הניווט הראשון שלי - איתן עמיעז

(כתבה משנת 2005)

חמש הזדמנויות היו לי להצטרף לעולם הניווט.

הפעם הראשונה היתה כתלמיד בית ספר תיכון בין השנים 1972-1975 בלונדון. אליפות בריטניה הראשונה בניווט היתה בשנת 1967 והענף היה עדיין בחיתוליו. כתוצאה מכך, בתי הספר המשיכו להתמקד באותה עת בעיקר בריצות שדה (cross country) וכך מצאתי את עצמי מתזז במרחבי Hampstead Heath כשהמטרה העיקרית היתה להימנע ממפגש עם גלוחי הראש (skinheads) שתרו אחרי קרבנות מזדמנים. כך החמצתי הזדמנות להימנות על ראשוני הענף בארץ. אני כמובן מגזים. לא היה לי מושג קלוש מה זה ניווט ספורטיבי ומי יודע אם בכלל הייתי מנווט, אבל העיקר שהסיפור נחמד.

הפעם השנייה היתה במסגרת השירות הצבאי בסוף שנות ה-70. סדרות הספורט במכון וינגייט סיפקו לנו חוויות רבות ובראשן "אסון הטבע" המפורסם. אבל בכל הקשור לניווט ספורטיבי, לא היתה בשורה גדולה. ברב הניווטים עשו שימוש בתצלומי אוויר, נעליים צבאיות שימשו כנעלי ספורט לשטח ומדי ב' החליפו את חליפות הניווט הססגוניות. כמובן לא ויתרו לנו על ההצמדה לנשק האישי, אבל לפחות לא רצנו עם מטולי RPG. בקיצור, מה שהיה אמור להיות חוויה פוטנציאלית הפך לחצי עונש. לא נעים להודות אבל את עיקר הריגושים בניווט סיפקו אותם לגים שעברו בשדות ובפרדסים הסמוכים למכון וינגייט ששימשו כר נח לפעילותן של בעלות המקצוע העתיק בעולם, עד שהנ"ל נאלצו להדרים בגלל שהפריעו לנווטים להתרכז בניווט.

הפעם השלישית היתה בשנת 1983 עת הכרתי את טל גרוסמן ז"ל במסגרת שירות מילואים באותה יחידה. בכל אימון ובכל קו בהרי הלבנון לא הפסיק טל, שהיה ממובילי הענף בארץ, לספר על נפלאות הניווט. אלא שבאותה עת, בעקבות פציעה במסגרת השרות הצבאי, העדפתי להתמקד בשחיה במימיה הצלולים של בריכת בית הלוחם, כשזכרונות הניווט הצבאי רק מסייעים לי להשמיע אמירות שונות ומשונות בגנות הספורט האיזוטרי.

הפעם הרביעית היתה באנגליה בשנת 1986-7 שם למדתי באוניברסיטה. מי בכלל חלם על ניווטים? סופי השבוע היו מוקדשים לטיולי אופנוע ולצפיה במשחקי כדורגל. היום, כשבכל נסיעה לחו"ל אני בודק אם יש במקרה תחרות באיזור ומוכן לנסוע מאות ק"מ כדי להגיע לאירוע כלשהו, אני נזכר באותם ימים בהם הכל היה מתחת לאף.

עשר שנים מאוחר יותר, החל עמי גנצ'רסקי להדריך את בני הבכור ניב במסגרת חוג בית ספרי. לשמחתי הפעם כבר לא היה צריך לשכנע אותי להירתם לענין. בשנה הראשונה עוד שימשתי בתפקיד הצל (shadow), תוך שאני מתאפק בקושי רב לא להתערב בניווט עצמו. במחזור האחרון של אותה עונה שלחתי אותו לדרכו העצמאית ומאז אני חופשי ומאושר בשטח כשהשריטה רק הולכת ומעמיקה.

אז אולי זה יישמע לכם כמו פרסומת לבית גיל הזהב אבל אף פעם לא מאוחר מדי להתחיל לעסוק בספורט, וודאי לא בספורט הניווט בו טווח הגילאים הוא שמונה עד שמונים.

סיכום רשמים אישי מעונת תש"ע

מאת: נועם רביד
אמנם אנחנו כבר כמעט חודש בלי ניווט, אבל רק השבת ננעלת העונה סופית בטקס הענקת הגביעים למנצחים. מבחינתי זו הזדמנות טובה להביט אחורה על שנת תש"ע, ולהיזכר בניווטים שהיו.
בעיקרון, אני זוכר את כל הניווטים בהם השתתפתי (ועל כך אולי בהזדמנות אחרת), אבל ברשימה הזאת אציין את אלה שהותירו בי חותם או רושם מיוחד, לרוב חיובי:

עין זיתים (12/9/09) – הניווט הרגלי הראשון שלי בעונת תש"ע, ואיזו פתיחת עונה... השטח היה טרשי וקוצני מאוד, אבל למרות זאת נכנסתי לקצב טוב, עד שנתקעתי בענף סורר ליד תחנה 8, ונוצר לי חור גדול בירך. מהמשך המסלול אני זוכר בעיקר את ההצצות התכופות בפצע, כדי לוודא שלא מתפתח דימום רציני. זה נגמר בשלושה תפרים בחדר המיון של בי"ח זיו הסמוך, ובצלקת נחמדה שתעטר את רגלי לתמיד.
מאגרי מנשה דרום (30/10/09) – נעמי ואני התלבטנו עד לרגע האחרון האם להשתתף בניווט הזוגות המיוחד הזה, בגלל הגשם הכבד שירד כל הבוקר. לבסוף הראה המכ"ם שעד שנגיע לשטח תיכנס הפוגה לתוקף, ונסענו. זה היה ניווט אחרי-גשם קלאסי, עם עננים אפורים בשמיים, ריח טוב על הקרקע וקרירות נעימה בינהם.
רכס התותחים (31/10/09) – כינוס בחורשת אורנים נחמדה, יום אחרי גשם. זינקתי מאוחר אבל חזרתי מוקדם, ואפילו במקום הראשון.
חורשת הארבעים (14/11/09) – אזור שתמיד רציתי לטייל בו, ואף פעם לא יצא לי. ניווטתי עם כל המשפחה במסלול העממי והצטלמנו בתמונות מרהיבות, כולל תמונת השער של האלבום המשפחתי לשנת 2009.
פארק אשכול (18/12/09) – סוף שבוע ארוך, לינה בקיבוץ ניר עוז, וניווט בשטח שונה מכל השטחים הקודמים שניווטתי בהם. ניווט השליחים המאולתר בלב הפארק היה בונוס מפתיע וזכור לטובה, בעיקר בזכות הספרינט של יואב מתחנה 100.
לביא (2/1/10) – בדרך לזינוק קרעו קרני השמש המלוכסנות את ערפילי הבוקר לאחר לילה גשום. השטח היה ירוק ורווי, והנעלים נרטבו לגמרי מיד בירידה מהשביל.
מורן (9/1/10) – שטח כיפי של כרמי זיתים בתפאורה חורפית משובבת נפש, והניווט הכי מדוייק שלי השנה.
נחשונים צפון (15/1/10) – שבת חמה באמצע החורף (אחת מני רבות...) ומפה חדשה במרכז הארץ הביאו את כל בית ישראל לניווט. צילמתי כלניות פורחות בזמן ששמרתי על הילדים, אחר כך רצתי על שבילי הנווטים, ולקינוח יצאנו בהרכב משפחתי מלא לנקב עוד כמה תחנות (בשביל הילדים).
בית קשת דרום (20/2/10) – מהניווט הזה אני זוכר בעיקר את נקודת הזינוק היפה, שהיתה בה אווירת חו"ל. אם אני ממש מתאמץ, אני גם נזכר שהתברברתי כהוגן במספר תחנות לאורך המסלול. לא אליפות להיכל התהילה...
נחל אלכסנדר (27/2/10) – הנחת התחנות ביום שלפני התחרות זכורה לי היטב בזכות שמש אחר צהריים שהבקיעה מבעד לענני הגשם הכבדים. התחזית ליום התחרות היתה קודרת במיוחד, אבל מזג האוויר בפועל היה מהמוצלחים ביותר השנה. חול מהודק, פרגים ופריחת אביב, וגם כמה נווטים מחופשים.
פארק פרס (26/3/10) – ניווט הגבורות של מיכאל נצר היה קצר ונחמד, אך ייזכר בעיקר בגלל המבול שתפס אותנו באמצע המסלול עם הילדים. חזרנו רטובים לגמרי, כמו שלא נרטבנו באף ניווט בחורף המוזר שהיה השנה.
הרדוף (27/3/10) – "סופר נני" פוגשת את "הישרדות". בכדי שלהורים של נעמי ולנו יהיה קשה באותה המידה, השארנו אצלם את שני הילדים הגדולים, ולקחנו את הקטן איתנו למרתון ההרים. יצאנו למסע הארוך בדמדומי הבוקר, וחרשנו את גבעות הרדוף והסביבה בהליכה. איל התנהג למופת במנשא שלו, אבל אבא שלו (אני) הרגיש היטב את האחריות הכבדה על כתפיו. זו היתה חוויה שלא תישכח, וגם לא תחזור...
פארק קנדה (3/4/10) – פריחת אביב נהדרת, בשילוב שרב אביבי לא נהדר בכלל.
דרך בורמה (16/4/10) – הניווט הכי טראומתי לארגון מאז שהתחלתי לארגן ניווטים. הנחת התחנות לניווט האופניים ארכה למעלה מ-3 שעות (ברכב!), לחץ הזמנים היה גדול, וההיערכות לא היתה מושלמת. לכך נוסף במפתיע חוסר מסתורי במפות של המסלול הקצר באופניים, ובאופן לא מפתיע שטח קוצני במסלולים הרגליים. הרבה נווטים חזרו עייפים ולא מרוצים, והרבה נווטים בכלל לא הגיעו בגלל התחזית לשרב, שגם היא התבדתה. את התחושה החמצמצה המתיקה העובדה שהצלחנו לאסוף להנצחת לוחמי תש"ח סכום השווה לרבע יער.
מאגרי מנשה צפון (8/5/10) – חוויה ארגונית מתקנת אחרי דרך בורמה, וגם אורחת מיוחדת בשטח הכינוס...
עמוקה (15/5/10) – היה חם, תלול, והשטח כבר יבש וקיצי. רצתי את המסלול הארוך כחימום, והעבודה האמיתית היתה לעבור את המסלול הקצרצר עם ארבעה ילדים, כאשר אחד מהם (יואב) התחיל לקטר איך שהתחילה העליה (לפני תחנה 2...). בהרבה יצירתיות, וגם כמה ממתקים, הצלחתי לגרום לכך שכולם השלימו את המסלול עם חיוך.
עמק יזרעאל (22/5/10) – העמק, אחר הצהריים, על אופניים. וגם ניצחתי. פלא שנהניתי...
סטלה מאריס (29/5/10) – מסלול עממי של ים, רכבל (בעיקר תור לרכבל), ירידה עם נוף לים, הצוללת דקר וגלידה בטיילת.

אין הרבה תחרויות ארציות ברשימה הזאת, ולא בכדי. ברבות מהן פישלתי עם טעות גסה אחת או יותר שקילקלה ניווט טוב, ולא עמדתי בציפיות של עצמי. דווקא באווירה הרגועה יותר של המקומיות הגעתי להישגים יפים. הניווטים העממים בהם השתתפתי סיפקו את הסחורה, והיו מיוחדים ומעניינים.

זו היתה עונת הניווטים תש"ע, מזווית הרשמים שלי. כולי ציפיה לחצבים, ולניווטים שיבואו בעקבותיהם, אבל בינתיים עוד אפשר להנות מכמה שבתות בלי שעון מעורר...

הניווט הראשון שלי - דודי אלוני

מכיוון שהניווט הראשון שלי היה די סטנדרטי, ניווט שהצטרפנו אליו כחלק מטיול בחוגי סיור ביער בירייה אי שם בשנת 1989ניווט שאני לא זוכר ממנו הרבה למעט העובדה שאני וחברי הטוב יונתי (קיצור של יונתן) , רצנו במהירות מתחנה לתחנה רק בשביל לגלות כל פעם ששתי הבנות מהחוג שלנו שראינו אותן בתחנה הקודמת איכשהו בדרך פלא תמיד כבר היו בתחנה הבאה כשהגענו אליה, אני אספר על הניווט הראשון שלי בחו"ל.
עם סיום תקופת המבחנים, אי שם ביולי 2002 , גיליתי להפתעתי ולשמחתי שכנראה חלה טעות במחשבי האוניברסיטה ועברתי את כל מועדי הא', מבואס שלא אצטרך שוב לחזור לעיין ולשנן את כל החומר של סימסטר ב', חשבתי לעצמי מה כבר אפשר לעשות בקיץ הזה? זכרתי שהיה לי איזה רעיון פעם לנסות ולנווט בחו"ל , ומכיוון שהייתי כבר וותיק בניווט(באותה תקופה כבר ניווטתי כ 13 שנה )חַשְבוּ לעיל ( והייתי כבר באיזה לפחות שלושה ניווטים כשהאחרון שבהם היה במקרה הטוב שנתיים קודם)
זה אפילו נשמע לי רעיון טוב.
חיפוש קטן באינטרנט ביום האחרון של תקופת המבחנים העלה שיש ניווט של חמישה ימים שמתחיל בעוד ארבעה ימים בהונגריה. וכך אחרי מחנה אימונים של שלושה שבועות , שכלל אינטרוולים של לילות ללא שינה (תקופת מבחנים!) , תזונה נכונה של פיצות בורקסים המבורגרים וקולה (תקופת מבחנים!), פקלים של שעתיים כפול חמש ביום של ישיבה (תקופת מבחנים!), סידור הבית ובהייה בטור דה פראנס (תקופת מבחנים!), ומבחנים (בכל זאת תקופת מבחנים!) מצאתי את עצמי על מטוס לבודפשט. מהנחיתה בבודפשט ועד לנסיעה דרומה ברכבת לעיירה שהיום אינני זוכר את שמה (גם אז נראה לי לא בדיוק זכרתי את שמה) נשארו לי יומיים שלהתארגנויות. אתם בטח שואלים את עצמכם למה צריך יומיים של התארגנויות או למה בכלל צריך להתארגן, אבל למי שטס לתחרות ניווט בחו"ל כשהוא חסר חליפה ויתום ממצפן ובטוח שכל חנות ספורט באירופה מוכרת את הבגדים האלה שאפילו צביקה פיק היה חושב פעמיים לפני שהיה לובש אותם, התארגנות זה דבר מתבקש ויומיים במדינה שהאנשים בה לא בדיוק מבינים מה אתה רוצה מהם (האנגלית שלי והגרמנית שלהם ...) זה בקושי מספיק.
קשה להאמין אבל בסוף מצאתי את "גיל טכניק" של ההונגרים, מסתבר שהוא דווקא היא, בחורה העונה לשם AGI יהודייה למחצה אוהבת ישראל הלומדת תנ"כ והכי חשוב יודעת אנגלית. כך אחרי שיחה ערה על ישראל יהודים תנ"כ וכיו"ב יצאתי מהחנות כשבאמתחתי כל הציוד הדרוש לעשות ניווט כהלכתו. (כמו את "גיל טכניק" גם את AGI אני אפגוש בעוד יומיים בניווט עם טנדר שהוא אומנם לא ירוק אבל הוא בהחלט טנדר...) אני מספיק לטייל עוד קצת בבודפשט, נוסע מספר שעות ברכבת , הולך קצת, מקים לעצמי אוהל, אוכל ישן אוכל עולה על אוטובוס לכינוס, הולך כשני קילומטר וזהו מזנק לניווט הראשון שלי בחו"ל (עשרה ק"מ ושלוש מאות וחמישים מטר עם כ 23 תחנות).

מהזינוק ל- 1 :
עם הזינוק הבחנתי שמתכנן המסלולים טעה ושם את נקודת הזינוק בתוך יער בו לא רואים כלום, מייד תיקנתי אותו על טעותו וחתכתי לשביל הקרוב מדרום מערבA, ריצה קלילה על חול טובעני צפון מערבה עם השביל עד לפינת היער B , ומשם הדבר ההגיוני ביותר ריצה צפון מזרחה לפינת היער C או שמא פינת שטח פתוח מלא סבכים, ריצה שוב צפון מערבה על קו היער עד לכיפה D ומשם שימוש ראשון במצפן שקניתי מסתבר שהוא באמת עובד ואחרי הליכה של כ 50 מטר הגעה ראשונה לתחנה בחו"ל! סך הכל זמן מצויין של 7:42 לחמש מאות מטר.

1-2 :
שוב טעות של מתכנן המסלולים, בין הנקודה הראשונה לשנייה לא מחבר שום שביל, ממש שום שביל רק בליל של שטח פתוח סבך ויער, פשוט חוצפה. למזלי ניווטתי קצת בצבא וידעתי שסטייה מכוונת תיתן את הפתרון הנכון, וכך עם סטייה מכוונת קלה של בערך 45 מעלות הגעתי לשביל המיוחל A. בעיה נוספת ששמתי לב אליה היא שהנקודה הייתה ממש בתוך היער, לא על גבול היער ולא בפאתי היער ממש בתוך היער בתוך העצים. לא התפתתי וירדתי מהשביל רק בנקודה B כדי שאוכל להקיף את היער מהשטח הפתוח ולתקוף את הנקודה מהמקום הרחוק ביותר האפשרי. שוב זמן נהדר של 10:14 לשלוש מאות וחמישים מטר.

2-3 :
הפעם אין תלונות למתכנן, אמנם הנקודה עצמה בתוך יער, אך שרשרת שבילים
ענפה מובילות אותי ישירות לנקודה כשאני כמעט ונצמד לקו הישר המחבר בין
שתי הנקודות. 13:57 לקילומטר, אני ממש מאיץ.

3-4 :
ההצלחה של לרוץ על שבילים ולא להכנס ליער נמשכת ... 10:09 לחמש מאות מטר

4-5 :
האמת היא שגם אם אני ממש רוצה אני לא בדיוק יכול להגיד איפה הייתי בדרך לתחנה חמש. כל מה שאני יודע שמהרגע שהגעתי ל A ועד שהגעתי לתחנה 5 חלפה בערך חצי שעה בה ביקרתי כמה פעמיים ב"נקודה" A ופעם אחת בנקודה 6 . 33:13 לשלוש מאות מטר.
5-6 :
תודה לאל בתחנה שש כבר הייתי, 3:55 , פחות מחמש דקות ללג, נהדר. בשלב זה הייתי בתחנה השישית מתוך עשרים ושלוש, השעון החדש שקניתי לפני יומיים הראה לי שעברו כבר כשמונים דקות79:10 וכל מה שלמדתי בסימסטר ב' הראה באינדוקציה שאני הולך לסיים את המסלול בעוד כ 240 דקות שזה כארבע שעות, שזה כחמש שעות ועשרים מאז שהתחלתי את
המסלול, שזה כשעתיים אחרי שהאוטובוס שהגעתי איתו יוצא חזרה. אין ברירה חייבים לכנוס, הבעיה שמרפי זינק ביחד איתי ונקודות חמש ושש הן הרחוקות ביותר מהסיום. וכך עוברות עוד 52 דקות עד שאני מגיע לנקודת הסיום עייף ומותש לא לפני שאני מנקב את תחנה 100 . סך הכל 131:54 כשאני בקושי מסיים רבע מסלול.

אני מתחיל להבין שאולי זה לא מתכנן המסלולים שטועה כל הזמן אלא אני זה שטעיתי,בבחירת המסלול הצירים הקטגוריה ובהערכת יכולת הניווט שלי. אני מחוויר לנוכח העובדה שמחר מצפה לי מסלול ארוך יותר 10910 m עם מספר גדול יותר של תחנות. אני מנסה לדבר עם המארגנים על זה שעדיף לכולם שאני אעבור לקטגוריה קצת יותר ריאלית, הדבר אפשרי אבל רק מהניווט הרביעי, סה"כ יש חמישה. אני מארגן את המחשבות מחדש מבין שמחר אין ברירה אני אצא שוב כצאן לטבח, היום השלישי הוא פארקים שזה לא נורא, היום הרביעי הוא מנוחה שזה ממש לא נורא, ואז עוד יומיים של ניווטים שבעזרת השם יהיו קצרים יותר וברמתי יותר.
לניווט ביום השני אני מגיע בכוחות מחודשים,הניווט די דומה לניווט יום קודם ואני מבצע את אותם שיקולים והחלטות הגיוניות שראיתם לעיל אך אני נחוש לסיים את המסלול בהצלחה, הפעם זינקתי מוקדם לכן האוטובוס עדיין חיכה לי כאשר גמעתי את 26 התחנות וכמעט ה 11 ק"מ בכ 233:29 דקות, שהם שלוש שעות חמישים ושלוש דקות ועשרים ותשע שניות. (הניווט עם הזמן הארוך ביותר שלי מאז ועד היום! ). ניווט הפארקים ומן הסתם יום המנוחה עוברים על מי מנוחות, אבל דבר חשוב אחר קרה מאז הניווט ביום הראשון לבין הניווטים הרביעי והחמישי.

אני לא זוכר בדיוק את הסדר הכרונולוגי של הדברים אבל במהלך אותם ימים גונבה לאוזני שמועה שיש עוד ישראלים בתחרות. שבאופן מוזר הם העדיפו לשכור דירה (יותר נכון וילה) ורכב (יותר נכון טרנזיט) ולא לישון באוהל ולנסוע באוטובוס של המארגנים שיוצא תמיד בזמנים שתמיד לא נוחים לך. שבאופן מוזר הם העדיפו לאכול ארוחות בוקר וערב טעימות מאשר לבשל על גזיה וקופסת ביסקווטים לשעבר, ממש מוזרים.
גונבה לאוזני שמועה, ברם לא עשיתי איתה כלום, המזל הוא שגם לאוזנם גונב השמועה על איזה עוד ישראלי שמסתובב, והם בניגוד אלי מצאו את אותו ישראלי שהייתי אני. כמו כל הישראלים שמוצאים ישראלים אחרים בחו"ל הם מייד הזמינו אותי לישון לאכול ולנסוע איתם. אני שלא רציתי לוותר על האוהל המפואר שבניתי, על נוחות השינה על הדשא, על היקיצה הטבעית מהשמש ועל תיפוף הגשם על האוהל שעוזר להירדם הסכמתי רק לארוחות הבוקר המופלאות שכללו תמיד חביתה לחם טרי וחמאה. מאותם ישראלים אני זוכר את המבוגר האחראי גיורא כהן, את עודד ורבין ועוד קבוצת ילדים בינהם אייל היימן. ושני פרי לאנסרים העונים לשמות דניאל גריף ותמיר אלון. כולם ממועדון רמת השרון.
אם אני לא טועה היו אלה עודד וגיורא שמשיחות ומתחקורים פה ושם עזרו לי להבין את המרחק מהניווט שלי לניווט, גרמו לי לשוק אחרי שהבנתי שדובי דובי דוברמן הטעה כל השנים כשאמר שאלכסון הוא אסון, והרגיעו אותי שביער אין דובים. האוכל הטעים העצות הטובות והחליפה בחינם לכל מצטרף חדש בזמנו למועדון, גרמה לי להצטרף למועדון רמת השרון.
השוק מהניווטים הראשונים, המידע החדש שקיבלתי וההבנה שאני צריך לשנות משהו גרמו לכך שאני חושב שממש ניווטתי בניווטים הבאים.

לסיכום אפשר להגיד שעד הניווט בהונגריה הייתי בכמה ניווטים, מהניווט בהונגריה התחלתי לנווט!

ניווטונט עולה לרשת

מהפיכת המיחשוב והאינטרנט חוללה שינוי מהותי גם בספורט הניווט, הקשר עם הנווטים והמידע הרב זורמים לכל הכיוונים לפני, במהלך ואחרי התחרות כהרף עין. לתוצאות לא צריך להמתין חודשים, שינוי בפרטי התחרות מגיע ישירות לכל יומן ונתוני המפה גלויים לעין כל בכל עת. אינספור מספרים, ניתוחים וסטטיסטיקות תופשים בהדרגה את החלל שהשאירה המילה הכתובה והנשמה היחידה שנשארה היא פינת הפורום שבה נשמות טובות כותבות, מתווכחות, משבחות, מקלסות ואפילו... משנות את מה שנראה כבלתי ניתן לשינוי.

פה ושם נכתבת כתבה מקצועית שתופשת את העין אבל נעלמת במהרה לארכיון בלתי נגיש או בחזרה לכונן הדיסקים של הכותב עלום השם.

האיגוד לספורט הניווט נוסד על מנת לפתח את ספורט הניווט, אבל, גם להיות פלטפורמה חברתית שבה אנשים עם עניין משותף חוברים זה לזה,לטוב ולרע. מסגרת חברתית לא יכולה להיות רק עניינים טכניים. מסגרת חברתית צריכה לתת לשותפים בה עניינים נוספים מעבר ליובש הנתונים, מסגרת חברתית צריכה לחדש, לרתק ולשתף בחוויות המרכזיות את כולם כמו גם את האפשרות להזכר בהם מעת לעת.

ניווטונט לקח לעצמו את האתגר הזה וינסה לרענן את השורות בנושאים ממגוון תחומים שהמכנה המשותף לכולם הוא ספורט הניווט והספורטאים העוסקים בניווט.

ניווטונט ייכתב ע"י צוות כותבים מתוך שורות האיגוד ויישמח לצרף לשורותיו כל אחד ואחת שיוכלו לתרום מנסיונם ומיכולת הכתיבה/צילום שלהם לכלל ולהנצחת החוויה שבספורט הניווט.

הניווט הראשון שלי

מאת: זיו נוימן

מי מאיתנו לא זוכר את הניווט הראשון שלו ? לחלקנו זו חוויה מהנה, לאחרים סיוט ולפעמים יש משהוא כל כך ראשוני ותמים שפשוט חבל לא לשתף את האחרים בחוויה זו. נשמח אם תשלחו לנו את חוויות הניווט הראשון שלכם ולא משנה מה גילכם, מה יכולתכם וכמה זמן אתם מנווטים. אם יש לכם סיפור טוב ומעניין אנחנו כאן כדי לפרסמו.

אני מתנדב להיות הראשון...

הניווט הראשון שלי מחזיר אותי למאה הקודמה לראשית שנות השמונים, לייתר דיוק 1982, אני שישיסט צעיר שעומד לפגוש לראשונה בחייו את אימת בית הספר, את המורה שהפך לאגדה עוד בחייו, את האיש שעיצב דורות של תלמידים וטמן בהם את זרע אהבת הארץ, את הכבוד למורה ולזולת, אבל הכי חשוב: האדם שעשה לי את ההכרות עם ספורט הניווט.

אבי ינוקא היה מורה לשל"ח אצלנו בתיכון והוא היה קשוח יותר מהלוח של הכיתה, כשהוא כעס בשיעור אפילו המנהל היה נכנס למיקלט, כשהוא התעצבן העיניים שלו בלטו יותר מאלו של שימי תבורי בזמן ששר את "לילה בלי כוכב" בתימניאדה של אילת וכשהוא רתח על כיתה מסויימת אז גם בכנס מחזור אחרי 30 שנים הוא עוד הכניס להם על זה. אבל, הוא היה מורה עם אישיות או כמו שאומרים היום "מורה לחיים".

לאבי הייתה חולשה לשני דברים: לבנות יפות ולנווטים טובים. כבר בשיעור הראשון קיבלתי ממנו יחס יותר טוב מאשר קיבלה מלכת הכיתה והכל בגלל... נכון, בגלל שהייתי אח של עומר, אחי הבכור מכיתה י"א והנווט הכי טוב שהיה בבית הספר מאז שנת תרנ"א. אבי שגם היה בקיא בביולוגיה ובגנטיקה הסיק שניווט הוא עניין תורשתי אצלנו במשפחה, או כמו שסבא שלי נהג לומר: אם אני עקר ואבא שלך עקר אז גם אתה תהיה עקר.

לאחר מספר שיעורים בנושא ניווט וטופוגרפיה, התנסות מעשית בחצר בית הספר עם מצפן צבאי שבכדי לקבלו נדרשנו לחתום על יותר טפסים מאשר על טפסים לקבלת משכנתא ועם רוח גבית מעודדת של המורה הנערץ, נדחסנו 5 תלמידים למכוניתו של אבי ינוקא ונסענו בשבת סתוית לאזור רמות מנשה. זכור לי שהתחלתי לרוץ עם מפה שהצלחתי להצפין, רצתי, אין לי מושג לאן ומה צריך לחפש, אני זוכר שהיו סביבי עוד מספר נווטים, לאט לאט התמעט הדמויות סביבי (גם ככה באותה תקופה היו רק כ 50 נווטים בתחרות), עד שהייתי לבד. רק אני והיער... לבד...רק אני... לבד...לבד.

בסוף הגעתי לאיזה כביש וישבתי בצד הדרך מתפלל שאולי תעבור איזה מכונית מקרטעת ותיקח אותי הביתה. שקט... רק אני לבד... קולות של תנים, רוח קרירה, אני נפרד מהורי, נשכב על שכבת מחטים עבה ומחכה, גשם קל מתחיל לרדת, אני לבד... הלכתי לאיבוד וזהו... לא ימצאו אותי, להתראות עולם, אני כל כך צעיר, במה חטאתי? למה זה מגיע לי?

רגע, מי זה קורה בשמי ? מישהוא בא לחפש אותי, היי זה הנווט הכי טוב בבית הספר... תודה לך אלוהים, תודה לך עומר.

בתעודת השליש השני כצפוי כבר לא קיבלתי מצויין בשל"ח, אבל, היי, גם כמעט טוב מאוד זה לא רע...תודה לך עומר.

בראש של...

את הפינה "בראש של..." נפתח הפעם עם הראש של אלכסיי.

לפני שנפתח לאלכסיי את הראש ואת הפינה ניתן הסבר קצר על מה הפינה וכיצד היא נערכת ?

הפרוצדורה הדרושה להכנס לניתוח ראש בפינה זו, היא הרבה פחות מסובכת מהזמנת תור לרופא משפחה בקופת חולים כללית, כל מה שצריך זה בסך הכל קובץ GPS שאיתו רצתם באחת התחרויות האחרונות. את שאר העבודה אנחנו נעשה לאחר שתשלחו לנו את הקובץ ותחתמו על טופס הסרת אחריות לתוצאות הניתוח. או במילים אחרות: אצלנו הניתוח תמיד מצליח , החולה מת מבושה ולפעמים הקורא מת מצחוק.

אחות... תעבירי לי בבקשה את תוצאות המסלול שאלכסיי רץ בפארק אשקלון, מסלול ספרינט ביום חם, מפה חדשה ושטח שדורש קריאת פרטים מדוייקת במהירות גבוהה. אנחנו מצפים לתוצאות חיוביות ללא ממצאים מחשידים.

ברגע זה אנחנו נכנסים לראשו של אלכסיי, עוברים על תוצאות הריצה, משווים אותו למנצח המסלול, בודקים היכן הוא טעה? היכן הוא התעכב? בחירות הציר שלו? תגובה עיצבית ביציאה מהתחנה? יכולת גופנית כללית והפרעות ניווטיות במצבים קיצוניים כמו תחנה לא במקום (10).

להלן המימצאים:

אין ספק שאלכסיי הוא טיל אנושי עם קצב ריצה של אתיופי שזה עכשיו אכל אינג'רה מרוחה בסחוג, לפעמים מהירות הריצה היא בעוכריו: הוא לא מצליח לקרוא את המפה במהירויות המסחררות שהוא רץ בהן.

לדוגמא:
תחנה 3 שמגיעה לאחר קטע ריצה ארוך עם דרגת ניווט לא קשה ובחירת ציר נכונה של אלכסיי, רק שמרחק הבלימה שלו הוא כמו של רכבת קיטור מתקופת התורכים כשנהגה המשופם מבחין בגמל על המסילה בזמן עישון נרגילה.
תחנה 6, כנ"ל. אלכסיי נבלם ע"י פריט שנמצא מעבר לתחנה ואז חוזר אחורה, אלכסיי משתמש בטכניקה זו רבות, היות ומהירותו מחפה על בזבוז מרחק מיותר. על זה כבר כתבו את הסיפור הידוע בילקוט הכזבים " עבד היה זורק רימון למרחק של 80 מ', פעם היה צריך להשחיל רימון לחלון בית במרחק 50 מ'. מה עשה? הלך אחורה 30 מ' וזרק את הרימון".

טיפול דרוש: התאמת קצב הריצה ליכולת קריאת המפה ורצוי לא לרוץ יותר לאט. איך עושים את זה? עושים את מה שאלכסיי עושה בתחרויות אבל באימונים: רצים יותר מהר ממה שאתם חושבים שאתם מסוגלים ומנסים לנווט בקצב מהיר יותר ממה שאתם הורגלתם עד כה.

אחות, תכניסי את המטופל הבא...

על המפה - מכון וינגייט

אורד צ'רלס וינגייט
מאת: מיכה נצר

לפני כל ניווט (בשאיפה) ישתף מיכה נצר (צעיר הנווטים) את כולנו בידע הרב שלו על ארץ ישראל, כולל סיפורים אמיתיים שחווה לפני הקמת המדינה ואחרי הקמתה. כמו שאומרים באקצנט ייקי " קצת קולטורה לא תזיק..."

אורד צ'רלס וינגייט נולד שנת 1903 למשפחה סקוטית נוצרית אדוקה. הוא התחנך לאור התנך ומכאן הגיע לאהבת הציונות.וינגייט סיים את המכללה הצבאית הבריטית והיה בתפקידים שונים בהודו ובאפריקה, שם התמחה במלחמת גרילה. בפרוץ המרד הערבי בארץ ישראל בשנת תרצ"ו – 1936 כנגד הבריטים והיהודים בארץ ישראל נשלח וינגייט לעזור בדיכויו. בשנת תרצ"ח - 1938 יזם את הקמתן של פלוגות הלילה המיוחדות, יחידות מובחרות שהורכבו מלוחמי "ההגנה" והצבא הבריטי. וינגייט אימן אותן ופיקד עליהן, והן ערכו מארבים, פשיטות על בסיסי רוצחים ערבים ועל פעולות תגמול בכפרים. בגלל אהדתו הפומבית לציונות וליישוב היהודי כונה וינגייט על ידי בני היישוב בשם "הידיד". תמיכתו במפעל הציוני לא נשאה חן בעיני גורמים בשלטון הבריטי ובשנת 1940 הוא הוחזר לבריטניה.
במלחמת העולם השניה השתתף במלחמה נגד האיטלקים בחבש (אביסיניה, אתיופיה, אריתראה), שם הקים יחידת גרילה בשם "כוח גדעון" (מאהבתו לתנך) ובה היו גם מתנדבים ישראלים. בהמשך המלחמה נשלח לבורמה לנהל קרבות בלימה נגד הפלישה היפנית. בשנת 1944 נפל מטוס צבאי שבו טס והוא נהרג עם יתר הנוסעים. גופתו לא נמצאה.
בשנת תש"ה - 1945 הוקם הישוב רמות נפתלי על ידי גרעין "וינגייט", קבוצת חיילים משוחרים מהצבא הבריטי. במלחמת הקוממיות הותקף הישוב על ידי צבא לבנון. מטוס קל, שהצניח אספקה במהלך הקרב, הטיל לישוב את ספר התנך של וינגייט לעידוד המגינים.
לאחר הקמת מדינת ישראל, בשנת תשי"ג - 1953, נקרא על שם וינגייט המוסד החינוכי לרגלי הר הכרמל "ימין אורד".
מכון וינגייט, המרכז הלאומי לחינוך גופני ולספורט, נפתח בשנת תשי"ז - 1957. המכון משרת את צרכי הכשרת מאמנים ומדריכים ומקדם ספורטאים מחוננים. רפואת ספורט, מחקר ושיקום חברתי הם חלק בלתי נפרד מפעולותיו. בשנת תשמ"ט - 1989 ניתן למכון פרס ישראל.

הכל כלול - ניווט בחו"ל

רבים מאיתנו לא מסתפקים בניווטים הנפלאים שיש בישראל, גם מעבר לים יש המנווטים דרכם בינות יערות עבותים ושטחים שונים לחלוטין מאלו המצויים כאן בקצהו המזרחי של אגן הים התיכון.

הניווט הוא דרך חיים ונסיעה לחו"ל תתחיל תמיד עם תחרות ניווט ותסתיים בהרגשה נפלאה שלא ביזבזנו את זמננו לריק בין שווקים לממכר מזכרות ואתרי תיירות הומים אדם. אז... אם יש לכם סיפור מעניין על מקומות מעניינים שבהם ניווטתם או סיפור מעניין שקרה לכם במהלך ניווט בחו"ל, זה המקום לשתף את כולנו בחוויה זו.

ניווט בהונג קונג
שלו פלדמן

טוב אז איך זה התחיל.

לפני שלושה חודשים התחלתי לטוס לסין בענייני עבודה: שבועיים בסין שבוע בארץ (כמו טבח, רק עם פחות יציאות והאוכל סיני), עבדתי בדרום סין, קרוב מאוד להונג קונג בעיר תיירות שנקראת ZHUHAI (לך תדע איך אומרים את זה ?). השתדלתי לרוץ כל בוקר בפארקים ולאורך הים אבל זה לא תמיד היה נחמד: 30-35 מעלות צלזיוס וכמעט מאה אחוזי לחות, אחרי ריצה של חצי שעה לקח לי שעתיים להתאושש (מסכנים המקומיים שחיים בכאלה תנאים שמזכירים את תל אביב). טוב, אם כבר לרוץ אז שיהיה ניווט ואולי אצליח להנות אמרתי לעצמי (ולא בסינית על מנת שאבין את עצמי). חיפשתי את איגוד הניווט הסיני דרך האינטרנט, אבל הכל היה בסינית וכשמצאתי משהוא מסתבר שזה היה מפעל שמייצר בגדי ניווט לחברה נורבגית וארנקי לואי ויטון מדגם קרוקודיל ירוק.

טוב, בסופו של דבר מצאתי איגוד ניווט בהונג קונג, יצרתי קשר והם אמרו לי שהם בפגרה עד סוף ספטמבר, מזל רע במיוחד שאפילו לא היה כתוב בעוגיות המזל שאכלתי כל בוקר במלון הסיני.המעופש שבמרכז העיר. אבל המזל עמד להשתנות הודות לבחור אירי בשם MICHAEL ANDERSON המתגורר עם משפחתו בהונג קונג ובמקרה פגשתי בו בניווט גני חוגה - מסתבר שאנו עובדים באותה חברה ושנינו אוהבים לרוץ - הוא במרוצי הרים (ספורט מאוד פופולארי בהונג קונג) .יום אחד הוא שולח לי פרוספקט על תחרות ניווט בהונג קונג.

יצרתי קשר עם HUI Yau Chiu האיש שייסד את מועדון Y2Y, המועדון המוביל בהונג קונג (וגם היחידי) .לא רק שהוא הקים את המועדון היחידי בהונג קונג אלא הוא גם היה הנווט היחיד בכל הונג קונג שמארגן תחרויות ניווט מדי פעם. מסתבר בכלל שזה העסק שלו ובעזרת צוות עובדים הוא מפיק, מארגן ומביים את כל תחרויות הניווט בהונג קונג . ההתרגשות לנוכחותו הצפויה של נווט זר הייתה רבה והצוות המארגן לא ידע את נפשו על מנת לרצות אותי (במילים אחרות: התחנות בטוח במקום ).

יום הניווט המיוחל הגיע, גשם לא הפסיק לרדת במשך שלושה ימים רצופים, כל הכבישים היו מלאים בשלוליות ענקיות, התנועה בכבישים היתה מאוד איטית, איחרתי למעבורת להונג קונג, חיכיתי עוד חצי שעה, היה ים סוער, התורן חרק, חרטום הספינה כמעט ונשחק... והאיחור הצטבר לשעה וחצי, תפשתי מונית עם סיני זקן שלא הבין כלום באנגלית אבל איכשהוא הוא הגיע לפארק המיועד רק אחרי שהוציא לי את הנשמה עם האיטיות שלו (בהונג קונג שומרים חוקים יותר מאשר האדמו"ר מגור שומר על השבת). אני מזנק ב 16:25, השעה עכשיו 17:30, לא נורא... רק שעם המזל של העוגיות שלי ירדתי בדיוק בצד השני של הפארק.לבסוף יצאתי למסלול בגשם שוטף עם כובע טמבל במקום מטריה - איזה טמבל !!! המשקפיים נרטבו ללא הפסק והוישרים לא עבדו בדיוק כשצריך אותם - מזל נחס אמרתי לכם.

עשיתי טעות ענקית אחת, שתי טעויות גדולות וארבע טעויות קטנות. את תחנה 100 מצאתי כבר ברכב של המארגנים ושם קיבלתי תעודה,כוס וחולצה (כמו בזהו זה רק בלי תקליט).

35 דקות - כפול מזמנו של המנצח. מקווה שהשארתי רושם טוב !