מאת: מודי בוכבינדר
המשך יום 4 – יום חמישי 31.5.2012
לאחר שעזבנו את המלון הראשון נסענו בכביש מתפתל לראש הר שעליו ניצב מגדל טלוויזיה
בצורת חללית שמשמש כנראה גם כמלון. מזג האוויר לא כל כך האיר פנים, הראות הייתה לא
טובה והיה די קר. לאחר שסיימנו את הסיבוב על הפסגה, חזרנו לאוטובוס ונסענו מעט במורד
ההר. אז קיבלנו מפת ניווט שהובילה אותנו בירידה מההר אל העיר הקרובה. זה היה, לשם שינוי,
ניווט ללא עליות. בגלל פציעתו של יואב לא הספיקו לשים לנו סרטי סימון והניווט היה
"ניווט אמון" (אתה מאמין שהיית בתחנה). לנוכח מזג האוויר ומצב הרגליים החלטתי
לעשות טיול ניווט ביער, לא לחפש תחנות, שבלאו הכי אינן מסומנות, אלא ליהנות מהיער ומהשקט
וגם להזדהות וללמוד את המפה תוך כדי. הטיול ביער היה נפלא, לא היה אף אחד בסביבה (כולם
חיפשו תחנות) ואני שוטטתי בנינוחות עד למטה. קצת אחרי שהגעתי, התקדרו השמיים והתחיל
לרדת גשם. מצאתי פאב מקומי קטן ליד האוטובוס, ישבתי בחוץ מתחת לשמשיה, לגמתי בירה,
אכלתי גלידה והתמכרתי לחיים הטובים. הנווטים הגיעו אחד אחד, מי רטוב יותר ומי פחות,
לאחר שכולם החליפו בגדים והתארגנו, יצאנו לכיוון המלון השני. מאחר והמלון לא הגיש ארוחת
ערב, עצרנו בעיירה סמוכה כדי לאכול. הגענו למלון בערך ב 21:30 כאשר כבר שרר כמעט חושך
ואז זיו הודיע שהאוטובוס לא יכול להגיע למלון וצריך לסחוב את כל הציוד כ- 200 מטר במעלה
שביל צר. אחרי שהשתכנענו שהוא לא עובד עלינו, נגררנו עם כל הציוד למלון, קיבלנו מפתחות
והתפזרנו מיד לחדרים.
יום 5 – יום שישי 1.6.2012
לאחר שהשכמנו לארוחת הבוקר שהכילה, לשם שינוי, קצת ירקות, יצאנו להעביר את
הבוקר בטיול. התוכנית המקורית קוצרה מעט אבל עדיין נותרו כעשרה קילומטר הליכה אל קשת
סלע ענקית ומשם חזרה לאזור המלון. השמיים המשיכו להיות מעוננים אבל שמרנו על אופטימיות
וקיווינו לטוב. הגענו לאזור הקשת שבו שוכן מלון שהיה סגור לפני תחילת העונה. שני העובדים
הגיעו במין רכבל משאות קטן בדיוק בשעה 10 כדי לפתוח את השער (יש לזכור שאנחנו קרובים
לגבול הגרמני). לאחר סיור מתחת לקשת ובסביבה, המשכנו בירידה לכוון הכפר הסמוך למלון.
ארובות השמיים החליטו להיפתח וגשם ירד במשך קרוב לשעה, אומנם זה לא ניווט אבל עדיין
קר מעצבן ורטוב. הגענו מעט רטובים לאותה מסעדה בה אכלנו בערב הקודם. הפעם האוכל היה
על חשבוננו וכל אחד הזמין מה שהוא רצה. הדבר גרם לארוחת הצהריים להמשך כשעתיים, עד
שכל אחד קיבל את מנתו ועד שסגרו חשבון עם כל אחד בנפרד. הגענו בחזרה למלון והיה לנו
זמן קצר להתארגן ולצאת לתחרות האמתית הראשונה – ספרינט בעיר Decin.
בשבילי זו תחרות ראשונה בחו"ל, וגם אם אני לא מצפה להתברג בין המובילים,
זה עדיין די מרגש. בדרך זיו ניסה להזכיר לנו את כל חוקי הספרינט, הסימנים המיוחדים,
האזורים האסורים למעבר וכל יתר הפרטים. מקום הכינוס הוא אולם ספורט גדול עם מאות נווטים.
הצ'כים, ובמיוחד הצ'כיות, מתלבשים ומתפשטים באולם כאילו הם לבד בעולם. קצת התביישתי
לצלם אבל בהחלט הסתכלתי...
הגענו די מוקדם כדי לראות את המובילים המקומיים מזנקים למסלולים שלהם. לאחר
קבלת כרטיס אלקטרוני, גם הוא חדש ושונה, יצאתי לעשות את מפת המודל הקטנה שקיבלנו. הלכתי
לאט ובדקתי שאני מבין כל סימן על המפה. ניווט המודל הוריד אצלי משמעותית את הלחץ כי ראיתי שהעיר בסך הכול לא כל כך שונה
מניווט בשטח בנוי אצלנו. הסתובבתי באזור הזינוק והסיום ולמדתי את הנהלים. היציאה לניווט
נעשית על פי זמן האפס של הניווט. אם זמן האפס הוא 16:30 ואתה מזנק ב- 88 הרי שאתה צריך
לזנק ב 17:58 בדיוק ולהיכנס לאזור הזינוק שתי דקות קודם לכן. בכניסה בודקים את שמך
ואת הכרטיס האלקטרוני, לאחר מכן מאפסים את הכרטיס ובזינוק עצמו לא משתמשים בכרטיס האלקטרוני.
בניווט הזה לא לקחתי את המצלמה בגלל האינטנסיביות של הניווט. שני ישראלים מזנקים דקה
לפני ואני עוקב אחריהם ומנופף לשלום. אני מתייצב
לזינוק ויוצא לדרך לפי ההוראות. רץ כעשרה מטר לשולחן שעליו מונחות כל המפות לפי קטגוריות,
לוקח את המפה הנכונה, עובר במעבר מקורה ופונה שמאלה ואני מתחת למשולש הזינוק – יצאתי
לדרך. אחרי שלמדתי בערך חמש פעמים את הכיוונים אני מתארגן על המפה במהירות תוך כדי
תנועה ורץ לתחנה הראשונה. מעט יותר משתי דקות לאחר היציאה אני מנקב את התחנה הראשונה
שלי בתחרות בין-לאומית בחו"ל – רגע היסטורי. בחלק גדול מהתחנות יש בקרים, לעיתים
הם די מוסתרים ורק כשאני מנקב את התחנה אני רואה פתאום מישהו צופה בי ממרחק מטר. אני
עובר די מהר מתחנה לתחנה ללא בעיות מיוחדות, מעדיף, אם אפשר, לחזור מהתחנה באותה דרך
בה נכנסתי אליה כדי להקל על ההתמצאות. בדרך אני מגיע לתחנה שאף אחד לא הצליח להסביר
לי לפני הניווט את הסימן שלה (משהו כמו האות ח ) שמתבררת כקשת הצמודה לבניין. בשביל
להגיע לחלק מהתחנות יש צורך לרדת ולעלות לא מעט מדרגות. הניווט זורם מצוין ואני מסיים
ב -22 דקות. כמובן שתוצאה זאת לא מספיקה למקום טוב בקטגוריה, אבל מספיקה כדי לעבור
כמה צ'כים. אני היחיד בקטגוריה שלי (H50) בקבוצה הישראלית אבל
כול המסלולים קרובים באורכם, אני בסך הכול מרוצה גם ממצבי יחסית לישראלים האחרים. לאחר
התארגנות קצרה באולם הספורט אני יוצא לצלם קצת נווטים אחרים ואפילו תופס כמה ישראלים
מגיעים לנקודת הסיום (ראו תמונה). בניווט השתתפו כ- 800 נווטים. לאחר סיום הניווט אנחנו
אוכלים ארוחת ערב במסעדה בכיכר המרכזית לא הרחק מהסיום וצופים בפרוק אתר הסיום.
בתום נסיעה לא ארוכה למלון אנחנו מגיעים די מאוחר,
הדרך המוכרת למלון ללא החפצים נראית הרבה יותר קצרה מאתמול. פיפי ולישון.
יום 6 – יום שבת 2.6.2012
היום בפעם הראשונה יש לנו בוקר חופשי. מאחר
והיציאה לניווט הארוך של אליפות צ'כיה מתוכננת לשעה 10 לא היה טעם למלא את הבוקר באיזו
שהיא פעילות. כמובן שעם הקוצים שלי בתחת אני על הרגליים די מוקדם ומשוטט קצת בכפר,
או יותר נכון באוסף של כמה בתים, שהמלון שוכן בתוכו. בבוקר מתפרסמת רשימת הזינוקים
ואני מזנק ראשון בין הישראלים, רק 10 דקות אחרי שעת האפס – בשעה 12:10. אנחנו יוצאים
בזמן, מרחק של כ- 45 דקות נסיעה מהמלון. באתר יש המון אנשים, בניווט משתתפים כ-
1400 איש והוא הניווט הגדול ביותר בצ'כיה השנה.
הקבוצה הישראלית בונה שני אוהלים קטנים שמישהו הביא ואפילו תולה דגל ישראל לתפארת.
מזג האוויר הנעים מקטין את חשיבות האוהל אבל זה נחמד שיש מקום לרכז את הציוד. מסביב
יש דוכני מכירה רבים לציוד ספורט ואוכל שמגמדים את התחרויות הגדולות בארץ. אין אפשרות
לראות את המפה לפני הניווט (כמובן שאין גם מסלול עממי) ואפשר רק לקחת את תיאור התחנות.
המסלול שלי יותר ארוך מרוב התחרויות בארץ (5.7 קילומטר). בגלל הזינוק המוקדם, אני מרשה
לעצמי לעשות רק חלק מהמודל, ששוב מארגן אותי קצת יותר טוב בשטח. הניווט היום מציע אלמנט
שלא היה עד עכשיו באימונים – ביצות. חלק גדול מהנווטים המקומיים רצים עם נעליים עם
עוקצים (ספייקים). אני עולה לזינוק, רואה את הראשונים מזנקים ויוצא לדרך. כשאני מסתכל
על המפה אני מגלה להפתעתי שאין עליה תיאור ומספרי תחנות. למזלי שמרתי את הפתק שלקחתי
ואני דוחף אותו למצלמה כדי שלא יירטב. החלק הראשון הולך בצורה די חלקה, הצ'כים חוצים
את קטעי היער היותר קשים במהירות כמו סכין לוהטת בחמאה, אני נאבק ברוב המקרים להצליח
לשמור על קצב הליכה מהיר (אולי יותר כמו כף בחומוס אם לשאול דימוי מהסביבה שלנו..).
אני מעדיף את הדרכים היותר ארוכות המאפשרות תקיפה טובה של הנקודה על חיתוכים בשטח.
לקראת השליש מגיעים לנקודת מעבר החובה – מעבר מים צר מתחת למסילת רכבת. הרכבת עוברת
דקה לפני שאני מגיע ולצערי אני לא מספיק לצלם. מעבר המים כמעט ברוחב הכתפיים שלי ואני
מקווה שכל הנווטים מגיעים מאותו כיוון כדי שלא אפגש פנים אל פנים עם צ'כי להוט להתקדם.
בתחתית המעבר זורמים מים. בשלב הזה, כאשר הרגליים עדיין יבשות, אני משתמש בהליכת ברווז
משני צדי המעבר כדי לא להרטיב את הרגליים. בצד השני אני מוצא ביצה לא קטנה שמאפשרת
בקושי מעקף מסביב. המשך הניווט כבר פחות טוב
(מצב הרגלים והראש אחרי השבוע כבר לא בשיא) אני מאבד קצת את הדרך, יוצא כיוון לא נכון
מתחנה אחת אבל מצליח לחזור לעצמי ולסיים את המסלול בלי פסילה ואפילו לעבור כמה צ'כים
– הידד. כשאני חוזר למאהל הישראלי אני מגלה שהוקם אוהל גדול לתפארת שנקנה עבור מועדון
יזרעאל בארץ ובו אפשר לעמוד ולהתארגן בנוחיות. אחרי הניווט יש שעה ארוכה לחכות לכל מי
שזינק אחרי ואני מנצל את הזמן לארוחת צהריים (נקניקיה גדולה ובירה וקצת פסטה בצד)
, קניית מחזיק לתיאור תחנות והסתובבות בין הדוכנים. בסיום, אנחנו מתארגנים לתזוזה,
עוצרים בדרך לארוחת הערב ומגיעים בשעה סבירה למלון. את המקלחת אני דוחה עד שיחזרו המים
החמים. בשעת ערב לא יותר מדי מאוחרת אני צונח לישון...
יום 7 – יום ראשון 3.6.2012
ביום האחרון בצ'כיה אני מתעורר כרגיל מוקדם, השמש זורחת בערך ב 4:30 בכל בוקר.
צריך לארגן את כל הדברים במזוודה ולעשות check out מיד לאחר ארוחת הבוקר שהוקדמה במיוחד
בשבילנו. בסביבות שעה 9 אנחנו מתייצבים באזור הזינוק למסלול הבינוני של אליפות צ'כיה
שמתקיים באותו שטח של הניווט שהיה אתמול. הפעם יש לי קצת יותר זמן להסתובב לפני הזינוק
ואני מנסה להתרגל למחזיק התחנות החדש. כבר בדרך מהשביל לזינוק עצמו צריך לעקוף שלוליות
ולהשתדל להשאיר את הנעליים יבשות. אני מזנק וכרגיל
החלק הראשון הרבה יותר טוב כך שאני קצת מוותר לעצמי ומניח שאצליח להגיע לתחנה בלי נקודת
תקיפה מדויקת וכמובן נענש על כך. דווקא בחלק האחרון של הניווט שיום קודם לא הצלחתי
למצוא בו את ידי ורגלי מרוב קווי גובה, סלעים, אזורי יער שונים ופרטים נוספים, אני
מצליח, בעזרת שימוש מסיבי בזכוכית מגדלת, להסתדר יותר טוב. עדיין מסיים אחרון (למרות
שלא רחוק מכמה צ'כים אחרים). העיקר שסיימתי בלי לפסול. הישראלים חוזרים אחד אחד, האוהל
החדש והגדול מציע חוויית התכנסות והתארגנות משופרת וגם ארוחת הצהריים טובה כרגיל. לקראת
שעה 14 אנחנו חותכים לאוטובוס, כל אחד מארגן את החפצים לנסיעה הביתה וקדימה לפראג.
בדרך אנחנו עוצרים בעיירה בשם מלניק לקפה וסיור במבצר המקומי. ביום ראשון אחר הצהריים
היא די עזובה. אנחנו מגיעים בשעות אחר הצהריים לפראג ומקבלים כמה שעות חופשיות להסתובב.
אני מספיק ללכת דרך העיר העתיקה לגשר המפורסם, לאכול עוד אחת מהנקניקיות המצוינות של
צ'כיה ולהסתכל קצת בחלונות הראווה המרהיבים. בשעת ערב, כאשר הרגליים כבר מפסיקות לסחוב,
אוסף אותנו האוטובוס ולוקח אותנו לשדה התעופה לטיסת הלילה לארץ. אני מספיק לקנות בקבוק
של בחרובקה שהוא המשקה הלאומי של צ'כיה לפני
שאני עולה על המטוס, נרדם ומתעורר לקראת הנחיתה בארץ.
תם ונשלם מסע התענוגות לארץ הניווטים, היו שלום ותודה על הדגים (והניווטים)
