מסע ה Z-team לצכיה

מאת: מודי בוכבינדר

כבכל שנה (לפחות בשלוש השנים האחרונות) יצאה קבוצה של הרפתקנים והרפתקניות למחנה אימונים ותחרויות ניווט בצכיה.
הקבוצה שלנו נקראה באתר התחרות Ziv Team ולכן בייני לבין עצמי כיניתי אותנו Z-team על שם ה A-team הידוע.
חניבעל הוא כמובן זיו (אבל בלי סיגר), על התואר "פנים" היו כמה מועמדים ולא אני אקבע מי המנצח. אני לוקח על עצמי את הדמות של מרדוק המשוגע וכושי גדול כמו BA לא היה לנו (ומי שזה לא אומר לו כלום שיחפש את תוכניות הטלוזיה הישנות או הסרט).
יער צ'כי ותחנה צ'כית

הפעם טסנו עם אל על, יצאנו בשעות אחר הצהרים המאוחרות ונחתנו בפראג בסביבות 21:00. אני נתקעתי בתור לדרכונים אחרי מספר אנשים שהיו להם שיחות עומק עם פקיד ההגירה, לבסוף ביקשתי בנימוס ממישהו בתור לידי לאפשר לי לעבור, אפילו כך ראיתי את המזוודה שלי מסתובבת על המסוע בבדידות מזהירה. למזלי כולם עדיין היו בשלב שתייית הקפה והחלפת הכסף ולכן לא חיכו לי.
יצאנו לדרך הלא קצרה לעיר אולומוץ' (Olomouc) והגענו למלון בשעה 2 בלילה. ברקו חיכה לנו בחיוך רחב ונראה כאילו הרגע סיים שנת צהרים בריאה. קיבלנו חדרים בזריזות, לקחנו גם מפת ניווט של אזור המלון ואת החוברת המושקעת של מחנה האימונים (שהייתה לנו לתנך בימים הקרובים) והלכנו לישון.
בוקר יום חמישי הפציע מוקדם ומזג האויר היה, לא ניחשתם, חם כמו בארץ. מעל 30 מעלות. ניצלתי את ההשכמה המוקדמת שלי לסיבוב קטן עם מפת הניווט שקיבלנו בפארק המקסים ליד המלון ובעיר העתיקה הסמוכה. לאחר ארוחת בוקר טובה קיבלנו את הכרטיסים האלקטרוניים ובדיוק בזמן (או לפחות בערך) יצאנו לשטח הניווט.
לאחר נסיעה קצרה האוטובוס חנה באיזה שהיא חניה ללא כל סימן בצד הדרך, ביער היו עוד צעירים העסוקים במשחקי ספורט כך שלא הינו לבד. אנחנו מתארגנים לשימוש בכרטיסים האלקטרוניים ויוצאים לדרך. ישנם שני מסלולים – קצר וארוך. עוד אני מתלבט אם להיות ראש לשועלים או זנב לאריות זיו נותן לי את המפה של הארוך – מסלול של 5.8 קילומטר. למרות שזה נראה די ארוך אני מחליט לנסות ובמקרה הגרוע לחתוך. הזמן לניווט הוא שעה וחצי. היער קל יחסית לריצה ואין יותר מדי קווי גובה. אני נזכר בכל מיני סימנים שאין לנו כל כך בארץ כמו קווי גרירה של גזעי עצים, נחלים עם מים בתוכם ומגדלי תצפית. הניווט זורם בצורה מוצלחת למעט תחנה אחת ממנה אני יוצא בכיוון לא נכון ונופל מהמפה (או לפחות יוצא ממנה). בעזרת כמה חברים אני חוזר לענינים ומתאפס. מזג האויר אכן חם (ברקו טוען ששנים רבות לא היה חום כזה) אבל אנחנו די רגילים מהארץ.
אני מסיים אחרי קצת יותר משעה, כמובן אחרי כל אריות המסלול הארוך אבל בזמן סביר מאוד מבחינתי. בסיום פורקים את הכרטיס ומקבלים תדפיס של זמני הביניים בלי שימוש במחשב. ברקו קנה מספר בקבוקי מים גדולים כדי לעזור לכולנו להתאושש.
לאחר שכולם חוזרים מלאי חוויות אנחנו נוסעים למקלחת וארוחת צהרים במלון. אין ספק שזו התחלה ברגל ימין.
לאחר מנוחת צהרים קצרה אנחנו נוסעים לניווט אחר הצהרים. הניווט הפעם הוא סיפור קצת אחר, למרות שהמסלול הארוך הוא בן 4.7 קילומטר, השטח הרבה יותר קשה. יש די הרבה ביצות וסבכים אבל הפרמטר הבלתי צפוי הוא כמות גדולה של זבובים שפשוט מסתובבים בענן סביב הראש משך כל הניווט. שמירה על כיוון מדויק והתרכזות הופכת להיות די קשה בתנאים כאלו. לפחות בשלושה מקרים הם עפים לי לתוך הפה לפני שאני יורק אותם. במשך הניווט אני מצליח לראות אפילו את האחוריים של איזה צבי שבורח ממני לפני שאני מספיק אפילו למצמץ. הפעם האנשים מגיעים לסיום קצת פחות עליזים ומוצאים מחסה מהזבובים באוטובוס. חזרה זריזה למלון, ארוחת ערב ולאחר מכן רוב האנשים עושים סיבוב בעיר, קונים איזה גלידה בודקים את כיכר העיר וחוזרים למלון להשלים שעות שינה.
***
יום 2 – יום שישי 21.6
חניבעל בפוזה אופיינית לאחר ניווט
כהרגלי אני משכים קום, מסתובב קצת בפארק ובעיר ואפילו קונה לי כמה תפוחים וגזרים כדי לאזן את הבירה והנקנקיות. מזג האויר יפה ויותר קריר מאתמול. לאחר ארוחת הבוקר אנחנו יוצאים לניווט. המסלול מתחיל מפאב שיפתח עד שנחזור. הניווט עצמו זורם טוב, התנועה בתוך היער קלה ומתחילים להפנים את שיטות חצית הנחלים, הסבכים ואת צורת השטח. למעט הסתבכות אחת קטנה בסיום אני מסיים ללא בעיות את המסלול הארוך. אולי אני לא בין הראשונים אבל אני בהחלט בין הראשונים לעזוב את ניתוחי המסלול לטובת כוס בירה צוננת. המגישה בפאב מתקשה קצת להסתדר עם כמות האנשים הצמאים שנפלה עליה פתאום, בעיקר שהם גם לחוצים לקבל את מנת הבירה בהקדם אבל עם קצת סבלנות הכל מסתדר. מחיר הבירה מצחיק (וזה נכון לכל צכיה) כ 6-8 שקלים לחצי ליטר. בכל מקום מוזגים את הבירה כמו שצריך ומקפידים ליצור ראש קצף "מקצועי" גם כשזה לוקח קצת זמן. לא רק ניווט אנחנו יכולים ללמוד מהם J

לאחר שכולם מסיימים אנחנו חוזרים למלון לארוחת צהרים ולאריזת החפצים.
בדרך למלון השני אנחנו יורדים להצצה במבצר בוזוב ( Bouzov ) שהוא מבצר מאוד מרשים המשקיף מראש גבעה על שטח נרחב. אנחנו משוטטים בחצר המבצר, אוכלים קצת גלידה ומדברים – על ניווט כמובן.
בשעות אחר הצהרים אנחנו מגיעים לפנסיון של שני הלילות הבאים שנמצא קרוב לאזור התחרות. הפנסיון שוכן בנוף נהדר, אבל חוץ מכמה מגלשות סקי (שכמובן לא פעילות) ובית פרטי מטופח פה ושם אין לידו שום סימן לציבילזציה.
בחצר המלון יש מספר מגלשות, משחקים לילדים והעיקר – ברכה קטנה. שתי הילדות הקטנות לבית משפחת סגל (נוגה ויערה) ונועה לבית ברבינג קופצות למים בשמחה למרות הטמפרטורות המעט נמוכות.
אנחנו תופסים בערך את כל המלון ומשתלטים על חדר האוכל. לפני האוכל עושים קידוש ושרים כמה שירי שבת כמיטב המסורת. גם אחרי האוכל מתקיימת שירה ספונטנית בציבור.
לפני השינה ברקו מתדרך אותנו לגבי מוקדמות אליפות צכיה שיערכו למחרת וגם משוחח איתנו על הבעיות המשותפות לענף הניווט בצכיה ואצלנו (גם להם יש בעיה להביא צעירים) וגם על האופציה להביא נווטים לביקורים בארץ.
***
יום 3 – יום שבת 22.6
לפני ארוחת הבוקר אני יוצא לסיבוב באזור המלון ובודק את כל מעליות הסקי המושבתות. זהו אתר סקי די קטן עם מספר מצומצם של מעליות כבל מסוגים שונים. גם ארוחת הבוקר במלון הזה לא רעה ואפילו יש קצת ירקות חתוכים. נראה לי שברקו עדכן את המלון בשיגעון הזה של התיירים מישראל לירקות, לא נראה לי שקבוצות אחרות מקבלות ירקות לארוחת בוקר.  בזמן שנותר עד היציאה חלק מהאנשים יוצאים לטיול קטן בטבע הקרוב למלון ובודקים מקרוב את אופציות הסקי.
בדגלים אנחנו כמו כולם
הזינוקים הראשונים למוקדמות אליפות צכיה במרחק בינוני מתחילים ב 12:00. בהתחלה מזנקים הצעירים. זף מזנק ראשון ב 12:30 ויעל שייכת גם היא לקטגוריה של הצעירים. שאר המשתתפים משתיכים למאסטרס שמתחילים לזנק רק ב 14:30
בכל מקרה אנחנו יוצאים לכוון התחרות כבר ב 10:30 כדי שכולם יתיצבו בזמן.
האוטובוס מוריד אותנו במרכז הכפר הקטן ומשם צריך ללכת כ 700 מטר ולטפס לא מעט לאזור הכינוס. בתחרות משתתפים כ 1200 איש ואזור הכינוס הומה אדם, דוכנים ואוהלים. ברקו מסדר לנו אוהל להתארגנות ואנחנו כמובן תולים עליו את דגל ישראל. מאחר והזינוק שלי מאוחר אני מנצל את הזמן לארוחת צהרים (הפעם לא כולל בירה) ושיטוט בין דוכני הציוד השונים. המחירים לא זולים במיוחד אבל המבחר גדול ומרשים. כשעתיים לפני הזינוק אני מתחיל בהליכה הארוכה לנקודת הזינוק. צריך לרדת חזרה למקום בו הוריד אותנו האוטובוס ולטפס לצד השני של הכביש והנחל הקטן אבל השוצף שעובר בתוכו (ענין של 2500 מטר). חשבון פשוט מביא אותי למסקנה שאנחנו צריכים לחצות את הנחל הזה במשך הניווט בדרך לסיום. אני בודק במפת הדוגמא ולא מוצא שום גשר. אני מניח שיהיה שם מעבר חובה מסומן על איזה שהוא גשר.
לאחר הליכה לא קצרה לזינוק אני מגיע לאזור בו אפשר לעשות מסלול מודל. במודל כ 7-8 תחנות באזור מאוד דומה לניווט האמיתי. אני עובר על המפה באיטיות ובדייקנות ומצליח למצוא את כל התחנות. צריך לעשות מספר מעברים בבוץ (כולל לחצות ביצה קטנה בהליכה על עץ שנפל) ואני מצליח לשמור (בינתיים) על נעלים יבשות. כרגיל המודל משפר קצת את הבטחון. בסיום המודל עדיין נשארות לי כ 45 דקות לזינוק. אני נח מהמודל (שכלל גם הוא טיפוס לא קטן) ונרגע לקראת התחרות עצמה.
בערך ב 15:30 אני מזנק. 5 שעות אחרי שיצאנו מהמלון, אחרי מעל חמישה קילומטר הליכה והרבה טיפוס (לכינוס, לזינוק ומודל) אני סוף סוף יוצא לדרך. יש כ 200 מטר ריצה לאורך סרטים עד להגעה למשולש. התחנה הראשונה די קלה וזה מאוד מעודד אבל כבר התחנה השניה מציבה בעיה ואני מחפש אותה כמה דקות מיותרות. בין השאר אני מתיאש כבר בשלב זה מהשארת הנעלים יבשות ומתבצבץ כמו שצריך.המסלול קצר (3 קילומטר) אבל כולל 165 מטר טיפוס (בערך 5.5% טיפוס). אני מצליח להגיע לכל הנקודות אבל לא בזמן טוב. במעבר הנחל שחשבתי עליו בהליכה לזינוק אין שום מעבר חובה וגם לא גשר. אני לוקח ענף קטן ליצוב ופשוט חוצה במים. כשאני כמעט נופל אני מכניס את היד עם הכרטיס האלקטרוני למים וממהר להוציא אותה וליבש את הכרטיס. למזלי הוא ממשיך לעבוד.
לקראת הסיום הנעלים מתיבשות אבל הריצה מתחנה 100 לסיום בעקבות מאות הרצים שקדמו לי מכניסה אותי שוב לבוץ.
אחרי ההגעה לסיום אני מצטרף לתור העומד לפני פלג קטן שמאפשר לשטוף קצת את הנעלים והמכנסים כדי לנקות מהם את הבוץ ואחרכך מספיק עוד לשתות כוס בירה להתאוששות.
תוצאות הישראלים לא מזהירות  ואף אחד למעט רוני לא עולה לגמר A, כולנו תקועים בגמר B, למרות שכמה חברה היו לא רחוקים. לשאלתנו ברקו מבהיר שבאותו יום מתקיימות בצכיה וגם בסביבה הקרובה עוד מספר תחרויות ניווט. הנווטים ברמה שלנו פשוט מתרחקים מתחרות אליפות צכיה. אנחנו מתחרים ברצים הטובים בצכיה ולכן כמובן מוצאים את עצמנו בחלק התחתון של הטבלה. ברקו לעומתנו מתחרה ויוצא ראשון בקטגוריה שלו ומראה לכולנו איך עושים זאת נכון.

בסיום אנחנו יורדים את הדרך הארוכה לאוטובוס וחוזרים למלון למקלחת וארוחת ערב.

יום 4 – יום ראשון 23.6
היום אנחנו יוצאים לתחרות הגמר של המסלולים הבינוניים באליפות צכיה. כולנו (חוץ מרוני) בגמר B ולכן אין לאף אחד סיכוי לפודיום אמיתי חוץ מלברקו שהולך חזק על המדליה. אנחנו אורזים ומעמיסים את כל חפצינו על האוטובוס כי מהניווט נמשיך ישירות למלון החדש.
העיקר בתחרות זה הדוכנים
הכינוס הוא באותו מקום וגם הפעם הזינוק מרוחק מהכינוס וכרוך בעליה לא מעטה, הפעם הוא לפחות לא בצידו השני של הנחל. הזינוקים של גמר B הם לפני גמר A ומתחילים ב 9:30 בבוקר.


אני הולך לי בנחת לזינוק ועושה שוב את המודל. מצליח הפעם גם לזהות במפה את רוב התלוליות שהשטח מלא בהן ולא ממש הזדהתי עליהן ביום הראשון וגם מתרגל קצת יותר ליער. המודל נחמד ומאוד רגוע, אין הרבה אנשים ולחץ ואני נהנה ממנו לא פחות מאשר מהניווט עצמו. כרגיל יש כחצי שעה לחכות לזינוק אבל הפעם הזמן הכולל מהיציאה מהמלון קצר בהרבה. בדיוק בשעה היעודה (כאן אין קומבינות ופתקים מזיו לא עוזרים) אני מזנק. מזג האוויר על סף גשם אבל מחזיק מעמד יבש. הניווט הולך הרבה יותר טוב. השגיאה הגדולה ביותר שלי קורה כשאני מקפל את המפה לגודל בול דואר כמו שראיתי אצל האלופים ואז מתבלבל ועושה טעות של 180. ב GPS בבית אני רואה איך אני יוצא כיוון מדויק לחלוטין רק בכיוון ההפוך. לוקח לי די הרבה זמן לזהות את הטעות, אני חוזר לתחנה שעזבתי וממשיך בכיוון הנכון. בין התחנות הצ'כים עוזרים אחד לשני בצעקות (וגם צועקים שאלות אלינו), אני רושם לעצמי ללמוד את המספרים בצ'כית לפעם הבאה, זה יכול מאוד לעזור. הניווט יותר קצר, עם הרבה פחות קווי גובה והעיקר, כמעט בלי בוץ. בסיום אני מסתבך קצת עם התחנה הלפני אחרונה ( ב GPS בבית אני חולף פחות מ 20 מטר מהתחנה הנכונה) ורץ אחרי כל מיני צ'כים לתחנות אחרות. המארגנים מזיזים בהתחשבות את הסרטים מתחנה 100 לסיום לאזור קצת פחות בוצי מאתמול אבל אנחנו עדין מצליחים להתבצבץ, אם כי לא כמו אתמול. מאיר בן שטרית אפילו מצליח לאבד בריצה לסיום נעל ומסיים בתוצאה טובה עם נעל אחת.
הפעם אני מצליח להשיג כמה צ'כים, אם כי לא יותר מדי. בסיום יש אפילו מקלחת חמה וכשאני מגיע אליה אני לבד במקלחת בלי תור. יש גם זמן לאכול וכמובן לשתות. חלק מהאנשים מגיעים לתוצאות לא רעות בגמר B. ברקו מסיים שני בהפרש קטן בגמר האמתי.
קצת אחרי הצהרים אנחנו חוזרים לאוטובוס ושמים פעמינו לעיר ברנו (Brno) הסמוכה למלון שלנו. המדריכה שלנו בסיור היא הבת של ברקו שגרה בעיר. אנחנו עולים למבצר הנמצא בתוך גן נחמד ואחר-כך מטילים בעיר עצמה. כמובן שכולם מחפשים קפה, גלידה ועוגות. אנחנו מסיימים את הסיור בישיבה נינוחה בשמש הנעימה באמצע הכיכר הראשית. בשעות הערב המוקדמות אנחנו מגיעים למלון בעיירה קרנה הורה (Cerna Hora), המלון נמצא בתוך מבשלת בירה ומיד בארוחת הערב אנחנו בודקים את התוצרת המקומית. המלון שוכן בתוך עיירה קטנה ובערב אני עושה סיבוב להכרת הכיכר הראשית של העיר והפיצריה והפאב שנמצאים סביבה. השמש כרגיל שוקעת לא לפני 9 בערב ואני כרגיל הולך לישון קצת אחרי התרנגולות.
***
יום 5 – יום שני 24.6
בשעה 4:30 בבוקר כולנו מתעוררים לשמע אזעקה ממושכת. אנחנו מחכים לשמוע "צבע אדום" אבל זה לא מגיע. חשבנו שאולי זה האות לתחילת העבודה במבשלת הבירה אבל כששאלנו את ברקו מאוחר יותר הוא אמר שזו כנראה אזעקת שריפה באחד היערות הקרובים ובשום פנים לא משהו רגיל. אחרי ההשכמה הזאת גם מבשלת הבירה מתחילה לעבוד די מוקדם ועושה קצת רעשים לחלק מהאנשים שחדריהם קרובים אליה.
כדורדגל
ארוחת הבוקר טובה כרגיל ואנחנו יוצאים לניווט הבוקר. מזג האוויר משלים מהלך של חצי שנה אצלנו ותוך 4 ימים מתחלף מחום של כמעט יולי לקור וגשם של כמעט פברואר בארץ.
כולם שמחים לקבל מזג אויר אירופאי ופשוט משתוקקים לרוץ בגשם, אני בסך הכל מעדיף ניווט יבש אבל מקבל מה שיש. כרגיל כולם יוצאים ביחד וקצת עוקבים אחד אחרי השני (גם אם לא ממש בכוונה). הניווט הולך די טוב ואני מוצא את הנקודות די מהר. בשלב מסוים אני עובר דרך יער של עצי אורן צעירים שרובם בערך בגובה שלי. הענפים הרטובים מלטפים אותי במעבר ואם הייתה עוד נקודה יבשה אצלי היא נעלמת. הניווט שוטף (בכל המובנים) ואני מסיים בזמן. תחנת הסיום ממוקמת באמצע מגרש כדור-רגל וממש מתחשק לי לרוץ ולבעוט בה. כולנו חוזרים במהרה לאוטובוס, מתנגבים ומתלבשים בתוכו. חזרה זריזה למלון ולאחר ארוחת צהריים ומנוחה קצרצרה אנחנו יוצאים לשילוב של טיול וניווט. הטיול הוא למערת מקושה (Macocha) שהיא אחת המערות הגדולות בצ'כיה. מזג האוויר קריר ודי גשום. אנחנו מוסעים ברכבת קטנה (שהיא בעצם רכב שגורר כמה עגלות ומתחפש לרכבת) ממגרש החניה לכניסה למערה. בכניסה יש מד טמפרטורה שמראה שהטמפרטורה בחוץ בערך 13 מעלות (להזכירכם סוף יוני) ובתוך המערה אפילו פחות מ- 10 מעלות. אני משלם עוד כמה שקלים על הזכות לצלם בתוך המערה. החלק הראשון של המערה הוא מערת נטיפים יפה וכמובן שכולם משווים למערת הנטיפים שלנו (אין לנו במה להתבייש). בקצה  הפנימי של המערה התמוטטה התקרה ונוצר מעין עמק נסתר ועמוק שאנחנו מגיעים אליו מלמטה. זה באמת מקום מיוחד ונראה כאילו עוד רגע יגיח דינוזאור מאיזו פינה. לאחר הצילומים המתבקשים, אנחנו ממשיכים אל מעגן סירות קטן ושם עולים על סירה שלוקחת אותנו בתוך נקיק עד היציאה, בחלק מהסיבובים ממש צריך להתכופף כדי לא לחטוף מכה בראש מהתקרה – ללא ספק חוויה נחמדה. לאחר שכולם יוצאים אנחנו מורידים את הנשים הלא מנווטות לטיול בדרך ושמים פעמינו לניווט. עד שאנחנו מגיעים להתחלה  השעה כבר כמעט 17:00, מזג האוויר קר וגשום ובגלל העננים והשעה המאוחרת קצת קשה לראות את המפה. בדרך לנקודת הזינוק אנחנו מגלים בית פרטי שלידו יש כלוב אריות אמיתיים ואנחנו מקווים שלא משחררים אותם בערב. יש לי ספקות אבל אני מחליט לנסות את המסלול הארוך. ברקו מגביל את הזמן לשעה ועשר דקות בגלל השעה המאוחרת והחושך – לא כולם שומעים את העדכון הזה. הוא גם מעדכן שהיער קשה להתקדמות ושננסה להישאר ככל האפשר על השבילים – אני לא שומע את העדכון הזה. הניווט מתחיל בגשם שוטף והוא לא קל. אזורים נרחבים מכוסים שיחי פטל דוקרניים והמעבר מאוד קשה. אני מתבלבל קצת בהתחלה בגלל הרצון לצאת בזריזות. אחר-כך פשוט קשה להתקדם וגם המפה לא מעודכנת במאה אחוז. קצת אחרי חצי המסלול, לנוכח התקרבות שעת היעד, השריטות ברגלים, הבוץ והגשם אני מחליט לחתוך לסיום. אני עוד מספיק לראות את הגב של דוידי שממשיך בכל זאת. אני מגיע קצת לפני שעת היעד רטוב לגמרי, קצת מאוכזב אבל תמיד יש עוד ניווט. בדיעבד היה עדיף לקחת את המסלול הקצר במקרה זה, חוץ מהמרחק הוא גם התרכז בשטחים יותר קלים למעבר.
חוזרים למלון עיפים ורעבים למקלחת חמה וארוכה, בירה קרה וגדולה וארוחת ערב.
***
יום 6 – יום שלישי 25.6
בוקר היום האחרון, הבוקר אין  אזעקה ואפשר לישון קצת יותר מאוחר. מזג האוויר ממשיך להיות קריר וגם גשום. אני יוצא לקנות לעצמי איזו מטרייה בתקווה שזה ישפיע לטובה  על מזג האוויר. לאחר ארוחת הבוקר אנחנו יוצאים לניווט הסיום. הניווט לא קל, גם מבחינת הניווט וגם מבחינת  השטח. הטמפרטורה בערך 13 מעלות וגשום. יום חורף אופייני אצלנו. רמת הריכוז וגם הכושר אחרי 7 ניווטים בחמישה ימים יורדת. בערך אחרי שני שליש של הניווט אני קצת מתברבר ופוגש את זיו (שיצא הרבה אחרי) שמאפס אותי, אבל מודיע לי שהוא חותך לסיום בגלל קוצר הזמן. אני מחליט שאם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר וחותך לסיום. תמו הניווטים.  בשמונת המסלולים הארוכים שעברתי היו יותר מ- 35 קילומטר (קו אויר) ו- 147 תחנות – כמות מכובדת לכל הדעות. אין ספק שהשטחים בצ'כיה נפלאים ומיוחדים, בעיקר לנו שבאים מארץ ענייה ביערות ובמים.
בדרך חזרה, למרות לחץ הזמן אנחנו מחליטים לעצור בעיירה קטנה (וכמובן ציורית) אני בודק את השעון ומחליט לאכול משהו בעיירה ולוותר על ארוחת הצהריים במלון שלוקחת לא מעט זמן (האוכל מוגש לכל אחד בנפרד) . אני מוצא לי כמה עוגות טעימות וגם את הנקניקייה הבלתי נמנעת ומסתובב קצת בעיירה. הגשם ממשיך לרדת ולמרות שהוא לא חזק זה די מטריד. אנחנו חוזרים למלון וכשכולם ממהרים לחדר האוכל לפני שייסגר (כמאמר המשורר – כל החברים מתבקשים לחדר האוכל) אני עושה לי מקלחת ארוכה ומארגן בנחת את הדברים. לאחר שיקול אני מחליט לנטוש מאחור שלושה זוגות גרביים רטובים שנראים כמו סמרטוטים כדי לא להכניס יותר מדי דברים רטובים למזוודה.
בסיום אני יורד לכוון חדר האוכל כדי לשתות איזו בירה ומגלה שכולם עוד מחכים לארוחת צהרים. כשהיא מגיעה מסתבר שזה סטייק יותר טעים מהרגיל ואני מוצא בכל זאת מקום בבטן בשבילו (למרות העוגות שמקודם) ומנסה גם את הבירה הכהה של המבשלה הסמוכה. לקראת שעה 15:00 אנחנו עולים על האוטובוס ושמים פעמינו לפראג. הנסיעה די ארוכה וכמעט כולה גשומה. אנחנו מגיעים לפראג אחרי השעה 18:00 ונשארת לנו כשעה וחצי להסתובב בעיר המקסימה הזאת. אפילו ארובות השמיים נסגרות סוף סוף ומזג האוויר קריר ודי נעים.
אני משוטט בסימטאות ומגיע לכיכר הגדולה השופעת פעילות ואנשים. אין מספיק זמן להגיע לגשר המפורסם של פראג. גם את יתר התוכניות להגיע למבצר ולראות קצת יותר לעומק את העיר, אני נוטש מחוסר זמן. אני קונה לי איזה שטרודל ענקי כדי שלא אהיה רעב לטיסה.
כשעתיים וחצי לפני הטיסה אנחנו מגיעים לשדה התעופה הדי קטן של פראג, ביקורת דרכונים ובדיקת מזוודות שגרתית לאל על וממריאים הביתה.
נוחתים בארץ לקראת 3:00 בבוקר, חלק גדול מהאנשים נפגשים בפעם האחרונה על הרכבת לנהריה, אני אומר לכולם שלום ויורד בגשר ההלכה בדרכי הביתה.
תם עוד מסע מוצלח לצכיה, נתראה בשנה הבאה.

תמונות:
מודי (מסודרות בספריות על פי ימים):
ליסה:
דליה:
שמואל:

פשע מן העבר

מאת:זיו נוימן

חורף 81 בבוקרו של יום שבת נאה למדי (בניגוד לתחזיות ששודרו בקול ישראל) הגיעה קבוצת נערים ליער מנשה בסמוך לקיבוץ הזורע. רוח קרירה נשבה, האדמה הרטובה כוסתה במצע של מחטי אורנים רך למגע וריח נפלא של רקבובית יער שלט בכל. ששת הנערים שהצטופפו במכונית מקרטעת הוקסמו מהמקום הנפלא בסמוך לנחל השופט והשוצף שרעמת קולו   נשמעה למרחקים משל היו בארץ רחוקה, הנערים הגיעו לתחרות ריצת ניווט בפעם הראשונה בחייהם והיו נרגשים לקראת הצפוי להם. אחד הנערים שיצא לניווט נעלם ולא נראה במשך שנים רבות למרות כל המאמצים שעשו נווטים רבים ובכללם בן משפחתו הקרובה שמעולם לא איבד תקווה לפגוש אותו שוב ביערות האהובים כל כך.
מה היה שם בדיוק ואיך יכול נער נורמטיבי אוהב ספורט וטבע להיעלם לכל כך הרבה שנים ?
...
כמעט שלושים ושתיים שנים חלפו ויום אחד אני מקבל שיחת טלפון מעומר אחי הבכור "מצאתי את המפה האורגינלית של הניווט ההוא משנת 1981 ביערות מנשה ליד קיבוץ הזורע" הוא אמר, באותו רגע הרגשתי חולשה ברגליים וקצב דפיקות הלב שלי גבר אבל אז נזכרתי שאני בדיוק באמצע עליה בריצת אימון ואלו תופעות טבעיות לאדם שעוסק בפעילות גופנית. "מה דעתך לרוץ שוב את המסלול?" הוא המשיך, ואני מיד קלטתי שזו ההזדמנות לנסות לחקור את קורות אותו יום בעזרת האמצעים הטכנולוגיים המודרניים שלא היו אז באותם ימים רחוקים. "שלח לי את המפה במייל וניפגש ביום שבת הקרוב בשעה 6:00 במחלף אלייקים, אני אכין את כל מה שצריך".
...
סוף מאי בשנת 2013, קרני השמש הראשונות פוצעות את שמי המזרח ואני דוהר במכונית ממוזגת על כביש 6 לכיוון צפון,  מחליט להיכנס לאווירה של תחילת שנות השמונים ומעביר לרשת ב' - טעות ראשונה - החבר'ה האלה תקועים עדיין בשנות השבעים וראיון כבד עם יהודה קיסר על להקת "העוד" לצלילי "אני הוא גדליה רבע איש..." של אלתרמן ווילנסקי קורע את האוויר ליד המחלף של בקה אל גרביה, מבריח צמד עורבים המנקרים פגר של שועל חסר מזל שניסה לחצות כביש ראשי באמצע הלילה. בודק שוב כי יש איתי את כל מה שצריך לחקור את המקרה ולא היה אז בימים ההם: טלפון סלולרי עם GPS, מפה עדכנית, מפה ישנה שהודפסה במדפסת לייזר צבעונית, ניילון למפה, מצפן אצבע, שעון דופק, שנים של ניסיון ו... ערכה ניידת לניתוח DNA שתשמש אותי לבדוק האם אנחנו שפויים או שיש לנו פגם גנטי למחלה חשוכת מרפא שקוראים לה ריצת ניווט.
...
אוויר צונן מפתיע אותנו ליד קיבוץ הזורע בתוך עמק ירוק ויער מזמין גם בתקופה זו של סוף מאי, "רצים קליל" אני מציין "אני לא רוצה לאבד גם את הרמז הזעיר ביותר" נענה בהסכמה שבשתיקה למרות ששנינו יודעים כי הסיבה האמיתית היא הכושר הגופני שכבר לא יהיה כמו שהיה.











תחנה 3 - היא צריכה להיות כאן בסביבה

תחנה 9 ברזל U ? זה T כפול !!!
תחנה 11 - השיח כנראה התרבה









תחנה 13 בתהליך שיחזור


האם הנער נמצא במערת קבורה ?


המפה הישנה חסרה בפרטים, הזינוק מחוץ למפה, התחנות מעורפלות ומסומנות  על המפה בידיו של מתחרה נרגש לפני הזינוק, תיאור התחנות ספרותי, הגובה המצטבר לא מרחם, המרחק גם הוא דורש חוסן גופני ולא מתחשב בעבירות השטח, מטפסים לתחנה ויורדים באותה דרך... הרמזים מצטברים, מצולמים ומתועדים: חלק מהתחנות כבר לא קיימות בשטח(4, 7) חלק מהתחנות נדרשות לסקירה ארכיאולוגית (10, 13) וחלק דורש דמיון ומנסרה (8, 11) אבל יש גם מספר הצלחות לא מבוטל שמפתיעות גם אותנו (3, 9, 14).
שעה וחצי של ריצה, 10 ק"מ בסה"כ, 550 מ' טיפוס מצטבר, תיעוד, הנאה מהשטח ומעבר בכל תחנות הניווט לאיסוף כל הרמזים, ו...עכשיו לניתוח הממצאים במעבדה המשוכללת של ארומה יקנעם: שם לצד קוראסון שוקולד והפוך קטן נוכל לגלות מה באמת קרה אז באותו יום אומלל ומר שאחריו נעלם נער רך בשנים, נער שעשה את צעדיו הראשונים בעולם הניווט, נער שנמוג בערפילי בוקרו של יום חורפי כאילו בלעה אותו האדמה.
...
ריח טוב של קפה קלוי ומאפים טריים, אנחנו שותים מים קרים ונרגעים, קול נשי מכריז ברמקול "שרלוק" ואני קם לקחת את שהזמנתי בקופה, "זה שלי" אומר לי שותפי לפתרון התעלומה, בהכרזה השנייה "ווטסון" נזכרתי שנתתי לו את הכבוד להוביל את החקירה ולו רק בגלל היותו הבכור בין שנינו.
אז מה היה לנו ? 
תלמיד תיכון בתחילת כיתה י' ללא ניסיון בניווט ללא היכרות עם הניווט ספורטיבי, ללא הבנה של המפה, מסלול שמתאים לנווטים מנוסים בעלי יכולת גופנית, תחנות ניווט לא הוגנות, שטח פיסי, חוסר ביד מכוונת והדרכה מתאימה, כלים לא מתאימים וחסרים - אין מצפן, מפה ללא נילון, חוסר בשעון... בקיצור, זרקו את הילד למים ואמרו לו להתחיל לשחות - פלא שהוא טבע.
הוא לא טבע הפתעתי את "שרלוק" הוא רק בלע מים והיה חייב להתגבר על הטראומה, זה לקח לו כמה שנים אבל בסוף הוא   הופיע. אנחנו ותיקי הניווט צריכים ללמוד את הלקח לעתיד - אם לא נרצה שילדים ייעלמו לנו אחרי ניווט אחד, אנחנו חייבים להקפיד על התאמה בין המסלול ליכולת המשתתפים, הדרכה נכונה, מסלולים הוגנים ומפות מדויקות זה כל העניין. כל כך אלמנטרי !!!





חיכיתי לזה 35 שנים...


התוכנית היתה פשוטה: לקחת את האשה איתי לסוף שבוע בצימר ברמת הגולן, לנווט ביום שישי אחר הצהרים בתחרות הניווט הארצית האחרונה של הליגה השנתית ביער אודם שברמת הגולן, לטייל קצת... ובשבת לנהל את שלשות השליחים של המועדון ולהשתתף בתחרות השליחים הבין מועדונית באותו יער.  
היער הקשה ביותר בארץ מבחינה ניווטית
יערות קק"ל הרגילים מלאים בשבילים, דרכים ופסי אש בין עצי האורן הגבוהים שבדרך כלל מכחידים את כל הצמחיה מתחת להם. לעומתם ביער אודם, שהוא שריד ליער טבעי שכיסה את רוב רמת הגולן, יש רק דרך ראשית אחת לאורכו. השבילים המעטים מאוד צרים, אינם בולטים בשטח ולא מסומנים במפה. על הקרקע יש אבנים רבות שמקשות על הריצה. הצמחיה מורכבת מעצי אלון נמוכים אשר נטועים על גבי ערימות וגדרות של אבנים סביב ל"חצרות" (קרחות יער) קטנות פתוחות. הצרה הגדולה ביותר היא המראה: החצרות לא אחידות אולם הן דומות זו לזו וכדי להבדיל ביניהן חייבים להבחין טוב בפרטים הקטנים בצורה או בתכולה השונים רק בקצת זה מזה. המפה ששרטט דן צ'יזיק מאוד מדוייקת ומראה את ההבדלים האלה. המשמעות היא שאתה חייב לנווט היטב בתוך השטח כי אם לרגע תאבד את "האחיזה" בהשוואה המתמדת בין המפה והשטח, פשוט תלך לאיבוד ויהיה לך קשה ל"התמצא מחדש". זה קרה לי באחת משתי התחרויות שהיו ביער אודם בשנה שעברה ונאלצתי לפרוש ממנה.
בדרך לסוף שבוע של ניווטים  
האשה אמרה: לא יכולה, הקטן חוזר מהצבא. אחד אחד שמעתי מחברי המועדון שלא יגיעו לסוף השבוע או שמכל מיני אילוצים יגיעו רק ליום ו' ויחזרו בו ביום. לא פלא, המרחק מהאתר ענק – אנחנו המועדון הדרומי בארץ. במקום שלשה של צעירים וכמה שלשות של בוגרים הצטמצמנו לכמעט שתי שלשות של בוגרים. החלטתי לנסוע בשישי עם שלמה רז ולחזור איתו ואיך שהוא למצוא או לארגן רכב לשבת.
פרסמתי שאילתה לקבלת טרמפ בשבת מהמרכז ויובל ברג שבטעות חשב שמדובר על מתן טרמפ בשישי, חזר אליי בשישי בבוקר קיבל את הטרמפ משלמה והציע שאלון יחד עם חברי מועדון טכניון כרמל בח'אן עין זיוון. זה אפילו לא בתוך הקיבוץ אלא חור אמיתי ממש קרוב לגבול עם סוריה. מחנה משקיפי האו"ם נמצא במרחק כמה מאות מטר וקונייטרה מאחוריו.
התחרות האחרונה של ליגת הניווט האישית 2013
ב-1500 בצהרי יום שישי הגענו לאתר הכינוס. הזזנו כמה סלעים ויש חנייה. שלמה רז  שהיה אמור להשתתף למחרת כחבר בשלשת הנווטים הבכירה של המועדון עם ישראל קורנברג ואלכסנדר זלצמן מפליא לרוץ ולנווט וקובע את הזמן הטוב ביותר במסלול הקצר+ כשעבר 4.4 ק"מ תוך 41:12 ד'. "אולי בכל זאת תישאר גם לשליחים?" הצעתי לו. שלמה כמעט התפתה אך מסיבות משפחתיות הוא נאלץ לוותר. ישראל גם עשה את המקסימום מבחינתו והיה הראשון בין בני ה-60+ בזמן מעולה של 43:03 ד' למרחק זהה. סשה שעדיין רשום בין בני ה-45 ומעלה זכה במקום השני כשעבר 5.6 ק"מ בזמן של 52:40 ד'. וגם לי הלך לא רע – בזוכרי איך איבדתי את דרכי בשנה שעברה – הפעם הקפדתי על כל "חצר" ווידאתי שמה שאני רואה במפה תואם לשטח. חזיר הבר הענק שחתך כמה עשרות מטרים לפניי את המסלול בין תחנה 2 לתחנה 3 לא היה מסומן במפה, אבל השיטה הוכיחה את עצמה: 5.6 ק"מ בזמן של 1:04:18 ש'. הפרש של 14 דקות בלבד מעוזי אבנר שהיה הראשון במסלול. רק מקום 11 בקטגוריה, אבל התוצאה האיכותית ביותר שלי השנה מבחינת ניקוד ואם אני מבין נכון את הסטטיסטיקה של הלאפ-קומבט הייתי ה"שעון השווייצרי" של המסלול להפעם עם יחס טעויות של 6.4% בלבד.
אליפות ניווט השליחים הבין מועדונית
מכיוון ששלמה נשאר בבית, נבחרת הסניורים של המועדון שהיא השלשה היחידה המלאה שהיתה לנו הורכבה הפעם מישראל קורנברג, חן נירן ואלכסנדר זלצמן. סשה התעקש לרוץ שלישי ולישראל לא היה אכפת לזנק עם ההמון. לדרך תצאנה כעשרים שלשות של ותיקים – כרגיל הקטגוריה העמוסה מכולן. באווירת החג הרועשת סביבנו "אף אחד לא ספר אותנו". תדריך של זיו, השלמת סיכות ביטחון לכולם ומתחילים.
חיכיתי בתחנת הקהל וראיתי את דוידי סגל מופיע, ממשיך בביטחון וחוזר אחרי כמה דקות אליה. בינתיים הופיעו גם עמית ויינר, פאבל יופה ועוד נווטים ממועדונים אחרים. ישראל נצפה ביניהם במיקום לא רע. לפי זיו בתדריך יש בין 10-15 ד' עד שהנווטים מגיעים לישורת האחרונה מתחנה מאה לנק' ההחלפה. הנערים הראשונים מגיעים לקול תרועות הקהל והכרוז ומבצעים החלפה.
עמית ופאבל עוברים את תחנה מאה...
ודוהרים ראש בראש אל מסלול ההחלפה, שם ממתינים להם דימיטרי פרצ'ונוק ועוזי אבנר שיוצאים לדרך. דוידי סגל מדדה מהר אל תחנה מאה וממנה לאט (יחסית אליו) אל איזור ההחלפה ודני וולשטיין ממועדונו יוצא למסלול. עוד דקה ויוסי שקד ורן שמאי מופיעים בתחנה 100 ושועטים לאיזור ההחלפה. לא שמתי לב למי מסרו את המפות כי חצי דקה אחריהם מגיח ישראל, מנקב את 100 ומעביר לי את המפה שלי.
יוצא לדרך ...
ריצה מהירה למשולש. מה זה 1? קוד=58 קבוצת עצים. כיוון כללי דרום מזרח וירידה – הכי קל להיסחף, אבל נאמן לאסטרטגיית הזהירות אני יורד לקצה ה"חצר" הראשונה, משתחל שמאלה דרך גדרת אבנים לחצר עם עץ, ממשיך דרך שטח סבוך ומשתמש בקרחת שצורתה כמו האות ל' כדי לצאת מראשו של ה-ל' בין סבכים. השטח מקשה על ההחלטות אבל עם המצפן וגדר אלכסונית מימין אני מגיע לקרחת הנכונה שבה קבוצת העצים. תחנה – בודק מספר: 58? יש.
מה עכשיו? ב-2 הקוד הוא 49 – עוד קבוצת עצים. ממשיך לרדת דרום מזרחה ועובר ליד מפגש גדרות אבן כדי להתחבר לשטח פתוח די גדול שמאפשר לרוץ על שוליו באותו קו גובה. הנה 2. בודק המספר... נכון. משם עלייה מתונה ל-3.
נקודת משבר
עד עכשיו הדרך היתה בירידה או בעלייה מתונה, התחנה הרביעית כבר מחייבת טיפוס של 8 קווי גובה והמרחק יותר גדול מהקטעים הקודמים. אסטרטגיית הזהירות מקבלת הצדקה מחוסר היכולת לרוץ מהר בעלייה. אני מאמת לפי מספר "חצרות", קצה של גדר מאובחנת וחורבה ברורה. רגע, מה אני בעצם מחפש? גם חורבה. הקוד = 31. מאתר קרחת מוארכת שמוליכה אותי ל"חצר" של החורבה. הנה החורבה גדולה וברורה מול העיניים ויש בה אפילו איזה נווטת, אבל איפה המנסרה? מתחיל להקיף ימינה ושמאלה. בתיאור לא כתוב מאיזה צד. לא מוצא. בהבזקה של רגע עולה על החורבה ומטייל על הקירות. עכשיו ממש ברור שאין כאן תחנה. אבל רגע מה זה שם דרומה בין העצים? עוד חירבה! מציץ במפה ומבין: שרפתי פה לפחות דקה מיותרת – מכה מורלית. אני יורד ורץ לשם. יש תחנה. שלי? כן!
אל התחנות הבאות
התחנה החמישית נמצאת בערך על אותו קו גובה וזה כלי עזר לשמור על הכיוון. בודק התאמת "חצרות" בשטח לתחזית לפי המפה ורואה מרחוק חולצה אדומה. יכול להיות שזה דני וולשטיין שיצא 2 דקות לפניי? מה, יש לו אותו מסלול? כי לא נראה שהוא בכיוון שלי. מחליט להתעלם ומאתר את ה"חצר" הנכונה. דני מגיע שניות לפניי אל התחנה ולפי הרעש אנו ממהרים אל תחנת הקהל – בעלייה...
ישראל כבר מחכה בישיבה כמה מטר לפני תחנת הקהל ואומר אתה במקום טוב. שוב מנקב כמה שניות אחרי דן ועכשיו ריצה בזווית חדה צפון מערבה ובירידה. הזווית של דן אחרת – אולי יש כאן פיצול מסלולים והוא לא בדרך לאותה תחנה? אני מנווט לפי מצפן ל"חצר" ברורה עם עצים גדולים. חותך גדר כפולה ועוד 2 חצרות ורואה מרחוק את דני מנקב תחנה במקום שבו צריכה להיות התחנה השביעית שלי. אז הוא כן במסלול שלי והוא רץ מהר!
דו קרב ניווטי
בזווית העין בודק את הכיוון של דני שמקדים אותי בעשרות מטרים ומחליט להתעלם, כדי לוודא בדיוק איפה אני במפה כל הזמן. התחנה השמינית נמצאת בירידה ואחרי "חצר" ברורה מתחיל קטע של הרבה לבן וקרחות פחות ברורות אם רצים בדיוק על קו הכיוון. אני מנווט אל "חצר" מרובעת ברורה מימין לקו ההתקדמות כדי להקטין את אי הוודאות בשטח הלבן וחותך חזרה אל הכיוון. יש שם חולצה אדומה ואכן גל האבנים הצפוי לידה. אני לא מוותר על בדיקת המספר: 56? נכון.
מכאן צריך לעלות לכיוון מזרח-צפון-מזרח. אני רואה שדני רץ בכיוון צפון, בודק שוב במצפן ומניח שהוא טועה. זאת ההזדמנות שלי. ממהר ככל שאני יכול בעלייה - חצי רץ חצי הולך. השטח לא לגמרי ברור אבל הולך ו"נפתח" – יותר עצים בודדים וקבוצות קטנות של עצים. מרחוק מספר תלוליות ולדעתי תחנה 9 צריכה להיות על תלולית. מאתר תחנה בין תלולית לעץ. מספר? זה לא הקוד שלי! או-קיי להרגע, מה עוד יכול להתאים? כמה עשרות מטרים ונראים מעין קווי תלולית שמתאימים לאיזור של התחנה. מתקדם והנה תחנה בצידה של תלולית די גדולה. שלי? כן. דני באיזור? לא, נפלא יש סיכוי לעבור אותו. תחנה 10 לא רחוקה אבל בעלייה. אני באמת משתדל למהר אבל בלי לוותר על האיפוס לפי עצים בודדים ותלולית בדרך. מגיע וגם דני מגיע – הוא רץ הרבה יותר מהר ממני וסגר את הפער.
10 -> 11 -> 100
אני שם לב שיש מין שטח פתוח ארוך שבסופו קרחת שמוליכה אל תחנה 11 מהצד המזרחי הרחוק של קו הכיוון במפה. לכן אני מחליט "לשלם" בקצת יותר דרך ולקבל וודאות ניווטית. איפה דני? צמוד יותר לקו הכיוון הישר. עובר שני עצים גדולים והנה הקרחת המוליכה. רווח פחות צפוי היה שהריצה היתה נוחה יחסית. מגיע לפני דני וממשיך דרומה, חותך את קו היער הראשון ובשטח הפתוח דני עוקף אותי, מנקב את 100 ומשיג אותי בכמה שניות. באוזניים חודר קולו של זיו: "בתחרות על המקום השני מועדון לב השרון מקדים את ראשון לציון". המקום השני? וואו יש סיכוי טוב לפודיום. עוד טיפת אדרנלין ואני תולש את המפה של סשה זלצמן ומוסר לו אותה. הוא טס. עוד כמה צעדים ואני ממלמל את מספרי במחשב הסיום.
איפה סשה ואיפה כולם?
עכשיו אפשר לנשום, לשתות ולאכול עגבניה. מתברר שעוזי אבנר שהיה השני בשלישיית הגליל המהירה נעלם בשטח ולכן אנחנו ולב השרון בתחרות ראש בראש על המקום השני-שלישי. אני סומך על סשה שירוץ מהר וישיג את עזרא ברקאי, גם אם עזרא קיבל כמה שניות יתרון. מי כעת במקום הראשון? עמית ויינר ודימיטרי פרצ'ונוק בשלשה הבכירה של מודיעין צברו יתרון גדול עלינו והנווט המסיים שלהם איתן עמיעז "יצא לפני הרבה זמן". בדיעבד התברר שהיתרון היה של כעשר דקות. עוברות כמה דקות, עוזי מגיע במיקום רביעי וג'ים פריש-פלס יוצא נחוש לדרך, קצת אחריו מופיע צפריר מינצר ממועדון יזרעאל ומשלח את אביחי ביאר המסיים שלהם...
שתי השלשות הראשונות של הנערים מיזרעאל מסיימות לקול תרועת הכרוז. שעה וחצי מההזנקה ועוד מספר דקות וגם השלשות הראשונות של המסלול הפתוח ושל הנשים מסיימות. אני נותן לאיתי מנור שסיים ראשון לשתות וישראל הולך לתחנת הקהל לעודד את זלצמן. עוד כמה דקות ו...
סשה מופיע בדרך ל-100
מנקב, רץ במהירות ומגיע לתחנת הסיום. הכרוז מכריז בקול גדול על מהפך בקטגוריית הותיקים! הראשונים ראשונים! ישראל מגיע מתחנת הקהל אחרי סשה "הוא רץ כל כך מהר שלא ראיתי אותו שם". עם השלמת ריצתו המבריקה של זלצמן, הזמן המאוחד של השלשה היה 1:41:01 ש'. זכינו לניצחון והאושר גדול. כמעט שתי דקות עוברות לפני שאיתן מופיע ומסיים במקום השני. גם התברבר וגם נפל. עוד קצת ואביחי ביאר מדהים ומוליך את שלישייתו למקום השלישי.
לראשונה במקום הראשון
כבר 35 שנים שאני מנווט. התחלתי להשתתף בניווטים אצל שמואל גורן בעקבות אחי טל והצטרפתי לאיגוד בתחילת דרכו. מאז זכיתי במקומות שני או שלישי בשלוש תחרויות "רציניות", אבל במקום הראשון מעולם לא הייתי. תודה לסשה וישראל חבריי לשלשה, תודה לכל המברכים ותודה לשלמה רז שלא הגיע...   

המסע אל מרתון הרים 2013 (סוף המסע)


מאת: נועם רביד
לפני שנה בדיוק התפרסמה כאן הכתבה הראשונה בסדרת "המסע", שבה בישרתי על פרויקט רוגיין אביב 2013. במהלך השנה עקבתם אחר ההתקדמות ההדרגתית של מיפוי, שרטוט ותכנון התחרות – קווי גובה, שבילים, תחנות ותכסית. והנה התקיים סוף סוף רוגיין אביב 2013, ולפתע מצאתי את עצמי בעמדה חדשה ולא מוכרת – הפרויקט הגדול הזה, שהעסיק אותי רבות במחשבה ובמעשה בשנה וחצי האחרונות, נמצא כעת מאחורי! נגמרו התכנונים, ההתלבטויות, החששות והציפיות. נותרו התחושות, הזכרונות והתמונות, וכמובן המפה... בכתבה זו, המסכמת את הסדרה, אנסה לגעת בפרויקט כולו ממעוף הציפור, ולהתייחס גם לדברים שנשארים לי ממנו.

העבודה
כאשר לקחתי על עצמי את האחריות על ארגון רוגיין אביב 2013 היה ברור לי שמדובר בהמון עבודה, בסדר גודל אחר מכל מה שעשיתי בעבר, אבל לא באמת ידעתי כמה. כעת ניתן לסכם:
- כחודש (ברוטו) להכנת חומר הבסיס ושרטוט הטופוגרפיה.
- 23 גיחות מיפוי בשטח, שארכו 73.5 שעות נטו על אופניים, ועוד כשעתיים וחצי נסיעה (הלוך ושוב) לכל גיחה, ועוד שעות שרטוט על המחשב כאורך הרכיבה, ועוד כשעה וחצי הכנה תכנונית ולוגיסטית לכל גיחה. בסך הכל כ-240 שעות.
- כ-4 חודשים (ברוטו) לשרטוט המפה. לא ספרתי את העבודה המצטברת, אבל מדובר במאות שעות.
- כחודש (ברוטו) לתכנון התחנות, הניקוד והיבטים תקנוניים אחרים (למשל, גובה הקנס על איחור). הרבה מיילים ושיחות טלפון ביני לבין יוחאי, ועוד חישובי אופטימיזציה של יוחאי עליהם הוא יפרט בנפרד.
- 4 גיחות סימון תחנות שארכו כ-15 שעות במצטבר, ועדכוני מפה בעקבותיהם.
- השתתפות ב-3 ישיבות הנהלה בנושא הרוגיין, ועוד שתי פגישת עבודה עם זיו לקראת התחרות.
- כתיבת 13 כתבות אווירה (זו האחרונה) ו-4 מסמכי הנחיות למשתתפים.
- הנחת תחנות בקצב של 3-4 תחנות לשעה (עם אוטו). כאן העבודה התחלקה בין ארבעה אנשים, וחלקי היה כ-4 שעות.



רוב העבודה הושקעה כמובן בהכנת המפה. מי שמתכוון לארגן רוגיין בעתיד, ויש לו מפה מוכנה ביד, יכול להניח שכ-80% מהעבודה נחסכו ממנו, ונותר לו להכין משהו בסדר גודל של תחרות ארצית גדולה.
בדיעבד אני יודע שיכולתי לעבוד בצורה יעילה יותר. למשל, לייבא את הטופוגרפיה בצורה ממוכנת, ולחסוך בכך חלק ניכר מזמן הכנתה. אפשר לשרטט בעקבות כל גיחת מיפוי חלק מפה במלואו (ולא רק את השבילים כפי שעשיתי), ובצורה זו לצמצם את זמן השרטוט הכולל.
אחרי הרשימה הארוכה של מרכיבי העבודה נוצר אולי הרושם שחוץ מלהכין את הרוגיין לא עשיתי שום דבר בשנה וחצי האחרונות. זה כמובן לא נכון. אם הייתי משקיע 100% מזמני ברוגיין העבודה היתה נגמרת תוך כחודשיים-חודשיים וחצי, אבל אני "מתחתי" את העבודה על פני כ-15 חודשים. לא לקחתי חל"ת מהעבודה, לא נטשתי את המשפחה, המשכתי להגיע לניווטים בסופי שבוע, המשכתי אפילו לרכז את מועדון אס"א ת"א ולהשתתף בארגון תחרויות במסגרתו. אז מאיפה בא הזמן? בעיקר מנעמי, אשתי, שבמקום לצאת איתה לסידורים ביום שישי בבוקר או לשבת ולדבר איתה בערב רכבתי בשטח או שרטטתי במחשב (זה לא שהתנתקתי לגמרי, ואפילו היינו פעמיים באיקאה, אבל בכל זאת...). גם המועדון סבל קצת, ונאלץ להסתפק בפחות תשומת לב והשקעה מצדי. ואחרון לא חביב – ועד הבית (כן, גם את זה יש לי על הראש), שבו הקפדתי לעשות רק את המינימום ההכרחי.

מה יצא לי מזה?
לפחות חמישה דברים חשובים ויקרים הרווחתי מההרפתקה הזו:
א. מפה חדשה – יש לי בבית מפה לתליה על הקיר, שניצבת במקום מכובד בסלון, ושמי מתנוסס בפינתה הימנית-תחתונה. המפה הזו בוודאי תשמש בעתיד לניווטי אופניים ולרוגיינים ומיני-רוגיינים, אבל למרות שהיא רכושו החוקי של איגוד הניווט, בעיניי היא תמיד תישאר המפה "שלי".

ב. זכרונות – קודם כל מהשטח. אני זוכר בבירור את הנסיעה לגיחת המיפוי הראשונה: חנינו במושב לוזית, מרכז המפה, כאשר מכל עברינו שטח עצום ובלתי מוכר, כמו יבשת חדשה שמחכה להתגלות. אט-אט, שביל אחר שביל, גיחה אחר גיחה, הלכה ה"יבשת" הזו והתפענחה לנגד עיניי. אזורים שכל היכרותי עימם היתה מתצלומי אוויר הפכו עם הזמן למקומות מוחשיים, תלת-מימדיים, עם ריח, וצבע, ופרטים מעניינים. גם מהעבודה בבית יש לי זכרונות, אם כי פחות רומנטיים. הרבה עבודה "שחורה", התקדמות איטית אך עקבית, הישגי ביניים קטנים – כשגמרתי לשרטט את קווי הגובה, ואחר כך את השבילים, ואת השדות והמטעים, וכו'. ושוב מהשטח, בגיחות סימון התחנות, כאשר השטח הפך באחת מצהוב לירוק, ופתאום המפה הפכה לניווט רק בגלל שמנסרה נתלתה על ענף. ומיום האירוע עצמו – הלינה באוהל עם המשפחה, ההזנקות בלילה ובבוקר, והרוח, והעננים, והנווטים הרחק בשטח, והחיוכים בסיום.

ג. נסיון – כאשר התחלתי את הפרויקט כבר התנסיתי במיפוי ושרטוט של מפת כפר ורדים (אופניים), שהיא מפה גדולה יחסית למפות ניווט רכוב קודמות (13 קמ"ר), ועליה ביססתי את היומרות שלי להצליח עם הרוגיין. היו לי גם תוכניות איך למפות/לשרטט/לתכנן את הרוגיין, אבל אף שהן התממשו באופן מדוייק למדי, התוכניות האלה היו רק ניחוש מושכל. היום, אחרי 116 קמ"ר נוספים ברזומה, אני כבר מחשיב את עצמי מומחה במיפוי רוגיינים: מהסתכלות בתצ"א אני יכול להעריך ברמת סמך טובה לכמה גיחות אזדקק כדי למפות שטח נתון, אני כבר יודע איך למפות שטח ביעילות, יש לי כבר סטנדרט לעבירות שבילים ולסיווג שטחים, אני משרטט ב-OCAD בעיניים עצומות, ואפילו להמיר קנ"מ כבר למדתי. בקיצור, במיפוי שטחים נוספים בעתיד (לרוגיין ו/או אופניים בלבד, מיפוי ניווט רגלי זה לא בשבילי) יהיה לי הרבה יותר קל.
ד. פיוס עם הקיץ – עונת הקיץ היתה תמיד הפחות חביבה עלי. מלבד החום והלחות המעיקים, גם אין ניווטים בקיץ, והזמן זוחל... והנה, השנה השתנה המצב. במקום פגרה ארוכה ומשעממת, הקיץ הפך להיות תקופת המיפוי העיקרית של הרוגיין, משאב יקר שיש לנצלו היטב לפני שיגיע החורף ולא יאפשר רכיבה בשטח. מדי יום שישי בבוקר, לפני הזריחה, הקפדתי לצאת לגיחת מיפוי בשטח ה"סודי" שלי. כך הרווחתי פעמיים – גם המון עיסוק בניווט מהסוג שאני אוהב (ולרוב בלי קוצים בנעליים), וגם תחושה שהזמן טס. הקיץ הזה עבר לי מהר יותר מכל הקיצים בעבר, ולראשונה מאז שעזבתי את בית הספר הוא נגמר מהר מדי (!). למדתי שאפילו בקיץ יכול להיות יפה ונעים בשטח, בתנאי שהשטח הזה אינו מישור החוף, ומגיעים אליו מספיק מוקדם בבוקר.
ה. שותף וחבר – במקור חשבתי שאבצע את כל העבודה לגמרי לבדי, אבל נעמי הטילה וטו על גיחות מיפוי סולו כשיטה, ולכן "נאלצתי" לצרף אלי שותף לרכיבה. בשתי הגיחות הראשונות זה היה אחי דני, אבל הוא לא הצליח להתמיד בכך, ובמקומו התנדב לרכב איתי יוחאי שפי. אני לא יודע מה גרם ליוחאי להיכנס לזה, אבל אני כן יודע שברגע שנכנס הוא נדבק בחיידק ולא רצה לעזוב. הוא היה שותף למחיצת מגיחות המיפוי, ועם הזמן פיתחנו בינינו יחסי גומלין משלימים שהפכו את המיפוי לטוב יותר. ההתלבטות המשותפת בשטח - לאן לרכב, האם זה שביל או לא – וכמובן עוד זוג עיניים, בהחלט תרמו לתוצר הסופי. יוחאי פסימיסט מטבעו (מכנה זאת "ריאליסט"), ובכך איזן את האופטימיות שלי, וגרם לי לחשוב ולהתחשב בדברים שלפעמים החמצתי ולפעמים התעלמתי מהם. זה בא לידי ביטוי בשיחות הארוכות שהיו לנו בדרך הלוך וחזור מהשטח, כאשר חשבנו ותכננו את כל מה שהוא לא המפה נטו. ליוחאי היו הרבה אבחנות חדות ונכונות על איך דברים מתנהלים ואיך הם צריכים להתנהל, בפרויקט הרוגיין וגם בעולם הניווט שמעבר לכך, ואת רובן אימצתי או העברתי למי שצריך. התרומה החשובה ביותר של יוחאי היתה בשלב תכנון התחנות (מיקום וניקוד), בניתוחים וסימולציות, הצעות שיפור והרבה ביקורת בונה. בהסתכלות לאחור אני לא מבין איך יכולתי להסתדר בלי יוחאי, ואני לא רואה מצב שאכנס לפרויקט נוסף כזה בלעדיו.


בכתבה הראשונה בסדרה הופיעה תמונה של שלושת ילדי על רקע שטח הרוגיין העתידי, כאחד ה"גפרורים" שהציתו בי את ההתלהבות לצאת לדרך. והנה הם כאן שוב, ליד תחנה 32 (חרבת צפיה) במהלך הרוגיין עצמו, שנתיים מאוחר יותר. המעגל נסגר.

מה הלאה?
לאחר שנרגעתי קצת מההתרגשות וההנאה והמשובים החיוביים מהתחרות (תוך כדי הכנות אינטנסיביות לליל הסדר שהיה השנה אצלי בבית), התחלתי להתרגל למצב המנטלי של "היעדר-רוגיין". פתאום לא הייתי צריך לחשוב מה עוד צריך לעשות לקידום האירוע, פתאום לא היה אכפת לי ממזג האוויר ומתי יש שרב, פתאום נותרו רק עוד כמה מילות סיכום, וזהו.
אבל חיידק הרוגיין מקנן עמוק בלב, ולא מרפה. כבר יש תוכניות להמשך, ואולי עוד נתראה באליפות אירופה 2015...

7 שעות של שכרון חושים


מאת: יונתן כץ
המסורת נמשכת זו השנה השלישית ברציפות לאחר שנחשפתי למרתון ההרים. כרגע זה כבר הפך להיות "הטיול השנתי", והשנה ההתרגשות החלה מוקדם מהרגיל כשנועם (היזם, הממפה, היוצר והבורא) פרסם מעת לעת את מצב ההכנות. בשקיקה חיכיתי לראות מה יביא יום, מה התעדכן, איזה שטח מופה, ומה פרח בשטח.
אני מלא הערכה ותודות לנועם (יוחאי, זיו איתן וכל העוזרים) שנתנו את כל הנשמה, הזמן והרצון הטוב להוציא לפועל פרוייקט ענק שכזה שתוכנן זמן רב במקצוענות וביסודיות שאין כמותה.
כיוון שה"טיול השנתי" מתנהל בקצב איטי עקב הדרישה לניוווט, האימונים השנה התמקדו בעיקר בזמן כסא (אוכף...?), הדרישה הייתה להגיע לשש שעות רכיבה והקצב כלל לא חשוב, העיקר שהתחת יוכל לעבור את הזמן כיוון שהמאמץ הפיזי הוא נמוך ו'הרופא' אמר שלא רצוי לעלות דופק כי לספורטאים (המבזבזים את פעימות הלב שלהם) תוחלת חיים קצרה מהרגיל.
האימונים (שלי) החלו חודש לפני הרוגיין, שתי רכיבות שבועיות (עם שחר לפני העבודה) שבסופם עליתי ל- שעות רכיבה ועכוז בבון אדום. ואזה, השותף לטיול, כמעט לא התאמן ומצידו אפשר היה גם לצאת לטרנס-אלפ והכל היה בסדר. למרות שאיני רוכב הרבה נראה שהכושר מהריצות מחפה על-כך ואין שום בעיה לרכב שעות, בניגוד לריצה שבה לאחר שעה הברכיים כבר לא יכולות לזוז. נראה שהמהנדס למעלה תיכנן אותנו לזרום דווקא עם האפניים, זה הרבה יותר נוח בירידות ואף מאפשר הנאה של שעות. אף על פי-כן אני חש צביטה בלב לנוכח הגיבורים העזוזים שמסוגלים לטייל כל הלילה וגם כל היום על הרגליים (5,12,16 שעות).
למרות שטח המפה הגדול היה ברור שאפשר לעשות סיבוב איסוף נקודות כללי ולאסוף את כל הנקודות בפריפריה וגם ללקט נקודות חשובות בלב המפה. משום מה מראש ננעלתי על איסוף לכיוון דרום וגמיעת הנקודות בחצי-האי גוברין (תל-גודד, בית גוברין, בית ניר, או תת-היבשת ההודית) כיוון שהנסיעה על קו הרכס מהירה והניווט לאחר מכן במורדות יחסית פשוט עם תבליט ברור. תוך כדי תכנון הציר כמות הנקודות המועטה באזור הנ"ל הפתיעה בתחילה אך לא ויתרנו על התכנון המקורי, ולאחר בחירה זו כבר לא נותר הרבה לתכנן, עושים סיבוב עם השעון ובולעים כל מה שנקרה בדרכנו.
כבר משטח הכינוס אפשר היה להתפעם ממדינתנו, וגם לתכנן את כל הציר כאשר השפלה נפרשה לגלגלנו, תל-צפית בצבץ באופק וסימן את קצה הגזרה ואם רואים את השד אז זה כבר לא כל-כך נורא.
פצחנו בנסיעה דרומה על הרכס, משמאל התרוממו הרי-יהודה, מימין מרחבים אדירים ורוח קרירה ומפנקת. השנה הנקודות היה קלות וברורות ובד"כ מסבירות פנים למרחוק. לקחנו נשימה עמוקה בתל-גודד, ירדנו לעיי-כידון, עלינו צפונה לכוכבות הרוגיין, מערות לוזית, המשכנו דרך שבילים ראשיים וחמקנו מסינגלים לעבר תל-צפית שפרש לפנינו את מרחבי הגזרה ואת מצפה משואה שעכשיו נראה גבוה, מאיים ותופס שרירים. הכל זרם על מי-מנוחות, ביקור בכרמים של יקבי ברקן וחרבת ברקוס (בדרום), סיבוב מעבר לכפר מנחם וטיפוס קצר ביער חרובית.
הסוף מתקרב וצריך לחשוב איך לסיים, התפתינו לנקודה 76 ליד שדות מיכה, השבילים נראו מבטיחים וברורים, אך השטח תעתע בנו, דווקא לקראת הסיום כשהכוחות אפסו צריך היה לעלות בדרך חתחתים מלאה שעורים ארוכות וירוקות המסתבכות במעבירים. ללא נשימה טיפסתי בירוקת עד שוואזה העיר אותי ואמר שאנחנו על הנקודה, מזל שהסרט הצהוב בצבץ מחוץ לחירבה לסמן את המנוחה ליגע. האוויר נגמר, האנרגיה נגמרה ובתיאום מושלם גם אזל הזמן, התחלנו לכנוס לא לפני שליקטנו את הנקודה היקרה מעל עגור, ואף העדפנו לחרוג מזמן הסיום ולאסוף את נקודה 31 שעדיין השתלמה למרות איבוד הנקודות.
שש בננות, שישה ג'לים, קצת תמרים והרבה מים עשו 88 ק"מ, היה נהדר, שוב תודה לנועם ולמארגנים ולהתראות בשנה הבאה.

חכמת ההמונים במרתון הרים 2013


מאת: נועם רביד
התרשים מתאר את כל הלגים שבוצעו בפועל ברוגיין אביב 2013. מקרא:
קו דק: 1-5 צוותים ביצעו את הלג.
קו בעובי בינוני: 6-20 צוותים ביצעו את הלג.
קו עבה: 21 צוותים או יותר ביצעו את הלג.

מגמת התנועה בכל לג היא בכיוון השעון. צבע הקו מבטא את הכיוון: אדום – מתרחק מהזינוק, כחול – מתקרב לסיום.
התרשים ממחיש היטב את "חוכמת ההמונים" בפעולה: הלגים הפופולריים ביותר הם לרוב הלגים הטובים. מהכיוון ההפוך, לגים לא פופלריים הם לרוב לגים לא אופטימליים (רק לעיתים רחוקות הם מהווים "הברקה" של צוות מצטיין, שמעניקה לו יתרון על פני מתחריו).
כל התחנות זכו לביקורים של מספר צוותים ממספר כיוונים. התחנות הפופולריות ביותר היו 72 ו-75 (מערות לוזית), בכל אחת מהן ביקרו 93 צוותים. התחנה הכי פחות פופלרית היתה תחנה 43, בה ביקרו 9 צוותים בלבד.
תחנות מעוטות משתתפים וגם לגים מעוטי משתתפים הם למעשה "מלכודות" שמיועדות לפתות את הנווטים, למרות שבדיעבד זה פחות משתלם. הצוותים הפחות מיומנים נופלים ליותר מלכודות, והצוותים היותר מיומנים נמנעים מרוב המלכודות, אבל קשה להימנע מהן לגמרי.
וקצת פיקנטריה...
הלג הכי ארוך הוא מתחנה 83 לסיום (10 ק"מ בקו אווירי!) – היה צוות אחד שעשה את זה. הלג הפופולרי ביותר הוא מתחנה 71 (תל גודד) ל-62 (בוצע ע"י 46 צוותים). התחנה שגרמה להכי הרבה התלבטות היא תחנה 82, ממנה המשיכו 41 צוותים ל-11 תחנות שונות.

המסע אל מרתון הרים 2013 (פרק 12)


מאת: נועם רביד
חלקכם אולי שם לב שכתבה זו לא מתפרסמת בתחילת החודש כמו קודמותיה, אלא באיחור של כשבועיים וחצי. הסיבה לכך היא שבשלושת השבועות האחרונים היתה לי כל כך הרבה עבודה לקראת הרוגיין, שלא נשאר לי זמן לכתבות אווירה.
חודש פברואר תוכנן להיות חודש הישורת האחרונה, שבו אסיים את מלאכת שרטוט המפה ואתפנה לכתיבת מסמכי ההנחיות לקראת הרוגיין. אבל מלאכת השרטוט התמשכה והתמשכה, ובפברואר גם נחתה עלי במפתיע התחרות בבארי, ואח"כ (פחות במפתיע) שלושה ימי הולדת משפחתיים, כך שהזמן שהצלחתי להשקיע בשרטוט לא הספיק כדי להתקדם בקצב הנדרש. ביררתי עם זיו מה ה"דד-ליין" להשלמת המפה – מתי נדרש להעבירה לבית הדפוס. "שבועיים לפני התחרות" היתה התשובה, וכך יכולתי לגנוב עוד שבוע וקצת מחודש מרץ.
למה זה לקח כל כך הרבה? ראשית, כי המפה גדולה. יש המון שטח שצריך "לצבוע". שנית, כי התחלתי מאוחר מדי את כל עבודת השרטוט. ושלישית, השטח שנשאר בסוף, אחרי שגמרתי לשרטט את כל השטחים החקלאיים והיערות, הוא בעיקר חורש טבעי ושטח פתוח טרשי, וכל דבר על הסקלה שבינהם. בדקתי בוויקיפדיה, ולמדתי שהצומח הים תיכוני בישראל מתפתח בארבע דרגות:
בָּתַה – עשב ובני-שיח עד גובה חצי מטר, ללא עצים.
גַריגָה – עשב, בני-שיח ושיחים עד גובה מטר וחצי, ללא עצים.
חורש – עצים ובינהם שיחים ובני-שיח. החורש יכול להיות צפוף או פתוח.
יער – לא רלוונטי בשטח הרוגיין. כל היערות באזור הם יערות קק"ל נטועים ולא טבעיים.

המעבר מבתה לגריגה ומגריגה לחורש הוא הדרגתי, ואין מקום ברור שבו נגמר האחד ומתחיל השני. לממפה פדנטי כמוני זה יוצר בעיה והתלבטות כיצד לסמן שטח נתון. הפתרון הוא לקבוע קריטריונים ויזואליים לקשר בין מראה השטח בתצ"א לבין הסימול שהוא מקבל במפה, ולדבוק בקריטריון זה עד כמה שניתן, אבל איכשהו זה לא חסך לי את ההתלבטויות.
הנה מספר דוגמאות לסוגי תכסית שונים, ולאופן שבו הם שורטטו בסופו של דבר:





חדי העין ישימו לב שהשדה בתצ"א התחתון הפך מאז צילום התצ"א למטע. טוב שגם רכבנו ומיפינו את השטח...

מנסיוני כמשתתף ברוגיינים אני יודע שבעצם כל הסיפור הזה לא כל כך חשוב: המתחרים נמצאים רוב הזמן על שבילים ולא אכפת להם כמה מדויק ממופה התכסית שסביבם. אבל בכל זאת היה לי חשוב להיות עקבי והגיוני בהגדרות שבחרתי לעצמי.
על הדרך, ותוך כדי לבטים בין סוגים שונים של חורש, נהייתי מפענח תצ"אות מדופלם. המומחיות שלי היא באיתור בורות ומערות, שנראים היטב בתצ"א האיכותי , אם רק יודעים מה לחפש. הבורות נראים כנקודה שחורה (שחור כהה יותר מאשר צל רגיל), בדרך כלל עם טבעת לבנה דקה (שפת הבור), והמערה היא כתם שחור כהה עם לבן בצד אחד. גם צריך לדעת איפה לחפש אותם – באזורי חורבות כמובן, היכן שכפריים ערבים או קדומים יותר חצבו את הבורות האלה לאגירת מים ולאחסון מזון. כמה בורות ומערות אתם מצליחים לאתר בתצ"א הבא, בלי להציץ קודם במפה?

אמת המידה להתקדמות השרטוט היתה שטח הצבע הצהוב. כזכור (אולי) מההסבר בכתבה הקודמת, זהו הצבע הנמוך ביותר בהיררכיית הצבעים ב-OCAD, ולכן שורטט כאובייקט יחיד מתחת לכל יתר הצבעים. בכל פעם שגמרתי לשרטט אזור מסויים "משכתי" את יריעת הצהוב וכיסיתי שטח זה, כך שכל מה שלא קיבל שום צבע עד עתה נצבע בצהוב. "מדד הצהוב" טיפס באיטיות ובעקביות מ-50 ל-60, 70 ו-80 קמ"ר. זה התחיל להזכיר לי את ההרגשה ברוגיין אמיתי, כשהרגליים כבר עייפות אבל מוכרחים להמשיך לרוץ. היומיים האחרונים לפני מועד מסירת המפה היו אינטנסיביים במיוחד, ובסופם עמד המדד הצהוב על 116.25 קמ"ר. זהו שטח המפה כולה, והשרטוט הסתיים!
כמעט. מה שנשאר לעשות, וזה שלב שממנו חששתי מההתחלה, הוא להמיר את המפה כולה, ששורטטה בקנ"מ 1:10000 גדול ונוח, לקנ"מ 1:30000 שבו תודפס מפת התחרות. מדוע חששתי? כי בעת המרת הקנ"מ כל הסימנים במפה מתכווצים יחד איתה, ועלולים להפוך לבלתי קריאים, ואז צריך להגדיל אותם, וזה משהו שלא היה לי נסיון איתו. בעצם, אפילו איך להמיר קנ"מ לא ידעתי. אז שאלתי את זיו, ומסתבר שזה הרבה יותר פשוט ממה שחשבתי.
המרתי את הקנ"מ (כולל הסימנים) בלחיצת כפתור ל-1:20000, ואז שוב ל-1:30000, אלא שהפעם ללא הסימנים. זאת אומרת שהמפה היא בקנ"מ 1:30000, אבל כל הסימנים שעליה (שבילים, בורות, עצים, וכו') הם בגודל של 1:20000, ולכן בולטים וברורים יותר. אחר כך עוד שיחקתי קצת עם כמה סימנים שדרשו טיפול פרטני, ותוך שעה הכל היה מאחורי – מפה בקנ"מ הנכון, אבל ברורה וקריאה להפליא. השרטוט הסתיים!
כמעט. נשארו הקישוטים ההכרחיים. מסגרת, כותרת, חץ צפון ולוגואים, אותם קיבלתי מזיו. מקרא הכנתי לפי דוגמה שהוא שלח לי גם כן. הוספתי תיאור תחנות ותיאור תחנות מים, טלפונים וכתוביות נוספות. סידרתי את מספרי התחנות שלא יסתירו שום דבר, חתכתי את עיגולי התחנות היכן שצריך מאותה סיבה ו...השרטוט הסתיים!
הפעם באמת.
הדפסתי חלק מהמפה במדפסת הביתית, כדי לראות איך זה נראה על דף (כי מסך ודף זה לא אותו הדבר). נראה מצויין, ולא צריך לשנות שום דבר. הקובץ עבר לזיו, וממנו לבית הדפוס. עכשיו אני סקרן כמוכם לראות את הגליון הסופי. עוד כמה ימים...

אם חשבתם שאחרי "לידת" המפה יכולתי לנוח סוף סוף, אתם טועים. בהמשך לאותו הדימוי, אחרי התינוק צריך להוציא גם את השיליה – הסביבה התומכת. הכוונה היא למסמכים שהיה חשוב לי לכתוב ולפרסם מספיק זמן מראש: תקנון התחרות, נספח הבטיחות, תיאור סימני המקרא ודבר המתכנן. אז בערבים שאחרי גמר המפה כתבתי בקדחתנות, גם בעזרתו של יוחאי, את כל הנ"ל, ורצתי לספר לחבר'ה, כלומר לפרסם באתר.
אחרי כל אלה באמת נגמר הלחץ הגדול, ויכולתי להתפנות לכתוב את השורות האלה. מה עוד נותר? להניח תחנות ומים ביום שישי (יש עוזרים שעושים את רוב העבודה), להגיע לפנות ערב לשטח עם כל המשפחה + שקי שינה ואוהל, להדליק מדורה ולהתחיל להנות.
המסע שלי לקראת רוגיין אביב 2013 עומד להסתיים. המסע שלכם עומד להתחיל!

קידומת הולנדית


מאת: יובל ברג
במסגרת מקום העבודה שלי, נשלחתי למפגש של יומיים בהולנד הקרה, עם אילוצי זמנים מינימליים, נתון שלא מנע ממני רגע אחרי הכרטוס לתור אחרי מפות ניווט ברדיוס של חצי שעה נסיעה מאיינדהובן.

אז נכון שיש להם מועדון כדורגל מפואר, נכון שהגבינות משובחות, גם הבירות והשוקולדים המיוצרים בשכנה מדרום הן אטרקציה, והארכיטקטורה המקומית מרשימה ביותר. אבל שאני אפספס לרוץ על מפת ניווט אירופאית כשזכיתי בגיחה קצרה לחו"ל???
יצירת קשר עם המועדון המקומי KOVZ גילתה בפני שצפיפות האירועים שלהם מזכירה את זו של מועדון נגב בימיו הטובים, אז המשכתי לחפש הלאה... מבט חטוף ב-World of O חשף בפני צפיפות מפות מרשימה בקרבת העיר. התחזית הייתה לטובתי: ימי חמסין במושגים של אירופה בתחילת מרץ (באזור 17 מעלות), והשאלה שנשאלה – מתי אספיק לרוץ על המפות?? האם נבואת "את הארץ תראה ואליה לא תבוא" תתגשם או לא?..
בכל מקרה, שיהיה, הדפסתי 7 מפות, שכיאה להולנד הצבע הלבן שולט בהן, וקווי הגובה הם בגדר המלצה בלבד (מפות מאגרי מנשה ופארק השרון נראות כמו הרי האלפים לידן).
אחרי מסע מפרך הגעתי למלון בחצות ושאלתי את פקיד הקבלה "באיזה שעה השמש זורחת בהולנד???" והוא, שלדעתי מעולם לא נשאל שאלה שכזאת ענה את התשובה המועילה: "איפשהו בין שש לשבע" והסתכל עלי בפרצוף של מאיפה הוא נחת?..

מצויד בנתון המועיל הזה, השכמתי בשש לבוקר חשוך ונסעתי למפת הניווט הראשונה – Sonse bossen, יער מהיר, מרושת בשבילים רבים. התחלתי לרוץ עם אור ראשון, קיצרתי במעט את המסלול המתוכנן, והספקתי אל יום הדיונים הראשון.




למזלי, יום עבודה טיפוסי באירופה, אפילו בהיי-טק, נגמר בסביבות ארבע-חמש, ואח"כ אפילו בכירי המנהלים כבר הספיקו להפיל את העט ולחזור לחיק משפחותיהם... מפה נוספת נשלפת מבגז' הרכב, והנה אני כבר עם בגדי ניווט ב – Grote heide, יער משולב בשטחים פתוחים, צמוד לכפר ציורי, כאשר המקומיים רכובים של סוסים / אופניים מסתובבים על מערכת השבילים הרחבה. ביצה שהתבררה בעונה זו כאגם אילצה אותי לבצע חיתוך קל חזרה, ולהגיע לקראת שקיעה אל הרכב.



למחרת, בקיא בנתונים האסטרונומיים של האזור, קיפצתי היישר אל הרכב בבוקר ויצאתי אל עבר יער המצוי צמוד לאגם המהווה אתר פיקניק למקומיים – Aqua view. השטח היה מהיר מאוד, המפה מעודכנת. תענוג!





עוד יום של דיונים הסתיים לו אחר הצהריים, החולצה המכופתרת התחלפה לחולצת מועדון סגולה של "טכניון-כרמל" והנה אני רץ במיפתח זמן כמעט בלתי אפשרי (מפגש של השותפים לפרויקט בשש לארוחת ערב..) ביער מלא בשבילים, שלא משאיר הרבה מקום לניווט בשטח. ריצה נטו, כיף חיים.


חשבתי בבוקר הטיסה בדרכי מאיינדהובן חזרה לשדה התעופה באמסטרדם לדגום מפה נוספת, אבל יש גבול לכל תעלול, וכנראה שאאלץ לחזור למפות עם יותר צבעים עליהן לעת עתה.