המסע אל מרתון הרים 2013 (סוף המסע)

מאת: נועם רביד

לפני שנה בדיוק התפרסמה כאן הכתבה הראשונה בסדרת "המסע", שבה בישרתי על פרויקט רוגיין אביב 2013. במהלך השנה עקבתם אחר ההתקדמות ההדרגתית של מיפוי, שרטוט ותכנון התחרות – קווי גובה, שבילים, תחנות ותכסית. והנה התקיים סוף סוף רוגיין אביב 2013, ולפתע מצאתי את עצמי בעמדה חדשה ולא מוכרת – הפרויקט הגדול הזה, שהעסיק אותי רבות במחשבה ובמעשה בשנה וחצי האחרונות, נמצא כעת מאחורי! נגמרו התכנונים, ההתלבטויות, החששות והציפיות. נותרו התחושות, הזכרונות והתמונות, וכמובן המפה... בכתבה זו, המסכמת את הסדרה, אנסה לגעת בפרויקט כולו ממעוף הציפור, ולהתייחס גם לדברים שנשארים לי ממנו.

העבודה

כאשר לקחתי על עצמי את האחריות על ארגון רוגיין אביב 2013 היה ברור לי שמדובר בהמון עבודה, בסדר גודל אחר מכל מה שעשיתי בעבר, אבל לא באמת ידעתי כמה. כעת ניתן לסכם:

- כחודש (ברוטו) להכנת חומר הבסיס ושרטוט הטופוגרפיה.

- 23 גיחות מיפוי בשטח, שארכו 73.5 שעות נטו על אופניים, ועוד כשעתיים וחצי נסיעה (הלוך ושוב) לכל גיחה, ועוד שעות שרטוט על המחשב כאורך הרכיבה, ועוד כשעה וחצי הכנה תכנונית ולוגיסטית לכל גיחה. בסך הכל כ-240 שעות.

- כ-4 חודשים (ברוטו) לשרטוט המפה. לא ספרתי את העבודה המצטברת, אבל מדובר במאות שעות.

- כחודש (ברוטו) לתכנון התחנות, הניקוד והיבטים תקנוניים אחרים (למשל, גובה הקנס על איחור). הרבה מיילים ושיחות טלפון ביני לבין יוחאי, ועוד חישובי אופטימיזציה של יוחאי עליהם הוא יפרט בנפרד.

- 4 גיחות סימון תחנות שארכו כ-15 שעות במצטבר, ועדכוני מפה בעקבותיהם.

- השתתפות ב-3 ישיבות הנהלה בנושא הרוגיין, ועוד שתי פגישת עבודה עם זיו לקראת התחרות.

- כתיבת 13 כתבות אווירה (זו האחרונה) ו-4 מסמכי הנחיות למשתתפים.

- הנחת תחנות בקצב של 3-4 תחנות לשעה (עם אוטו). כאן העבודה התחלקה בין ארבעה אנשים, וחלקי היה כ-4 שעות.

רוב העבודה הושקעה כמובן בהכנת המפה. מי שמתכוון לארגן רוגיין בעתיד, ויש לו מפה מוכנה ביד, יכול להניח שכ-80% מהעבודה נחסכו ממנו, ונותר לו להכין משהו בסדר גודל של תחרות ארצית גדולה.

בדיעבד אני יודע שיכולתי לעבוד בצורה יעילה יותר. למשל, לייבא את הטופוגרפיה בצורה ממוכנת, ולחסוך בכך חלק ניכר מזמן הכנתה. אפשר לשרטט בעקבות כל גיחת מיפוי חלק מפה במלואו (ולא רק את השבילים כפי שעשיתי), ובצורה זו לצמצם את זמן השרטוט הכולל.

אחרי הרשימה הארוכה של מרכיבי העבודה נוצר אולי הרושם שחוץ מלהכין את הרוגיין לא עשיתי שום דבר בשנה וחצי האחרונות. זה כמובן לא נכון. אם הייתי משקיע 100% מזמני ברוגיין העבודה היתה נגמרת תוך כחודשיים-חודשיים וחצי, אבל אני "מתחתי" את העבודה על פני כ-15 חודשים. לא לקחתי חל"ת מהעבודה, לא נטשתי את המשפחה, המשכתי להגיע לניווטים בסופי שבוע, המשכתי אפילו לרכז את מועדון אס"א ת"א ולהשתתף בארגון תחרויות במסגרתו. אז מאיפה בא הזמן? בעיקר מנעמי, אשתי, שבמקום לצאת איתה לסידורים ביום שישי בבוקר או לשבת ולדבר איתה בערב רכבתי בשטח או שרטטתי במחשב (זה לא שהתנתקתי לגמרי, ואפילו היינו פעמיים באיקאה, אבל בכל זאת...). גם המועדון סבל קצת, ונאלץ להסתפק בפחות תשומת לב והשקעה מצדי. ואחרון לא חביב – ועד הבית (כן, גם את זה יש לי על הראש), שבו הקפדתי לעשות רק את המינימום ההכרחי.

מה יצא לי מזה?

לפחות חמישה דברים חשובים ויקרים הרווחתי מההרפתקה הזו:

א. מפה חדשה – יש לי בבית מפה לתליה על הקיר, שניצבת במקום מכובד בסלון, ושמי מתנוסס בפינתה הימנית-תחתונה. המפה הזו בוודאי תשמש בעתיד לניווטי אופניים ולרוגיינים ומיני-רוגיינים, אבל למרות שהיא רכושו החוקי של איגוד הניווט, בעיניי היא תמיד תישאר המפה "שלי".

ב. זכרונות – קודם כל מהשטח. אני זוכר בבירור את הנסיעה לגיחת המיפוי הראשונה: חנינו במושב לוזית, מרכז המפה, כאשר מכל עברינו שטח עצום ובלתי מוכר, כמו יבשת חדשה שמחכה להתגלות. אט-אט, שביל אחר שביל, גיחה אחר גיחה, הלכה ה"יבשת" הזו והתפענחה לנגד עיניי. אזורים שכל היכרותי עימם היתה מתצלומי אוויר הפכו עם הזמן למקומות מוחשיים, תלת-מימדיים, עם ריח, וצבע, ופרטים מעניינים. גם מהעבודה בבית יש לי זכרונות, אם כי פחות רומנטיים. הרבה עבודה "שחורה", התקדמות איטית אך עקבית, הישגי ביניים קטנים – כשגמרתי לשרטט את קווי הגובה, ואחר כך את השבילים, ואת השדות והמטעים, וכו'. ושוב מהשטח, בגיחות סימון התחנות, כאשר השטח הפך באחת מצהוב לירוק, ופתאום המפה הפכה לניווט רק בגלל שמנסרה נתלתה על ענף. ומיום האירוע עצמו – הלינה באוהל עם המשפחה, ההזנקות בלילה ובבוקר, והרוח, והעננים, והנווטים הרחק בשטח, והחיוכים בסיום.

ג. נסיון – כאשר התחלתי את הפרויקט כבר התנסיתי במיפוי ושרטוט של מפת כפר ורדים (אופניים), שהיא מפה גדולה יחסית למפות ניווט רכוב קודמות (13 קמ"ר), ועליה ביססתי את היומרות שלי להצליח עם הרוגיין. היו לי גם תוכניות איך למפות/לשרטט/לתכנן את הרוגיין, אבל אף שהן התממשו באופן מדוייק למדי, התוכניות האלה היו רק ניחוש מושכל. היום, אחרי 116 קמ"ר נוספים ברזומה, אני כבר מחשיב את עצמי מומחה במיפוי רוגיינים: מהסתכלות בתצ"א אני יכול להעריך ברמת סמך טובה לכמה גיחות אזדקק כדי למפות שטח נתון, אני כבר יודע איך למפות שטח ביעילות, יש לי כבר סטנדרט לעבירות שבילים ולסיווג שטחים, אני משרטט ב-OCAD בעיניים עצומות, ואפילו להמיר קנ"מ כבר למדתי. בקיצור, במיפוי שטחים נוספים בעתיד (לרוגיין ו/או אופניים בלבד, מיפוי ניווט רגלי זה לא בשבילי) יהיה לי הרבה יותר קל.

ד. פיוס עם הקיץ – עונת הקיץ היתה תמיד הפחות חביבה עלי. מלבד החום והלחות המעיקים, גם אין ניווטים בקיץ, והזמן זוחל... והנה, השנה השתנה המצב. במקום פגרה ארוכה ומשעממת, הקיץ הפך להיות תקופת המיפוי העיקרית של הרוגיין, משאב יקר שיש לנצלו היטב לפני שיגיע החורף ולא יאפשר רכיבה בשטח. מדי יום שישי בבוקר, לפני הזריחה, הקפדתי לצאת לגיחת מיפוי בשטח ה"סודי" שלי. כך הרווחתי פעמיים – גם המון עיסוק בניווט מהסוג שאני אוהב (ולרוב בלי קוצים בנעליים), וגם תחושה שהזמן טס. הקיץ הזה עבר לי מהר יותר מכל הקיצים בעבר, ולראשונה מאז שעזבתי את בית הספר הוא נגמר מהר מדי (!). למדתי שאפילו בקיץ יכול להיות יפה ונעים בשטח, בתנאי שהשטח הזה אינו מישור החוף, ומגיעים אליו מספיק מוקדם בבוקר.

ה. שותף וחבר – במקור חשבתי שאבצע את כל העבודה לגמרי לבדי, אבל נעמי הטילה וטו על גיחות מיפוי סולו כשיטה, ולכן "נאלצתי" לצרף אלי שותף לרכיבה. בשתי הגיחות הראשונות זה היה אחי דני, אבל הוא לא הצליח להתמיד בכך, ובמקומו התנדב לרכב איתי יוחאי שפי. אני לא יודע מה גרם ליוחאי להיכנס לזה, אבל אני כן יודע שברגע שנכנס הוא נדבק בחיידק ולא רצה לעזוב. הוא היה שותף למחיצת מגיחות המיפוי, ועם הזמן פיתחנו בינינו יחסי גומלין משלימים שהפכו את המיפוי לטוב יותר. ההתלבטות המשותפת בשטח - לאן לרכב, האם זה שביל או לא – וכמובן עוד זוג עיניים, בהחלט תרמו לתוצר הסופי. יוחאי פסימיסט מטבעו (מכנה זאת "ריאליסט"), ובכך איזן את האופטימיות שלי, וגרם לי לחשוב ולהתחשב בדברים שלפעמים החמצתי ולפעמים התעלמתי מהם. זה בא לידי ביטוי בשיחות הארוכות שהיו לנו בדרך הלוך וחזור מהשטח, כאשר חשבנו ותכננו את כל מה שהוא לא המפה נטו. ליוחאי היו הרבה אבחנות חדות ונכונות על איך דברים מתנהלים ואיך הם צריכים להתנהל, בפרויקט הרוגיין וגם בעולם הניווט שמעבר לכך, ואת רובן אימצתי או העברתי למי שצריך. התרומה החשובה ביותר של יוחאי היתה בשלב תכנון התחנות (מיקום וניקוד), בניתוחים וסימולציות, הצעות שיפור והרבה ביקורת בונה. בהסתכלות לאחור אני לא מבין איך יכולתי להסתדר בלי יוחאי, ואני לא רואה מצב שאכנס לפרויקט נוסף כזה בלעדיו.

בכתבה הראשונה בסדרה הופיעה תמונה של שלושת ילדי על רקע שטח הרוגיין העתידי, כאחד ה"גפרורים" שהציתו בי את ההתלהבות לצאת לדרך. והנה הם כאן שוב, ליד תחנה 32 (חרבת צפיה) במהלך הרוגיין עצמו, שנתיים מאוחר יותר. המעגל נסגר.

מה הלאה?

לאחר שנרגעתי קצת מההתרגשות וההנאה והמשובים החיוביים מהתחרות (תוך כדי הכנות אינטנסיביות לליל הסדר שהיה השנה אצלי בבית), התחלתי להתרגל למצב המנטלי של "היעדר-רוגיין". פתאום לא הייתי צריך לחשוב מה עוד צריך לעשות לקידום האירוע, פתאום לא היה אכפת לי ממזג האוויר ומתי יש שרב, פתאום נותרו רק עוד כמה מילות סיכום, וזהו.

אבל חיידק הרוגיין מקנן עמוק בלב, ולא מרפה. כבר יש תוכניות להמשך, ואולי עוד נתראה באליפות אירופה 2015...

7 שעות של שכרון חושים

מאת: יונתן כץ

המסורת נמשכת זו השנה השלישית ברציפות לאחר שנחשפתי למרתון ההרים. כרגע זה כבר הפך להיות "הטיול השנתי", והשנה ההתרגשות החלה מוקדם מהרגיל כשנועם (היזם, הממפה, היוצר והבורא) פרסם מעת לעת את מצב ההכנות. בשקיקה חיכיתי לראות מה יביא יום, מה התעדכן, איזה שטח מופה, ומה פרח בשטח.

אני מלא הערכה ותודות לנועם (יוחאי, זיו איתן וכל העוזרים) שנתנו את כל הנשמה, הזמן והרצון הטוב להוציא לפועל פרוייקט ענק שכזה שתוכנן זמן רב במקצוענות וביסודיות שאין כמותה.

כיוון שה"טיול השנתי" מתנהל בקצב איטי עקב הדרישה לניוווט, האימונים השנה התמקדו בעיקר בזמן כסא (אוכף...?), הדרישה הייתה להגיע לשש שעות רכיבה והקצב כלל לא חשוב, העיקר שהתחת יוכל לעבור את הזמן כיוון שהמאמץ הפיזי הוא נמוך ו'הרופא' אמר שלא רצוי לעלות דופק כי לספורטאים (המבזבזים את פעימות הלב שלהם) תוחלת חיים קצרה מהרגיל.

האימונים (שלי) החלו חודש לפני הרוגיין, שתי רכיבות שבועיות (עם שחר לפני העבודה) שבסופם עליתי ל- שעות רכיבה ועכוז בבון אדום. ואזה, השותף לטיול, כמעט לא התאמן ומצידו אפשר היה גם לצאת לטרנס-אלפ והכל היה בסדר. למרות שאיני רוכב הרבה נראה שהכושר מהריצות מחפה על-כך ואין שום בעיה לרכב שעות, בניגוד לריצה שבה לאחר שעה הברכיים כבר לא יכולות לזוז. נראה שהמהנדס למעלה תיכנן אותנו לזרום דווקא עם האפניים, זה הרבה יותר נוח בירידות ואף מאפשר הנאה של שעות. אף על פי-כן אני חש צביטה בלב לנוכח הגיבורים העזוזים שמסוגלים לטייל כל הלילה וגם כל היום על הרגליים (5,12,16 שעות).

למרות שטח המפה הגדול היה ברור שאפשר לעשות סיבוב איסוף נקודות כללי ולאסוף את כל הנקודות בפריפריה וגם ללקט נקודות חשובות בלב המפה. משום מה מראש ננעלתי על איסוף לכיוון דרום וגמיעת הנקודות בחצי-האי גוברין (תל-גודד, בית גוברין, בית ניר, או תת-היבשת ההודית) כיוון שהנסיעה על קו הרכס מהירה והניווט לאחר מכן במורדות יחסית פשוט עם תבליט ברור. תוך כדי תכנון הציר כמות הנקודות המועטה באזור הנ"ל הפתיעה בתחילה אך לא ויתרנו על התכנון המקורי, ולאחר בחירה זו כבר לא נותר הרבה לתכנן, עושים סיבוב עם השעון ובולעים כל מה שנקרה בדרכנו.

כבר משטח הכינוס אפשר היה להתפעם ממדינתנו, וגם לתכנן את כל הציר כאשר השפלה נפרשה לגלגלנו, תל-צפית בצבץ באופק וסימן את קצה הגזרה ואם רואים את השד אז זה כבר לא כל-כך נורא.

פצחנו בנסיעה דרומה על הרכס, משמאל התרוממו הרי-יהודה, מימין מרחבים אדירים ורוח קרירה ומפנקת. השנה הנקודות היה קלות וברורות ובד"כ מסבירות פנים למרחוק. לקחנו נשימה עמוקה בתל-גודד, ירדנו לעיי-כידון, עלינו צפונה לכוכבות הרוגיין, מערות לוזית, המשכנו דרך שבילים ראשיים וחמקנו מסינגלים לעבר תל-צפית שפרש לפנינו את מרחבי הגזרה ואת מצפה משואה שעכשיו נראה גבוה, מאיים ותופס שרירים. הכל זרם על מי-מנוחות, ביקור בכרמים של יקבי ברקן וחרבת ברקוס (בדרום), סיבוב מעבר לכפר מנחם וטיפוס קצר ביער חרובית.

הסוף מתקרב וצריך לחשוב איך לסיים, התפתינו לנקודה 76 ליד שדות מיכה, השבילים נראו מבטיחים וברורים, אך השטח תעתע בנו, דווקא לקראת הסיום כשהכוחות אפסו צריך היה לעלות בדרך חתחתים מלאה שעורים ארוכות וירוקות המסתבכות במעבירים. ללא נשימה טיפסתי בירוקת עד שוואזה העיר אותי ואמר שאנחנו על הנקודה, מזל שהסרט הצהוב בצבץ מחוץ לחירבה לסמן את המנוחה ליגע. האוויר נגמר, האנרגיה נגמרה ובתיאום מושלם גם אזל הזמן, התחלנו לכנוס לא לפני שליקטנו את הנקודה היקרה מעל עגור, ואף העדפנו לחרוג מזמן הסיום ולאסוף את נקודה 31 שעדיין השתלמה למרות איבוד הנקודות.

שש בננות, שישה ג'לים, קצת תמרים והרבה מים עשו 88 ק"מ, היה נהדר, שוב תודה לנועם ולמארגנים ולהתראות בשנה הבאה.

חכמת ההמונים במרתון הרים 2013

מאת: נועם רביד

התרשים מתאר את כל הלגים שבוצעו בפועל ברוגיין אביב 2013. מקרא:

קו דק: 1-5 צוותים ביצעו את הלג.

קו בעובי בינוני: 6-20 צוותים ביצעו את הלג.

קו עבה: 21 צוותים או יותר ביצעו את הלג.

מגמת התנועה בכל לג היא בכיוון השעון. צבע הקו מבטא את הכיוון: אדום – מתרחק מהזינוק, כחול – מתקרב לסיום.

התרשים ממחיש היטב את "חוכמת ההמונים" בפעולה: הלגים הפופולריים ביותר הם לרוב הלגים הטובים. מהכיוון ההפוך, לגים לא פופלריים הם לרוב לגים לא אופטימליים (רק לעיתים רחוקות הם מהווים "הברקה" של צוות מצטיין, שמעניקה לו יתרון על פני מתחריו).

כל התחנות זכו לביקורים של מספר צוותים ממספר כיוונים. התחנות הפופולריות ביותר היו 72 ו-75 (מערות לוזית), בכל אחת מהן ביקרו 93 צוותים. התחנה הכי פחות פופלרית היתה תחנה 43, בה ביקרו 9 צוותים בלבד.

תחנות מעוטות משתתפים וגם לגים מעוטי משתתפים הם למעשה "מלכודות" שמיועדות לפתות את הנווטים, למרות שבדיעבד זה פחות משתלם. הצוותים הפחות מיומנים נופלים ליותר מלכודות, והצוותים היותר מיומנים נמנעים מרוב המלכודות, אבל קשה להימנע מהן לגמרי.

וקצת פיקנטריה...

הלג הכי ארוך הוא מתחנה 83 לסיום (10 ק"מ בקו אווירי!) – היה צוות אחד שעשה את זה. הלג הפופולרי ביותר הוא מתחנה 71 (תל גודד) ל-62 (בוצע ע"י 46 צוותים). התחנה שגרמה להכי הרבה התלבטות היא תחנה 82, ממנה המשיכו 41 צוותים ל-11 תחנות שונות.

המסע אל מרתון הרים 2013 (פרק 12)

מאת: נועם רביד

חלקכם אולי שם לב שכתבה זו לא מתפרסמת בתחילת החודש כמו קודמותיה, אלא באיחור של כשבועיים וחצי. הסיבה לכך היא שבשלושת השבועות האחרונים היתה לי כל כך הרבה עבודה לקראת הרוגיין, שלא נשאר לי זמן לכתבות אווירה.

חודש פברואר תוכנן להיות חודש הישורת האחרונה, שבו אסיים את מלאכת שרטוט המפה ואתפנה לכתיבת מסמכי ההנחיות לקראת הרוגיין. אבל מלאכת השרטוט התמשכה והתמשכה, ובפברואר גם נחתה עלי במפתיע התחרות בבארי, ואח"כ (פחות במפתיע) שלושה ימי הולדת משפחתיים, כך שהזמן שהצלחתי להשקיע בשרטוט לא הספיק כדי להתקדם בקצב הנדרש. ביררתי עם זיו מה ה"דד-ליין" להשלמת המפה – מתי נדרש להעבירה לבית הדפוס. "שבועיים לפני התחרות" היתה התשובה, וכך יכולתי לגנוב עוד שבוע וקצת מחודש מרץ.

למה זה לקח כל כך הרבה? ראשית, כי המפה גדולה. יש המון שטח שצריך "לצבוע". שנית, כי התחלתי מאוחר מדי את כל עבודת השרטוט. ושלישית, השטח שנשאר בסוף, אחרי שגמרתי לשרטט את כל השטחים החקלאיים והיערות, הוא בעיקר חורש טבעי ושטח פתוח טרשי, וכל דבר על הסקלה שבינהם. בדקתי בוויקיפדיה, ולמדתי שהצומח הים תיכוני בישראל מתפתח בארבע דרגות:

בָּתַה – עשב ובני-שיח עד גובה חצי מטר, ללא עצים.

גַריגָה – עשב, בני-שיח ושיחים עד גובה מטר וחצי, ללא עצים.

חורש – עצים ובינהם שיחים ובני-שיח. החורש יכול להיות צפוף או פתוח.

יער – לא רלוונטי בשטח הרוגיין. כל היערות באזור הם יערות קק"ל נטועים ולא טבעיים.

המעבר מבתה לגריגה ומגריגה לחורש הוא הדרגתי, ואין מקום ברור שבו נגמר האחד ומתחיל השני. לממפה פדנטי כמוני זה יוצר בעיה והתלבטות כיצד לסמן שטח נתון. הפתרון הוא לקבוע קריטריונים ויזואליים לקשר בין מראה השטח בתצ"א לבין הסימול שהוא מקבל במפה, ולדבוק בקריטריון זה עד כמה שניתן, אבל איכשהו זה לא חסך לי את ההתלבטויות.

הנה מספר דוגמאות לסוגי תכסית שונים, ולאופן שבו הם שורטטו בסופו של דבר:

חדי העין ישימו לב שהשדה בתצ"א התחתון הפך מאז צילום התצ"א למטע. טוב שגם רכבנו ומיפינו את השטח...

מנסיוני כמשתתף ברוגיינים אני יודע שבעצם כל הסיפור הזה לא כל כך חשוב: המתחרים נמצאים רוב הזמן על שבילים ולא אכפת להם כמה מדויק ממופה התכסית שסביבם. אבל בכל זאת היה לי חשוב להיות עקבי והגיוני בהגדרות שבחרתי לעצמי.

על הדרך, ותוך כדי לבטים בין סוגים שונים של חורש, נהייתי מפענח תצ"אות מדופלם. המומחיות שלי היא באיתור בורות ומערות, שנראים היטב בתצ"א האיכותי , אם רק יודעים מה לחפש. הבורות נראים כנקודה שחורה (שחור כהה יותר מאשר צל רגיל), בדרך כלל עם טבעת לבנה דקה (שפת הבור), והמערה היא כתם שחור כהה עם לבן בצד אחד. גם צריך לדעת איפה לחפש אותם – באזורי חורבות כמובן, היכן שכפריים ערבים או קדומים יותר חצבו את הבורות האלה לאגירת מים ולאחסון מזון. כמה בורות ומערות אתם מצליחים לאתר בתצ"א הבא, בלי להציץ קודם במפה?

אמת המידה להתקדמות השרטוט היתה שטח הצבע הצהוב. כזכור (אולי) מההסבר בכתבה הקודמת, זהו הצבע הנמוך ביותר בהיררכיית הצבעים ב-OCAD, ולכן שורטט כאובייקט יחיד מתחת לכל יתר הצבעים. בכל פעם שגמרתי לשרטט אזור מסויים "משכתי" את יריעת הצהוב וכיסיתי שטח זה, כך שכל מה שלא קיבל שום צבע עד עתה נצבע בצהוב. "מדד הצהוב" טיפס באיטיות ובעקביות מ-50 ל-60, 70 ו-80 קמ"ר. זה התחיל להזכיר לי את ההרגשה ברוגיין אמיתי, כשהרגליים כבר עייפות אבל מוכרחים להמשיך לרוץ. היומיים האחרונים לפני מועד מסירת המפה היו אינטנסיביים במיוחד, ובסופם עמד המדד הצהוב על 116.25 קמ"ר. זהו שטח המפה כולה, והשרטוט הסתיים!

כמעט. מה שנשאר לעשות, וזה שלב שממנו חששתי מההתחלה, הוא להמיר את המפה כולה, ששורטטה בקנ"מ 1:10000 גדול ונוח, לקנ"מ 1:30000 שבו תודפס מפת התחרות. מדוע חששתי? כי בעת המרת הקנ"מ כל הסימנים במפה מתכווצים יחד איתה, ועלולים להפוך לבלתי קריאים, ואז צריך להגדיל אותם, וזה משהו שלא היה לי נסיון איתו. בעצם, אפילו איך להמיר קנ"מ לא ידעתי. אז שאלתי את זיו, ומסתבר שזה הרבה יותר פשוט ממה שחשבתי.

המרתי את הקנ"מ (כולל הסימנים) בלחיצת כפתור ל-1:20000, ואז שוב ל-1:30000, אלא שהפעם ללא הסימנים. זאת אומרת שהמפה היא בקנ"מ 1:30000, אבל כל הסימנים שעליה (שבילים, בורות, עצים, וכו') הם בגודל של 1:20000, ולכן בולטים וברורים יותר. אחר כך עוד שיחקתי קצת עם כמה סימנים שדרשו טיפול פרטני, ותוך שעה הכל היה מאחורי – מפה בקנ"מ הנכון, אבל ברורה וקריאה להפליא. השרטוט הסתיים!

כמעט. נשארו הקישוטים ההכרחיים. מסגרת, כותרת, חץ צפון ולוגואים, אותם קיבלתי מזיו. מקרא הכנתי לפי דוגמה שהוא שלח לי גם כן. הוספתי תיאור תחנות ותיאור תחנות מים, טלפונים וכתוביות נוספות. סידרתי את מספרי התחנות שלא יסתירו שום דבר, חתכתי את עיגולי התחנות היכן שצריך מאותה סיבה ו...השרטוט הסתיים!

הפעם באמת.

הדפסתי חלק מהמפה במדפסת הביתית, כדי לראות איך זה נראה על דף (כי מסך ודף זה לא אותו הדבר). נראה מצויין, ולא צריך לשנות שום דבר. הקובץ עבר לזיו, וממנו לבית הדפוס. עכשיו אני סקרן כמוכם לראות את הגליון הסופי. עוד כמה ימים...

אם חשבתם שאחרי "לידת" המפה יכולתי לנוח סוף סוף, אתם טועים. בהמשך לאותו הדימוי, אחרי התינוק צריך להוציא גם את השיליה – הסביבה התומכת. הכוונה היא למסמכים שהיה חשוב לי לכתוב ולפרסם מספיק זמן מראש: תקנון התחרות, נספח הבטיחות, תיאור סימני המקרא ודבר המתכנן. אז בערבים שאחרי גמר המפה כתבתי בקדחתנות, גם בעזרתו של יוחאי, את כל הנ"ל, ורצתי לספר לחבר'ה, כלומר לפרסם באתר.

אחרי כל אלה באמת נגמר הלחץ הגדול, ויכולתי להתפנות לכתוב את השורות האלה. מה עוד נותר? להניח תחנות ומים ביום שישי (יש עוזרים שעושים את רוב העבודה), להגיע לפנות ערב לשטח עם כל המשפחה + שקי שינה ואוהל, להדליק מדורה ולהתחיל להנות.

המסע שלי לקראת רוגיין אביב 2013 עומד להסתיים. המסע שלכם עומד להתחיל!

קידומת הולנדית

מאת: יובל ברג

במסגרת מקום העבודה שלי, נשלחתי למפגש של יומיים בהולנד הקרה, עם אילוצי זמנים מינימליים, נתון שלא מנע ממני רגע אחרי הכרטוס לתור אחרי מפות ניווט ברדיוס של חצי שעה נסיעה מאיינדהובן.

אז נכון שיש להם מועדון כדורגל מפואר, נכון שהגבינות משובחות, גם הבירות והשוקולדים המיוצרים בשכנה מדרום הן אטרקציה, והארכיטקטורה המקומית מרשימה ביותר. אבל שאני אפספס לרוץ על מפת ניווט אירופאית כשזכיתי בגיחה קצרה לחו"ל???

יצירת קשר עם המועדון המקומי KOVZ גילתה בפני שצפיפות האירועים שלהם מזכירה את זו של מועדון נגב בימיו הטובים, אז המשכתי לחפש הלאה... מבט חטוף ב-World of O חשף בפני צפיפות מפות מרשימה בקרבת העיר. התחזית הייתה לטובתי: ימי חמסין במושגים של אירופה בתחילת מרץ (באזור 17 מעלות), והשאלה שנשאלה – מתי אספיק לרוץ על המפות?? האם נבואת "את הארץ תראה ואליה לא תבוא" תתגשם או לא?..

בכל מקרה, שיהיה, הדפסתי 7 מפות, שכיאה להולנד הצבע הלבן שולט בהן, וקווי הגובה הם בגדר המלצה בלבד (מפות מאגרי מנשה ופארק השרון נראות כמו הרי האלפים לידן).

אחרי מסע מפרך הגעתי למלון בחצות ושאלתי את פקיד הקבלה "באיזה שעה השמש זורחת בהולנד???" והוא, שלדעתי מעולם לא נשאל שאלה שכזאת ענה את התשובה המועילה: "איפשהו בין שש לשבע" והסתכל עלי בפרצוף של מאיפה הוא נחת?..

מצויד בנתון המועיל הזה, השכמתי בשש לבוקר חשוך ונסעתי למפת הניווט הראשונה – Sonse bossen, יער מהיר, מרושת בשבילים רבים. התחלתי לרוץ עם אור ראשון, קיצרתי במעט את המסלול המתוכנן, והספקתי אל יום הדיונים הראשון.

למזלי, יום עבודה טיפוסי באירופה, אפילו בהיי-טק, נגמר בסביבות ארבע-חמש, ואח"כ אפילו בכירי המנהלים כבר הספיקו להפיל את העט ולחזור לחיק משפחותיהם... מפה נוספת נשלפת מבגז' הרכב, והנה אני כבר עם בגדי ניווט ב – Grote heide, יער משולב בשטחים פתוחים, צמוד לכפר ציורי, כאשר המקומיים רכובים של סוסים / אופניים מסתובבים על מערכת השבילים הרחבה. ביצה שהתבררה בעונה זו כאגם אילצה אותי לבצע חיתוך קל חזרה, ולהגיע לקראת שקיעה אל הרכב.

למחרת, בקיא בנתונים האסטרונומיים של האזור, קיפצתי היישר אל הרכב בבוקר ויצאתי אל עבר יער המצוי צמוד לאגם המהווה אתר פיקניק למקומיים – Aqua view. השטח היה מהיר מאוד, המפה מעודכנת. תענוג!

עוד יום של דיונים הסתיים לו אחר הצהריים, החולצה המכופתרת התחלפה לחולצת מועדון סגולה של "טכניון-כרמל" והנה אני רץ במיפתח זמן כמעט בלתי אפשרי (מפגש של השותפים לפרויקט בשש לארוחת ערב..) ביער מלא בשבילים, שלא משאיר הרבה מקום לניווט בשטח. ריצה נטו, כיף חיים.

חשבתי בבוקר הטיסה בדרכי מאיינדהובן חזרה לשדה התעופה באמסטרדם לדגום מפה נוספת, אבל יש גבול לכל תעלול, וכנראה שאאלץ לחזור למפות עם יותר צבעים עליהן לעת עתה.

אקספרס של ניווט

מאת: זיו נוימן

אבו עבד אללה מחמד אבן בטוטה המכונה אבן בטוטה היה ה"בנימין מטודלה" של העולם המוסלמי אי שם לפני כ 700 שנים, הוא ערך מסעות חוצי יבשות והרבה לתאר בכתביו את שפגש. אחד המקומות שהרשימו אותו מכל הייתה טורקיה, אימפריה בהתהוות ששלטה על חבל ארץ אדיר עם תופעות טבע יוצאות דופן ותרבות שאין דומה לה. האימפריה האדירה הזו שהתפרקה מנכסיה לאחר מלחמת העולם הראשונה עדיין חולשת על שטח הגדול פי 40 משטחה של מדינת ישראל ואם נשווה אותה גם למדינות ניווט כמו שבדיה ונורבגיה הרי גודלה כשתי מדינות אלו יחדיו.

מה הפלא שמאז הקמתו של איגוד הניווט הטורקי לפני 7 שנים הוא צמח במהירות וכיום מונה 112 מועדוני ניווט עם 4500 ספורטאים פעילים. פעילות מוגברת ושיתוף פעולה מקצועי של שכנים מהאזור הבלקני הידוע כבעל תרבות ניווטית ארוכת שנים, בתוספת ממפים מזרח אירופאים בעלי שיעור קומה, אשר התחילו לעבוד באופן קבוע ברפובליקה העותומנית הסמוכה וכמובן בעזרת הגלובליזציה וגוגל, יכלו לגבור על כל קושי בירוקרטי בהשגת תצלומי אוויר וחומר בסיסי למיפוי.

קרבתה לאירופה מצד אחד ועלויות מחיה של אסיה הקטנה מאידך מתחילות לתת את אותותיה ואת נהירתם של מאות סקנדינבים לתחרויות ומחנות אימון המשלבות חוויה תרבותית וקולינרית שונה מהמוכר להם בארצותיהם הקפואות בחודשי החורף. הטורקים זיהו את הפוטנציאל התיירותי המצוי בתיירות הספורט וכפטריות לאחר הגשם צצו חברות פרטיות שיארגנו לכם אם תרצו, גם ניווט בחמאם טורקי בין בתולות טובות מראה שיצליפו בישבנכם באמצעות ענפי ערבה רטובים בכל פעם שתנקבו תחנת ניווט.

בעוד שבאליפות ישראל השתתפו כ 400 מתחרים ומתוכם רק 20 מתחרים זרים (חלקם הגדול באו בגלל חברות) הרי שבאותו זמן התקיימה חגיגה של 4 ימי ניווט באזור אנטליה בהשתתפות למעלה מ 1000 מתחרים מרביתם סקנדינבים בעלי אמצעים שבילו שבוע שלם באימונים, טיולים, אוכל ותחרויות. אם נניח שכל אחד מהם השאיר רק כ 300 יורו בטורקיה הרי שתחרות הניווט הזו הכניסה לקופת האוצר של הפחה הטורקי סכום לא מבוטל של כ 200,000 יורו שהם כמיליון שקלים. נווטים סקנדינביים אלו כבר יוצרים באז אדיר סביב הניווט הטורקי והמדינה הטורקית כך שעוד ועוד נווטים זרים יגיעו לטורקיה בשנים הקרובות ובצדק: עלויות מחיה נמוכות, אטרקציה תרבותית, מזג אוויר מזמין בתקופת החורף ושטחי ניווט מעולים ושונים מהשטחים המוכרים להם.

אז...

מה אנחנו צריכים לעשות על מנת שגם אנחנו נוכל לתת פייט בתקופת החורף ולנסות למשוך לכאן נווטים זרים נוספים ?

1. להתרחק בלוח התחרויות שלנו מהתחרויות המקבילות : בפורטוגל ועכשיו גם באנטליה.

2. לייצר מפות טובות יותר ותחרות בשטחים אטרקטיביים.

3. לעסוק בשיווק נכון יותר ולהדגיש את נקודות החזקה שלנו : ? ? ?

4. לעבוד בשיתוף פעולה עם הטורקים : תחרות חוצת יבשות, יחסי ידידות בתחום הספורטיבי, כניסה לארגון ניווט מדינות הים התיכון (כבר התחלנו בתהליך).

5. לטפח את הנווטים הזרים שכבר ביקרו כאן כשגרירים שלנו: לעודד אותם לכתוב מאמרים חיוביים, לשמור על קשר חברי...

6. למכור חבילות מלאות - אימונים, נסיעות, אוכל, לינה ותחרות ( כולנו אוהבים שמארגנים לנו )

7. לרתום את משרד התיירות לענייננו במקום את משרד הספורט ( כמו שאומר הגשש : שר חינוך יש לנו ? יש ! חינוך יש לנו ? אין ! אז אם יהיה שר מלחמה לא תהיה מלחמה, אמן !!! )

8. להמשיך לחלום ולעשות ניווט.

המסע אל מרתון הרים 2013 (פרק11)

מאת: נועם רביד

פרידה מהשטח

עבודת השטח לקראת הרוגיין נגמרה סופית! חודשי הקיץ והסתיו (מאי-נובמבר) הוקדשו למיפוי השבילים, ואילו חודשי החורף (דצמבר-ינואר) נוצלו לטובת סימון התחנות, ועל הדרך גם עדכון שבילים ומיפוי פרטי נוף מיוחדים בקרבת התחנות.

בהתחלה חשבתי שיהיה צורך ב-6-7 גיחות סימון תחנות, אבל בסופו של דבר הקצב בפועל היה גדול בהרבה מהמשוער, והסתפקנו במחצית מהאומדן המקורי – 3 גיחות וחצי בלבד. התחלנו בחצי-גיחת גישוש בה סימנו רק 5 תחנות (בשעתיים). זה היה אמנם קצר, אבל בעקבות גיחה זו הבנתי שהעסק פשוט למדי, ויצריך פחות השקעה משתכננתי. הגיחה השניה והשלישית כבר היו בהספק מלא, עם 11 ו-10 תחנות בהתאמה. בדרך הביתה מהתחרות הארצית במשואה סימנתי עוד שתי תחנות כשכל המשפחה ממתינה לי באוטו, ושבוע לאחר מכן יוחאי ואני ניצלנו את הפסקת הגשם הארוכה שייבשה את השבילים, ובגיחה ארוכה במיוחד סימנו את כל 17 התחנות הנותרות. כעת יש בשטח 45 סרטים צהובים עם מספרי תחנות והכיתוב "רוגיין 2013". ב-22/3 יתווספו אליהם גם מנסרות ומנקבים אלקטרוניים, וכמה שעות אחר כך יתחיל הרוגיין.

סימון התחנות היה עבורי שלב מהנה במיוחד. ראשית, הריצה הקלה בשטח, במיוחד כאשר הוא חורפי וירוק, מוצאת חן בעיני יותר מאשר הרכיבה המהירה והמאומצת בחודשי הקיץ. שנית, יש כאן הכנה אמיתית של הרוגיין, ולא רק עבודה על התשתית. ושלישית, בכל פעם שנמצא פריט נוף יפה ומיוחד, והמנסרה נתלית עליו באופן חגיגי לצורך צילום דוגמנות, עוברת בי תחושת אושר והישג, כאילו אני משתתף בתחרות עצמה ומגיע אל התחנה ממרחק רב.

כשאני חוזר הביתה מגיחת מיפוי (וגומר לטפל בילדים/לאכול/להתרחץ) אני מתיישב ליד המחשב ומתחיל לפרוק את הזכרון. לא, אני לא מתכוון לשעון ה-GPS או למכשיר אלקטרוני אחר. אני מריץ בראש "שידור חוזר" של נתיב סימון התחנות שעברתי לפני מספר שעות, נזכר בכל הדברים שהשתנו בדרך מאז שמיפינו אותם ובכל פרטי הנוף שאיתרנו בסביבת התחנות, ומעדכן את כל מה שצריך במפה.

בחזרה אל שולחן השרטוט

אחת הסיבות שבגללן הזדרזתי לגמור עם סימון התחנות היתה הרצון להתמקד בעבודה הגדולה באמת שעלי להשלים לפני הרוגיין: השרטוט. בסוף שלב המיפוי הכילה המפה את כל הכבישים, השבילים, הנחלים, קווי המתח וקווי הגובה, וגם פרטי נוף נקודתיים בולטים. אבל חוץ מזה היא היתה לבנה, ולא בגלל שהשטח כולו מיוער, אלא מפני שעדיין לא צבעתי אותו. מה שנדרש הוא להוסיף את כל השדות, היערות, השטחים החצי-פתוחים, המטעים ושטחי הבור הסבוכים יותר או פחות שמעניקים למפה את צבעיה.

כדי שתבינו את שיטת העבודה שלי עלי להסביר קודם את לוגיקת הצבעים של תוכנת OCAD, בעזרתה אני מכין את המפה. ב-OCAD מוגדרת היררכיה של כל הצבעים, וצבע בהיררכיה גבוהה יותר יכסה תמיד צבעים בהיררכיה נמוכה ממנו. לכן, החלטתי להתחיל את מלאכת השרטוט מהשטחים בהיררכיה הגבוהה ביותר, ולהמשיך במורד היררכיית הצבעים. היתרון של שיטה זו הוא שאת הצבעים "רמי הדרג" אני ממילא חייב לשרטט במדויק (אחרת יסתירו צבעים בדרג נמוך יותר), וככל שאתקדם אוכל "לחפף" יותר עם דיוק השרטוט, כי הצבעים הגבוהים יכסו על החריגות בצבעים הנמוכים החופפים להם. סדר הצבעים מודגם ברשת הבאה:

הצבע הגבוה ביותר בהיררכיה, אשר מכסה את כל האחרים, הוא הירוק-זית (שטח פרטי/מיושב). אחריו שטחי השדות, המטעים, וכן הלאה, עד לצבע הנמוך ביותר בהיררכיה, הצהוב (שטח חצי פתוח), אותו מכסים כל הצבעים האחרים. אז קדימה, לשולחן השרטוט...

עבודת השרטוט ארוכה ומשעממת, אבל אין מה לעשות, זה מה שהופך את המפה השלדית למפת ניווט אמיתית. לאחר למעלה מחודשיים של שרטוט לפרקים, ערב פה-ערב שם-סופ"ש פה-סופ"ש שם, גמרתי לצבוע את כל הזית והכתום, כלומר את כל השטחים המתורבתים (יישובים וחקלאיים), וכעת נשארו לי "רק" השטחים הטבעיים. במספרים מדובר על כ-40 קמ"ר (מתוך 116), כלומר כשליש מהמפה. לכאורה זה מעט, אבל בגלל השיטה שתיארתי, השרטוט אמור להיות קל יותר עם התקדמותו, וגם אין לי יותר "הסחות" בדמות גיחות לשטח.

הנה שתי דוגמאות מהמפה שכבר יש:

מתחיל להיראות כמו הדבר האמיתי, נכון?

המסע אל מרתון הרים 2013 (פרק10)

מאת: נועם רביד

גיחת המיפוי האחרונה התקיימה ממש בתחילת נובמבר. מאז עסקתי בתכנון התחנות ובשרטוט המפה, פעילויות שנעשו מול המחשב בבית, ולא הצריכו יציאה לשטח. אבל תכנון התחנות הסתיים, בשעה טובה, אחרי שיוחאי ואני גמרנו להחליט על הפיזור והניקוד המייטביים לטעמנו, והגיע הזמן לחזור לשטח, הפעם לצורך סימון התחנות.

הגיחה הראשונה נקבעה לחנוכה, כאשר אני בחופש והילדים נוסעים עם סבתא לפסטיגל. יצאנו שלושה: נעמי (אשתי), יוחאי ואני. את האופניים השארתי בבית, לבשתי את בגדי הניווט הרגילים והטובים, והכנתי פק"ל סימון תחנות:

א. סרטי סימון ארוכים ובולטים, בצבע צהוב, אותם נתלה בשטח.

ב. טוש לא מחיק לרישום קוד התחנה (שהוא גם הניקוד) והכיתוב "רוגיין 2013" על סרטי הסימון (עדיף לכתוב בשטח על כל סרט לפני תלייתו מאשר להכין הכל מראש ולחפש בכל פעם את הסרט המתאים או להשתמש בטעות בסרט הלא נכון).

ג. מנסרה אחת במצב טוב. למה? ראו סעיף ד' להלן.

ד. מצלמה, לצילום כל תחנה עם מנסרה. חלק מהתמונות יפורסמו בכתבה זו ובכתבות הבאות, סתם בשביל לגרות אתכם להגיע ולהשתתף ברוגיין. זה גם יעזור לנו לזכור אילו תחנות ניתן לתלות ואילו דורשות מוט לתקיעה בקרקע.

ה. מפת הרוגיין העדכנית ביותר, מודפסת בקנ"מ היעד (1:30000), עם תחנות מסומנות.

ו. רכב. סימון התחנות נעשה אמנם ברגל, אבל המעבר מתחנה לתחנה נעשה באוטו, גם כדי לחסוך זמן וגם כדי לא להתעייף יותר מדי. הנסיעה היא רק בשבילים טובים (אנחנו מכירים אותם היטב משלב המיפוי), ומשתדלים להתקרב לכל תחנה עד כמה שניתן.

הכבוד להיות הראשונה שמסומנת נפל בחלקה של התחנה המרוחקת ביותר מהזינוק, אי-שם באזור כפר מנחם. דישדשנו בבוץ שציפה את השבילים וחשבתי לעצמי כמה זה שונה ממה שהתרגלנו אליו בגיחות המיפוי היבשות של הקיץ.

אבל השינוי המשמעותי ביותר ניכר בבירור הרבה לפני שהטבענו את סוליותינו בבוץ הדביק. שינוי שחיכינו וציפינו לו חודשים ארוכים, והנה, באורח פלא כמעט – הוא הגיע: הירוק! כל השטח נצבע בירוק חד ורענן. השדות והשטחים הפתוחים בגוון זרחני של עשב צעיר, העצים והשיחים בפסיפס של גוונים עמוקים וכהים יותר. נקודות צבעוניות של תחילת פריחה כבר מעטרות את צידי הגבעות, והאפקט הכללי עוצר נשימה.

שטח הרוגיין היה יפה גם בקיץ, בצבעי הצהוב-חום הדהויים שלו. אבל כעת, בתחילת החורף, הוא יפה שבעתיים, ונשאר רק להמתין בסבלנות ולראות איך הכל יראה באביב, כאשר יתווספו שלל גווני הפריחה.

בגיחת הסימון הראשונה סימנו 5 תחנות בשעתיים וחצי (מיהרנו לחזור בגלל שנגמר הפסטיגל). בגיחת הסימון השניה, שהתקיימה בסוף דצמבר, נהנינו משבילים יבשים, שאיפשרו לנו נגישות טובה יותר עם האוטו, וכך יכולנו לסמן 11 תחנות נוספות, אם כי הקצב נותר דומה לגיחה הראשונה. עד כה סומנו אם כן 16 מתוך 45 תחנות - מעט יותר משליש. בקצב הזה יתכן שיספיקו לנו עוד 3 גיחות בלבד כדי לגמור לסמן הכל.

תהליך סימון התחנות אינו אחיד בהתנהלותו. לפעמים פריט הנוף שנבחר מראש מתאים בול, וכל מה שצריך זה לתלות את הסרט, לצלם ולהמשיך הלאה. לפעמים מוצאים 2-3 פריטים מיוחדים באזור המיועד לתחנה, ומתלבטים איזה מהם הכי יפה ומיוחד. לפעמים אין שום דבר מיוחד באזור המיועד לתחנה, וצריך להסתובב ולחפש פריט נוף שלפחות יהיה בולט, גם אם לא ממש יפה ומעניין.

דבר נוסף שקרה בדצמבר – הושק דף התחרות של הרוגיין, בו ניתן למצוא מידע רב. בקרוב תחל ההרשמה המוקדמת. אני חוזר וקורא לכם, קוראי שורות אלה, לעניין קרובים וחברים ולשכנע אותם להגיע ולהשתתף באירוע.