ניווט זה לפעמים משחק ילדים

מאת: נועם רביד

כמיטב המסורת שהשתרשה באיגוד בשנים האחרונות, גם מועדון אס"א ת"א חגג את סיום עונת הניווטים לפני מספר שבועות, במסיבה בפארק הרצליה. למסיבה הוזמנו חברי המועדון, כולל בני/בנות זוג וילדים.
אז מה עושים יחד חוץ מלשבת על מחצלת, לדבר ולזלול אוכל טוב? יש שיאמרו – לא צריך שום דבר יותר מזה, אבל אני בכל זאת רציתי קצת אקשן בצורת פעילות חברתית מבדרת ומגבשת, שמתאימה גם לבני המשפחות הלא-מנווטים. מה הפתרון?
אפשרות א' – ניווט זיכרון ברחבי הפארק.
אפשרות ב' – משחקי ניווט היתוליים.
בסוף בחרתי באפשרות ג' – גם וגם. הכנתי מסלול זיכרון קצר וקליל לטובת המכורים שחייבים לנווט בכל מקום, ותיכננתי כמה משחקים נחמדים, שמתאימים לכל אחד ולא מצריכים שום ידע בניווט או כושר גופני מיוחד. המשחקים האלה זכו להצלחה מרובה, וחשבתי שמן הראוי לשתף את ציבור הניווטים הרחב ברעיון, עם אופציה ליישום אפילו בשטחי הכינוס של תחרויות ארציות "רציניות". אם יש לכם עוד רעיונות למשחקים כאלה, אתם מוזמנים להעלותם, ואולי בסוף נקיים אליפות מועדונים בניווט-שטות.

דו-קרב ניקוב
מציבים 9 או 11 עמודי תחנות עם מנקבים (אין צורך במנסרות) במסלול זיג-זגי קצר. כמה קצר? המרחק בין שני עמודים סמוכים צריך להיות 1.5-2 מטרים, ואורך המסלול כולו לא עולה על 20 מ'.
שני מתחרים, רצוי מקבוצת גיל דומה, מתייצבים בכל צד של המסלול, לכל אחד כרטיס ביקורת (מקרטון!). אין צורך במפה...
בהישמע האות מזנקים שני המתחרים, כאשר המטרה היא לנקב את כל התחנות לפי הסדר, ומהר יותר מן המתחרה השני. המספר האי-זוגי של תחנות מבטיח קרב צמוד על התחנה האמצעית, וסיום בפוטו-פיניש.
וריאציה א': תחרות שליחים בין שתי קבוצות, 3 מתחרים בכל קבוצה.
וריאציה ב': תחרות בשיטת גביע, שבה המנצח עולה לשלב הבא, עד שמוכרז מנצח יחיד – "מחורר המחוררים".

אתגר הג'ריקנים
מניחים בערימה לפחות 20 ג'ריקנים ריקים, ועוד אחד מלא. זו נקודת הזינוק.
כל מתחרה בתורו צריך להרים את הג'ריקן המלא, ועוד כמה שיותר ג'ריקנים ריקים, בכל דרך אפשרית וללא סיוע של מישהו אחר, ולסחוב אותם לנקודת הסיום, מרחק של 10 מטרים מנקודת הזינוק. מספר הגר'יקנים הריקים שעוברים בשלום (בלי ליפול) את המסלול הוא הניקוד שמקבל המתחרה. אם הג'ריקן המלא נופל – המתחרה פסול.
המתחרה שזוכה במירב הניקוד (אפשר בשני סיבובים) נכנס ל"מיכל התהילה".
וריאציה: מכינים שתי ערימות של ג'ריקנים. שניים מתחרים ראש בראש מי מעביר את הערימה שלו מהר יותר מהזינוק לסיום, מבלי לזרוק ג'ריקנים ומבלי לעזוב את הג'ריקן המלא.

קטע מהסרטים
פורסים על הקרקע שני סרטי סימון באורך 20 מ' (אדומים או צהובים - זה לא משנה, העיקר שיהיו של זיו). בהינתן האות, כל מתחרה נדרש לגלגל את הסרט שלו בכל דרך שנראית לו, להניח את הסרט המגולגל על הקרקע, ולבסוף לפרוס אותו בדיוק כמו שהיה בהתחלה (בלי פלונטרים!). הראשון שמשלים את המשימה מנצח.
גם כאן אפשר לקיים תחרות בשיטת גביע, שבה המנצח עולה לשלב הבא, עד שמוכרז מנצח יחיד – "אלוף הליפוף".
דרך אגב, אל תתנו לתמונה להטעות אתכם. למרות הפוזה המרשימה, אלכסיי הובס בתחרות על ידי נווט עם פז"ם של פחות משנה!

בחירה עיוורת
מפזרים 4-5 תחנות (מוט+מנסרה) בתוך תא שטח של בערך 5 על 5 מטרים. נקודת הזינוק ממוקמת כ-10 מ' ממרכז תא השטח.
שני זוגות מתחרים זה בזה. לאחד מבני הזוג נותנים כרטיס ביקורת וקושרים את עיניו במטפחת, והשני הוא המכוון. כל המתחרים ניצבים בנקודת הזינוק, ובהינתן האות צריך המכוון להנחות את חברו העיוור לעבר התחנות, ולבסוף בחזרה לנקודת הזינוק (אין חשיבות לסדר התחנות, אבל חייבים לנקב את כולן). כמובן שהמכוון חייב להישאר בנקודת הזינוק.
הצוות המסיים ראשון את המסלול הוא המנצח, ובמידה ונערכות מספר תחרויות בשיטת גביע, הצוות הזוכה מוכרז "מאסטר בפרה-פסיכולוגיה".
וריאציה: באמצע התחרות משנים מיקום של שתי תחנות (כאלה שטרם נוקבו על-ידי שני הצוותים).

לא על הניווט לבדו

כל מה שרציתם לדעת על ריצת שטח.

מאת: נועם רביד

כאשר מדברים וכותבים על ריצת ניווט, מתמקדים בדרך כלל בניווט - בחירת ציר, ניווט גס/עדין, טכניקות התמצאות, תקיפה, וכדומה. אך מה עם החלק האחר של הספורט שלנו - הריצה? האם אי פעם נתתם דעתכם על העקרונות והטכניקה שבריצת השטח עצמה?
לכאורה, קל להתייחס ליכולת ריצת השטח כאל יכולת טבעית, אינטואיטיבית (כמו הליכה או קפיצה על רגל אחת - פשוט יודעים לעשות את זה), שאיכותה תלויה בנתונים אישיים, כושר גופני ונסיון. זה נכון, אך לא מדוייק. ריצת שטח היא מיומנות נרכשת, בעלת מספר מרכיבים המייחדים אותה מריצת מסלול. הכרת מרכיבים אלו ומודעות אליהם במהלך הריצה, בשילוב אימון והתנסות, יכולים להביא לשיפור ביכולת ריצת השטח שלכם, וכתוצאה מכך - שיפור ברמת ריצת הניווט בכללותה. במאמר זה אנסה לחלוק עמכם מספר תובנות שגיבשתי ביחס לריצת השטח, ולשתף אתכם בנסיוני.
תובנה מספר 1: ייחודה של ריצת השטח
מה מבדיל ריצת שטח מריצה "סתם"? בעוד שריצה רגילה היא פעילות מונוטונית וצפויה, בריצת שטח קיימת רמה גבוהה של אי-ודאות. אי-ודאות זו מתבטאת הן בצורך להחליט בזמן אמת היכן להניח את הרגל בצעד הבא, והן באפשרות שמקום הדריכה וסביבתו אינם יציבים ובטוחים. משום כך, ריצת השטח מצריכה ריכוז, זריזות ומהירות תגובה הרבה מעבר למה שנדרש בריצת כביש. זהו לדעתי ההבדל המהותי ביותר.
הבדל נוסף, חשוב אף הוא, נוגע לקצב הריצה. ריצה רגילה היא ריצה בקצב ועצימות אחידים, ולעומת זאת ריצת שטח היא ריצה בקצב ובעצימות משתנים.
תובנה מספר 2: הכרת מאפייני ה"שטח"
לכל שטח יש מספר מאפיינים המשפיעים על יכולת הריצה בו. מודעות למאפיינים אלה והכרתם הם השלב הראשון בהתמודדות עם נושא ריצת השטח. תלילות, סוג הקרקע, כמות ואופי הצמחיה הקרקעית, צפיפות וגיל (גובה) העצים, רטיבות - כל אלה גורמים בסיסיים שבעזרתם ניתן לאפיין כל שטח ניווט, ולקבוע את מידת התאמתו לריצה.
דוגמאות? רוחמה: מתון, אדמה קשה ללא סלעים, צמחיה קרקעית מועטה, יער בוגר ודליל, יבש - קל לריצה. אשתאול: תלול, קרקע סלעית/טרשית, צמחיה קרקעית בצפיפות משתנה, יער בגיל משתנה - בינוני עד קשה לריצה (קשה מאוד אחרי גשם). אשדוד: מתון, חולי, צמחיה קרקעית בצפיפות משתנה - קשה לריצה (קל אחרי גשם).
תובנה מספר 3: סריקה בלתי פוסקת
האיבר החשוב ביותר בריצת שטח הוא - העיניים! תפקידן לסרוק את השטח שלפנינו, לזהות "מסדרונות" של עבירות נוחה ולאתר את נקודת הדריכה לקראת הצעד הבא. סריקה מתמדת של השטח בעיניים מצמצמת את גורם אי הודאות ומאפשרת להגביר את מהירות הריצה.
כיצד משתמשים "נכון" בעיניים? צריך להתמקד בכיוון הקרקע שנמצאת 5-15 מ' מלפנינו, ולאתר באופן רציף את נתיב ההתקדמות הרצוי. עלינו לזהות מראש את הנתיב בעל העבירות המיטבית, "לסמן" מכשולים ולתכנן איך לעבור אותם.
תאור המחשבות שעוברות אצלי בראש בזמן ריצת שטח הוא משהו כזה: "מזהה מעבר נוח ב10- מ' הקרובים-גזע מונח על הנתיב, לדלג-בהמשך סלע קטן-מחליט לעקוף מימין המשך נוח עוד 10 מ' ואחריו שיח-מחליט לעבור משמאל-משנה מעט נתיב לכיוון שמאל-מזהה מדרגת סלע נמוכה-מחליט לעבור מעלי-המשך נוח עוד 15 מ'...".
ככל שהשטח טרשי או סבוך יותר טווח סריקת העיניים קטֵן (2-10 מ'), כי יש יותר מכשולים שצריך לזהות ויותר החלטות לבצע. במקרה ההפוך, בשטח פתוח, ניתן להרים את המבט רחוק יותר ולהחליט על נתיבי התקדמות של עשרות מטרים ומעלה.
תובנה מספר 4: ריצה בשיפוע
הכי קל לרוץ במישור או בירידה מתונה. העליות מעייפות, אולם בהיבט ריצת שטח אינן דורשות מיומנות רבה. יש המעדיפים לעלות בדרך הקצרה (והתלולה) ביותר, ויש כאלה המאריכים את מסלול העליה ומקטינים בכך את השיפוע. לכושר הגופני יש השפעה רבה על יכולת ריצת השטח בעליה.
רמת הקושי הבאה - ריצה בירידה תלולה. היא אמנם קלה יותר פיזית, אולם מחייבת ריכוז רב, שכן העומס על הרגל גדול יותר, ודריכה לא נכונה עלולה להסתיים בפגיעה בקרסול, בהחלקה או בנפילה. איני ממליץ לרוץ בשיא המהירות בירידה, כיוון שכך קשה יותר לזהות את נקודת הדריכה הבטוחה לצעד הבא, וקשה יותר לבלום. אני נוהג להרים את ידי לצדדים בעת הירידה, ובכך אני משפר את שיווי המשקל ומקטין את העומס בכל צעד.
מה נשאר? שיפוע צד - הקשה ביותר לריצה. העומס על הרגלים אינו שווה, הגוף נמשך לכיוון הירידה וקיימת סכנת החלקה לכיוון זה. ככל ששיפוע הצד תלול יותר כך קשה יותר הריצה בו, ומומלץ להימנע ממנו כבחירת ציר אפשרית.
תובנה מספר 5: מעבר מכשולים
ניתן לקבוע בכלליות כי מכשול הוא כל דבר המצריך שבירת רצף הריצה וביצוע פעולה מיוחדת. לדוגמה: מדרגת סלע, עץ נפול, גדר אבן/תיל, תעלה. ככל שנהיה מנוסים ובטוחים יותר במעבר מכשולים כך תקטן השפעת המכשולים על רציפות ריצת השטח שלנו.
השלב הראשון בהתמודדות עם מכשולים הוא מנטלי - עלינו להאמין שאנו מסוגלים לעבור את המכשול. מי שלא בוטח ביכולתו לקפוץ ממדרגת סלע, לדלג מעל תעלה או לטפס על גדר אבן, יתקשה מאוד לעשות זאת בפועל.
השלב השני - תכנון מראש. ברגע שמזהים מכשול חייבים לתכנן במדוייק כיצד לעבור אותו. עלינו לזהות את נקודות התורפה במכשול (למשל: פתח רחב בגדר תיל, נקודת מִדרך באמצע מדרגת סלע) ואז לקבוע את סדר הפעולות למעבר (להתכופף לצד ימין ולהשתחל דרך הגדר, לשלוח רגל שמאל למדרך ובעזרתו לטפס על המדרגה). השלב השלישי הוא כמובן שלב הביצוע, אשר ישתפר ככל שנתנסה בו יותר.
מכשולים הם מקומות בעלי סיכון גבוה יותר, ולכן חשוב שכל אחד יהיה מודע למגבלותיו הפיזיות. אני, למשל, מסוגל ומוכן לקפוץ ממדרגת סלע שגובהה כגובהי בערך. ילד בן 13, או מבוגר בן 60 יקבעו לעצמם סף אחר.
תובנה מספר 6: שינויי קצב
שינויי הקצב המאפיינים ריצת שטח, נובעים מ3- גורמים: הבדלי שיפוע, הבדלי עבירות ושיקולי ניווט. הבדלי שיפוע הם הנפוצים והברורים ביותר. הבדלי עבירות אינם מוחלטים, והם תלויים במידת המיומנות והנסיון של הנווט. נווט ישראלי, שרגיל לשטח טרשי, לא יאט את ריצתו בבית קשת, למשל. לעומתו, נווט שוודי ירגיש בבית בשטחי ביצות, בהם יתקשה הישראלי. בשיקולי ניווט הכוונה היא להאטה לצורך התמצאות, תכנון או ניקוב תחנה.
שינויי הקצב התכופים מפריעים לייצר "מקצב ריצה" אחיד, ומעמיסים את הלב, מערכת הנשימה והשרירים. החוכמה היא "לעבור הילוך" באופן מבוקר והדרגתי, וכך להימנע מעייפות יתר. שינויי מהירות פתאומיים הם גם מסוכנים וגם מעייפים במיוחד.
דוגמאות לשינויי קצב שחשוב לבצע בהדרגה: מעבר מעליה לירידה בשטח תלול (בסוף העליה נמצאים בחוב חמצן, הגורם לחוסר ריכוז ועייפות שרירים. ריצה מהירה במורד ללא התאוששות היא מסוכנת ביותר, וגם מועדת לטעויות ניווט); מעבר משטח פתוח או שביל לשטח טרשי (כדאי להסתגל לתחושת הריצה על אבנים, ולהקטין את הסיכוי לסיבובי קרסול); יציאה מתחנה - לא בספרינט (לא שווה לאבד את הדרך רק כדי לאבד את המתחרים).
תובנה מספר 7: אימון
כפי שנאמר בפתיחה, ריצת שטח היא מיומנות נרכשת, וזה אומר שניתן (וצריך) לשפר אותה בעזרת אימון מתאים. האימון הטוב ביותר הוא פשוט ריצת שטח - רצוי במסגרת תחרות ניווט, אך אפשר גם באימון אישי. מה שחשוב לזכור הוא שכדי להתאמן בריצת שטח חייבים לרדת מהשביל! אין דרך אחרת.
שיטה טובה לתרגל ריצת שטח היא לקבוע מסלול מעגלי כלשהו העובר בשטח, ולרוץ אותו מספר פעמים ברציפות. בהתחלה תהיה הריצה זהירה ומהוססת, אולם ככל שתחזרו על המסלול יותר פעמים תשתפר יכולתכם לבחור את מסלול הריצה הנוח, ותתמקצעו במעבר המכשולים. עם הזמן תיווכחו שהביטחון בריצה עולה, ומשך ביצוע המסלול יורד. אחרי שמִתרַגלים, פשוט בוחרים מסלול אחר (בשטח בעל מאפיינים שונים, למשל).
למי שאין בקרבתו שטח טוב לאימונים, אני יכול להמליץ על ריצת שבילים בשעות הערב (לא בחושך מוחלט). השביל אמור לאפשר ריצה נוחה יחסית, ועם זאת תנאי התאורה הלקויים מחייבים שמירה על עירנות, ומוכנות לשקעים, גבשושיות או אבנים בדרך (כלומר, אלמנט מסוים של אי-ודאות בריצה).
אלמנט נוסף שרצוי לשלב באימון, הוא שינויי עצימות במהלך הריצה. ניתן לעשות זאת על-ידי בחירת מסלול ריצה הכולל עליות, ירידות וקטעים מישוריים, או על-ידי ריצה במהירויות משתנות (אימון ה"פרטלק" הידוע).
תובנה מספר 8: הניווט תמיד חשוב יותר
עד כה דברנו על חשיבותה של ריצת השטח, אך לסיום ברצוני לסייג - הניווט תמיד חשוב יותר. אם תרוצו בכיוון לא נכון, תבחרו ציר שגוי, או תטעו בתקיפת הנקודה, לא תשיגו תוצאה טובה, ולא משנה כמה מהר אתם מסוגלים לרוץ בשטח. מיומנות ריצת השטח היא כלי בידי הנווט; מיומנות הניווט היא שקובעת את אופן ואיכות השימוש בכלי זה.

מחשבות על ניווט - פרק ראשון

במפנה העונות

מאת: דוידי סגל

בכל שנה כשאני רואה לראשונה את לוח התחרויות השנתי מציפה אותי מחדש התרגשות כללית, ואני מתחיל לחשוב על עונת הניווטים הבאה. כן, אני מניח שזה מכניס אותי לקטגוריית ה"נווט המכור" לפי הסיווג של נועם במדריך לסוגי נווטים (ספר תולדות ספורט הניווט... ע"מ 164-5). הלוח החדש מעורר אותי לחשוב על העונה המתקרבת ועל ההכנות לקראתה. כבר בדרך חזרה מוינגייט פתחנו גיל ואני את לוח התחרויות החדש, וראינו שהתחרות הארצית הראשונה היא בסוף אוקטובר באלון הגליל (על מפה חדשה של עוזי), והתחלנו לחשוב איך להתכונן לקראתה בשלושת החודשים שעוד נותרו.
עם ההתרגשות שאני חש לקראת העונה החדשה, עולות בי מחשבות מסוג נוסף :
מה כל זה זה אומר עלי ?
למה אני עושה את זה לעצמי ?
מה המשמעות של כל זה עבורי ?
ובעיקר, כיצד מתקשרות שאלות אלו לנושאים אחרים בחיים שלי ולחיים בכלל ?
לקראת העונה הבאה אני מתכוון לבדוק שאלות פסיכו–פילוסופיות אלו במעין יומן שאקרא לו מחשבות על ניווט. אני לא מתכוון לעשות כאן ניתוח מפורט של התחרויות שלי, אם כי מפעם לפעם (בעיקר בקטעי בירבור) אני מניח שיהיה לי קשה להתאפק. למה זה כל כך חשוב לי ? נראה לי שבירור/חיטוט שכזה יוכל לשפוך קצת אור על עניינים כלליים שיש להם נגיעה לעניינים שמעסיקים אותי : שאלות אודות שאיפות, דברים חשובים בחיים, רצון להשיג, השקעת מאמצים, תחושת סיפוק (ותחושות של אכזבה בצידן).

הפעם, כשאני חושב על העונה הבאה, המחשבות שלי מחזירות אותי לסיכום העונה שהסתיימה. זו הייתה עונה די מאכזבת מבחינתי. אמנם הגעתי למקום הראשון בטבלת הדרוג (בניקוד פחות טוב משנה שעברה), אך השאיפות שלי היו גבוהות יותר. בתחילת השנה מיניתי לעצמי מאמן (ערן) וחשבתי שאוכל להשתפר באופן משמעותי בניווט, אך בפועל התוצאות שלי לא היו יציבות : היו לי רק 3 תחרויות טובות עד מצוינות, (אשכול 1, מורן, נתיב הל"ה), 4 תחרויות סבירות (עכברה, בית ג'ימל, הר דבורה ובן שמן) ו-5 תחרויות קטסטרופליות. (ההשלמה לשלוש עשרה למי שתוהה – התחרות שארגנתי בעמוקה).

המשימה הראשונה שלי– להבין למה, ומה ואיך ניתן לשפר לשנה הבאה ? כרגע, כל הסבר שעולה על דעתי (כושר, הכנה מנטלית, שאננות ...) לא נראה לי ואין לי אפילו קצה של חוט.
לשנה הבאה אני שואף ל-8 תחרויות טובות, מקסימום (בתחרויות הסבירות) 7 דקות בירבור ולא יותר משתי תחרויות גרועות (מעל 10 דקות הפסדים). אני רוצה להגיע לקצב נווט ממצע של 9 דקות לק"מ בשטחים דמויי בן שמן.
יחד עם זה אני ממש נהנה לנווט. נכון שההישגיות משולבת בעניין, אבל היא רק מעצימה את החוויה, (והתסכול בעקבות נווט לא מוצלח הוא חלק מהעניין) כך שאני לא רואה את עצמי מוותר על נווט מרצוני החופשי.

אז אם ירדתם לסוף דעתי – כן, יהיה פה הרבה "פלסף". אבל, כוון שאני לא מתכוון בשלב זה לוותר על ההישגיות (למה, בעצם ?) ארצה לנצל כתיבה זו גם לצורך זה: לעסוק בשאלות רלוונטיות עבורנו לצורך השתפרות– שאלות אודות למידה, הצבת יעדים, תנאים לביצועים פיזיים ומנטאליים, פסיכולוגיה חיובית, מיצוי עצמי ודומיהם.
בהסתכלות לעבר העונה המתקרבת וכיוון שהשמש עומדת לשקוע, אני עוזב את המקלדת ויוצא לריצה היומית. אני לא סומך על זה שההרהורים כשלעצמם יביאו אותי לאן שאני רוצה להגיע.

המשך יבוא...

תחנות קבועות בפארק אשכול

דונלד צ'רלס קמרון היה פרש אוסטרלי בדיויזית אנז"ק בחיל המשלוח המצרי של האימפריה הבריטית, הימים ימי מלחמת העולם השניה והמערכה מול הצבא העותומני בעיצומה. הכוחות נערכו אל מול העיר עזה במה שמכונה "קרב עזה השני" קרב מר ממר שהביא לאבידות רבות ולהחלפת כל צמרת הפיקוד הבריטי בחזית הדרומית, אל המערכה הוכנס גנרל אדמונד אלנבי שלימים השלים את כיבושה של ארץ ישראל מידי התורכים, תקופת ימי המנדט הבריטי בא"י, הקמת המדינה, הקמת האיגוד, מיפוי פארק אשכול, אליפות החורף ובימים אלו גם... תחנות קבועות.

עד כאן סקירת הנקודות החשובות בהיסטוריה שהביאו לעיצובה של תרבות הספורט והפנאי בארץ ישראל. אבל, אתם בטח שואלים מה הקשר לדונלד צ'רלס קמרון ?

ובכן, אותו חיל אוסטרלי השתלט על עמדה תורכית נטושה סמוך לעין שלאלה היא עין הבשור של ימינו, במקום להתרכז בקרב גילה דונלד תגלית מרעישה: פסיפס מעשה אומן מהתקופה הבזנטית במצב יוצא מהכלל, מכאן ועד העברתו של הפסיפס לקנברה ושיבוצו באנדרטה לזכר החיל האלמוני היתה קצרה. התגלית הארכיאולוגית היא משנית בסיפור, אבל, חיפוש עתיקות במהלך קרב ?(אפשר לחשוב שהוא משה דיין) ואולי, אני רק אומר אולי: התנהלות בלתי מקצועית של פרש אוסטרלי אחד הביאה למיפנה ביחסי הכוחות באזור ולהצבתם של תחנות קבועות בפארק אשכול לאחר כמעט 100 שנים. אז, אם זו לא יד הגורל שהביאה לסגירת מעגל הסטורי זה אז אני לא יודע איך לקרוא לכל העניין.

דוד לוץ, רכז מועדון אשקלון יזם וביצע ביחד עם קק"ל ורשות הטבע את פרוייקט התחנות הקבועות בפארק אשכול, בימים אלו אנו מסיימים את הדפסת המפות עם התחנות והמלצות למסלולים בדרגות קושי שונות. אלפי התלמידים שמגיעים מדי שנה לפעילות של"ח בפארק יתנסו גם בניווט ספורטיבי ואולי, אני רק אומר אולי, ייסגר בעתיד מעגל היסטורי נוסף ואחד מהם יהיה גם מזכיר האיגוד לספורט הניווט בישראל!!!

הכל כלול - ניווט בחו"ל Bella Italia

מאת: זיו נוימן

Veni Vidi Vici באתי ראיתי ניצחתי. איזה משפט מושלם – פונטית ורעיונית. כל כך פשוט וכל כך עוצמתי. יוליוס קיסר, לא רק מצביא ומנהיג גדול כי אם גם איש של מילים – ספרא וסיפא . אז למה פתחתי במשפט הזה ? כי זהו חלומו של כל ספורטאי ולא רק של מנהיגים וכובשי ארצות. לא אחזיק אתכם במתח יותר מדי ואם יורשה לי אצטט את המשפט היווני המפורסם לא פחות: Imus Venimus Vedimus באתי ראיתי הלכתי.

אז איפה הייתי ? אה, כן. נסעתי לשבוע לאיטליה, טוסקנה ליתר דיוק – מקום יפה אבל בלי טיפת ניווט. אשתי תבדל"א סבלה את הקיטורים שלי על כך שאם ראית סמטא אחת ראית את הכול ולא משנה אם אתה בפירנצה, סיינה, סאן ג'מינאנו או קיאנטי. גם הקפוצ'ינו, הפסטות, הטרטוריות, הסיאסטות והאגריטוריזם יצאו לי מכל החורים. כמה כבר אפשר לגור על גבעה ירוקה מוקפת בכרמים, להביט אל השקיעה, לשתות שרדונה בציר 2004 ולשמוע שקט. ואם לא הזכרתי את הירקות האורגנים, את הסטיקים העסיסיים, את הפוקצ'ות שטבולות בשמן זית טרי לצד קרפצ'יו שזה עתה נצרב במיץ לימון ועליו ערימת עלי רוקאט טריים וקצת פירורי גבינת פרמז'אן, אז, כנראה שזה באמת לא חשוב. סורבה אמרתי ? אז כנראה שזה היה טרמיסו או אולי סתם פירות טריים בלי ריסוס.
הסיוט עומד להיגמר וסוף השבוע המיוחל מגיע (סופשבוע = ניווטים) – חיים קשים יש באיטליה וסופשבוע ארוך הוא לא רק נחוץ אלא הכרחי. ( לה דולצ'ה וויטה )

אריוודרצ'י טוסקנה, אני בדרך לאליפות איטליה בספרינט אי שם בדולומיטים.
על מנת לרוץ כ 14 דקות נדרשת נסיעה של 5 שעות בכביש המהיר. יש אפילו זמן לקפוצ'ינו חפוז ואפילו שניים היות והזינוקים מתחילים רק בצהריים ( אמרתי לכם, חיים קשים יש לאיטלקים ).

איטליה: ממשיכת האימפריה הרומית, ערש הנצרות, מצמיחת הרנסאנס ומולדתם של גאונים כמו ליאונרדו, מיכלאנג'לו וגלילאו. חברה באיחוד האירופי ובG8 , מדינת תיירות עם למעלה מ 40 מיליון תיירים בשנה. מה עם קצת אנגלית חבר'ה ? מזל שניווט זו שפה אוניברסלית ואני מסתדר ומגיע לקו הזינוק עם ה"בוזולה" שלי. ( זה רק נשמע גס – הכוונה למצפן )

בניווט ספרינט באיטליה כמו בכל מקום בעולם, הנווט נדרש ליכולת ניווט סבירה, טכניקות ניווט בסיסיות וריצה בדופק גבוה לזמן קצר. נשמע פשוט ואכן זה כך… עד לנקודה שש אני מקבל ביטחון עצמי ורץ בקצב ג'וגינג+ ורק אחר כך פותח מבערים ( טוב נו רק מעלה טורים ) על מנת להשלים ניווט חלק ברחובות העיירה וסיום בעלייה ( עם דופק בשמים ), המילים "יזראלו" ו "לידרו" מצליחות לעשות את דרכן לתוך הקופסא שנמצאת על צווארי. המשמעות – אני ראשון, מוליך את הקטגוריה, איזה תותח !!! ( אל תתלהבו – פשוט זינקתי בין הראשונים בקטגוריה ).
סיכום : במבחן הניווט הייתי בסדר, בכל מה שקשור לכושר הגופני – קטסטרופה. הציון: מקום 21 מתוך 70 במרחק 3 דק' מהמנצח.

מדרונות הדולומיטים לא כל כך מתאימים לניווט וגם המקומיים מבינים את זה. לא צריך להלחם בטבע אלא לזרום איתו והניווט השני מתקיים אי שם למעלה על קו הרכס בגובה של כמעט 2 ק"מ מעל פני הים. אומנם זו פעם ראשונה שלי ביער אלפיני אבל אוויר דליל בחמצן מוכר לי עוד מהבית – אימון ריצה בשדות השרון בתוך ענני עשן של פסולת חקלאית בוערת לצד שדות המרוססים ביד נדיבה בערב רב של רצפטורים לאצטילכולין תרמו רבות ליכולת האירובית שלי וכמו גם לקבלת ההחלטות במקרים של חוסר חמצן חמור.
היער מקרין עוצמה ובדרך לזינוק (כחצי שעה בעליה ) אני חושב לעצמי כמה מופלא הוא ספורט הניווט ואיך אנשים טסים אלפי קילומטרים, נוסעים שעות, הולכים ליער בלתי מוכר ומגיעים למצוק קטן באמצע שומקום שם הם צריכים לגעת במנסרה כתומה/לבנה שתילקח עד סוף היום והמצוק יחזור להיות כמו שאר מצוקי היער !!!
הניווט דווקא הולך לי לא רע ואפילו יש מספר לגים טובים, פה ושם פיספוסים קטנים של כמה שניות שכנראה מצטברים לכמה דקות בריאות (23 תחנות במסלול), העליות הורגות אותי, הגשם מתגבר והמפה הופכת לסמרטוט ( ניסוי חדשני של המועדון המקומי עם חומר עמיד למים – עליק ). מגיע לסיום סחוט תרתי משמע ובמרכז הטבלה בדיוק.

לסיכום:
כושר גופני הוא אלמנט מכריע בניווט ספורטיבי, לא יעזרו התירוצים, לא התלונות ולא הטענות (אנחנו לא שונים, כל נווטי העולם אוהבים להתלונן…). מי שרוצה לראות את שמו מתנוסס בראש הדף מן הראוי שיעבוד בצורה רצינית לשיפור כושרו הגופני ויכולת התנועה שלו בשטח טבעי דינמי.

זהו...

שירו של אומברטו טוזי Ti Amo מתנגן בחלל הרכב בעוד אנו מפליגים אל תוך הלילה האפל של ורונה על מנת להספיק לתפוס את הטיסה ארצה.

הניווט הראשון שלי - איתן עמיעז

(כתבה משנת 2005)

חמש הזדמנויות היו לי להצטרף לעולם הניווט.

הפעם הראשונה היתה כתלמיד בית ספר תיכון בין השנים 1972-1975 בלונדון. אליפות בריטניה הראשונה בניווט היתה בשנת 1967 והענף היה עדיין בחיתוליו. כתוצאה מכך, בתי הספר המשיכו להתמקד באותה עת בעיקר בריצות שדה (cross country) וכך מצאתי את עצמי מתזז במרחבי Hampstead Heath כשהמטרה העיקרית היתה להימנע ממפגש עם גלוחי הראש (skinheads) שתרו אחרי קרבנות מזדמנים. כך החמצתי הזדמנות להימנות על ראשוני הענף בארץ. אני כמובן מגזים. לא היה לי מושג קלוש מה זה ניווט ספורטיבי ומי יודע אם בכלל הייתי מנווט, אבל העיקר שהסיפור נחמד.

הפעם השנייה היתה במסגרת השירות הצבאי בסוף שנות ה-70. סדרות הספורט במכון וינגייט סיפקו לנו חוויות רבות ובראשן "אסון הטבע" המפורסם. אבל בכל הקשור לניווט ספורטיבי, לא היתה בשורה גדולה. ברב הניווטים עשו שימוש בתצלומי אוויר, נעליים צבאיות שימשו כנעלי ספורט לשטח ומדי ב' החליפו את חליפות הניווט הססגוניות. כמובן לא ויתרו לנו על ההצמדה לנשק האישי, אבל לפחות לא רצנו עם מטולי RPG. בקיצור, מה שהיה אמור להיות חוויה פוטנציאלית הפך לחצי עונש. לא נעים להודות אבל את עיקר הריגושים בניווט סיפקו אותם לגים שעברו בשדות ובפרדסים הסמוכים למכון וינגייט ששימשו כר נח לפעילותן של בעלות המקצוע העתיק בעולם, עד שהנ"ל נאלצו להדרים בגלל שהפריעו לנווטים להתרכז בניווט.

הפעם השלישית היתה בשנת 1983 עת הכרתי את טל גרוסמן ז"ל במסגרת שירות מילואים באותה יחידה. בכל אימון ובכל קו בהרי הלבנון לא הפסיק טל, שהיה ממובילי הענף בארץ, לספר על נפלאות הניווט. אלא שבאותה עת, בעקבות פציעה במסגרת השרות הצבאי, העדפתי להתמקד בשחיה במימיה הצלולים של בריכת בית הלוחם, כשזכרונות הניווט הצבאי רק מסייעים לי להשמיע אמירות שונות ומשונות בגנות הספורט האיזוטרי.

הפעם הרביעית היתה באנגליה בשנת 1986-7 שם למדתי באוניברסיטה. מי בכלל חלם על ניווטים? סופי השבוע היו מוקדשים לטיולי אופנוע ולצפיה במשחקי כדורגל. היום, כשבכל נסיעה לחו"ל אני בודק אם יש במקרה תחרות באיזור ומוכן לנסוע מאות ק"מ כדי להגיע לאירוע כלשהו, אני נזכר באותם ימים בהם הכל היה מתחת לאף.

עשר שנים מאוחר יותר, החל עמי גנצ'רסקי להדריך את בני הבכור ניב במסגרת חוג בית ספרי. לשמחתי הפעם כבר לא היה צריך לשכנע אותי להירתם לענין. בשנה הראשונה עוד שימשתי בתפקיד הצל (shadow), תוך שאני מתאפק בקושי רב לא להתערב בניווט עצמו. במחזור האחרון של אותה עונה שלחתי אותו לדרכו העצמאית ומאז אני חופשי ומאושר בשטח כשהשריטה רק הולכת ומעמיקה.

אז אולי זה יישמע לכם כמו פרסומת לבית גיל הזהב אבל אף פעם לא מאוחר מדי להתחיל לעסוק בספורט, וודאי לא בספורט הניווט בו טווח הגילאים הוא שמונה עד שמונים.

סיכום רשמים אישי מעונת תש"ע

מאת: נועם רביד
אמנם אנחנו כבר כמעט חודש בלי ניווט, אבל רק השבת ננעלת העונה סופית בטקס הענקת הגביעים למנצחים. מבחינתי זו הזדמנות טובה להביט אחורה על שנת תש"ע, ולהיזכר בניווטים שהיו.
בעיקרון, אני זוכר את כל הניווטים בהם השתתפתי (ועל כך אולי בהזדמנות אחרת), אבל ברשימה הזאת אציין את אלה שהותירו בי חותם או רושם מיוחד, לרוב חיובי:

עין זיתים (12/9/09) – הניווט הרגלי הראשון שלי בעונת תש"ע, ואיזו פתיחת עונה... השטח היה טרשי וקוצני מאוד, אבל למרות זאת נכנסתי לקצב טוב, עד שנתקעתי בענף סורר ליד תחנה 8, ונוצר לי חור גדול בירך. מהמשך המסלול אני זוכר בעיקר את ההצצות התכופות בפצע, כדי לוודא שלא מתפתח דימום רציני. זה נגמר בשלושה תפרים בחדר המיון של בי"ח זיו הסמוך, ובצלקת נחמדה שתעטר את רגלי לתמיד.
מאגרי מנשה דרום (30/10/09) – נעמי ואני התלבטנו עד לרגע האחרון האם להשתתף בניווט הזוגות המיוחד הזה, בגלל הגשם הכבד שירד כל הבוקר. לבסוף הראה המכ"ם שעד שנגיע לשטח תיכנס הפוגה לתוקף, ונסענו. זה היה ניווט אחרי-גשם קלאסי, עם עננים אפורים בשמיים, ריח טוב על הקרקע וקרירות נעימה בינהם.
רכס התותחים (31/10/09) – כינוס בחורשת אורנים נחמדה, יום אחרי גשם. זינקתי מאוחר אבל חזרתי מוקדם, ואפילו במקום הראשון.
חורשת הארבעים (14/11/09) – אזור שתמיד רציתי לטייל בו, ואף פעם לא יצא לי. ניווטתי עם כל המשפחה במסלול העממי והצטלמנו בתמונות מרהיבות, כולל תמונת השער של האלבום המשפחתי לשנת 2009.
פארק אשכול (18/12/09) – סוף שבוע ארוך, לינה בקיבוץ ניר עוז, וניווט בשטח שונה מכל השטחים הקודמים שניווטתי בהם. ניווט השליחים המאולתר בלב הפארק היה בונוס מפתיע וזכור לטובה, בעיקר בזכות הספרינט של יואב מתחנה 100.
לביא (2/1/10) – בדרך לזינוק קרעו קרני השמש המלוכסנות את ערפילי הבוקר לאחר לילה גשום. השטח היה ירוק ורווי, והנעלים נרטבו לגמרי מיד בירידה מהשביל.
מורן (9/1/10) – שטח כיפי של כרמי זיתים בתפאורה חורפית משובבת נפש, והניווט הכי מדוייק שלי השנה.
נחשונים צפון (15/1/10) – שבת חמה באמצע החורף (אחת מני רבות...) ומפה חדשה במרכז הארץ הביאו את כל בית ישראל לניווט. צילמתי כלניות פורחות בזמן ששמרתי על הילדים, אחר כך רצתי על שבילי הנווטים, ולקינוח יצאנו בהרכב משפחתי מלא לנקב עוד כמה תחנות (בשביל הילדים).
בית קשת דרום (20/2/10) – מהניווט הזה אני זוכר בעיקר את נקודת הזינוק היפה, שהיתה בה אווירת חו"ל. אם אני ממש מתאמץ, אני גם נזכר שהתברברתי כהוגן במספר תחנות לאורך המסלול. לא אליפות להיכל התהילה...
נחל אלכסנדר (27/2/10) – הנחת התחנות ביום שלפני התחרות זכורה לי היטב בזכות שמש אחר צהריים שהבקיעה מבעד לענני הגשם הכבדים. התחזית ליום התחרות היתה קודרת במיוחד, אבל מזג האוויר בפועל היה מהמוצלחים ביותר השנה. חול מהודק, פרגים ופריחת אביב, וגם כמה נווטים מחופשים.
פארק פרס (26/3/10) – ניווט הגבורות של מיכאל נצר היה קצר ונחמד, אך ייזכר בעיקר בגלל המבול שתפס אותנו באמצע המסלול עם הילדים. חזרנו רטובים לגמרי, כמו שלא נרטבנו באף ניווט בחורף המוזר שהיה השנה.
הרדוף (27/3/10) – "סופר נני" פוגשת את "הישרדות". בכדי שלהורים של נעמי ולנו יהיה קשה באותה המידה, השארנו אצלם את שני הילדים הגדולים, ולקחנו את הקטן איתנו למרתון ההרים. יצאנו למסע הארוך בדמדומי הבוקר, וחרשנו את גבעות הרדוף והסביבה בהליכה. איל התנהג למופת במנשא שלו, אבל אבא שלו (אני) הרגיש היטב את האחריות הכבדה על כתפיו. זו היתה חוויה שלא תישכח, וגם לא תחזור...
פארק קנדה (3/4/10) – פריחת אביב נהדרת, בשילוב שרב אביבי לא נהדר בכלל.
דרך בורמה (16/4/10) – הניווט הכי טראומתי לארגון מאז שהתחלתי לארגן ניווטים. הנחת התחנות לניווט האופניים ארכה למעלה מ-3 שעות (ברכב!), לחץ הזמנים היה גדול, וההיערכות לא היתה מושלמת. לכך נוסף במפתיע חוסר מסתורי במפות של המסלול הקצר באופניים, ובאופן לא מפתיע שטח קוצני במסלולים הרגליים. הרבה נווטים חזרו עייפים ולא מרוצים, והרבה נווטים בכלל לא הגיעו בגלל התחזית לשרב, שגם היא התבדתה. את התחושה החמצמצה המתיקה העובדה שהצלחנו לאסוף להנצחת לוחמי תש"ח סכום השווה לרבע יער.
מאגרי מנשה צפון (8/5/10) – חוויה ארגונית מתקנת אחרי דרך בורמה, וגם אורחת מיוחדת בשטח הכינוס...
עמוקה (15/5/10) – היה חם, תלול, והשטח כבר יבש וקיצי. רצתי את המסלול הארוך כחימום, והעבודה האמיתית היתה לעבור את המסלול הקצרצר עם ארבעה ילדים, כאשר אחד מהם (יואב) התחיל לקטר איך שהתחילה העליה (לפני תחנה 2...). בהרבה יצירתיות, וגם כמה ממתקים, הצלחתי לגרום לכך שכולם השלימו את המסלול עם חיוך.
עמק יזרעאל (22/5/10) – העמק, אחר הצהריים, על אופניים. וגם ניצחתי. פלא שנהניתי...
סטלה מאריס (29/5/10) – מסלול עממי של ים, רכבל (בעיקר תור לרכבל), ירידה עם נוף לים, הצוללת דקר וגלידה בטיילת.

אין הרבה תחרויות ארציות ברשימה הזאת, ולא בכדי. ברבות מהן פישלתי עם טעות גסה אחת או יותר שקילקלה ניווט טוב, ולא עמדתי בציפיות של עצמי. דווקא באווירה הרגועה יותר של המקומיות הגעתי להישגים יפים. הניווטים העממים בהם השתתפתי סיפקו את הסחורה, והיו מיוחדים ומעניינים.

זו היתה עונת הניווטים תש"ע, מזווית הרשמים שלי. כולי ציפיה לחצבים, ולניווטים שיבואו בעקבותיהם, אבל בינתיים עוד אפשר להנות מכמה שבתות בלי שעון מעורר...

הניווט הראשון שלי - דודי אלוני

מכיוון שהניווט הראשון שלי היה די סטנדרטי, ניווט שהצטרפנו אליו כחלק מטיול בחוגי סיור ביער בירייה אי שם בשנת 1989ניווט שאני לא זוכר ממנו הרבה למעט העובדה שאני וחברי הטוב יונתי (קיצור של יונתן) , רצנו במהירות מתחנה לתחנה רק בשביל לגלות כל פעם ששתי הבנות מהחוג שלנו שראינו אותן בתחנה הקודמת איכשהו בדרך פלא תמיד כבר היו בתחנה הבאה כשהגענו אליה, אני אספר על הניווט הראשון שלי בחו"ל.
עם סיום תקופת המבחנים, אי שם ביולי 2002 , גיליתי להפתעתי ולשמחתי שכנראה חלה טעות במחשבי האוניברסיטה ועברתי את כל מועדי הא', מבואס שלא אצטרך שוב לחזור לעיין ולשנן את כל החומר של סימסטר ב', חשבתי לעצמי מה כבר אפשר לעשות בקיץ הזה? זכרתי שהיה לי איזה רעיון פעם לנסות ולנווט בחו"ל , ומכיוון שהייתי כבר וותיק בניווט(באותה תקופה כבר ניווטתי כ 13 שנה )חַשְבוּ לעיל ( והייתי כבר באיזה לפחות שלושה ניווטים כשהאחרון שבהם היה במקרה הטוב שנתיים קודם)
זה אפילו נשמע לי רעיון טוב.
חיפוש קטן באינטרנט ביום האחרון של תקופת המבחנים העלה שיש ניווט של חמישה ימים שמתחיל בעוד ארבעה ימים בהונגריה. וכך אחרי מחנה אימונים של שלושה שבועות , שכלל אינטרוולים של לילות ללא שינה (תקופת מבחנים!) , תזונה נכונה של פיצות בורקסים המבורגרים וקולה (תקופת מבחנים!), פקלים של שעתיים כפול חמש ביום של ישיבה (תקופת מבחנים!), סידור הבית ובהייה בטור דה פראנס (תקופת מבחנים!), ומבחנים (בכל זאת תקופת מבחנים!) מצאתי את עצמי על מטוס לבודפשט. מהנחיתה בבודפשט ועד לנסיעה דרומה ברכבת לעיירה שהיום אינני זוכר את שמה (גם אז נראה לי לא בדיוק זכרתי את שמה) נשארו לי יומיים שלהתארגנויות. אתם בטח שואלים את עצמכם למה צריך יומיים של התארגנויות או למה בכלל צריך להתארגן, אבל למי שטס לתחרות ניווט בחו"ל כשהוא חסר חליפה ויתום ממצפן ובטוח שכל חנות ספורט באירופה מוכרת את הבגדים האלה שאפילו צביקה פיק היה חושב פעמיים לפני שהיה לובש אותם, התארגנות זה דבר מתבקש ויומיים במדינה שהאנשים בה לא בדיוק מבינים מה אתה רוצה מהם (האנגלית שלי והגרמנית שלהם ...) זה בקושי מספיק.
קשה להאמין אבל בסוף מצאתי את "גיל טכניק" של ההונגרים, מסתבר שהוא דווקא היא, בחורה העונה לשם AGI יהודייה למחצה אוהבת ישראל הלומדת תנ"כ והכי חשוב יודעת אנגלית. כך אחרי שיחה ערה על ישראל יהודים תנ"כ וכיו"ב יצאתי מהחנות כשבאמתחתי כל הציוד הדרוש לעשות ניווט כהלכתו. (כמו את "גיל טכניק" גם את AGI אני אפגוש בעוד יומיים בניווט עם טנדר שהוא אומנם לא ירוק אבל הוא בהחלט טנדר...) אני מספיק לטייל עוד קצת בבודפשט, נוסע מספר שעות ברכבת , הולך קצת, מקים לעצמי אוהל, אוכל ישן אוכל עולה על אוטובוס לכינוס, הולך כשני קילומטר וזהו מזנק לניווט הראשון שלי בחו"ל (עשרה ק"מ ושלוש מאות וחמישים מטר עם כ 23 תחנות).

מהזינוק ל- 1 :
עם הזינוק הבחנתי שמתכנן המסלולים טעה ושם את נקודת הזינוק בתוך יער בו לא רואים כלום, מייד תיקנתי אותו על טעותו וחתכתי לשביל הקרוב מדרום מערבA, ריצה קלילה על חול טובעני צפון מערבה עם השביל עד לפינת היער B , ומשם הדבר ההגיוני ביותר ריצה צפון מזרחה לפינת היער C או שמא פינת שטח פתוח מלא סבכים, ריצה שוב צפון מערבה על קו היער עד לכיפה D ומשם שימוש ראשון במצפן שקניתי מסתבר שהוא באמת עובד ואחרי הליכה של כ 50 מטר הגעה ראשונה לתחנה בחו"ל! סך הכל זמן מצויין של 7:42 לחמש מאות מטר.

1-2 :
שוב טעות של מתכנן המסלולים, בין הנקודה הראשונה לשנייה לא מחבר שום שביל, ממש שום שביל רק בליל של שטח פתוח סבך ויער, פשוט חוצפה. למזלי ניווטתי קצת בצבא וידעתי שסטייה מכוונת תיתן את הפתרון הנכון, וכך עם סטייה מכוונת קלה של בערך 45 מעלות הגעתי לשביל המיוחל A. בעיה נוספת ששמתי לב אליה היא שהנקודה הייתה ממש בתוך היער, לא על גבול היער ולא בפאתי היער ממש בתוך היער בתוך העצים. לא התפתתי וירדתי מהשביל רק בנקודה B כדי שאוכל להקיף את היער מהשטח הפתוח ולתקוף את הנקודה מהמקום הרחוק ביותר האפשרי. שוב זמן נהדר של 10:14 לשלוש מאות וחמישים מטר.

2-3 :
הפעם אין תלונות למתכנן, אמנם הנקודה עצמה בתוך יער, אך שרשרת שבילים
ענפה מובילות אותי ישירות לנקודה כשאני כמעט ונצמד לקו הישר המחבר בין
שתי הנקודות. 13:57 לקילומטר, אני ממש מאיץ.

3-4 :
ההצלחה של לרוץ על שבילים ולא להכנס ליער נמשכת ... 10:09 לחמש מאות מטר

4-5 :
האמת היא שגם אם אני ממש רוצה אני לא בדיוק יכול להגיד איפה הייתי בדרך לתחנה חמש. כל מה שאני יודע שמהרגע שהגעתי ל A ועד שהגעתי לתחנה 5 חלפה בערך חצי שעה בה ביקרתי כמה פעמיים ב"נקודה" A ופעם אחת בנקודה 6 . 33:13 לשלוש מאות מטר.
5-6 :
תודה לאל בתחנה שש כבר הייתי, 3:55 , פחות מחמש דקות ללג, נהדר. בשלב זה הייתי בתחנה השישית מתוך עשרים ושלוש, השעון החדש שקניתי לפני יומיים הראה לי שעברו כבר כשמונים דקות79:10 וכל מה שלמדתי בסימסטר ב' הראה באינדוקציה שאני הולך לסיים את המסלול בעוד כ 240 דקות שזה כארבע שעות, שזה כחמש שעות ועשרים מאז שהתחלתי את
המסלול, שזה כשעתיים אחרי שהאוטובוס שהגעתי איתו יוצא חזרה. אין ברירה חייבים לכנוס, הבעיה שמרפי זינק ביחד איתי ונקודות חמש ושש הן הרחוקות ביותר מהסיום. וכך עוברות עוד 52 דקות עד שאני מגיע לנקודת הסיום עייף ומותש לא לפני שאני מנקב את תחנה 100 . סך הכל 131:54 כשאני בקושי מסיים רבע מסלול.

אני מתחיל להבין שאולי זה לא מתכנן המסלולים שטועה כל הזמן אלא אני זה שטעיתי,בבחירת המסלול הצירים הקטגוריה ובהערכת יכולת הניווט שלי. אני מחוויר לנוכח העובדה שמחר מצפה לי מסלול ארוך יותר 10910 m עם מספר גדול יותר של תחנות. אני מנסה לדבר עם המארגנים על זה שעדיף לכולם שאני אעבור לקטגוריה קצת יותר ריאלית, הדבר אפשרי אבל רק מהניווט הרביעי, סה"כ יש חמישה. אני מארגן את המחשבות מחדש מבין שמחר אין ברירה אני אצא שוב כצאן לטבח, היום השלישי הוא פארקים שזה לא נורא, היום הרביעי הוא מנוחה שזה ממש לא נורא, ואז עוד יומיים של ניווטים שבעזרת השם יהיו קצרים יותר וברמתי יותר.
לניווט ביום השני אני מגיע בכוחות מחודשים,הניווט די דומה לניווט יום קודם ואני מבצע את אותם שיקולים והחלטות הגיוניות שראיתם לעיל אך אני נחוש לסיים את המסלול בהצלחה, הפעם זינקתי מוקדם לכן האוטובוס עדיין חיכה לי כאשר גמעתי את 26 התחנות וכמעט ה 11 ק"מ בכ 233:29 דקות, שהם שלוש שעות חמישים ושלוש דקות ועשרים ותשע שניות. (הניווט עם הזמן הארוך ביותר שלי מאז ועד היום! ). ניווט הפארקים ומן הסתם יום המנוחה עוברים על מי מנוחות, אבל דבר חשוב אחר קרה מאז הניווט ביום הראשון לבין הניווטים הרביעי והחמישי.

אני לא זוכר בדיוק את הסדר הכרונולוגי של הדברים אבל במהלך אותם ימים גונבה לאוזני שמועה שיש עוד ישראלים בתחרות. שבאופן מוזר הם העדיפו לשכור דירה (יותר נכון וילה) ורכב (יותר נכון טרנזיט) ולא לישון באוהל ולנסוע באוטובוס של המארגנים שיוצא תמיד בזמנים שתמיד לא נוחים לך. שבאופן מוזר הם העדיפו לאכול ארוחות בוקר וערב טעימות מאשר לבשל על גזיה וקופסת ביסקווטים לשעבר, ממש מוזרים.
גונבה לאוזני שמועה, ברם לא עשיתי איתה כלום, המזל הוא שגם לאוזנם גונב השמועה על איזה עוד ישראלי שמסתובב, והם בניגוד אלי מצאו את אותו ישראלי שהייתי אני. כמו כל הישראלים שמוצאים ישראלים אחרים בחו"ל הם מייד הזמינו אותי לישון לאכול ולנסוע איתם. אני שלא רציתי לוותר על האוהל המפואר שבניתי, על נוחות השינה על הדשא, על היקיצה הטבעית מהשמש ועל תיפוף הגשם על האוהל שעוזר להירדם הסכמתי רק לארוחות הבוקר המופלאות שכללו תמיד חביתה לחם טרי וחמאה. מאותם ישראלים אני זוכר את המבוגר האחראי גיורא כהן, את עודד ורבין ועוד קבוצת ילדים בינהם אייל היימן. ושני פרי לאנסרים העונים לשמות דניאל גריף ותמיר אלון. כולם ממועדון רמת השרון.
אם אני לא טועה היו אלה עודד וגיורא שמשיחות ומתחקורים פה ושם עזרו לי להבין את המרחק מהניווט שלי לניווט, גרמו לי לשוק אחרי שהבנתי שדובי דובי דוברמן הטעה כל השנים כשאמר שאלכסון הוא אסון, והרגיעו אותי שביער אין דובים. האוכל הטעים העצות הטובות והחליפה בחינם לכל מצטרף חדש בזמנו למועדון, גרמה לי להצטרף למועדון רמת השרון.
השוק מהניווטים הראשונים, המידע החדש שקיבלתי וההבנה שאני צריך לשנות משהו גרמו לכך שאני חושב שממש ניווטתי בניווטים הבאים.

לסיכום אפשר להגיד שעד הניווט בהונגריה הייתי בכמה ניווטים, מהניווט בהונגריה התחלתי לנווט!

ניווטונט עולה לרשת

מהפיכת המיחשוב והאינטרנט חוללה שינוי מהותי גם בספורט הניווט, הקשר עם הנווטים והמידע הרב זורמים לכל הכיוונים לפני, במהלך ואחרי התחרות כהרף עין. לתוצאות לא צריך להמתין חודשים, שינוי בפרטי התחרות מגיע ישירות לכל יומן ונתוני המפה גלויים לעין כל בכל עת. אינספור מספרים, ניתוחים וסטטיסטיקות תופשים בהדרגה את החלל שהשאירה המילה הכתובה והנשמה היחידה שנשארה היא פינת הפורום שבה נשמות טובות כותבות, מתווכחות, משבחות, מקלסות ואפילו... משנות את מה שנראה כבלתי ניתן לשינוי.

פה ושם נכתבת כתבה מקצועית שתופשת את העין אבל נעלמת במהרה לארכיון בלתי נגיש או בחזרה לכונן הדיסקים של הכותב עלום השם.

האיגוד לספורט הניווט נוסד על מנת לפתח את ספורט הניווט, אבל, גם להיות פלטפורמה חברתית שבה אנשים עם עניין משותף חוברים זה לזה,לטוב ולרע. מסגרת חברתית לא יכולה להיות רק עניינים טכניים. מסגרת חברתית צריכה לתת לשותפים בה עניינים נוספים מעבר ליובש הנתונים, מסגרת חברתית צריכה לחדש, לרתק ולשתף בחוויות המרכזיות את כולם כמו גם את האפשרות להזכר בהם מעת לעת.

ניווטונט לקח לעצמו את האתגר הזה וינסה לרענן את השורות בנושאים ממגוון תחומים שהמכנה המשותף לכולם הוא ספורט הניווט והספורטאים העוסקים בניווט.

ניווטונט ייכתב ע"י צוות כותבים מתוך שורות האיגוד ויישמח לצרף לשורותיו כל אחד ואחת שיוכלו לתרום מנסיונם ומיכולת הכתיבה/צילום שלהם לכלל ולהנצחת החוויה שבספורט הניווט.