מאת: ענת ברבינג
שבת. מתעוררת עם הציפורים, עוד חושך בחוץ. נוסעת בכביש המהיר דרומה עם עוד כמה משכימי קום. רכבים עם אופניים תלויות מאחור עוקפים אותי, בוהה במיתרים שחורים מתנופפים לכל עבר.
מגיעה ליער השקט, אזעקת "צבע אדום" נשמעת מרחוק, סופרת בלב כמו מתוך הרגל 1, 2, 3 בום ! אז ככה נשמע גראד נופל ? וואו ! איזה מפחיד. מביטה אל שמי האופק לכיוון דרום מערב – אולי אפשר לראות משהו ?
מתחילה לסמן תחנות שנבדקו בביקור הקודם – איזו שטות זו הייתה לא לסמן אותן אז ? נו מילא, כמו חיילים-טירונים הנענשים על חוצפתם – את הלקח לומדים ברגליים.
אוושת הרוח לוטפת חרישית את האורנים, מפיצה ריח טוב באוויר, צ'יפ שלי מתרוצץ לו אנה ואנה, תוחב את אפו הלח בעפר היבש בינות למחטים – גם הוא שיכור מאושר, כמה עוד לבד יש בעולם ? איזה כיף פה !אחרי שעה ישראל מגיע, חוברים זה לזו וצועדים בשקט. ב"זוגיות" בינינו אני הפה והוא האוזן. צועד לפניי ומגניב מבטים לאחור מדי פעם – תוהה על שתיקתי הלא אופיינית.
סורקים את החלק הדרומי במפה ממזרח למערב ובחזרה, נודדים בין יער אורנים צפוף ועצי איקליפטוסים גבוהי צמרת, לשטחי יער-פארק של חרובים ואלות. שטחים מגוונים ביער; מישמש שלם של אזורים צפופים מחד ואחרים הנוחים למעבר וריצה מאידך, יערות נטועים לצד שדות חרושים. ארץ ישראל הישנה והטובה.
ביער שני סינגלים ברורים שסומנו ע"י קק"ל בסימון שבילים; האחד ירוק והשני שחור. פה ושם סינגלים פיראטיים או סימני בקר הרועה תדיר את השטח. רוכבים מנומסים מברכים אותנו לשלום.
סימני התיישבות קדומה ניכרים בחלק מהמקומות; תילים וגדרות אבנים הרוסות. באחד האזורים הפחות ממופים, אנו מבחינים בבורות רבים, חלקם סומנו בסס"לים. מחפשים במה להיאחז, איזה מקום ברור להניח בו תחנה, בוחנים את כל השטח. לבסוף, מוותרים עקב מיפוי חסר וסכנת בטיחות גבוהה (בור שפתחו כ- 4 מטרים ועומקו כ- 5 מ' מוקף שיחים נמוכים, בשטח שניתן לרוץ בו - הפחיד אותי).
שלושה חמורים שקטים עומדים בשול צומת דרכים, תרים אחר מזון בשיחים. פרים רועים ללא מפרע תוקעים בנו מבט מצמית, לא ברור ממי הם חוששים יותר מאיתנו או מצ'יפ (כלב רועים או לא ?). מסיימים לסמן 25 תחנות.
שמש דועכת לאיטה במערב, הדי הנפילות שטרם שככו, מטרידות את שלוותי. חשים מהר לחניית רכבים.
תם אך טרם נשלם.