בתחילת ספטמבר יצאנו (רוני ואני) לירח דבש באיטליה, ובתחילתו הצטרפנו לתחרות ניווט Alpe Adria Cup, באזור Brallo di Pregola שבהרי האפנינים. Alpe Adria היא התאגדות של מחוזות ממספר מדינות באזור ( איטליה, שווייץ, גרמניה,
אוסטריה, סלובניה, הונגריה וקרואטיה ). התחרות מתקיימת כל שנה במחוז אחר, ומהווה אליפות פנימית, בנוסף להיותה תחרות פתוחה. סה"כ היו כ 250 משתתפים, עם אוירה נפלאה כמו בתחרות ארצית אצלנו.מתחרים במרחק ארוך, ספרינט ערב בתוך הכפר, ומרחק בינוני למחרת. הארגון היה טוב למדי, אבל היו כמה קטעים מקצועיים שלקו בחסר: אורכי המסלולים היו ארוכים באופן משמעותי ממה שפורסם (לדוגמא: בבינוני 5.3 במקום 3.4), אין תחנות מים, אין תאור תחנות על המפה (בארוך רצתי עם דף נייר ביד כי לא הייתי מוכן מראש), חלק ממספרי התחנות על המפה הודפסו לא במקום (שימו לב בארוך לתחנה 103 ). אבל באופן כללי היה מאד מהנה והבעיות לא הפריעו.
שטח הניווט – מדרונות תלולים, פרטי תבליט וערוצים קטנים, עבירות גבוהה ביער. המפה מצוינת – פרי עמלו של Cesare Tarabocchia, אשר על מפת מגידו החדשה. לא קל לנווט בשטח כזה, והרבה מהתחנות חייבו ניווט תבליט נטו. אני אפרט לגבי קטעים מסוימים משני המסלולים ביער:
ארוך
מפת 1:15,000, ואני לא רגיל לזה. היה קשה מאד לקרוא את הפרטים הקטנים, ובמקומות רבים הייתי צריך לעשות עצירות קצרות כדי להסתכל כמו שצריך במפה. גם החושך היחסי בתוך היער לא עזר.
1. מסוג הלגים שהמארגנים נותנים מיד בזינוק כדי להוציא לך את החשק. עלי זה לא עובד, והייתי נחוש להישאר במצב רוח טוב כל הדרך.
3. תחנה קשה, כי עוברים סבך של ערוצונים וקשה לשמור על מגע עם המפה. לקחתי כיוון ואוויר, צללתי לתוך הירוק, וחיפשתי את המבנה של השלוחה.
6. מרכז הפרפר (שגם הוא הפתיע אותי, אבל לא שיבש את הניווט). בפעם הראשונה פיספסתי את התחנה, יחד עם עוד שני נווטים, למרות שתקפתי "על בטוח" מהשביל. תיקנתי לאחור תוך כמה שניות, ובפעמיים הבאות לא היו לי בעיות.
11. תחנה מעניינת, כי בציר מ-10 אליה גיליתי את הדרך הנוחה לעלות בצד הדרומי של הערוץ, וסימנתי אותה בראש. אחרי זה, בדרך מ-12 (6) ל-13, רצתי ישר לנקודה בלי לחשוב פעמיים.
14. הלג הארוך היה מ-13 ל-14. לא היה בו שום דבר מיוחד, ומי שמתעקש לראות אותו יכול לראות את המסלול המלא בבלוג: http://my.opera.com/chissick/blog/2010/09/14/back-from-italy
ארוך
מפת 1:15,000, ואני לא רגיל לזה. היה קשה מאד לקרוא את הפרטים הקטנים, ובמקומות רבים הייתי צריך לעשות עצירות קצרות כדי להסתכל כמו שצריך במפה. גם החושך היחסי בתוך היער לא עזר.
1. מסוג הלגים שהמארגנים נותנים מיד בזינוק כדי להוציא לך את החשק. עלי זה לא עובד, והייתי נחוש להישאר במצב רוח טוב כל הדרך.
3. תחנה קשה, כי עוברים סבך של ערוצונים וקשה לשמור על מגע עם המפה. לקחתי כיוון ואוויר, צללתי לתוך הירוק, וחיפשתי את המבנה של השלוחה.
6. מרכז הפרפר (שגם הוא הפתיע אותי, אבל לא שיבש את הניווט). בפעם הראשונה פיספסתי את התחנה, יחד עם עוד שני נווטים, למרות שתקפתי "על בטוח" מהשביל. תיקנתי לאחור תוך כמה שניות, ובפעמיים הבאות לא היו לי בעיות.
11. תחנה מעניינת, כי בציר מ-10 אליה גיליתי את הדרך הנוחה לעלות בצד הדרומי של הערוץ, וסימנתי אותה בראש. אחרי זה, בדרך מ-12 (6) ל-13, רצתי ישר לנקודה בלי לחשוב פעמיים.
14. הלג הארוך היה מ-13 ל-14. לא היה בו שום דבר מיוחד, ומי שמתעקש לראות אותו יכול לראות את המסלול המלא בבלוג: http://my.opera.com/chissick/blog/2010/09/14/back-from-italy
לדעתי היתה רק בחירת ציר אחת הגיונית, עם וריאציות קלות, ולכן זהו בזבוז של לג שיכל להיות ממש מאתגר. אולי אני טועה והיו עוד אפשרויות סבירות (הסתכלתי על המפה כמה פעמים מאז), או שהמארגנים רצו לאתגר את הנווטים למצוא את התשובה האחת הנכונה, ומי שלא מוצא מאבד זמן.
15. אופס. המפה הממוזערת גברה עלי, ולא שמתי לב לירוק, אז רצתי ישר לתוכו. אחר-כך ניסיתי לעבור בפסים הירוקים (מעט
מצפון), והבנתי שזה גם לא לעניין, אז חזרתי לשביל ונכנסתי בכניסה הבאה. איבדתי בערך דקה, ולפי זמני הביניים בלג הזה לרוב הנווטים בקטגוריה היו בעיות דומות. בקטע כזה, עם הרבה שינויי צבע, המפה מאד קשה לקריאה.
16. הפקתי לקחים מהתחנה הקודמת. נווט שיצא איתי מ-15 נכנס לסבך, ואחרי שני צעדים בעקבותיו (אפילו רואים במסלול ה-GPS) הבנתי שזו טעות וחתכתי שמאלה. כשיצאתי מהתחנה ראיתי אותו יוצא מהירוק...
22. תחנה מוזרה. במרכז העיגול יש כיפה, אבל תאור התחנה היה "קצה תעלה". במהלך הניווט הייתי בטוח שאני לא רואה את הסימן של התעלה מפני שאני מזיע והכל קטן מדי במפה, אבל בבדיקה של אחרי התחרות ראיתי שבאמת לא מסומן שם דבר, וגם במפת ה-1:10,000 שמכסה את אותו אזור אין כלום. על הכיפה אכן הייתה תעלה קצרה, ובקצה שלה תחנה.
בינוני
מפת 1:10,000 נוחה לקריאה, אבל מסלול עם מעל 5% טיפוס ורגליים עייפות, אז ניווטתי ממש לאט.
1. תחנה מסוכנת. הערכתי שאם אבוא מלמעלה יש סכנה לטעות מקבילה, בה אעלה על השלוחה הלא נכונה, אז תקפתי לאורך המדרון ולא היתה בעיה לזהות את השלוחה הנכונה.
2. אחרי התחנה המסוכנת טועים, כמובן. פיספסתי את התחנה במילימטר (במפה = 10 מטר בשטח), ובגלל שחשבתי שאני מתחתיה חיפשתי למעלה, בכיוון הלא נכון. אחרי שתי דקות גיליתי שיש עוד נווטים בשטח, וחלקם הצליחו למצוא את התחנה בכוחות עצמם.
5. טעות בבחירת הציר – רציתי לרוץ על המדרון, אבל נגררתי למטה והעליה חזרה לתחנה היתה יותר קשה מכפי שהיא נראית על המפה. היה עדיף לעלות ולרוץ לאורך השלוחה.
8-12. כיף לנווט, אבל לא כיף לטפס. בירידה ל-12 הרגליים שלי כבר היו מתות לחלוטין.
13. את הגבעה בין 12 ל-13 (ו-6 ל-7) אני מכיר כבר כמו הערוץ הגדול בעכברה. עברתי בה פעמיים במסלול הארוך, ופעמיים בבינוני. מה שמעניין, זה שכל פעם היא נעשית גבוהה יותר.
13-15. אם מישהו יעשה לי את זה בארץ, כדאי לו לתפוס מחסה. רד עשרה קוי גובה כדי להגיע לתחנה, ועלה מיד שבעה קוים חזרה. אבל האמת היא ששני המסלולים היו מתוכננים טוב מאד.
15. אני יודע מה זה האיקסים החומים האלה, אבל זה לא אומר שאני יודע למצוא אותם. זה אמור להיות שטח שבו שרפו פחמים – קטע קטן מיושר – אבל אילו הייתי הממפה לא הייתי מסמן שום דבר. זה היה אחד המקרים בו התחנה מצאה אותי, ולא להיפך.
לסיכום – אל תיקנו את התוצאה הכוללת: רוב הנווטים הטובים לא השתתפו בספרינט. סיימתי בקטגוריה שלי (M35, כי לא היה M40) תשיעי (מכובד) בארוך, ו-15 בבינוני, שניהם בקצב של 11 דקות לק"מ. רוני, בקטגוריה WAK (D21B בעברית) היתה שניה בשתי התחרויות האלה וראשונה בספרינט (כי המנצחת לא השתתפה). היה כיף, ובהחלט כדאי לנווט באיטליה.
15. אופס. המפה הממוזערת גברה עלי, ולא שמתי לב לירוק, אז רצתי ישר לתוכו. אחר-כך ניסיתי לעבור בפסים הירוקים (מעט
מצפון), והבנתי שזה גם לא לעניין, אז חזרתי לשביל ונכנסתי בכניסה הבאה. איבדתי בערך דקה, ולפי זמני הביניים בלג הזה לרוב הנווטים בקטגוריה היו בעיות דומות. בקטע כזה, עם הרבה שינויי צבע, המפה מאד קשה לקריאה.16. הפקתי לקחים מהתחנה הקודמת. נווט שיצא איתי מ-15 נכנס לסבך, ואחרי שני צעדים בעקבותיו (אפילו רואים במסלול ה-GPS) הבנתי שזו טעות וחתכתי שמאלה. כשיצאתי מהתחנה ראיתי אותו יוצא מהירוק...
22. תחנה מוזרה. במרכז העיגול יש כיפה, אבל תאור התחנה היה "קצה תעלה". במהלך הניווט הייתי בטוח שאני לא רואה את הסימן של התעלה מפני שאני מזיע והכל קטן מדי במפה, אבל בבדיקה של אחרי התחרות ראיתי שבאמת לא מסומן שם דבר, וגם במפת ה-1:10,000 שמכסה את אותו אזור אין כלום. על הכיפה אכן הייתה תעלה קצרה, ובקצה שלה תחנה.
בינוני
מפת 1:10,000 נוחה לקריאה, אבל מסלול עם מעל 5% טיפוס ורגליים עייפות, אז ניווטתי ממש לאט.
1. תחנה מסוכנת. הערכתי שאם אבוא מלמעלה יש סכנה לטעות מקבילה, בה אעלה על השלוחה הלא נכונה, אז תקפתי לאורך המדרון ולא היתה בעיה לזהות את השלוחה הנכונה.
2. אחרי התחנה המסוכנת טועים, כמובן. פיספסתי את התחנה במילימטר (במפה = 10 מטר בשטח), ובגלל שחשבתי שאני מתחתיה חיפשתי למעלה, בכיוון הלא נכון. אחרי שתי דקות גיליתי שיש עוד נווטים בשטח, וחלקם הצליחו למצוא את התחנה בכוחות עצמם.
5. טעות בבחירת הציר – רציתי לרוץ על המדרון, אבל נגררתי למטה והעליה חזרה לתחנה היתה יותר קשה מכפי שהיא נראית על המפה. היה עדיף לעלות ולרוץ לאורך השלוחה.
8-12. כיף לנווט, אבל לא כיף לטפס. בירידה ל-12 הרגליים שלי כבר היו מתות לחלוטין.
13. את הגבעה בין 12 ל-13 (ו-6 ל-7) אני מכיר כבר כמו הערוץ הגדול בעכברה. עברתי בה פעמיים במסלול הארוך, ופעמיים בבינוני. מה שמעניין, זה שכל פעם היא נעשית גבוהה יותר.
13-15. אם מישהו יעשה לי את זה בארץ, כדאי לו לתפוס מחסה. רד עשרה קוי גובה כדי להגיע לתחנה, ועלה מיד שבעה קוים חזרה. אבל האמת היא ששני המסלולים היו מתוכננים טוב מאד.
15. אני יודע מה זה האיקסים החומים האלה, אבל זה לא אומר שאני יודע למצוא אותם. זה אמור להיות שטח שבו שרפו פחמים – קטע קטן מיושר – אבל אילו הייתי הממפה לא הייתי מסמן שום דבר. זה היה אחד המקרים בו התחנה מצאה אותי, ולא להיפך.
לסיכום – אל תיקנו את התוצאה הכוללת: רוב הנווטים הטובים לא השתתפו בספרינט. סיימתי בקטגוריה שלי (M35, כי לא היה M40) תשיעי (מכובד) בארוך, ו-15 בבינוני, שניהם בקצב של 11 דקות לק"מ. רוני, בקטגוריה WAK (D21B בעברית) היתה שניה בשתי התחרויות האלה וראשונה בספרינט (כי המנצחת לא השתתפה). היה כיף, ובהחלט כדאי לנווט באיטליה.