בקיץ הנוכחי "ביליתי" לראשונה בחיי בבית חולים. עד כה הייתי נוהג להגיע לבתי חולים כדי לבקר אחרים. הייתי שמח כשה"מארחים" שלי היו שולחים אותי לשליחויות כמו להביא קפה איכותי מהקפיטריה, להביא תוצאות של הבדיקות ממכון הרנטגן – כל מטלה כזו מדגישה עד כמה אני נייד ועצמאי, ויכול להביא תועלת מעשית עם הכושר שלי.
חודש וחצי לפני קיצפונווט עברתי ניתוח בקע (באשפוז יום) ולקח לי כחודש וחצי לחזור לכושר, בדיוק בזמן לתחרויות בצפון. חשבתי שבכך הסתיימו הפציעות שלי לקיץ. אבל, שלושה ימים אחרי אותה תחרות כשכאבי הבטן היו כבר בלתי נסבלים בעליל, ביקשתי/ התחננתי שיקחו אותי במידי למיון.
למחרת התעוררתי מניתוח הסרת התוספתן בלאפרוסקופיה ("לאפ אינדקטומי" בשפה המקצועית). התעוררתי מהניתוח שוכב על הגב ללא כוח אפילו לשנות את תנוחת השכיבה. כוון שהתוספתן שלי "התפוצץ" הייתי חלש מאוד ומפוצץ באנטיביוטיקה. כשירדתי מהמיטה לראשונה לשירותים – כפוף, מדדה, גורר את עמוד האינפוזיה לצידי התקדמתי בקצב H-95. אחרי ההליכה לשירותים וחזרה נזקקתי לשינה של כשעתיים על מנת להתאושש מהמאמץ הגופני.
בשלב זה הייתי כל כך חלוש שנכנסתי עמוק לתפקיד המאושפז - נצמדתי לחלוק החולים, למיטה שלי ולא העזתי לחשוב בכלל על לצאת מהמחלקה. רציתי להרגיש מוגן בסביבה מקצועית ומגוננת. פתאום נעשיתי מודע עד כמה זה לא עניין טריביאלי להיות בריא, וכמה שלבים צריך לעבור מהמצב בו הייתי ועד להחלמה מלאה : להתהפך במיטה, לרדת מהמיטה,להזדקף בהליכה, להשתין ללא כאבים (לחרבן באופן תקין לקח לי יותר משבועיים, והיום אני אסיר תודה על כל יציאה נורמלית), להגיע בהליכה לתחנת האחות (בקצב H-90), להפטר מהבחילה המתמדת, להצליח ללכת את כל אורך המסדרון ללא מנוחות באמצע.
ביום הרביעי לניתוח אמר לי המנתח שאני צריך ללכת על מנת לזרז את תהליך ההחלמה. בשלב זה כמעט ולא הכנסתי אוכל לפה והסתבר לי בדיעבד שירדתי בשלושה ק"ג (!) – מרגע זה ההחלמה הייתה בידי. התחלתי במסלול הבסיסי - מסלול המסדרון של המחלקה (שיא יסוד – 1:03 ד') והתחלתי להגדיל את המסלולים. להערכתי (לא השתמשתי בגרמין) עשיתי כארבעה ק"מ ביום הראשון, כולל מסלולים בחצר בית החולים. ההליכה הייתה העיסוק המרכזי שלי באותה תקופה. השתחררתי מבית חולים אחרי שמונה ימים עם שיא מסדרון של 22 שניות, עדיין חלש וממשיך לצרוך אנטיביוטיקה.
כעבור יומיים התחלתי בהדרגה לחזור לאימונים – שתי צעדות ביום, וכעבור יומיים נוספים שילבתי קטעי ריצה קלילים של עשרות מטרים בתוך ההליכה. כעבור שבוע הצלחתי לרוץ ברציפות (בקצב צב) קילומטר שלם. וכעבור עוד כמה ימים הצלחתי לעשות ק"מ בחמש דקות.
באותו פרק זמן סוף אוגוסט, תחילת ספטמבר העניין המרכזי שלי בחיים היה להתאמן על מנת להחזיר את עצמי לקו הבריאות כשכל הזמן עומד לי בראש שבסוף אוקטובר מתקיימת התחרות הראשונה של הליגה באלון הגליל. היום אני מרגיש טוב ועד לתחרות מקווה לחזור לכושר שהייתי בו בתחילת הקיץ (שמשמעותו גם להיות בריא לגמרי). עשיתי מינוי לעונה (ובדיקות מאמץ כמתבקש) וחזרתי לשיגרת האימונים.
עד היום תפסתי את הבריאות שלי כדבר מובן מאליו. נכון שכל ביקור של מכר בבית חולים גרם לי לתזכורת על הבריאות שלי, אבל עד שזה לא קרה לי, לא הייתי מודע לכך שזה לא חייב להיות המצב הרגיל. כשאכנס לריבוע של ההזנקה באלון הגליל ארגיש בנוסף להתרגשות הרגילה גם תחושת חגיגיות ואסירות תודה על ההחלמה מקיץ של ארועים בריאותיים. (ואהנה מיתרון יחסי שלא אצטרך לסחוב איתי גם את התוספתן)
בברכת עונת נווטים מוצלחת ובריאה לכולנו