כלומר טעות של 100% באומדן המרחק! הבנתי שעשינו הערכת יתר מסוכנת, וכנראה לא היינו צריכים לקחת את 801/701, אלא שזה כבר היה מאוחר מדי. לפחות עכשיו המרחקים נראו הגיוניים, ולכן החלטנו להמשיך בתכנון המקורי, ולהשאיר את ההתלבטויות ואת בקרת הנזקים לצמתי ההחלטה בהמשך.
מתישהו אחרי תחנה 704 התחלתי להרגיש את הדגדוג הזה ברגליים, שמאותת שהן מתחילות להתעייף. הקפדנו לאכול ולשתות כמה שצריך, אבל בכל זאת הזמן עושה את שלו. תחנת המים הגיעה לנו בול בזמן. מילאנו את בקבוקי השתיה הריקים, אכלנו עוד קצת ונעמי התפנקה בשירותים מסודרים ונקיים להפליא.
הדרך ל-603, על דרך עפר ראשית ארוכה ועמוסת ג'יפים, היתה משעממת ומעט מתישה, וחציית נחל תנינים סימנה את הגעתנו לנקודה הנמוכה ביותר במפה. מעט אחרי תחנה 603, בעודנו רצים באיטיות רבה במעלה השדות של מושב אביאל, חלפו להן 3 שעות מהזינוק, במהלכן עברנו כמעט 21 ק"מ. יעד המרתון נראה ריאלי ועם זאת מאתגר, בהתחשב בעליות המצפות לנו וברוח המזרחית שנשבה מולנו ועשתה את החיים קצת יותר קשים. המשכנו בריצה קלה אך איטית בין השדות והמטעים הפורחים:
מזג האוויר החל להתחמם ולכן הגדלנו את מספר עצירות השתיה. בשלב הזה התחלנו לפגוש צוותים שניווטו בכיוון ההפוך (עם כיוון השעון), והראשונים שבהם היו האחים נמרוד ותומר כהן, שבסופו של דבר הוכרזו כמנצחים הגדולים של הרוגיין כולו. אחרי תחנה 604 חצינו את אחד מיובליו של נחל תנינים, ושוב השקיות עשו את העבודה. ככל שהתקרבנו לתחנה 503 גברה ההתלבטות האם להמשיך לכיוון צמד התחנות 502/703. היינו בדיוק 4 שעות בשטח, ועברנו כ-27.5 ק"מ בסך הכל. בקצב ההתקדמות הנוכחי שלנו איסוף שתי התחנות הנוספות היה צפוי לקחת לפחות 25 דקות, ולכן בסופו של דבר החלטנו לוותר, ולא להסתכן באיחור שיעלה לנו ביוקר.
לאחר קבלת ההחלטה המשמעותית הזאת, תכנון המסלול עד לסיום היה די פשוט: 402, 403, 404, 204, 203, 103, 102 ו-101. תחנה 202 סומנה כאופציה בסבירות נמוכה למימוש, ושאר התחנות לא הצדיקו את המאמץ.
 |
| טיפוס ל-402 |
בדרך לעמיקם עצרנו למילוי מים ולהפסקת שירותים באתר "מי קדם", ולאחר מכן המשכנו בשולי הכביש, בעליה מתונה מאוד אך מעייפת, מול רוח מזרחית נגדית. נעשה חם. ממרכז עמיקם התחילה עליה תלולה למדי לכיוון תחנה 402, אותה עלינו באיטיות:
בסוף העליה חצינו שדה עשב זרוע פרות והגענו לתחנה. יחד איתנו, מהכיוון השני, הופיעו רוני ודני. עצרנו יחד בצילו של עץ אלון להפסקת התרעננות משותפת. היה ברור שהם בחרו ציר שונה מאיתנו בשלב כלשהו, אבל כללי האתיקה הניווטית מנעו מאיתנו להשוות מסלולים. נפרדנו מהם לשלום בדרכנו לתחנה הבאה, אבל המשכנו לפגוש אותם שוב ושוב כמעט עד סוף הרוגיין.
השביל היורד לעמיקם התברר כסבוך הרבה יותר מהמצופה, ונאלצנו לפלס את דרכנו בתוך הירק שמילא אותו. לנעמי התחילו להיתפס שרירים מדי פעם ("צירי לידה ברגליים", כלשונה), שגרמו לה לעצור למספר שניות עד לחלוף הכאב. ביציאה מעמיקם ציינו את סוף השעה החמישית, במהלכה עברנו רק 5 ק"מ וביקרנו בשתי תחנות בלבד – זו היתה השעה האיטית והדלה ביותר שלנו בכל הרוגיין.
בתחנה 403 פגשנו שוב את רוני ודני, וגם בדרך ל-404. בעליה לכיוון 204 עברנו במטע מכוסה יריעות, והרגשנו על בשרנו את אפקט החממה. החום העיק, וכבר לא נותרו לנו נקודות מים למילוי הבקבוקים. כמובן שלא היה שום הגיון במשמעת מים, ולכן שתינו בהתאם לצורך, וקיווינו שמה שיש לנו יספיק עד הסוף. אפרופו סוף, נוצרה פתאום תחושה של התכנסות לקראת הסיום. מסביבנו ראינו צוותים רבים במגמה צפונה, והרגשנו שאנחנו מתקרבים לשלבים האחרונים של הרוגיין.
אחרי תחנה 204 החלטנו כצפוי לוותר על 202, וירדנו בירידה תלולה בשטח סבוך, שהיתה קשה במיוחד לנעמי ולשריריה הנתפסים באופן שרירותי. עליה קצרה הובילה לעבר תחנה 203. מאחור ראינו את רוני ודני נושפים בעורפנו, אבל זאת היתה הפעם האחרונה שראינו אותם לפני הסיום. הבנו שנשיג אותם בזמן, אבל כמובן שלא ידענו האם אנחנו משיגים אותם בנקודות, וזה מה שקובע...
חציית הנחל האחרונה של היום היתה בדיוק בנקודה שבה צלחנו לראשונה, כ-6 שעות מוקדם יותר. קבוצה גדולה של מטיילים עמדה משני צידי הנחל. חלקם עברו עם הנעליים, וחלקם עברו יחפים, ובאופן כללי התלבטו מה השיטה הטובה ביותר לחצות. אנחנו נעמדנו לידם, שלפנו בנונשלנטיות את השקיות, לבשנו אותן במיומנות, וחצינו. אחרי שניה של השתאות זכינו לגל של מחיאות כפיים על הביצוע המקורי! קיפלנו את השקיות בפעם האחרונה, והמשכנו בדרכנו. שלוש תחנות ועליה אחת גדולה הפרידו בינינו לבין הסיום.
רצנו באיטיות במעלה השביל, ותוך כדי כך "חגגנו" 6 שעות בשטח ו-38.5 ק"מ במצטבר. בשנה שעברה זו היתה רק נקודת החצי של הניווט (כזכור, 12 שעות). קשה להאמין שעוד המשכנו כך 6 שעות נוספות. הקצב היה אז איטי יותר, ובכל זאת...אבל השנה נותרה לנו רק שעה. לא היה ספק שנעמוד ביעד המרתון שהצבנו לעצמנו, אך לא נעבור אותו בהרבה, כי כבר כמעט לא נותרו עוד תחנות לקחת. הגענו לתחנה 103, הצפונית ביותר במפה, והשקפנו על הגשר-לשום-מקום מעל כביש 70 הסמוך. המשכנו ל-102 וממנה בירידה תלולה מאוד ל-101, התחנה האחרונה שלנו, תמונת ראי לעליה התלולה בדרך לתחנה הראשונה.
עוד קצת ריצה, וכבר ראינו מכוניות חונות, וידענו שהסיום קרוב מאוד. עצרנו את השעון בתחנת הסיום אחרי 6 שעות ו-42 דקות של ניווט, במהלכן עברנו 42 ק"מ ו-550 מ'. מרתון, ועוד קצת.
עייפות רגעית תפסה אותי בהמתנה לפריקת כרטיס הביקורת, אבל מהר מאוד התעשתתי. הלכתי לדוכן המאכלים הדרוזיים והזמנתי פיתה עם זעתר וקופסת עלי גפן ממולאים. אחרי שאכלתי חצי משניהם כבר הרגשתי הרבה יותר טוב. בכלל, השנה לא תקפה אותי תשישות בסיום כפי שקרה לי בשנים קודמות, וגם התאוששות השרירים היתה מהירה. ביום שאחרי הרוגיין עוד הרגשתי היטב את הרגליים, בעיקר בעת ירידה במדרגות, אבל בזה זה נגמר. אולי באמת אחרי שעושים רוגיין של 12 שעות, 7 שעות זה "כלום"... נעמי היתה יותר עייפה ממני, גם במהלך הניווט וגם אחריו, אבל למרות זאת עמדה באתגר בכבוד רב, במיוחד בהתחשב בעובדה שלא התאמנה בצורה מיוחדת לקראת התחרות.
והתוצאה? צברנו 66 נקודות מתוך 77 אפשריות, שהספיקו למקום החמישי הכללי (מבין כל הקבוצות) והשני בין הזוגות המעורבים. רוני ודני צברו 69 נקודות, שהקנו להם את המקום השני הכללי. למעשה עשינו מסלולים כמעט זהים, פרט לכך שהם ויתרו על 801/701, ולקחו את 502/703. בהחלט יתכן שאם לא הייתי טועה עם חוט המדידה לפני הזינוק היינו בוחרים בדיוק את אותו המסלול, ואז הכל היה נקבע לפי הזמן...לסיכום: עברנו מרתון+, לא היו לנו שום טעויות ניווט, לא בניווט הגס ולא באיתור התחנות, רצנו בקצב טוב לכל אורך המסלול, לא נפצענו במהלך הניווט או בעקבותיו, נהנינו ממזג אוויר מצויין ומהטבע בשיאו, וכמובן זכינו לחוויה זוגית ארוכה ונהדרת, כזו שרק הרוגיין יכול לספק.
